כה אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ, וְאָמַר לוֹ פֵּדָגוֹגוֹ: יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. אָמַר: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי וְאַתָּה אוֹמֵר “יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ”? אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא, וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאַסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי; מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצָאוּ – וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה? אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה (קה“ר ג, יא; שהש”ר ב, טו).
לֹא בָּא זִיוָם – עדיין אין להם מאור פנים, עדיין לא הבריאו.
שֶׁעָמַד… מֵחָלְיוֹ – הבריא.
פֵּדָגוֹגוֹ – מחנכו.
אַסְכּוֹלֵי – בית ספר.
יִתְעַדֵּן – יתפנק ויתחזק.
יְרָחִים – חודשים.
בְּאֵר – מי הבאר הפלאית שהלכה עם בני ישראל במדבר.
*
כו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָהֶם בַּעֲלֵי מוּמִים מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ; שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, וְהָיְתָה הָאֶבֶן נוֹפֶלֶת עָלָיו מִן הַבִּנְיָן וְשׁוֹבֶרֶת אֶת יָדוֹ וְקוֹטַעַת אֶת רַגְלוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן אֶת תּוֹרָתִי לְבַעֲלֵי מוּמִים. מָה עָשָׂה? רָמַז לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיָרְדוּ וְרִפְּאוּ אוֹתָם (תנחומא יתרו, ח).
עוֹשִׂים – עובדים.
אֵינוֹ דִין – אין זה ראוי ונכון.
*
כז אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי” (בראשית א, לא)? – הֵ"א יְתֵרָה לָמָּה לִּי? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – אַתֶּם מִתְקַיְּמִים, וְאִם לָאו – אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ (שבת פח ע"א).
הֵ“א יְתֵרָה – ה”א הידיעה במילה “הששי” נראית מיותרת (ואין היא מופיעה בשאר ימי הבריאה).
הִתְנָה – העמיד תנאי.
מַעֲשֵׂי בְּרֵאשִׁית – כל מה שנברא בששת ימי בראשית.
מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – שניתנה (לפי מסורת חז"ל) ביום השישי לחודש סיוון.
*
כח “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ וְהֵצִיץ בְּאוֹתָם הַחוֹחִים וְרָאָה בָּם שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִשְׁבִיל תּוֹרָה. לְאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מָה עָשָׂה – וּמְצָאוֹ מָלֵא מַיִם בְּמַיִם: דּוֹר אֱנוֹשׁ – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַמַּבּוּל – מַיִם בְּמַיִם; דּוֹר הַפְּלָגָה – מַיִם בְּמַיִם. וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ. וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; נְטָלָּה וְהֵרִיחָהּ – בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס – בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג, ג; שהש”ר ב, ו).
אָרִיס – אדם המעבד את האדמה תמורת חלק מן היבול.
לֵידַע – לדעת.
חוֹחִים וְדַרְדָּרִים – קוצים.
קַצָּצִים לְקֻצּוֹ – כורתי עצים כדי לקצוץ אותו.
שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד – שושנה ורודה.
נְטָלָהּ – לקח אותה.
שָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו – נרגעה רוחו.
בִּשְׁבִיל – בזכות.
כ"ו דּוֹרוֹת – עשרים ושישה הדורות שבין אדם הראשון ובין מתן תורה.
מַיִם בְּמַיִם – כולו מים, דימוי לדבר שאין בו שום ערך וטעם.
דּוֹר אֱנוֹשׁ – נכדו של אדם הראשון, שלפי האגדה היה דורו מלא חטא.
דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.
*
כט “וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא” (דברים לג, ב) – כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד הוּא נִגְלָה, אֶלָּא עַל כָּל הָאֻמּוֹת. בַּתְּחִלָּה הָלַךְ אֵצֶל בְּנֵי עֵשָׂו וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִרְצָח”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אֲבִיהֶם רוֹצֵחַ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז, כב) וְלֹא הִבְטִיחוֹ אָבִיו אֶלָּא עַל הַחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר “וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה” (שם כז, מ) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְאָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: לֹא תִּנְאָף. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם בָּאִים אֶלָּא מִנִּאוּף, שֶׁנֶּאֱמַר “וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן” (שם יט, לו) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל בְּנֵי יִשְׂמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה? אָמְרוּ לוֹ: מָה כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לָהֶם: “לֹא תִּגְנֹב”. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל עַצְמָם שֶׁל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אֵינָם חַיִּים אֶלָּא מִן הַגְּנֵבָה וּמִן הַגֵּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ” (שם טז, יב) – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. לֹא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁלֹּא הָלַךְ וְדִבֵּר וְדָפַק עַל פִּתְחָהּ, אִם יִרְצוּ וִיקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְאַחַר כָּךְ בָּא לוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ לוֹ: “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ” (דברים לג, ב) (ספרי דברים שמג; פס"ר כא).
