סעודה בפלוּג’ה

אין עוד בעולם פלוּג’ה. אבל פעם היתה כאן עיירה ושמה פלוּג’ה שאמרו שישבו בה עשרים אלף תושב, ואחרים המעיטו עד לכעשרת אלפים, וברסלבסקי (1946) מנה ומצא כשבעת אלפים, לעומת וילנאי (1950) שירד עד לכדי שלושת אלפים וחמש מאות (אצל ישעיהו פְּרָס נגמר הכל באות סמך), ואם כך או כך, היא עמדה בין אשקלון לבית-גוברין חברון, ובין קסטינה לעזה באר-שבע, על אם הדרך, ובימי רביעי וחמישי היו בה ימי היריד הגדולים שכל הנגב היה בא שמה לקנות ולמכור תבואות בהמות, או רק לראות ולהיווכח בהמולת הבדואים והפלחים, הבהמות ושקי התבואות, העסקים הגדולים והמזימות הגדולות, ההסתובבויות למצוא והישיבות לגמור איזה עסק. ימים גדולים וצבעוניים שלאחריהם הכול היה שוקע בתרדמה, זולת בית הקפה הגדול שעל הדרך.

לא היה בפלוג’ה שום דבר להתפאר בו, לא בית אבן גדול ולא מסגד ראוי לציון (בג’לדיה, למשל, היה להם מסגד בנוי כולו עץ, הבית והמגדל, לא נשמע עוד כדבר המופלא הזה), רובה בנויה מן העפר שמתחתיה, שממנו לשו את חומר קירותיה ובקלחי השומר הגדולים שצמחו שם הפקר סוככו על גגותיה, אותו עפר אפור חום, שממנו באה ואליו גם חזרה לבסוף ונמחקה בו, עד ששבו בו ושתלו בו בעפר את האקליפטוסים שצמחו וגדלו על עיי חורבותיה המיושרים בחיפזון, כדי שיהיו מעתה מקום היאספות מוסווה ואתר היערכות לגייסות.

ותיקי מלחמות גבעתי בין עראק אל סואידן ובין עראק אל מנשיה זוכרים את הקרבות עקובי הדם בחאתה ובכרתייה, את שדה התעופה הבריטי הנטוש, קרוב לפלוג’ה, את משלטי הצומת ואת כל השאר, ולבסוף את מה שקראו לו “כיס פלוג’ה”, ואיך ניסו לכבשו ונכשלו בהרבה אבידות, עד שלבסוף עם חתימת הסכמי חתימת הסכמי הפסקת האש פינו אותו המצרים הנצורים בדרכם לעזה, עד שלימים הפך כל האזור ונקרא “חבל לכיש” ובאמצעו קמה קריית גת, וכולו התמלא תושבים נדהמים למדי ולא מאמינים שהם שם, שזה מקומם וכאן ביתם. פלוג’ה כבר לא היתה, ורק עוד יישרו את מקומה ופינו מקום לחורשות האקליפטוסים ההן, כי הימים היו ימי האקליפטוסים ובכל מקום ומשני עברי כל הכבישים ופה ושם גם בחורשות הלכו ושתלו אותם צפוף מפחד תצפיות מטוסי האויב, מפחד המסתננים, מפחד השטחים הענקיים והריקים, וגם מפחד הלבד ומפחד הרחוק ומפחד הפחד. ויותר מכול מפחד הלילות שהיו ענקיים ושוממים ומלאים תהומות של פחד. פחד עמוק עמד שותק ולשווא תנעל את הבית הקטן שהקימו לך ותגיף את תריסיו עם הלול והאורווה שנשארו באפלה עם המעדרים והמחרשות שנתנו בידיך ושאינך יודע מה לעשות בהם כנגד הפחד הזה שאיננו נראה אבל הוא ברור והיטב יושב סביב מחכה בתוך אין סוף השקט מביט ומחכה לך.

מי שביקש לקנות סוס בא ביום רביעי לפלוג’ה, מי שביקש למכור סוס בא לשוק, מי שביקש ללחוש לקונה שיש סוס למכירה, מי שרץ למוכר ללחוש שיש קונה, מי שרצה לראות איך קונים ואיך מוכרים ואיך הכל נעשה במיטב דרך הארץ ובאורך הרוח, זה מעלה וזה מפחית וזה מעודד לקבל את שכר תיווכו, ועד שכורעים ארצה ואוספים את העבאיה סביבם אם חם היום ואם קר, ומפשילים ידיים כדי למעוך טבק ולפוססו לדפית הנייר השקופה, מלאכה חשובה ומדויקת שצריכה לימוד רב שנים וסיגול אצבעות קשיחות למודות קושי להתעדן ולגלגל בהן סיגריה ולהציתה במצית החלמיש ולמצוץ אותה, וכל העוסקים בסוס וכל רעיהם וכל ילדיהם המביטים במעגל בהשתאות כבהצגת חייהם ומחכים למשה שיזַכה גם אותם לבסוף באיזה כלשהו פירור מתוק, מלבד ההתחנכות הגדולה בדרכי החיים, שהיא, כמו כל ההשכלה, מתוקה ורחוק מפנינים מיכרה, וחוץ מן הסוס שעוד לא תפש שהנה ממש כעת משתנים חייו מקצה לקצה וכולו רק רכון מנסה לשווא לתפוס בשפתותי הסוס הספוגיות שלו איזה דמוי גבעול שמכבר נלחך כולו בשפתי קודם קודמו, אם לא קודם קודם קודמו, העיר כולה מוכרת קונה, בין הבתים ובכיכרות העפר המהודק, מעבר לגדרות ובתוכן, בין מוכרי הממתקים והמשקאות ובין צועקי הצעקות ובין המלחשים ישר לאוזן הפנימית, ובכל מקום שְתנים ומשתינים, חמורים משתינים וסוסים וגמלים ומטילים גללים ופה ושם גם אנשים שרק נפנים ומפנים את גבם ומיד מפשפשים להם בין גלימותיהם למצוא ולהטיל ברווחה קילוח גדול ארצה, גוערים באיזה חמורים והם נוערים וגמלים מחרחרים וכמה כבשים רחוקות לא יודעות שלא יחזרו עוד לביתן או לערבות הרחוקות בין בדואים דקים שבאו מירכתי הנגב בואכה סיני ובין פלחים עבים ועירונים מטורזנים נוסעי עגלות שבאו מירכתי הצפון בואכה יפו רמלה לוד, ובין יהודים במגבעות ואפדנים ומטפחות זיעה נוטפת ושאתם העסקים תמיד גדולים יותר, אבל תמיד גם מאיימים אי כך באיזה לא מובן ובחשד שכמה שירוויחו מהם – לבסוף יפסידו.

שלושת אלפים וחמש מאות נפש אולי לא נשמע מספר גדול מאד, אבל אם תראה את אותן חאתה וכרתייה, או את ג’וסיר ובית עפא או את ג’לדיה ואין בהן אלא כמאה מאתיים משפחות באחת או שלוש מאות, הרי שפלוג’ה שעל הצומת שבין רוחב אשקלון חברון ובין אורך רמלה עזה באר שבע, היתה עיר ואם כל הירידים, ובאותם ימי רביעי וחמישי ובעיקר סביב הבאר שמנוע ישן חירחר ותיקתק והעלה מים לשקתות הגדולות שהמוני המוני צווארי גמלים בתנועות של יענים או של אנפות או של כל ארוכי הצוואר הגמיש נדחקו להגיע שפתיהם אל המים ונדחקו שם מפני חזקים מהם שלא היו מוכנים לוותר אף שאגו והתמרמרו וצעקו וחירחרו ונחבטו גוף בגוף גמל בגמל וגמל בחמור וחמור בסוס וכולם שוב בגמלים שהיו בלי סוף ובלי שקט ובלי סבלנות מקיפים הכל ומוקפים בכול, ועל כולם מקפצים נערים קטנים ומקלות ארוכים חובטים ועושים שיהיה סדר והעדפות וקדימות, ופתאום וחמור אחד הריח לבלי טעות בחמורה אחת שהיתה מפיצה ריחות יוחמתה סביב סביב מעבר לכל נימוס טוב, והוא הריח ונשתכר וכבר נדחק בין כל הגמלים והדחיפות והדחיקות מסתער לקראתה מכין כבר את שפופרתו הגדולה וצועק אליה ובועט ונדחף להגיע ולקפץ על גבה לאחוז בה בחיבוק שתי קדמותיו ולהיעמד נכון מאחוריה ורק עוד מפרידים אחדים בינו לבינה והוא כבר לא יכול וכבר זירמתו נוטפת מלחץ תשוקתו, אלא שאם הוא לא יגיע אין ספק אחר יגיע, וגמל אחד נושא ראשו למעלה גבוה כמעל ראש התורן וגמל אחר שוטח ראשו ארצה כשפיפון בין רגלי כולם, וסוס אחד אווה כעת להתעפר בעפר ולגרד גבו מכל הגירודים שמכבר הימים הנכנעים כשהיה חבוש תמיד ועושה לו עכשיֹֹו מקום להתגלגל בלי להתחשב בכלום, ואילו בבית הקפה הגדול שם צל ושם קפה ושם ריח טוב של מקטרות ואלה שכבר גמרו עסק או בין עסק לעסק יושבים שם על שרפרפים קטנים שאינם מספיקים למלוא היקף אחוריהם וניכרים מכולם היהודים שמניפים מגבעות על מנת להצן פניהם, וחם להם, כאילו זרים הם שבאו נפלו למידבר.

