רקע
ס. יזהר
הנארי ביער הרצל - ס. יזהר.jpg

יער הרצל בבן־שמן נטוע כידוע על גבעה סלעית. מה הם הסלעים הללו? לא לכולם מנקרת שאלה כזאת גם לא עולה על דעתם שיש כאן איזו שאלה. אבל היה אחד שהשאלה הזאת אחזה בו וניקרה בראשו, בין שאר הדברים המנקרים בראשו תמיד כאותם עורבים נקרניים, ועד כדי כך שקם ועלה לירושלים עד הר הצופים וירד שם למחלקה לגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ובא וישב שם על ספסל הלימודים עם עוד כמה בודדים שגם להם ניקרו אבנים בראש, ביחד עם סלעים וצמחים וכל מיני יצורים שהם, ולא יצא זמן רב ונתברר לו ללא צל של ספק כי הסלעים ההם, הנוכרים למעלה, תאמינו או לא, אינם אלא הנארי. הוא ולא אחר. כעת גם אתם יודעים: הנארי.

כשאומרים קם ועלה לירושלים נשמעים הדברים פשוטים וחסרי כל עניין. אבל לא כך היו לפני כחמישים וחמש שנים, שבע־שמונה שנים לפני המדינה, כשאחדים מאִתנו עוד היו צעירים ויפים וגם נלהבים להוסיף דעת ובוערים לקנות חוכמה, ומי שגר בכפר הנוער בן־שמן והיה בעוונותיו מורה לכל מיני מקצועות לפי המזדמן, ואפילו חשבון לימד פעם, שברים פשוטים, לא להאמין, ופתאום ניקר לו הנארי הזה בראשו כנקר העורבים, וצריך היה להשכים בבוקר לא כדי לחבוש את החמור אלא כדי לזרז את שתי רגליו הכלונסאות למדי ולהחיש צעדיו לעיר לוד, ושם בכיכר העיר בלב השוק כולו ירקות וצעקות, גם עמד האוטובוס לרמלה, מלא כולו וצפוף יותר מכוחו להכיל אבל תמיד עוד חיכה לשניים, לעוד נוסע אחד שיידחק בקושי ולרעו כנפשו של הנהג שהלך לגמור עסקיו ועוד רגע יידחק פנימה עם הדלת הנסגרת, וכולו מלות נימוסים ודחיפות ללא רחמים, ומיד נאחזים העומדים בתקרה שלא למעוד בכל סיבוב והיושבים אינם חדלים מחוות דעות על הכול ומעלים עשן עבה מתוק ומחליא לאחר שכרכו להם באצבעות אנשי עבודה וליפפו להם בשקידה סיגריות, ולאחר שעצר להוריד ולהעלות בהתעמלויות כבדות ובהתפתלויות ובגרירת שקים וסלים ותרנגולות צועקות פעם אצל הרכבת ופעם אצל בית הסוהר ולבסוף עצר ופלט את כל העם הכבוש מדוחק בכיכר העיר רמלה ושם כבר עמד האוטובוס לירושלים, כבר מלא יותר מכוחו להכיל ורק חיכה לעוד שניים, ולכמה שקים מתפוצצים מגודש ולבסוף עקר וזז דילג על פסי הרכבת ויוצאים למרחב נאחזים בתקרה שלא למעוד בסיבובים, ושואפים עשן טבק עבה מתוק מחליא, ונוסעים מהר כמו משוגעים כחמישים קילומטר בשעה שהחוק מתיר רק ארבעים, ועולים בקושי ובחרחור את ההר ויורדים בצווחות המעצורים את שבע האחיות שבקסטל, וחוזרים ועולים ממוצא כשהידיים כבר נובלות מרוב היתלות בתקרה שלא ליפול, ועד לשער יפו, ששם עד שכל הכבודה נפרקת הוא כבר מדלג ורץ לו בקיצורי דרך בעמק המכוניות המושלכות ובמעלה ההר שהיה שדה ריק ולפאת גדר בית הקברות הצבאי המפואר, ובלי נשימה הוא מנתר כבר פנימה אל חצר האוניברסיטה ורץ למטה אל המחלקה לגיאולוגיה, כדי שהפרופסור פיקארד לא יתרעם על האיחור, בעברית שלו שאמנם היו בה גם כמה מילות קישור בעברית שאמר אותם בשרבוב שפתיים כמי שטועם ותמיה על טעם מוזר וגרגרי למדי שנזדמן לשפתיו בין כל שאר מיני הלשונות הקלות והקולחות של אנשים נאורים יותר.

לפנות ערב היה מתחיל המסע בחזרה. ריצה קלה במורד ההר אל שער יפו, הידחקות נואשת לאוטובוס הצפוף מעל כוחו להכיל, אנשים ושקים וחבילות ועשן מתוק מחליא, ובעל כורחך אתה מחבק אנשים לא מזוהים והם אותך כדי להיאחז בסיבובים, ועולים בקסטל ויורדים בחריקות בלמים, וטסים כמו משוגעים כמעט חמישים קילומטר לשעה, ולבסוף נעצרים ועוצרים בכיכר רמלה ואצים לתפוס את הלודאי שלא יברח, אבל הוא תמיד מחכה לעוד שני נוסעים וכך נאחזים בתקרה יוצאים ומתעכבים בבית הסוהר ובתחנת הרכבת וחונים לבסוף בלב כיכר העיר לוד, וקופץ ויוצא לדרך בין כל ירקות השוק והצעקות, ומשווה רגליו כאיילות ללכת היישר לבן־שמן. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ממש כך.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. כי מיד למחרת בריצה אל כיתתו היה המורה מפוטם הדעת הטרייה שופך על תלמידיו פעורי הפה את כל מה שלמד אתמול בירושלים, ואת מה שלמד בלשון המלומדים תירגם ולימד בלשון ההתלהבות, ונרגש היה ונלהב ולא הניח לתלמידיו עד שהיו גם הם נרגשים ונלהבים, ועד כדי כך, שאם איש מהם לעולם לא שם לב ולא חצי לב לאף אבן שבעולם, מלבד לאיזה אבנים קטנות מזדמנות כדי להוכיח איזה בעיטה לשער כדורגל מדומה, ומלבד אבנים קטנטנות בשביל להטיל בגבה של איזו נערה ולהעמיד פנים שלא הוא, והכול רק כדי שתירמז כמה הוא מחבב אותה, כעת, איש מהם לא יצא מן השיעור בלי שיהי ממלמל באושר איאוקן, פלייסטוקן, השלישונית התיכונה, והמאאסטריך עם הצור, ותשאל כעת כל ילד ויגיד לך במנוד ראש על בורים ועל מפגרים שאינם בושים שלא לדעת את המפורסמות כגון מה זה נארי, בעוד שנארי, כל־כך פשוט, הוא בסך הכול הקרום הגירי הזה שנוצר מהתנדפות מי התהום העשירים בסידן, המים נידפים, הסידן נשאר והולך ומתרכך כמעטפת קרומית בלתי שכבתית שרובצת ומכסה את פני הסלעים המקוריים שמתחתיהם, כל־כך פשוט, ולא זו בלבד אלא שעוד באותו שבוע רב תנופה, ובעוד הכול חם, גם אירגן סיור והוא וכל קבוצתו הלכו וכיתתו רגליהם נלהבים על שדות ועל בור עד למחצבה הנטושה שעל יד רמלה, שאולי לא כולם יודעים שהיא האוצר היקר בארץ של מחשוף האוליגוקן, שכה אחיה, ושבפטישים ובאיזמלים חצבו ממנו הרבה מכיתות נכבדות להביא כשלל מנצחים, ישר לצריף חדר הטבע, ולהוסיף עוד תרומה מיוחדת לאוספים שמכבר, שהיו נטושים שם למעצבה, לרבות מתנתו של איינשטיין, אכן, אותו אלברט איינשטיין, תאמינו או לא, שבדאגתו לילדי עובדי האדמה בארץ הנבנית ומחיבתו לדוקטור ליהמן המנהל, שלח גם טלסקופ אדיר עם איזה קלקול מסתורי קטן, וגם עם כמה תיבות משובצות תאים עם מינרלים מופלאים מברזיל כמדומה, ושעד לאותו סחף התעוררות לגיאולוגיה שגרם אותו מורה עז פנים וקצר רוח זה, חיו בשלום כמרבץ שלווה וכמדגרה נוחה לדורות עכבישים ולתפארת מארגם.

וכך, שבוע אחר שבוע, חזר אותו מסע כפול, ביום ראשון היה המסע לקלוט וביום שני המסע לפלוט, כאן בדייקנות בטבלאות משוכללות עם כותרות מאלפות, כמו “התֶטיס בפרוס הטריאס” או “הטרנסגרסיה הבתר יורא”, ואפילו רק “חתך אורך באמוניט”, מעשה ידי הדוקטור פרנס להתפאר, והרבה דברי טעם מחכימים בעברית מבצבצת מבין לשונות המדע, וכאן, בכיתה שבבן־שמן, בהתלהבות ובקשקושי גיר בלוח ובעברית מפזזת ומתלהלהת ולא בזה למליצות שפת עבר, עוסקים בהתפעלות בפעילות הנעשית ובארוזיה, היא הבלייה, ובסחף האלוביאלי, ובמוצא הקרקעות מן הדולומיטים ומאבני הגיר, ובטררה רוסה היא האדמה האדומה, ובחמרה החומה, וברנדזינה לעומת החוואר, לא בלי לשאול על הפאונה ועל הפלורה ועל הקשר שבין סלעים ובין אבות הצמחים לאבות הסלעים, ולבסוף היתה מרקיעה ההתפעלות עד לממדים כאלה שלא היה אדם סביב סביב שלא הלך וגחן על כל אבן כאילו היתה פטריית מאכל או גרגר יער, וקם ורץ וטרח להביא אותה אלינו שלמה, שי לחוקרי יסודות העתיד, וכשהוא מסתובב עטוף שלמי תודה וכבר לא רואה, מטילים אותה מהר הצידה לערמה שכבר הולכת ומתגבהת. ולשאלה למה לכם בכלל ומי צריך את כל זה ולמי חפץ בכל הגיאולוגיה הזאת אנחנו לא היינו טורחים להשיב, מפני ההבל שבשאלה כזאת, מפני הבורות הנוראה המופגנת בה, ומפני ההתלהבות של המגלים עולם, ומפני שאם ככה מי צריך אסטרונומיה, למשל, או אוקיאנולוגיה או אנתרופולוגיה ובכלל מי צריך משהו, אבל, כמובן, וקודם כול, מפני שהלא הקרקע היא חיינו, והיא משוש לבנו עם גאולת הקרקע ועם העליה על הקרקע, שלא להזכיר בסוגריים כמה שמות של מגלי הנפט ומגלי הפוספטים ומגלי פצלות ים המלח ומנהלי כל מיני דשנים וכל מיני כימיקלים, שלא כולם יודעים איפה היו אלה כשעוד רצו במכנסיים קצרים אחרי מורה נלהב שרץ לפניהם במכנסיים מדולדלים כמעט נשמטים מעליו מרוב רזון ונלהבות.

אבל בכל המירוץ הזה להחכים ולהועיל היה גם רגע של השתהות אחת ממש שלא במקומה ובהסתכנות גדולה להפסיד יום לימודים, וזו, ההשתהות, היתה נופלת עליו באותו מקום עצמו ועוצרת אותו בדיוק באמצע הדרך בין בן־שמן ובין לוד. אל תחפשו את זה היום, כששום דבר היום לא דומה לשום דבר שהיה פעם. כי בין בן־שמן לבין לוד יש חותר לו ואדי אחד, שעשו מעליו גשר, אף על פי שיבש בחרס, מלבד כמה שלוליות דלוחות שיירי שופכין עכורים, ושלא יעלה על הדעת בקיץ כי תעלה עלובה זאת היא לפעמים נהר גועש בחורף זורם וסוחף, ועדיין יש מי שזוכר את הדוקטור מוסקוביץ הרופא מרחובות בעגלה רתומה לשני סוסים דוהר בליל גשם שוטף לאזעקה אל יולדת שהתקשתה שבאה מבן־שמן הראשונה, כשעוד היה בית חרושת עתיד כמעט מוכן בעתיד הקרוב לעשות מן הזיתים שאך זה שתלו שמן יהודי טוב ועתיר עתיד, וסבון תמרוקים להלל, חבצלת השרון יקראו להם, וגם מפרחי השיטה הזהובים, עד שאפילו לילדה שנולדה אז קראו עתידה, מפני שהעתיד היה ממש בידיים, אלא שזרם המים שבא במפתיע מן ההרים