לִתֵּן – לתת.
כָּל עַצְמוֹ – כל ישותו, כל מהותו.
אוֹתוֹ אֲבִיהֶם – אבינו עשיו (ודיברו על עצמם – כמו גם שאר האומות, בהמשך – בגוף שלישי).
אָבִיו – יצחק.
“שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט” – שילדו את עמון ומואב.
פִּתְחָהּ דלתה.
*
ל “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים” (תהלים סח, יז) – אָמַר רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמְדַיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר: עָלַי הַתּוֹרָה נִתָּנֶת; תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים וְכַרְמֶל מֵאִסְפַּמְיָא, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי נִקְרֵאתִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: “לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים”? כֻּלְכֶם הָרִים, אֶלָּא כֻלְּכֶם גַּבְנֻנִּים; כֻּלְכֶם נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עַל רָאשֵׁיכֶם; אֲבָל סִינַי שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה עֲבוֹדָה זָרָה עָלָיו – “הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ” (שם) (בר"ר צט, א).
לִתֵּן – לתת.
רָצִים וּמְדַיְּנִין – רצים ומתווכחים (והוא מדרש על “תרצדון”).
בֵּית אֵלִים – שם מקום (לא זוהה בוודאות).
אִסְפַּמְיָא – אזור ספרד של היום. גַּבְנֻנִּים – יש על גביכם גבנון, חטוטרת, כלומר חטא.
*
לא סִינַי מֵהֵיכָן בָּא? אָמַר רַ' יוֹסֵי: מֵהַר הַמּוֹרִיָּה נִתְלַשׁ כְּחַלָּה מֵעִסָּה, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: הוֹאִיל וְיִצְחָק אֲבִיהֶם נֶעְקַד עָלָיו, נָאֶה לְבָנָיו לְקַבֵּל עָלָיו תּוֹרָה (מד"ת סח, ט).
חַלָּה מֵעִסָּה – חלק המופרש מן הבצק (עיסה) ובשל קדושתו ניתן לכוהנים (במדבר טו, כ).
נָאֶה – ראוי, מתאים.
*
לב “וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” (שמות יט, יז) – אָמַר רַ' אַבְדִּימֵי בַּר חַמָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל יִשְׂרָאֵל אֶת הָהָר כְּגִגִּית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים אֶת־הַתּוֹרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתְכֶם (שבת פח ע“א; עבודה זרה ב ע”ב).
מְלַמֵּד – הפסוק.
כָּפָה… אֶת הָהָר כְּגִגִּית – תלה מעל ראשם את הר סיני כגיגית הפוכה.
מוּטָב – טוב ויפה.
תְּהֵא – תהיה.
*
לג דָּרַשׁ רַב סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” (שמות כד, ז) בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְקָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד “נַעֲשֶׂה” וְאֶחָד כְּנֶגֶד “נִשְׁמָע”; וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵרְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב” (שם לג, ו). אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמָע” יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּרְכוּ ה' מַלְאֲכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ” (תהלים קג, כ) – מִתְּחִלָּה “עֹשֵׂי” וְאַחַר־כָּךְ “לִשְׁמֹעַ” (שבת פח ע"א).
שֶׁהִקְדִּימוּ – אמרו “נעשה” קודם ל“נשמע”.
רִבּוֹא – עשרת אלפים.
חָטְאוּ – בחטא העגל.
מַלְאֲכֵי חַבָּלָה – מלאכים שתפקידם להעניש את הרשעים.
פֵּרְקוּם – הסירו אותם.
יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.
בָּנַי – בני ישראל.
רָז – סוד (הוא השימוש שעושים המלאכים בשורש עש“ה לפני שמ”ע).
*
לד אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע, הַבְּרִיוֹת לֹא דִבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ – וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) (שמו"ר כט, ט).
