

תולדותיו 🔗
ר' ישראל נולד באפטא בשנת תצ"ג1. היה מגדולי המטיפים של החסידות בפולין, תלמידם של המגיד ממזריץ‘, ר’ שמילקא מניקלשבורג, ר' אלימלך מליז’נסק ור' לוי יצחק מברדיצ’ב. במיוחד הושפע מר' לוי יצחק והיה קשור בו בלב ונפש.
מנעוריו היה ר' ישראל נוהג להסתגף. לאחר מות אביו, שכורך ספרים עני היה, עבר לפשיסחא ונעשה מלמד. כשהתישב בקוז’ניץ שבפולין המרכזית, נתפרסם בגין דרשותיו בקהילה והוכתר בתואר “המגיד מקוז’ניץ”. דרשותיו הנאות והבהירות, עם שהצטיינו בפשטות ובעממיות, יש בהן רמזים קבליים; ולפי שלא הופיע בהן כמוכיח אלא הטיף בדברים ערבים משופעים באהבת ישראל, ריתן מאד את שומעיו. חיבורו “עבודת ישראל” בעניני קבלה מעיד על בקיאותו הרבה בתורת הח"ן (מספרים עליו, שבטרם חיברו הגה בשמונה מאות ספרי קבלה).
ר' ישראל סבור היה, שעיקר חובתו של הצדיק היא להעניק לחסידיו דרכי התנהגות בקדושה ולרומם את רוחו של כל יהודי, אף של הפשוט ביותר או של החלש ביותר, ולקרבו לעבודת הבורא. ואכן זכה להערצת חסידיו על שראה לדאוג להליכותיהם, לעידונן וזיכוכן, וכן היה עומד לימינם, דואג לשלומם, למצבם החמרי ולבריאות בני ביתם ומרפא חולים ועקרות בעזרת קמיעות, ששמו היה כתוב בהן, עד שכינוהו “הבעש”ט השני“. בגלל פעולותיו אלו, ובמיוחד בגלל הקמיעות, יצא עליו זעמם של “המתנגדים”, והם ביקרו אותו קשות ורדפו את חסידיו. הוא נלחם בהם על ידי כך שהשתדל למנוע הדפסת ספר אנטי־חסידי שעמד להופיע בסוף המאה הי”ח, אך לא הצליח.
הוא עצמו היה חולה מגיל צעיר, קומתו נמוכה כקומת גמד, ורגליו משותקות. אף על פי כן היה מתגבר על חליו ומתעלה בתפלתו שבדבקות יתירה. רבים מגדולי החסידות הלכו בעקבותיו תוך שסיגלו עבודת השם האקסטטית שלו והנהגתו הרוחנית כצדיק. במיוחד הושפע ממנו “החוזה” מלובלין, שהיה מגדולי מעריציו וחסיד גדול של משנתו, שינקה מתורת הבעש"ט.
המגיד מקוז’ניץ נודע גם בבקיאותו בהלכה והשתתף עם גדולי חכמי ישראל בוויכוח גדול בבעית העגונה בישראל. ספרו ההלכתי בשם “בית ישראל” נתפרסם בוורשה אחרי מותו. המגיד הקדוש התפרסם גם בקרב האצולה הפולנית שהעריצה אותו, והנסיך הפולני צ’אריורסקי אף קשר עמו ועם משפחתו קשרי ידידות.
ר' ישראל נפטר בשנת תקע"ד2. זכר צדיק לברכה.
נס חנוכה 🔗
עוד נער היה ישראל כשלמד בישיבה ונודע כמתמיד גדול, שוקד על הגמרא לילות שלמים.
בליל חנוכה חשש אביו, שמא יתפתה לחברים וישחק בקלפים בבית המדרש, ולא הסכים שילך לשם; ובבית לא היה הנער יכול להשאר, כי היה שם עוני משווע ללא ספרים וללא נרות. ביקש מאביו שירשה לו ללכת לבית המדרש והבטיח לו שיקנה נר בפרוטה וילמד לאורו עד שיכלה, וישוב הביתה מיד, ויהיה זה אות שלא שיחק בקלפים.