לקח את העגלה ואת הדוקטור ואת העגלון ואת הסוסים וסחפם למוות, מי יכול להאמין, כשעוד לא היה גשר, ואילו בין הגשר הזה החדש ובין עיי בית החרושת עתיד שנשאר בחצי בנייתו ואינו כעת אלא עיי עתיד נטוש בלוע קוצים יבשים, ומשני עברי הכביש המתפתל בנחת, אחת לכאן ואחת לכאן, על פי שביל השדות שהיה הולך שם בנחת מעולמים וכל הקדמונים הילכו עליו בנחת והיו מהלכים, היו לערבים בימים ההם חלקות אדמה לירקות. וזאת היתה האדמה. חומה־שחורה, אלוויאלית, דשנה, עסיסית, תחוחה, רוויה, זו שעליה אמרו והכיכר כולה משקה, זו שעליה אמרו כעץ על פלגי מים, זו שאם תנעץ בה מקל יבש יתחיל לצמוח, זו שאם תנעץ בה אצבע תוציא ריח אדמה טובה, זו שלחרוש בה זה שוקולד מומס, זו שלחפור בה תעלות זה לצייר בצבעי מים, ובאדמה הזו גידלו לעונה כרוביות, אולי לא שמעתם היטב, גידלו בה כרוביות. הה, אלהים הטוב, גידלו בה כרוביות. חי אלהים, גידלו בה כרוביות, ועלי הכרובית הירוקים היו כמעט כחולים מרוב טובה, והם התעגלו צמודים אחד צמוד מעל גב אחד שמתחתיו צמוד מעל אחד, וסוככו כולם על הקולס הלב שבלב תוכם כמו כפות אם סוככות על ראש תינוקה, אבל היו גדולים וצפופים ועבים וכחולים מרוב ירוק ועושים את ידיעת השתול על פלגי מים אשר לא יירא רע. ועושים את ידיעת ההנה לפניך דבר מושלם. צמח כדורי גדול חובק באמצעו כדור לבן, ועושים את ידיעת תנובת האדמה פרי האדמה שפעת האדמה ואת השלמות של היפה. אי אפשר היה לעבור מכאן והלאה, ולא למהר מכאן והלאה, ולא לחשוב מכאן והלאה, ובאמת למה צריך שום הלאה כאשר זה פה.

כשהתחילו הימים להתארך וכבר נשימות האביב הפריחו את השדות ואותו מורה מתלמד היה רץ מלוד לבן־שמן בסוף כל המסע הארוך, ידע שעוד רגע, קצת לאחר הגשר, עם עיקול הכביש, פתאום ייפתחו לפניו החלקות ההן עם שלוות תנובת האדמה השחורה ושורות הכרוביות יתעגלו שם גדולות כדוריות ירוקות עד כחול והלבן הלבן הזה, תחוח ולבן, באמצע בתוך חיק העלים החובקים מהודקים, ולכל העולם היה אז ריח השדה אשר ברכו אדוני, בקושי ניתק משם כי השמש מאחור התחילה לרדת מעל מסגד לוד, וניתק עצמו לרוץ בדרך הביתה, אלא שמי פתאום בא לקראתו קצת קרוב לעיי בית החרושת עתיד ומזה ומזה השדות צהובים וסגולים צהובים מחרדלים וסגולים מצפרניות, והאוויר כולו בשום מבושם כאילו הכל בבראשית, מי בא אז לקראתו בכביש, מי אם לא דמות אשה ודמות עגלת תינוק לפניה הולכים לקראתו לקדם פניו בשובו מן המסע הביתה קצת שיכור כרובית וקצת מבושם השדה, מי בא אז לקראתו ולקראת מי הוא רץ כעת וידיו פרושות כאלה די הקף בחיבוק גדול אחד ודי אחוז בבת אחת באשה אחת ובתינוק אחד, שבאו לקראתו ולהיות שלושה חבוקים יחד – ומאחור השמש כבר היתה שוקעת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 54106 יצירות מאת 3318 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22212 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!