פָּרַח – עף.
אוֹפַנִּים – מלאכים שבמרכבת הקב"ה (יחזקאל א, טז).
שְׂרָפִים וגו' – מלאכים השרים לקב"ה “קדוש קדוש קדוש” (ישעיה ו, ג).
נִזְדַּעְזַע – זז.
הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.
*
לה “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) – לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּבָחוּר, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי דָנִיֵּאל כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: לֹא בִשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה תְּדַמּוּ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֱלוֹהוֹת, אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם, אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי, אֲנִי הוּא שְׁבְּכָל מָקוֹם – “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (תנחומא בובר יתרו, טז; ילק“ש לשמות, רפו; מכילתא דר”י בשלח, שירה, ד).
לְפִי – כיוון.
הַיָּם – ים סוף.
סוֹפֵר – מורה.
בִּימֵי שְׁלֹמֹה – כדימוי הקב"ה במגילת שיר השירים המיוחסת לשלמה.
בִּימֵי דָנִיֵּאל – דניאל ז, ט.
בִּשְׁבִיל – בגלל.
דְּמֻיּוֹת הַרְבֵּה – מתגלה בדמויות רבות ושונות.
*
לו “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” (שיר השירים ה, טז) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ, ב) פָּרְחָה נִשְׁמָתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). חָזַר הַדִּבֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה חַי וְקַיָּם וְתוֹרָתְךָ חַיָּה וְקַיֶּמֶת, וּשְׁלַחְתַּנִי אֵצֶל מֵתִים? – כֻּלָּם מֵתִים! בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְהִמְתִּיק לָהֶם אֶת הַדִּבֵּר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ, קוֹל ה' בֶּהָדָר”(תהלים כט, ד). אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” לְבַחוּרִים, “קוֹל ה' בֶּהָדָר” לִתְשִׁישִׁין. רַ' לֵוִי אָמַר: אִלּוּ הָיָה כָתוּב: “קוֹל ה' בְּכֹחוֹ” – לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא “קוֹל ה' בַּכֹּחַ” – בַּכּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם, הַיּוֹנְקִים לְפִי כּוֹחָם, וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן.
תְּנִי רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְיִשְׂרָאֵל הֶחֱזִירָה לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם. הִתְחִילָה הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְהוֹרֵג אֶת בֶּן בֵּיתוֹ? – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילִי, וּבָנֶיךָ מֵתִים! מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”. דָּבָר אַחֵר: “חִכּוֹ מַמְתַּקִּים” – לְמֶלֶךְ שֶׁדִּבֵּר כְּנֶגֶד בְּנוֹ, וְנִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ כָּךְ, שֶׁנִּשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ – הִתְחִיל מְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק אוֹתוֹ, וּמְפַתֵּהוּ וְאוֹמֵר לוֹ: מָה לְךָ? לֹא בְּנִי יְחִידִי אַתָּה? לֹא אֲנִי אָבִיךָ? – כָּךְ כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ” – מִיָּד פָּרְחָה נִשְׁמָתָם. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַמַּלְאָכִים מְגַפְּפִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים לָהֶם: מָה לָכֶם? אַל תִּירְאוּ, “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א)! וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַמְתִּיק בְּחִכּוֹ הַדָּבָר וְאוֹמֵר לָהֶם: לֹא בָּנַי אַתֶּם? אָנוֹכִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, עַמִּי אַתֶּם, חֲבִיבִים אַתֶּם לְפָָנַי – וְהִתְחִיל מְפַתֶּה אוֹתָם עַד שֶׁחָזְרָה נִשְׁמָתָם (שהש“ר ו, כ; שמו”ר ה, ט; שם כט, ד).
“חִכּוֹ” – פיו.
פָּרְחָה נִשְׁמָתָם – מתו.
הַדִּבֵּר – הדיבר הראשון מעשרת הדברות, שראשיתו ב“אנוכי”.
הִמְתִּיק – הנעים, החליש את חריפותו.
תְּשִׁישִׁין – תשושים, זקנים.
קוֹל ה' בַּכֹּחַ – במלוא כוחו ועוצמתו.
לַעֲמֹד – להתקיים.
תְּנִי – שנה, למד.