והנה נתרחש לו נס חנוכה: הנר דלק כל הלילה, ולא זז מהגמרא.
עם עלות השחר חזר הביתה. אביו בטוח היה שנתפתה. כיסה את ראשו בכר וייסר אותו קשות בשבטים, עד שכל גופו האדים.
כששאלוהו לאחר זמן, מדוע לא סיפר לאביו שנתרחש לו נס בנר שלו, השיב: אמנם לוּ הייתי מספר היה אבא מאמין, כי ידע שאיני משקר לעולם, אך לא רציתי לעשות שימוש בכבוד התורה כדי להציל עצמי מעונש.
הגמד הקדוש 🔗
“הגמד הקדוש” מי יודע? “הגמד הקדוש” אני יודע, לכן שיבחו אמלל, ושמו אהלל, כי היה הוא המגיד מקוז’ניץ, שכמאור ניצנץ, אף כי חולני היה, ובלכתו כילד ריצרץ. חלוש היה, צנום חוורוור, כלולב זערער, הצדיק הקדוש, כואב מכף רגל עד ראש. תמיד שכוב בדרגש, ולמראהו, כל רואהו, התרגש. כבר בנערותו פסק גידולו, חזהו ולחייו נפולים, אך גדולות ניבאו לו, כי רוח עליונים בערה בו, כמו בבן־נפילים. אכן על כל שטן וענן, התגבר רבנו דנן, היה כאבוקה, דלוקה, החיש ישע לכל מועקה.
וכששעת התפלה הגיעה, מיד הגישו לו בלי שהיה, סנדלים, בעור רפודים. קם ונעלם במאמצים מרובים. ולפי שמתלמיד זה של רבי אלימלך, ברגל לבית התפלה נמנע לילך, נשאוהו כמו נס, כפלא היה על זה הכס. אך עמדו בבית התפלה על הסף, כנשר מעליו עף, טס בין המתפללים, ופיזם מילים וצלילים. וכשהגיע לכותל המזרח, אור־לא־מזה זרח. כאן הושיבוהו על מושב רם, כמו שולחן, וראו כל אנשי הקהל, איך הננס הקדוש בתפלתו רן וצהל, ופתאום קפץ, ונפל על הארץ, ולא ניזוק – ניסי־ניסים – ושוב קם ורן ומפזז ומחולל, ונופל וצולל, וסולל ומגולל, כל חינון, ורינון, וברוח נפילים, מניף כל המלים, שב“סידור” ושבלבבות, לפני כסא הכבוד.
וכששב לביתו ושכב ונרדם, לא נדם, כי התפלל, אף בחלום, וכל מלה ומלה, שמלמל, נתגלגלה, כספיר וכיהלום.
וזה לא סוד, שרבנו המגיד אהב בלי סוף, כל הבריות: יהודים, ולא יהודים, ולא אחת עירבב מלים, בלשון־פולין, בהלל ורינונים, אף במזמורי תהלים.
ופעם קרא לאלקים: רבונו של עולם, אם אינך גואל את אחי הדוויים, גאל נא גאל כל הגויים!
המגיד מחזיר למוטב 🔗
ר' ישראל מקוז’ניץ ביקר בעיר אחת. באו לבקש ממנו שידרוש בשבת בבית הכנסת. סירב ואמר:
וכי פעלתי משהו אשתקד בדרשתי?
הצטערו מאוד יהודי העיר.
נכנס אל הצדיק בעל מלאכה פשוט ואמר לו:
אינני מבין מדוע הודיע רבנו לאנשי הקהילה, שלא פעל כלום בדרשה שלו בשנה שעברה. הרי מיום ששמעתי שכל יהודי חייב לקיים “שויתי ה' לנגדי תמיד” – מאז מרחף שם ה' לנגד עיני, והאותיות בולטות באש שחורה על גבי אש לבנה, ואני אחוז רטט בכל שעה.
אמר המגיד: אם כך, אלך לדרוש בבית כנסת.