אחי הגדול, שפעם לקחני עמו לראות במעשיו, ושהיה קונה קרקעות השביל הקרן הקיימת יחד עם האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה, שהיו מוריו ומלמדיו וידעו יותר מכל מי שתקרא שמו מי האנשים מה הקרקעות ואיך לגלגל באמנות הקנייה. איך לא לעשות רושם שהם קונים או רוצים לקנות או יש להם עניין במשהו מחוץ לכביכול סוס לקנות או כבשה או רק להלחים מחרשה שנתעקמה או לא כלום אלא רק לשאול בשלום ידידם ורעם כנפשם השיח' הגדול אבו ג’בר מקונייטרה או רק לראות את השיח' סולימן הגדול שהביאו לו צינורית חדשה במקום זו שנתרפטה במנוע משאבת המים ששבתה לו, ורק לדעת את כל פרטי הסכסוך שבין שיח' עיסמאין ובין שיח' סאלמאן ומתי יהיה אחד מהיריבים בנפש הללו צריך הרבה הרבה כסף בבת-אחת, כדי להכות את יריבו במשפט או כדי להכותו ביותר גמלים או כדי להכותו בקניית כלה בת שבט אחר ולהצטרך בבת-אחת למאה גמלים במזומן, או בנו של מי יהיה סורח ובורח למדינות הים ומשאיר את אביו מלוק ומחוסר פרוטה, ומאין ברירה, יצטרכו אז למכור חלקת קרקע ולהפכה למזומן בזהב, וכאן הם נכנסים, האחים מגדרה, לא על ידי עצמם אלא על ידי אנשיהם, והם אמנים גדולים בגלגול שיחות סתם שמוליכות סחור סחור אל סכומים נקובים ואל חוזים חתומים, ולפעמים גם יש להם בידיהם חלקת אדמה אחת, שנזדמנה כמציאה, וכעת היא תשמש ככסף חילופין להוסיף “משבצת” של עוד עשרה דונם לכבר אלף ושש מאות שיש, בין סומסום להוג', ושאם יגיעו לשלושת אלפים יקומו אז בבוקר בבוקר באחד מפרברי המושבות הגדולות כמה עשרות חלוצים שעד עתה בילו זמנם בעבודת פרדסים לא להם, יאספו חפציהם ועוד כמה קורות ורעפים ויבואו בלילה בלילה למקום לא ידעו מעולם לעשות בו התיישבות וישוב ונקודה ומגדל וחומה ושורש וכבר יש להם שם: גברעם ושירים, והשמעת איך בנגב דונם ועוד דונם, וכל שאר השירים.

