קנא חִזְקִיָּהוּ – שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ; דָּבָר אַחֵר: שֶׁחִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם (סנהדרין צד ע"א).

שֶׁחִזְּקוֹ יָהּ – שמו של המלך נדרש כרומז למחלתו ולהחלמתו בעקבות תפילתו (מלכים ב פרק כ).

חִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל וגו' – הידק את הקשר באמצעות רפורמות דתיות שביצע (שם, פרק יח).

*

קנב “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן” (ישעיה י, כז) – אָמַר רַ' יִצְחָק נַפָּחָא: חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ; מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן” (שם ז, כא), וְאוֹמֵר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף” (שם שם, כג) – אַף עַל פִּי שֶׁאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כֶּסֶף “לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה” (שם) (סנהדרין צד ע"ב).

חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב וגו' – העול שביקש סנחריב להטיל על ישראל ייהרס בזכות השמן שדלק לשם לימוד תורה בבתי המדרש של חזקיהו.

עַם הָאָרֶץ – אדם שאינו בקיא בתורה ואינו מקיים מצוות בדקדוקן.

מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס – גבולות ממלכת יהודה (מן הערבה שבדרום עד אזור ראש העין של היום).

הִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה – שקשה להבינן ולקיימן במלואן.

אוֹתוֹ הַדּוֹר – דורו של חזקיהו.

“וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא” וגו' – הפסוקים נדרשים כאומרים כי העיסוק המרובה בלימוד תורה הוא שיגרום לאנשים לחדול מעיסוק בחקלאות (ומכאן מיעוט בני בקר והזנחת הכרמים). אַף עַל פִּי וגו' – אף שאפשר לקבל תשלום גבוה בעבור הגפנים, בכל זאת הכרמים יעלו קוצים.

*

קנג “מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע” (משלי ג, לג) – זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכַל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה; “וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ” (שם) – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹכַל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעֻדָּה (סנהדרין צד ע"ב).

פֶּקַח – מן הרשעים שבמלכי ישראל (מלכים ב טו, כז).

שֶׁהָיָה אוֹכַל וגו' – כמות אדירה של עופות רק כקינוח סעודתו ולא שבע (הסאה היא כשישה ק"ג).

לִיטְרְָא – כמות קטנה (יש אומרים כ־250 גרם).

*

קנד “גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה” (משלי כה, א) – מְלַמֵּד שֶׁגְּנוּזִים הָיוּ. דָּבָר אַחֵר: אֵין “הֶעְתִּיקוּ” אֶלָּא פֵּרְשׁוּ. (ילק“ש למשלי, תתקסא; מדמ”ש כה, א).

גְּנוּזִים הָיוּ – ספר משלי הוסתר מן העין עד שנגאל בידי חזקיהו ואנשיו.

פֵּרְשׁוּ – ומבין “העתיקו” כעניין של העברה ממקום למקום, מלשון ללשון, ביאור והסבר.

*

קנה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלוֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ: גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת וְהוֹדוּ לוֹ, כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וְהוֹדוּ לוֹ, גֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים וְהוֹדוּ לוֹ; וְעַל שְׁלוֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: סָתַם מֵי גִיחוֹן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ (ברכות י ע"ב).

הוֹדוּ לו – אישרו (חכמים) את מעשיו.

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת – חיבור קדום ובו תרופות שונות, ועשה כך כדי שיתפללו האנשים לקב"ה ולא יסמכו על הספר.

נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת – שנותר עוד מימי משה (מלכים ב יח, ד), ובני ישראל עבדו לו כאילו היה אל.

גֵּרֵר וגו' – הוביל את אביו, אחז, לקבורה בביזיון, בגלל חטאיו בעבודה זרה.

סָתַם מֵי גִיחוֹן – הסיט את מי מעיין הגיחון (השילוח) בשעת המצור על ירושלים, כדי שלא ייפלו לידי האויב (דברי הימים ב לב, ל).

קִצֵּץ דַּלְתוֹת הֵיכָל – הפשיט את דלתות בית המקדש מן הזהב שעליהן ושלח אותו כמנחה למלך אשור (מלכים ב יח, טז).

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן – הוסיף חודש לשנה ועשאה לשנה מעוברת, אך עשה זאת לאחר שכבר החל חודש ניסן, והחליט להפוך אותו לחודש אדר ב.