ואמנם דרש דרשה נלהבת, שהחזירה רבים למוטב.
השולחן מזבח 🔗
פעם אחת באו אל המגיד מקוז’ניץ שלושה צדיקים: ה“יהודי” הקדוש מפשיסחא, ר' פישלי מסטריקוב ור' דוד מללוב. מצאו את המגיד יושב במיטתו בשל חולשתו, ושולחנו סמוך למיטה. הורה המגיד לערוך ארוחה של מאכלי חלב לכבוד האורחים והושיב את ה“יהודי” סמוך אליו, ור' פישלי ור' דוד ישבו זה כנגד זה משני צידי השולחן. המגיד ו“היהודי” היו מתלחשים, ור' פישלי היטה עצמו וביקש להאזין לשיחתם, ואילו ר' דוד אכל לחם מרוח בחמאה. פנה המגיד לר' פישלי ואמר לו:
מדוע אינך רואה דוגמא אצל האברך ר' דוד? הוא עוסק בקרבנות, ואתה מה?
לא ירד ר' פישלי לסוף דעתו. אמר לו המגיד הקדוש:
הלא שולחנו של היהודי השלם הוא בבחינת מזבח, ולכן באכלו פרוסת לחם הוא מקריב קרבן, עוד פרוסה אחת – עוד קרבן.
מעשה באוצר 🔗
כפרי אחד שחי ליד קוז’ניץ, רגליו היה מריץ, למען האשה והטף, מבית לבית, למען לחם וזית. ומדי שנה בפורים, כשהעצים עוד בכפור עטורים, בתענית אסתר, יצאה נפשו למגילת אסתר. ראה מזחלת, מחליקה בשלג, על גבי קרח הפלג. רחמי העגלון העיר, שיאספו לעיר, ועם צילצול המצילה, בא לבית התפלה, לשמוע המגילה.
והקורא היה המגיד הקדוש, שקרא במגילה בלהב קדוש. כששמע אותו היהודי מן הכפר, נעלמו ממנו כל דאגה וצער, וזקנו רעד והתנוסס, בשמעו על הנס, ולבו בו רן, על מפלת המן. כשנסתיימה קריאת המגילה שאלו המגיד:
אתה רבּ פלוני, מכפר אלמוני? למה לא הבאת לי “משלוח מנות”, כנהוג מאבות־אבות?
החריש האיש, בתוכו מרירות וזעף, הלא בביתו אין לחם לטף, ואיך “משלוח מנות” יגיש, למגיד העיר? בצר לו החריש, לשונו לא התיר. והמגיד אמר, בראותו כי מר לו מר:
פורים היום, בוא לביתי ומשקה תטעם.
הלך לבית המגיד ושתה י"ש, ומיד הרגיש, כי נהפך לאיש. וכשהיה בגילופין, יצא בריקודין, וכשהלך לעיר, נתן קולו בשיר. סר לביתו של גביר, לסוחר יין, וקרא אליו בברק עינים:
תן לי בבקשה, חת־שתים, בקבוק יין! אמנם כסף לי אין, אך פורים היום, אצא מזה בשלום. נתן לו מבוקשו, הגביר, ודבר לא העיר. מכאן לחנות של ירק סר האביון, דרש סלקים, כרובים למרקים, עשרה תפוח ועשרה לימון, הרי פורים היום! – טען בתום – ודאי אצא מזה בשלום!
מיד צעדיו החיש ולבית המגיד שב, יין ופירות שׂם לידיו – “משלוח מנות”.
היטבת להביא מתן, שיבח המגיד את הכפרי דנן, מהיום והלאה אל תגיד אין, בביתך לחם ויין, ומדי פורים אל תשכח, לי להביא “משלוח מנות” כך וכך!
נזכר העני, שבבית האשה והטף, עטופי רעב. שוב הלך ליינן, וטען:
פורים היום, תנו לי יין! ודאי אצא מזה בשלום!
נתן לו היינן בקבוק, וכך נהגו עמו האופה והחנווני שבשוק, גם הקצב העניק לו רב, לאשה ולטף.