וכשהיתה עסקה יפה כזו מסתיימת בטוב, היו עושים כירה לשועלים הקטנים, שלא להוציא את שם השיח' הגדול לשמצה כבוגד ומוכר אדמה ליהודים, והסעודה כאילו היא רק על אודות ההסכמה שהסכימו על חידוש טחנת הקמח הנטושה בפלוג’ה מאז ימי שריפת טחנת הקמח של רבי מרדכי שכביץ איש גדרה, שהקימה שם לאחר שהטחנה הקודמת שלו נשרפה בעיר לוד עוד בימי התורכים, או על תיקון הבאר של הכפר או על טרקטור שיבוא לחרוש באדמות העמק משני צדי הוואדי. ומכל מקום לא על שום אדמות שכאילו נמכרו ליהודים, ויושבים כאן כעת ברוח טובה מתחת לאשלים הגדולים שעל כיכר הגורן, פתוחים לבריזת הים הטובה, מסובים בישוב הדעת לסעודת הכירה הגדולה, ותהא סיבתה מה שתהא, מסובים בשילוב רגליים כל הנוגעים בדבר מלבד כאמור ראשי העסק החשובים, וכך היה אחי מייצג בכבוד את צד א' בעסקה שכביכול, ושניים שלושה ששמם נשתכח היו מייצגים בכבוד את צד ב' באותה עסקה, והכבש כבר נטבח וכבר נצלה וכבר היה מפותת בגיגית האורז הגדולה והמפעפעת שמן מעל הגחלים, וסביבה במעגל מקיף מעגל כל המסובים, רק חשובי צד א' ורק חשובי צד ב' במעגל הפנימי, מנומסים היטב ומפצירים היטב בשכניהם להתחיל ומנדבים להם כל נתח טוב ורך, ואילו סגני החשובים ושוליותיהם היו יושבים מדוחקים במעגל השני והם מרובים יותר רעבים יותר ומרוחקים יותר ומחשבים במבטיהם כמה עוד יישאר להם לאחר שהמעגל הראשון יגהק וישהק ויחכה רק לקפה, ואילו החשובים פחות והלא חשובים כלל וסגניהם ושוליותיהם היו יושבים כולם דחוקים במעגל חיצון המקיף בנימוס ורק בולעים רעב וחמדה ורק מקרטעים תחתיהם באיפוק של אריה מורעב ובאומדנות מוצנעות כמה מן העצמות או מן העור או מגרגירי אורז אחרונים שנדבקו או אפילו מן השמן יישארו בשבילם ללקק, ומאחוריהם היה עוד מעגל גדול הרבה יותר של מקווים-נואשים, שלהם לא יישאר כלום, ילדים וכלבים וכל מיני אלמונים שהרעב קרא להם חזק ותקיף משום לא יישאר לך כלום, עומדים בלי תקווה ובלי יכולת להיוואש. (לנשים שבאוהל הקצו עוד בתחילה מנה אחת אפיים ודברי תהילה למבשלות.)

ואילו האורח הבחור הצעיר, שהיה אחיו של החשוב של צד א', היה המום מן הכול, המום מן הטקס הגדול מתחת לאשל הגדול שבכיכר הגורן הגדולה הפתוחה לבריזת רוח הים הגדול, המום מן הרעב הגדול היסודי הקרקעי של כולם עם כיבוד איסורי הנימוס, המתום מן ההפצרה שהפציר בו שכנו לחטוף ולהתלעלע בנתח שומן שהגיש לו לאחר שקרע מן העצם שבידיו הנוטפות של המנומס הזה, המום מן הבחילה המפונקת שלו מכל שומן האורז ומן הקריעה בידיים גדולות הצפורניים, ומבולמוס הלעיסה חטיפה של כל המעגל שחיכה כבר כמה ימים לסעודת המצווה, ושיודע כי כל החוטף ייצא שבע, עם שהוא משחק בתפקיד השכן המהדיר פני שכנו בנתח שהוא כבר התכוון לבלוע אבל מנע מפיו וכאילו ויתר לכבוד האורח, והמום ממראה כמה חסרי שיניים שנלחמו, כוססו מצצו ולעסו בשר ועצמות רק בחניכיים בלשון באצבעות ובריר נוטף, והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

ופתאום והיה על ידו אברהם אבינו שקרע נתח מהכבש ואמר לו אכול בני, והיה גם יצחק אבינו שחייך אליו ואמר כי טוב האוכל והשדה קצור והשנה שנת שובע, והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור, ומי יודע באיזה ממעגלי הרעב הוא ממתין כעת באיפוק של נימוסים טובים, כדי להתנפל כפנתר בין כל הכלבים על שארית דבק שמן האורז שאולי נשאר עוד דבוק לגיגית הנחושת שתישאר ממורקת כעת כבמיטב הרחצות.

היום אין עוד פלוג’ה. רוח הים עוד נושבת בין האקליפטוסים הדלילים משום מה או כאילו לא היה להם כיף לצמוח, וכל הטסים בכביש באר שבע במכוניותיהם אפילו לא יודעים להפנות ראש כי אין אל מה.