*

קנו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ? ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ” (מלכים ב יח, כה)? – שֶׁשָּׁמַע הַנָּבִיא אוֹמֵר “יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט” (ישעיה ח, ו) – אֵלּוּ מַלְכֵי בֵּית דָּוִד שֶׁמַּנְהִיגִים אוֹתָם בְּנַחַת כְּמֵי הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים בְּנַחַת, “וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר” (שם שם, ז) – אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? הַנָּבִיא הִתְנַבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְהוּא נָתַן דַּעְתּוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. בָּא הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: “כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ” (שם שם, כג) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה: אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בְּתוֹרָה בְּיַד הַמֵּצִיק לוֹ: “כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל, אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד, דֶּרֶךְ הַיָּם, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם” (שם) – לֹא כָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלּוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה וּרְאוּיִים הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” (ישעיה י, לב) – אָמַר רַב הוּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּיֵּר מֵעֲווֹנָהּ שֶׁל נֹב. אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים לְסַנְחֵרִיב: אִם תֵּלֵךְ הַיּוֹם אַתָּה יָכוֹל לָהּ, וְאִם לֹא – אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהּ. עָשָׂה בְיוֹם אֶחָד מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם הֵטִילוּ תַּחְתָּיו מַצָּעוֹת עַד שֶׁעָלָה וְיָשַׁב עַל הַחוֹמָה, עַד שֶׁרָאָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ קָטְנָה בְעֵינָיו, אָמַר לְחֵילוֹתָיו: “הֲלֹא זֹאת הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֶחֱרַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת כָּל חֲיָלַי וְעָלֶיהָ כִּנַּסְתִּי כָּל מְדִינָתִי; הֲלֹא הִיא קְטַנָּה וְחַלָּשָׁה מִכָּל כְּרַכֵּי הָעַמִּים שֶׁכָּבַשְׁתִּי בְּחֹזֶק יָדִי”. הָיָה עוֹמֵד וּמֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ עַל הַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּצִיּוֹן וְעַל הָעֲזָרָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁלַח בָּהּ יָד הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם: יְגֵעִים אַתֶּם הַיּוֹם, שֶׁבָּאתֶם מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. לִינוּ עַכְשָׁו וּלְמָחָר כָּל אֶחָד מִכֶּם יָבִיא לִי צְרוֹר אֶחָד מִן הַחוֹמָה.

הֵצִיץ רַבְשָׁקֵה עַל הַחוֹמָה וְשָׁמַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל. אָמַר לְסַנְחֵרִיב: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, נִסִּים נַעֲשׂוּ לָהֶם הַלָּיְלָה. הָיָה סַנְחֵרִיב מְבַזֶּה בְּדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן” (שם). מִיָּד “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אַשּׁוּר… וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” (מלכים ב יט, לה; והשוו ישעיה לז, לו; דברי הימים ב לב, כא). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין” (סנהדרין צד ע“ב־צה ע”א; תרגום יונתן לישעיה י, לב; ילק"ש למלכים, רמא).

מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – דברי רבשקה, שר צבא אשור, הצר על ירושלים, וטוען שעשה זאת על פי רצון הקב"ה.

מֵי הַשִּׁילוֹחַ – מעיין הזורם בנחת.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ – מלך אשור, אם בא לירושלים ברצון האל?

עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים – שבטי ממלכת ישראל.

נָתַן דַּעְתּוֹ – חשב.

עָיֵף – יגע ועמל.

“כָּעֵת הָרִאשׁוֹן” וגו' – והפסוק נדרש כעוסק במלכות הצפון (“הראשון הֵקֵל”, שזילזלו בתורה) ומלכות יהודה (“האחרון הכביד”, שיָגעו תחת עולה של תורה).

כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וּכְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן – העוברים בים סוף והחוצים את הירדן בימי משה ויהושע.

“עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד” – והפסוק נדרש כאומר כי נותר רק יום אחד שבו היה אפשר לנקום בירושלים על מעשה הריגת הכוהנים בנוב בימי שאול (שמואל א פרק כב). הַכַּלְדִּיִּים – החוזים בכוכבים, אסטרולוגים.

מַצָּעוֹת – שטיחים.

הְֶחֱרַדְתִּי – הבהלתי וזירזתי.

מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּיָדוֹ – מנופף בידו בדרך של זלזול.

נִשְׁלַח בָּהּ יָד – נתקיף אותה.

צְרוֹר – אבן.

קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל – קוראים את פרקי התהלים הנאמרים בליל חג הפסח.

מְבַזֶּה – מזלזל.

לָן הַדִּין – בָּטֵל הַדִּין – פתגם האומר כי כאשר דוחים גזר דין או עונש ליום המחרת, לעיתים הם מתבטלים.

*

קנז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְעִמָּהֶם שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת, וּבִשְׁמוֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִפָּה, וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף אִישׁ אֲחוּזֵי חֶרֶב רָצִים לְפָנָיו, וְהַשְּׁאָר פָּרָשִׁים.

תְּנָא: אֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא, רֹחַב צַוַּאר סוּסָיו אַרְבָּעִים פַּרְסָא, סַךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא אֶלֶף חָסֵר אֶחָד.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בִשְׂחִי, אֶמְצָעִים עָבְרוּ בְקוֹמָה, אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁהֵבִיאוּ מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר וְשָׁתוּ.

(וַהֲלֹא כָּתוּב: “וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” [מלכים ב יט, לה]? אָמַר רַ' אַבָּהוּ הַלָּלוּ רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר: אוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן בִּשּׁוּל פֵּרוֹת הָיָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּרוֹת הִזָּקֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה” (ישעיה כח, יט). אָמַר רַב פַּפָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: “אַגַּב הֲלִיכָתְךָ הַרְאֵה עַצְמְךָ לְאוֹיֶבְךָ”.

“עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ” (שיר השירים א, יב) – אָמַר רַ' יוּדָן: עַד שֶׁחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ מְסֻבִּים וְאוֹכְלִים פִּסְחֵיהֶם בִּירוּשָׁלָיִם – כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (סנהדרין צה ע“ב; שהש”ר א, נז).

בָּא עֲלֵיהֶם – על תושבי ירושלים.

שִׁגְלוֹנוֹת – פילגשים.

שִׁרְיוֹן קְלִפָּה – שריון קשקשים.

פַּרְסָא – יותר מארבעה ק"מ. סַךְ מַחֲנֵהוּ – 2,599,999,999 חיילים.

בִּשְׂחִי – חצו (נהרות) בשחייה.

בְּקוֹמָה – בהליכה בתוך המים (שהתמעטו בשל מעבר הראשונים).

הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם – עברו בנהרות שהתייבשו (בשל מספרם האדיר של החוצים אותם).

הַלָּלוּ – אותם 185,000 איש.

רָאשֵׁי גֵּיסוֹתֵיהֶם – המפקדים.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה – חרבך מושחזת (להכות באשורים).

עוֹמֶדֶת – מוכנה.

הַפֶּרֶק – הזמן.

בִּשּׁוּל פֵּרוֹת – הבשלת הפרי, וגבריאל המלאך אחראי על כך.

הִזָּקֵק לָהֶם – עסוק בהם, באשורים.

אַגַּב הֲלִיכָתְךָ וגו' – פתגם שמשמעותו: לך לכאורה לפי תומך, אך הבהל כך את אויבך.

עַד – בעוד.

מְסֻבִּים וגו' – יושבים ואוכלים את קורבן הפסח.

הִקְדִּים – וגאלם מיד האויב הצר על ירושלים.

*

קנח יֵשׁ אוֹמְרִים: בְּחָטְמוֹ נָשַׁף בָּהֶם וּמֵתוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ” (ישעיה מ, כד). רַ' יִרְמִיָּה בַר אַבָּא אָמַר: כַּפַּיִם סָפֵק לָהֶם וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי וַהֲנִיחֹתִי חֲמָתִי” (יחזקאל כא, כב). רַ' יִצְחָק נַפָּחָא אָמָר: אָזְנַיִם גָּלָה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת וּמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם” (ישעיהו לג, ג). וְכַמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם? אָמַר רַב: עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם” (שם י, ט). כַּמָּה נַעַר יָכוֹל לִכְתֹּב? י‘. רַ’ אֱלִיעֶזְר אָמַר: שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה (סנהדרין צח ע“ב; איכ”ר ד, טו).

נָשַׁף בָּהֶם – המלאך גבריאל (וראו בקטע הקודם).

כַּפַּיִם סָפַק – מחא כף אל כף.

אָזְנַיִם וגו' – גילה את אוזניהם ושמעו את קולן המבהיל של חיות הקודש שבמרכבה האלוהית.

נִשְׁתַּיֵּר – נותרו.

נַעַר – המתחיל בלימוד הכתיבה ויכול לשרטט בנקל את האות יו"ד (שערכה המספרי 10).

שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה – הנראית כמו האות וי"ו (שערכה 6).

*

קנט פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, שֶׁבָּאוּ לְסַיֵּעַ לְחִזְקִיָהוּ. הִרְגִּישׁ בָּהֶם סַנְחֵרִיב. וּמָה עָשָׂה לָהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע? בְּעַרְבִית כְּפָתָם, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה יָצָא הַמַּלְאָךְ וּנְגָפָם לְחֵילוֹתָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב. בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים חִזְקִיָּהוּ וּמְצָאָם כְּפוּתִים. אָמַר: דּוֹמֶה שֶׁלֹּא בָּאוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְסַיְּעֵנִי, הִתִּירָם וְהָלְכוּ וְסִפְּרוּ נִסָּיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שהש"ר ד, יט).

פַּרְעֹה… וְתִרְהָקָה – ראו ישעיה לו, ו לז, ט.

אוֹתוֹ הַנֵּס – של הצלת ירושלים מידי האשורים.

בְּעַרְבִית כְּפָתָם – אסר אותם בשעת הערב.

*

קס כְּשֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם כָּתַב שֶׁבְנָא פִּתָּק וּזְרָקוֹ בְּחֵץ: “שֶׁבְנָא וְסִיעָתוֹ הִשְׁלִימוּ, חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ לֹא הִשְׁלִימוּ”. הָיָה חִזְקִיָּה מִתְיָרֵא וְאָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, נוֹטָה דַעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר הָרֹב? בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “לֹא תֹּאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר” (ישעיה ח, יב) – כְּלוֹמַר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים הוּא וְקֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן.

הָלַךְ שֶׁבְנָא לַחֲצֹב לוֹ קֶבֶר בְּקִבְרֵי בֵּית דָּוִד, בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: “מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְךָ פֹּה קָבֶר?… הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר” (שם כב, טז־יז) – גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה, אֵי זֶה כֹּתֶל בָּנִיתָ כָּאן, אֵי זֶה עַמּוּד הֶעֱמַדְתָּ כָּאן, אֲפִלּוּ אֵי זֶה מַסְמֵר קָבַעְתָּ כָּאן?

כְּשֶׁיָּצָא בָּא גַּבְרִיאֵל וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר בִּפְנֵי חֵילוֹ. אָמְרוּ לוֹ: חֵילְךָ הֵיכָן? אָמַר: חָזְרוּ בָּהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מְשַׂחֵק הָיִיתָ בָּנוּ – נְקָבוּהוּ בַעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקֳנִים (סנהדרין כו ע“א־ע”ב; ויק"ר ה, ה).

שֶׁבְנָא – משריו של חזקיהו (ישעיה כב, טו).

פִּתָּק – פתק.

זְרָקוֹ – אל מחנה האשורים.

הִשְׁלִימוּ – מוכנים להיכנע.

אַחַר הָרֹב – אחר שבנא ותומכיו.

אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן – לא מובא בחשבון בקביעת רוב ומיעוט.

גּוֹלֶה בֶּן גּוֹלֶה – רמז למוצאו הזר של שבנא, שהיטלטל ובא מארץ אחרת.

כְּשֶׁיָּצָא – שבנא מירושלים, להצטרף אל מחנה אשור.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֵילְךָ – התומכים בך.

חָזְרוּ בָּהֶם – התחרטו ונשארו בעיר.

מְשַׂחֵק – מהתל.

מְגָרְרִין – גוררים.

*

קסא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ “אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא” (עזרא ד, י)? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם” (מלכים ב יח, לב). רַב וּשְׁמוּאֵל – אֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ פִּקֵחַ הָיָה, שֶׁאִלּוּ אָמַר לָהֶם: “אֶרֶץ טוֹבָה מֵאַרְצְכֶם”, הָיוּ אוֹמְרִים: מְשַׁקֵּר אַתָּה; וְאֶחָד אָמַר: מֶלֶךְ טִפֵּשׁ הָיָה, אִם כֵּן – מָה יִתְרוֹנָהּ? (סנהדרין צד ע"א).

רָשָׁע – סנחריב.

אָסְנַפַּר וגו' – אסנפר הגדול והמכובד (כפי שסנחריב מכונה בספר עזרא).

שֶׁנֶּאֱמַר וגו' – דברי סנחריב הם, שאומר רבשקה ליושבי ירושלים בעת המצור עליה.

אִם כֵּן וגו' – אם הארץ שאליה יצאו בגלות טובה כמו ארץ ישראל, מה טעם להציע לבני ישראל לעבור מכאן לשם?

*

קסב אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקְטִיקָא (ספרי דברים, לז; ילק"ש למלכים, רלח).

שׁוֹטֶה – סנחריב (וראו בקטע הקודם).

לְפַתּוֹת – לשכנע אנשים להיענות להצעתו.

לִשָּׂא – לשאת.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

גְלֶקְטִיקָא – מרכבה מפוארת, אפריון.

*

קסג רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר אָמָר: רָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ” (דברי הימים ב לב, כה) – לָמָּה? – “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ” (שם)! בּוֹא וּרְאֵה, חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאַתָּה אוֹמֵר “כִּי גָבַהּ לִבּוֹ”? אֶלָּא גָבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. בָּא יְשַׁעְיָהוּ אֵצֶל חִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ, אָמַר לָהֶם: “זַמְּרוּ ה'!” (ישעיה יב, ה), אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? – “כִּי גֵאוּת עָשָׂה” (שם). אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר “מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ” (שם). אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אָמַר חִזְקִיָּהוּ: תּוֹרָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהּ מְכַפֶּרֶת עַל הַשִּׁירָה. (שהש"ר ד, יט).

רָאוּי… לוֹמַר שִׁירָה – צריך היה לשיר דברי תודה.

לָמָּה? – מדוע לא אמר שירה?

“גָבַהּ לִבּוֹ” – התגאה.

“גֵאוּת עָשָׂה” – מעשים גדולים ומרשימים.

כְּבָר “מוּדַעַת” וגו' – מעשיו הגדולים (של הקב"ה) כבר ידועים בכל הארץ.

תּוֹרָה – הנרמזת במילת “זאת” (שנאמר: “וזאת התורה” [דברים ד, מד]).

מְכַפֶּרֶת – באה במקום, מפצה.

*

קסד אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מָה שֶׁתָּבַע זֶה לֹא תָּבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵם: דָּוִד וְאָסָא וִיהוֹשָׁפָט וִיחִזְקִיָּהוּ.

דָּוִד אָמַר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהלים יח, לח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם” (שמואל א ל, יז), וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִים וּבְרָקִים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, ה' אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי” (תהלים יח, כט).

עָמַד אָסָא וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ… כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' " (דברי הימים ב יד, יב) – “לִפְנֵי אָסָא” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לִפְנֵי ה' ". עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן… וַיִּנָּגֵפוּ” (שם כ, כב). עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן בְּמִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר” (מלכים ב יט, לה) (איכ“ר פתיחתא ל; ילק”ש לשמואל, קסג).

תָּבַע – ביקש.

זִיקִים – כוכבי שביט.

*

קסה “לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ” (ישעיה ט, ו) – אָמַר רַ' תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי: מִפְּנֵי מָה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה פָּתוּחַ וְזֶה סָתוּם? בִּקַּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג; אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, – חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ, תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק” (שם כד, טז) – אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “רָזִי לִי, רָזִי לִי” (שם) – אָמַר נָבִיא: “אוֹי לִי” (שם), אוֹי לִי! עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמָרָה: “בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ” (שם). תְּנָא מִשּׁוּם רַ' פַּפְיַס: גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָהוּ וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה (סנהדרין צד ע"א).

תֵּבָה – מילה.

זֶה סָתוּם – ונכתבה מ"ם סופית באמצע המילה (“לםרבה”), בפסוק שנדרש על הגואל העתידי.

גּוֹג וּמָגוֹג – אויבי ישראל במלחמה עתידית איומה כנגד עם ישראל, אשר תקדם לביאת המשיח (יחזקאל, פרקים לח־לט).

שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – ספר תהלים.

כָּל הַנִּסִּים – הצלתו מאשור ורפואתו הפלאית.

לֹא אָמַר שִׁירָה – ראו בקטע קסג.

לְכָךְ נִסְתַּתֵּם – החלפת מ“ם פתוחה במ”ם סופית באה לומר שתוכנית הקב"ה לא יצאה לפועל.

“צְבִי לַצַּדִּיק” – מילים אלו נדרשות כאמירת שבח לקב"ה, צדיקו של עולם.

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך הממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מטטרון).

עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ וגו' – דרשה אחרת על “צבי לצדיק” כבקשה למלא את בקשתו, צביונו, של חזקיהו להיות משיח.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

רָזִי לִי – ישנו סוד גנוז (רז) שבגללו נדחית בקשת הארץ והמלאך.

עַד מָתַי? – כמה עוד נחכה לביאת הגואל?

“בֹּגְדִים בָּגָדוּ” וגו' – עד שאויבי ישראל, ועד שגם אויביהם שלהם, ייעלמו מעל פני האדמה.

מִשּׁוּם – בשם.