יֵשׁ מֶלֶךְ וגו' – האם יעלה על הדעת שבשעת חתונת בתו (המסמלת את מתן תורה) יהרוג האב־המלך את בעלה (הוא עם ישראל)? לְמֶלֶךְ – משל למלך.
נִתְיָרֵא וְנִשְׁמְטָה נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ – פחד (הבן) ויצאה נשמתו ממנו. מְפַתֵּהוּ – משדל אותו במילים.
*
לז “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב” (שמות יט, ג) – אֵלּוּ הַנָּשִׁים. אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶן רָאשֵׁי דְּבָרִים, שֶׁהֵן יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ, “וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם) – אֵלוּ הָאֲנָשִׁים, אָמַר לוֹ: אֱמֹר לָהֶם דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה לְנָשִׁים תְּחִלָּה – שֶׁהֵן מִזְדָּרְזוֹת בְּמִצְווֹת. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ מַנְהִיגוֹת אֶת בְּנֵיהֶן לְתוֹרָה (שמו"ר כח, ב).
רָאשֵׁי דְּבָרִים – עיקרי המצוות והדינים, בלא פירוט רב.
יְכוֹלוֹת לִשְׁמֹעַ – מסוגלות להבין.
הָאֲנָשִׁים – הגברים.
דִּקְדּוּקֵי דְּבָרִים – פרטי פרטים.
תְּחִלָּה – לפני הגברים.
מַנְהִיגוֹת – מובילות.
*
לח אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. וְכֵיוָן שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא, דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? – הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו וְהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.
וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – יָצְאָה נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ” (שיר השירים ה, ו). וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָם, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? – הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים וְהֶחֱיָה אוֹתָם.
וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא – חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם י"ב מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשֵָּׁרת מְדַדִּים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן” (תהלים סח, יג) – אַל תִּקְרֵי “יִדֹּדוּן” אֶלָּא “יְדַדּוּן” (שבת פח ע"ב).
כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.
לְהֵיכָן הָלַךְ? – היכן היה מקום לריחו של הדיבר השני?
מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – מפזר את הריחות אחר כל דיבר ודיבר, בזה אחר זה.
יָצְאָה נִשְׁמָתָם – מתו.
לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים – בימות המשיח.
חָזְרוּ… לַאֲחוֹרֵיהֶם – נסוגו. י“ב מִיל – כשנים־עשר ק”מ.
מְדַדִּים – מקפיצים ומחזירים.
אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.
“יִדֹּדוּן” – יקפיצו אותם.
*
לט חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מָה הַיָּם הַזֶּה, בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל גַּלִּים קְטַנִּים, כָּךְ בֵּין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – דִּקְדּוּקֶיהָ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה (ירושלמי שקלים ו, א).
מָה הַיָּם הַזֶּה – כמו שבים.
בֵּין כָּל דִּבּוּר וגו' – בין עשרת הדיברות כלולה התורה כולה, על כל פרטיה של התורה שעל פה.
*
מ “מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה, כב) – בּוֹא וּרְאֵה הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כּוֹחוֹ: הַזְּקֵנִים לְפִי כּוֹחָם, הַבַּחוּרִים לְפִי כּוֹחָם, הַקְּטַנִּים לְפִי כּוֹחָם וְהַנָּשִׁים לְפִי כּוֹחָן. אָמַר רַ’ יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה – לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כּוֹחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, וְהַזְּקֵנִים – כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, וְיוֹנְקִים – כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, וְהַחוֹלִים – כְּסֹלֶת מְעֹרֶבֶת בִּדְבַשׁ, וְהַגּוֹיִים טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כְּגִדִּין. – וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כּוֹחַ בּוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ, הֱוֵי – “יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת” (איוב לז, ה) (שמו"ר ה, ט).
הֵיאָךְ הַקּוֹל יוֹצֵא וגו' – כיצד היה קולו של הקב"ה מגיע לבני ישראל.
לְפִי כּוֹחוֹ – לפי יכולתו.
תָּמֵהַּ – מתפלא.
צַפִּיחִית בִּדְבַשׁ – מאכל מתוק ורך.
גִּדִּין – גרעיני הפשתן.
יֻזְּקוּ – ייגרם להם נזק.
הֱוֵי – לפיכך.
*
מא בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹש בָּרוּך הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמְחַזֵּר בְּכָל הָעוֹלָם. יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם – וְהָיוּ רָצִים לְדָרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל מִשָּׁם, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן – וְהָיוּ רָצִים לְצָפוֹן, נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח – וְהָיוּ רָצִים לְמִזְרָח, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב – וְהָיוּ רָצִים לְמַעֲרָב, נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם – וְהָיוּ תּוֹלִים עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם, – וְהָיָה הַקּוֹל נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?” (איוב כח, יב).
“וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ, יד) – מַהוּ “אֶת הַקּוֹלֹת”? אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקּוֹל נֶהְפָּךְ לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְלָמָּה לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן? כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת. (שמו"ר ה, ט; תנחומא בובר שמות, כב).
מְחַזֵּר – סובב.
תּוֹלִים עֵינֵיהֶם – מביטים.
“הַחָכְמָה” – המזוהה עם התורה.
לָשׁוֹן – שפה.
*
מב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב” (תהלים סח, יב)? – כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל: “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע” (ירמיה כג, כט) – מָה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת (שבת פח ע"ב).
כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר – כל אחד מעשרת הדיברות.
הַגְּבוּרָה – הקב"ה. לְשׁוֹנוֹת – שפות. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל –
שנה חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל. מָה פַּטִּישׁ זֶה וגו' – כשם שמכת פטיש (על משטח מתכתי) גורמת להתזת ניצוצות, כך הגיע דבר ה' (“ייתן אומר”) לאוזניים רבות (“צבא רב”), וראו בקטע הבא.
*
מג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא נֶהְפַּךְ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּאָדָם שֶׁמַּכֶּה עַל הַסַּדָּן וְהַנִּיצוֹצוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן. רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּאָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּפַטִּישׁ עַל הָאֶבֶן וְהַצְּרוֹרוֹת נִתָּזוֹת לְכָאן וּלְכָאן, כָּךְ: “הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רַב” (תהלים סח, יב) (שבת פח ע“ב; ילק”ש לתהלים, תשצה).
כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וגו' – ראו בקטע הקודם.
סַדָּן – משטח עבודה ממתכת.
צְרוֹרוֹת – שברי אבנים, וראו בקטע הקודם.
*
מד תַּנְיָא: “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – מָה שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ (ראש השנה כז ע"א). תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא). “זָכוֹר” וְ“שָׁמוֹר” – מילות הפתיחה של הדיבר העוסק בשבת בשתי הופעותיו בתורה (שמות כ, ז; דברים ה, יא).
בְּדִבּוּר אֶחָד – בבת אחת.
אֵין הַפֶּה – האנושי.
*
מה “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַכֹּל בְּבַת אַחַת: מֵמִית וּמְחַיֶּה בְּבַת אַחַת, מַכֶּה וְרוֹפֵא בְּבַת אַחַת. אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֶחָד בְּמִזְרָח וְאֶחָד בְּמַעֲרָב, וְאֶחָד בְּצָפוֹן, וְאֶחָד בְּדָרוֹם – שׁוֹמֵעַ כֻּלָּם בְּבַת אַחַת (שמו"ר כח, ד).
אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר – יולדת היושבת על כיסא מיוחד ללידה (הוא ה“משבר”).
יוֹרְדֵי הַיָּם – מַלחים.
חֲבוּשִׁים – אסורים.
*
מו “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר” (שמות כ, א) – אָמַר רַ' יִצְחָק: מָה שֶׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: “אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם” (דברים כט, יד) – “עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם” לֹא כָּתוּב כָּאן אֶלָּא “עִמָּנוּ הַיּוֹם” – אֵלוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה בָּהֶן עֲמִידָה; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ. וְלֹא כָּל הַנְּבִיאִים בִּלְבַד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָם, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ מִסִּינַי (שמו"ר כח, ו).
מָה שֶׁהַנְּבִיאִים וגו' – נבואותיהם של כל הנביאים ניתנו להם כבר בסיני.
“יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ” – במעמד הר סיני.
לֹא כָּתוּב כָּאן – בחלקו השני של הפסוק.
לְהִבָּרְאוֹת – להיברא.
שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ וגו' – שעדיין לא היתה להן ממשות פיזית (ולכן לא נאמר עליהן שהן עומדות).
לֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – בעולם.
*
מז כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכָל מַלְכֵי הַגּוֹיִים אֲחָזָתַם רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה. נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם? אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא. אָמַר לָהֶם: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. – אֶלָּא מָה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן” (תהלים כט, יא). מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: “ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם” (שם) (זבחים קטז ע"א).
אֲחָזָתַם רְעָדָה – תקף אותם פחד.
קוֹל הֶהָמוֹן – רעש ומהומה.
מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – משמיד את כל הנבראים.
חֶמְדָּה טוֹבָה – משהו יקר, נחשק ובעל ערך.
בֵּית גְּנָזָיו – אוצרותיו.
תתקע"ד – 974 (על יסוד המסורת האגדית כי התורה קדמה לנתינתה אלף דורות [תהלים קה, ח], וניתנה לעם ישראל בדור העשרים ושישה לבריאה).
מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ – רוצה לתת אותה.
“עֹז” – היא התורה.
*
מח כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמָה הָיָה הַלְּבוּשׁ? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁם; וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּלִי זַיִן נָתַן לָהֶם, וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל חָקוּק עָלָיו, וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם (שמו"ר נא, ח).
זִיו הֲדָרוֹ – אור יופיו, פאר תפארתו.
עֲטָרוֹת – כתרים.
כְּלֵי זַיִן – כלי נשק.
הַשֵּׁם הַגָּדוֹל – השם המפורש של הקב"ה.
*
מט אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה לִילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָה לְבָשָׂר וָדָם? – “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?” (תהלים ח, פסוקים ב, ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה, שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מָה כָּתוּב בָּהּ: “אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (שמות כ, ב).
אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְהֵא לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שם) – בֵּין הַגּוֹיִים אַתֶּם שְׁרוּיִים, שֶׁעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה? – שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִשָּׂא” (שמות כ, ו) – מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שם שם, ז) –כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים שְׁבוּת? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שם שם, יא) – אָב וְאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב מָה כָּתוּב בָּהּ: “לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב” (שם שם, יב) – קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? – מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (תהלים ח, י) – וְאִלּוּ “תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב לְמשֶׁה וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם” (שם סח, יט). וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם” (במדבר יז, יב), וְאוֹמֵר: “וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצֵר הַמַּגֵּפָה” (שם שם יג) – וְאִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? (שבת פח ע“ב־פט ע”א).
יְלוּד אִשָּׁה – שאישה ילדה אותו, בניגוד למלאכים.
לְפָנָיו – לו.
חֶמְדָּה גְנוּזָה וגו' – ראו קטע מז.
לִתְּנָהּ – לתת אותה.
הֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם – נשימתם הלוהטת.
כִּסֵּא כְּבוֹדִי – מקום מושבו של הקב"ה.
תְּהֵא – תהיה.
שְׁרוּיִים – מצויים.
מַשָּׂא וּמַתָּן – דין ודברים (שבמהלכם יש לעתים צורך להישבע).
כְּלוּם – האם.
שְׁבוּת – מנוחה בשבת.
הוֹדוּ לוֹ – הסכימו איתו.
“תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם” לֹא כָּתוּב – בסוף המזמור (פסוק י) המילים האלה (שהופיעו בראשו) אינן באות, ללמד שהמלאכים מסכימים שהודו של הקב"ה, התורה, אינה צריכה להישאר בשמים.
דָּבָר – מתנה.
מַלְאַךְ הַמָּוֶת – שגילה למשה כיצד לעצור מגפה.
*
נ אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה כְּתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה וַחֲתוּמָה וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח הַקֻּלְמוּס בִּשְׂעָרוֹ – וּמִשָּׁם נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים (ירושלמי שקלים ו, א; ילק"ש לשמות, רפ).
אֵשׁ שְׁחֹרָה – האותיות.
אֵשׁ לְבָנָה – היריעות.
מְלֻפֶּפֶת – מוקפת.
וְעִם שֶׁכּוֹתֵב – בשעה שכתב (משה את התורה).
קִנַּח הַקֻּלְמוּס – ניקה את הנוצה או הקנה שבעזרתם כתב.
נָטַל… זִיו הַפָּנִים – זכה לקרני ההוד המפוארים (שמות לד, כט).
*
נא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָה” (איוב כח, כג). הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: “אֵין עִמָּדִי” (שם שם, יד). הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, וְאָמַר לוֹ: “לֹא בִי הִיא” (שם). חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִפַּשְׂתִּיהָ בְּכָל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: משֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְדָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם – אֲִנִי אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְמשֶׁה: הוֹאִיל וּמִעַטְתָּ עַצְמְךָ, תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי” (מלאכי ג, כב). וְאָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לוֹ: משֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ: “וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ” (במדבר יד, יז) (שבת פט ע"א).
בַּדַּאי – שקרן.
חֶמְדָּה גְּנוּזָה – ראו קטע מז.
מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ – עוסק בה.
אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי – אתגאה (ואומר שהתורה בידי).
מִעַטְתָּ עַצְמְךָ – הקטנת את עצמך, התנהגת בצניעות.
קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת – מסמן תווים קטנים בראשי כמה מאותיות התורה.
אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?! – האם לא נהוג לברך בברכת שלום במקום שאתה בא ממנו?
כְּלוּם – האם.
נוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ – מקדים אמירת שלום לאדונו.
הָיָה לְךָ – צריך היית. לְעָזְרֵנִי – לעזור לי, לעודד אותי במלאכתי.
*
נב שָׁאַל רַ' חֲנִינָא בֶּן עָגִיל אֶת רַ' חִיָּא בְּרַ' אַבָּא: מִפְּנֵי מָה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב”, שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” אִם לָאו, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו. כַּלֵּךְ אֵצֶל רַ' תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה בָּקִי בְּאַגָּדָה. הָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחוּם: הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר. – וְכִי סוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר מָה הִיא? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָס וְשָׁלוֹם, פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל! (בבא קמא נד ע“ב־נה ע”א).
בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – הלוחות הראשונים (ששבר משה, ושנוסחם נשמר בשמות פרק כ).
בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת – הלוחות השניים (שהוריד משה, ושנוסחם בדברים פרק ה).
נֶאֱמַר בָּהֶן “טוֹב” – דברים ה, טז: “למען ייטב לך”.
עַד שֶׁאַתָּה – לפני שאתה.
כַּלֵּךְ – לך.
רָגִיל – מצוי דרך קבע.
מִמֶּנּוּ – מר' יהושע.
הוֹאִיל וְסוֹפָם לְהִשְׁתַּבֵּר – משום שהיה ידוע לקב"ה שהלוחות הראשונים יישברו.
וְכִי סוֹפָם וגו' – מדוע לא נאמר “טוב” בלוחות האלה, גם אם היה סופם להישבר?
חָס וְשָׁלוֹם וגו' – לוּ נאמר בהם “טוב” היתה שבירת הלוחות מונעת לחלוטין טובה מעם ישראל.
*
נג מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה, סָפֵק מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, סָפֵק אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּמִין אוֹתָהּ – בְּחַיָּיו מְקַיְּמִין אוֹתָהּ, בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּמִין אוֹתָהּ; וְאִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ גָּזַר כַּמָּה גְזֵרוֹת וְתִקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת – וְקַיָּמוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים (שבת ל ע"א).
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר – ואם תרצה לומר.
בְּמוֹתוֹ – לאחר מותו.
*
נד בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ – מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵח שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֵינוֹ כֵּן: נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ” (משלי ד, ב) (ברכות ה ע"א).
מִדַּת – דרך של התנהגות.
חֵפֶץ – דבר בעל ערך (שנמכר בשל עוניו של המוכר).
לוֹקֵחַ – הקונה.
שָׂמֵחַ – ואף מהלל את מה שנתן.
*
נה דָּרַשׁ גְּלִילִי אֶחָד לִפְנֵי רַב חִסְדָּא: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת לְעַם מְשֻׁלָּשׁ עַל יְדֵי שְׁלִישִׁי בְּיוֹם שְׁלִישִׁי בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי (שבת פח ע"א).
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת – תורה, נביאים, כתובים.
עַם מְשֻׁלָּשׁ – שיש בו כוהנים, לוויים וישראל.
שְׁלִישִׁי – משה, בנם השלישי של עמרם ויוכבד.
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – לאחר שלושה ימים של הכנה למתן תורה (שמות יט, י־יב).
בְּחֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי – סיוון, בספירה המתחילה בניסן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.