וכשנכנס לבית האפל, גרש ענן וערפל, בשמחה הדליק נר אחר נר, וכל הבית מחושך לאור התעורר. ואשתו וילדיו לגמו כוסיות ולא שאלו, אלא צהלו, ועם אביהם בריקודים יצאו, בששון, בחום, ושרו: פורים, פורים היום!
פתאום בדלת דפקו. מיד לרקוד פסקו.
אַל תפתחו הדלת! – קרא האיש – ודאי גוי בא, ימנע ממנו השמחה!
הביט בחרכים וראה שזה גוי, נאנח: אוי, ואבוי! והגוי פצוע, זב דם, ופניו משחתים, לא צורת בן־אדם. מיד ריחמו עליו, הכניסוהו, רחצוהו וחבשו פצעיו, השקוהו והאכילוהו עד ששׂבע.
עכשיו, אמר הגוי, אודה באהבה, על הכול וכול, החייתם נפשי.
פתאום בכה בקול, וסיפר:
בוש אני ונכלם ממה שקרה, ביני לבין בני הרשע. המטומטם היכני ופצעני, וככלב חוצה השליכני, ולולא אותי השקיתם, והחייתם, הייתי גווע, ונפשי נופח.
כך סיפר והתייפח, ודמעותיו כגשם זעף. וכשנח מעט וכוחו שב, פתח פיו והשמיע דבריו:
בני האכזר ארור יהיה, ולכם סודי אגלה: בואו עמי אל היער, ואַראה לכם אוצר. אמרתי: הוני, לבני, אנחיל, אך חיש, לכם אוצרי אוריש, ויירש המנוול רק עוני וריש.
הוליך הגוי את הכפרי מיטיבו, אל המקום בו טמון אוצרו. כעבור ימים מספר, הגוי נפטר. הלך הכפרי אל היער, ובמקום הסתר חפר, ומצא המטמון, זהב וכסף ואבני חן, כן! זהו הגמול לאיש חסד וחן.
ומאז הכפרי העשיר, בא לעיר, ומביא “משלוח מנות” ביד נדיבה ובכובד ראש, למגיד הקדוש, ובקבוקי יי"ש לכל נצרך בחום, ובתום, ובכל העיר, נותן קולו בשיר:
פורים, פורים היום!
סלחתי כדבריך 🔗
בשנת חייו האחרונה, כשעבר המגיד מקוז’ניץ לפני התיבה בליל “כל נדרי” והגיע לפסוק: “ויאמר ה' סלחתי כדבריך” – הפסיק והתחיל טוען:
רבונו של עולם, הרי גלויה וידועה לך חולשת גופי, הלא השנה לא אוכל לעבור לפני התיבה ולהתפלל כל התפלות. אמנם בחודש אלול עברתי לפני התיבה בכל יום, הכול למען עמך ישראל, והרי קל וחומר: אם אני, עבדך התגברתי על חולשתי ומכאובי ולא נכנעתי לה והעמסתי עלי כל צרות עמך ישראל – לך, ה', קשה עליך לומר שתי התיבות: “סלחתי כדבריך!”? רבון כל העולמים, אפשר תאמר שהסיבה לכך היא שאין עוד בידינו האורים ותומים; הלא חי בקרבנו ה“חוזה” מלובלין, המאיר כאורים ותומים!
כך חזר על דבריו גימ"ל פעמים. מיד ציווה למשוררים שבמקהלה שלו לשיר הפסוק בסילסול ובקול ערב, לבסוף פתח בהתעוררות יתירה ובהתלהבות גדולה וקרא בקול מזעזע:
“ויאמר ה' סלחתי כדבריך”!
כעבור זמן סיפרו המתפללים שנכחו אז בבית הכנסת לרבי ישראל מרוז’ין והוא העיר ואמר:
אני מאמין באמונה שלמה שהמגיד מקוז’ניץ שמע מפי הבורא בכבודו ובעצמו התשובה: “סלחתי”, כשם ששמע משה רבנו כך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות