רקע
אפרים צורף
ר' שניאור זלמן מליאדי

 

תולדותיו    🔗

ר' שניאור זלמן זצ“ל, המכונה האדמו”ר הזקן, נולד בי“ח אלול בשנת תק”ה1 בלאזנא שבמחוז וויטבסק (רוסיה הלבנה). שרשו — מצאצאי המהר"ל. כבר בילדותו נתגלה כעילוי. בן שתים־עשרה – וכבר בגמרא ופוסקים. גם סגולות נפש יחודיות פעמו בו, ותעיד עובדה זו:

אביו, ר' ברוך, היה קורא בתורה בשבתות ובחגים בבית התפלה. פעם אחת קרא אחר במקומו. היתה זו פרשת התוכחה שבספר דברים (פרשת “כי תבוא”). כששמע הנער את הקללות נפל לחלשוּת. לאחר שהתאושש אמרו לו: הרי בכל שנה אתה שומע את התוכחה!

כן, השיב, אך כשאבא קרא בתורה לא הורגשו הקללות כלל.

כשעמד מלמדו על חריפותו אמר לאביו: הנער אינו זקוק עוד לשום עוזר. כבר יוכל לשׂחות בעצמו בים הגמרא ומפרשיה ובכל ספרי חז"ל.

בבחרותו החל לעסוק בספרי קבלה. היה מרבה להתבודד ומתפלל בהתלהבות ומכוון כוונות בדבקות. לאחר שהתחתן התרעם עליו חותנו בשל התבודדותו והתנגד להתנהגותו וצימצם תקציבו למחית משפחתו. מה עשה העילוי הצעיר בערבי חורף, כשנפשו יצאה לתורה ונרות אָין? היה עומד בחוץ, בקור, ולומד לאור הירח.

במלאות לר' שניאור זלמן עשרים החליט לנסוע אל אחד ממאורות התורה ולקבל ממנו. אמנם שמע על גדלותו של הגאון מוילנא, אך העדיף את ר' דוב בער, המגיד ממזריץ‘, וכך טען: בוילנא – עמוד התורה, אך במזריץ’ – עמוד התפלה; תורה למדתי קצת, אך איך להתפלל איני יודע כלל – ונסע למזריץ'.

בדרך נפל הסוס שהיה רתום לעגלה בה נסע ונאלץ ללכת ברגל ולהתפרנס מחטיבת עצים. כשהגיע למזריץ' וראה את הפנים המאירות של המגיד, קרא: ברוך השם שהנחני בדרך האמת!

המגיד חיבבו מאוד ועודדו לפרסם חיבורו המקיף על ארבעת חלקי “השולחן ערוך”. רש“ז נעשה חברו ומעריצו של בנו, ר' אברהם “המלאך”, ולמדו יחד: שלוש שעות ביום לימד ר' שניאור זלמן את “המלאך” בנגלה, ושלוש שעות לימדו “המלאך” בנסתר. אף המגיד בעצמו היה מלמדם רזי החסידות שקיבל מהבעש”ט, רבו.

חבריו ללימוד קבלה מפי המגיד היו: ר' מנים־מנדל מויטבסק, ר' שמילקא מניקלשבורג, ר' אהרון הגדול מקארלין ור' לוי יצחק מברדיצ’ב. וכך העיד עליו ר' לוי יצחק: גדול היה כבודו של ר' שניאור זלמן בעיני המגיד, שהיה משבחו ומהללו לאין שיעור.

ומספרים: בתחילה בא ר' שניאור זלמן גם אצל ר' פנחס מקוריץ ואצל ר' מיכל מזלוצ’ב. כשהחליט סופית לקבל עליו את מרותו של המגיד, דבק בו ולא זז ממנו עד יום פטירתו. וכך היה אומר: עיקרי תורתי קיבלתי ממורי ורבי ר' דוב בר; מדרגות של אמת וענווה – מרבי פנחס מקוריץ; וניגונים – מרבי מיכל מזלוצ’ב, שקיבלם מפי הבעל שם טוב.

רש"ז הצטיין בענוותנותו והיה בורח מן התארים ומן הכתרים, שכן ידע: הצל יפה לאצילות, לגדלות הנפש, לרוממות הנשמה. כן נודע בהתבודדותו. הוא ראה שמקור הצמיחה וצבירת הכוח מצויים בחדרי־חדרים; רק בהתבודדות ניתן ללבות הניצוצין ללהבות־כיסופים עד־כלות לאינסוף ברוך הוא. וכך היה רגיל לומר: רבונו של עולם, איני רוצה בגן העדן שלך, אינני רוצה בעולם הבא שלך, רוצה אני אותך בלבד.

כשדרש לפני קהל חסידיו היה מקדים רגעי שתיקה ממושכים. ולא התכוון להשתיק הקהל אלא לצמצם נביעת המוחין שלו, שלא תהא חזקה מדי. דבריו השמיע ברתת ובהתלהבות עצומה, עד שנעשו השומעים אותם בו־במקום לבעלי תשובה גמורים והיו נסחפים באישו. כשהיה מתפלל ביחידות היה מתפלל בלחש, אך בהתפללו בציבור היה מרעיש עולמות, ויש שהאריך בתפלה עד שעה שתים אחר חצות היום. ובימים נוראים היה מאריך ביותר ומכה בכוח ובהתלהבות בכותל, עד שכפותיו זבו דם. לכן נהגו לרפד הכתלים בבית מדרשו בבדים רכים.

סגולתו המופלאה לצמצם השפע ולהנחילו לרבים עשתה אותו לאדריכל ענק ברוח. הוא יצר את תורת חב“ד ורוממה, ושיא נדבכיה הניח בספרו הקבלי־ההגותי העמוק: ה”תניא", עליו העיד ר' לוי יצחק מברדיצ’ב: ר' שניאור זלמן הכניס אלקים גדול בתוך ספר קטן.


ה“תניא”    🔗

למעלה מעשרים שנה כתב האדמו“ר הזקן את ה”תניא“, כשהוא מזקק כל תיבה ותיבה. לבסוף נתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים. אך בשל אלפי ההעתקות בכתב־יד של שונים נפלו שיבושים בספר. אז שלח רבנו שליחים לצדיקים שונים להתיעץ, והחליטו לבסוף בהסכמת רש”ז להדפיסו.

ב“תניא” באות לכלל ביטוי האידיאות הנעלות ביותר לגבי בריאת העולם, נשמת האדם, תורת ישראל ומצוותיה. כל הענינים שלמעלה מן הטבע ולמעלה מהשגתנו האנושית הובעו בו. כאן מוגשת תורת הבעש"ט לא רק ליחיד סגולה אלא לכל שכבות העם, לפיכך נקרא הספר גם “ספר של בינונים”2.

ה“תניא” בנוי במבנה אדריכלי מיוחד מסוגנן ומלוטש, כך שכל תיבה וכל אות שקולות וקצובות. חמישה חלקים בו:

“ליקוטי אמרים”, ובו ג“ן פרקים כנגד ג”ן סדרים דאוריתא (פרשיות התורה);

“ליקוטי אמרים” חלק ב', הקרוי “שער היחוד והאמונה” ובו י"ב פרקים;

“איגרת התשובה”;

“איגרת הקודש” — קובץ איגרות המדריכות קהל החסידים לתפלה והנהגה חסידית;

“קונטרס אחרון”.

מאז ועד היום יצא ה“תניא” לאור בעשרות רבות של מהדורות – כמיליון עותקים. ניתרגם לאידיש, לאנגלית, איטלקית, צרפתית, רוסית, ערבית ועוד, ונפוץ ברחבי העולם כולו.

ה“תניא” – מקור ושורש לתורת חב"ד. תורה זו יחודה בכך, שפותחת לפני כל יהודי שערי חכמה, בינה ודעת להכיר את בורא העולם בהשגה שכלית ובהתעוררות שבלב, כלומר, לעבוד את ה' גם במוחו וגם בלבו. המוח והלב – שני ניגודים הם. המוח קר ומיושב, והלב רותח ומבוהל. על האדם להשליט מוחו על לבו. רק כשהשגת המוח בעניני אלוקות תהא נרגש בלב – רק אז תיתכן עבודת ה' בשלימות. דבקות היהודי באלקיו, התלהבותו בשעת תפלתו ועבודתו את בוראו מתוך שמחה – כל אלו עושים לתיקון נפשו ומעניקים לו סיפוק רוחני עמוק.

האדמו“ר הזקן היה גם בעל רגש פיוטי סגולי. הוא העלה ורומם את ניגוני הבעש”ט; הבעש“ט הטיל בניגון נשמת חיים, ורש”ז גילה לרבים את פנימיות הנשמה הזו. עשרת הניגונים שחיבר בעצמו בוערים באש של קדושה, נובעים מלפני ולפנים של נשמתו ונערצים על ידי חסידיו עד שנעשו בבחינת “מישנה” לכל ניגוני חב“ד. בניגוד לשאר הניגונים החסידיים קלי המרוצה ומעוררי השמחה, ניגוני חב”ד הם כבדי משקל ומעידים על עמקות המחשבה תוך התעוררות נפשית. הם מבע למצבי הנפש, הם שירת עמקי הלב.

כל ימיו היה ר' שניאור זלמן כמעין המתגבר, לא פסק מליצור ולחבר ספרים וקונטרסים ואיגרות תשובה והדרכה לחסידיו.

אמנם ביקש פעם לעלות עם בני משפחתו ועם שלושת אחיו ומשפחותיהם לארץ־ישראל. אך באמצע המסע, לאחר שיקולים מרובים, החליט לחזור לליטא ולהפיץ ברבים ביתר שאת את תורתם של הבעש"ט והמגיד ממזריץ'. בדרכו חזרה נתקבל רבנו הזקן בכבוד גדול על ידי חסידים ומתנגדים כאחד.

כששב לליאזנא כינס אברכים בעלי־כשרונות והורה להם תורתו ומשם עבר לליאדי. החסידות החב“דית החלה אז להתפשט ולחדור לכל קהילות ליטא. התחזקות השפעתה בעקבות הדפסת ה”תניא" והפצתו עוררה התנגדות כלפיה, והמתנגדים חידשו מאבקם ורדיפותיהם כשהם מכוונים חיציהם אל רש"ז.


בימי המאסר    🔗

מתנגדיו הלשינו לפני שלטונות הקיסר ברוסיה, שר' שניאור זלמן מורד ומאסף כספים לשלטון הטורקי שילחם בקיסר, ובאמת אסף כספים ל“כולל חב”ד" שבארץ ישראל. כן הוסיפו במלשינותם, שהרבי דורש שאין ממש ב“מלכות” – הספירה העשירית בעשר הספירות, שהיא הדרגה הנמוכה ביותר – ופירשו, שהוא מזלזל במלכות הקיסר ומבטל אותה.

בראש השנה תקנ“ט3 הרגישו החסידים בר' שניאור זלמן מרירות עמוקה, וכך גם בשמחת תורה בשעת ההקפות ובשעת קריאתו בתורה. חש וידע שעומדת להתרחש לו פורענות. כבר בחול המועד סוכות בא פתאום לעירו קצין בלווית שוטרים חמושים לאסרו, אך רבנו התחמק והצליח להתחבא עד לאיסרו חג. אז שבו הקצין והשוטרים, והפעם עלה רש”ז במתינות על העגלה הממלכתית, שחיפויה המתכתי שחור היה ונקראה “העגלה השחורה”, המיועדת להובלת מורדי במלכות ונידונים למוות. בה הובילו את רש"ז לפטרבורג, היא פטרוגרד, בירת רוסיה.

נחרדו המוני חסידיו ונתאספו לטכס עצה איך לשחררו. נבחר ועד לשם נקיטת דרכים לטפל בפרשה המכאיבה, והחליטו שכל שהועד יטיל על העדה, עליהם למלא בשלימות, ומי שיתנגד יוציאוהו מקהלם. הוציא הועד צו לצום כל שני וחמישי בשבוע, ושבשאר ימות השבוע יסתפקו בלחם ומים בלבד, רק בליל שבת ולמחרתו יטעמו גם תבשיל אחר; כן ידחו כל אירוסין וחופה, פרט לאלו שבר נקבע להם מועד, ויחוגו ללא נגינה ויסתפקו בסעודה אחת בלבד ללא בשר; שכל המלמדים החסידים יאמרו עם תלמידיהם תהילים בכל יום; שכל חסיד יסביר לבני ביתו כראוי פרשת המאסר והצער שבגללו, ויספר להם גודל השׂכר של המשתתפים בסבלו של הצדיק; ואם ימות, חס ושלום, איש מן החבורה, ישׁביעו אותו שנשמתו תעלה ותגיע אל הבעש"ט והמגיד ממזריץ' ותספר להם על גודל האסון, ויעשו זאת לפני סתימת הגולל לקברו, וכל העדה תצום באותו יום.

והועד מינה שלוש קבוצות:

אחת תפעל לקראת השיחרור; השניה – לאסוף כספים ותכשיטים למטרה זו, והשלישית – לעודד את קהל החסידים. והוטל על קבוצה א' לפעול בסודי סודות בפטרבורג ולאסוף מידע לגבי מצבו של רבנו והיחס אליו ועל מועד המשפט. כן ישבו מהם גם בוילנא, עירם של המתנגדים שהלשינו, ועקבו אחריהם, וכך עשו גם בעיר שקלוב; קבוצה ב' נדרשה לנסוע בכל רחבי המדינה לגייס הכספים, והורו לשנים מוותיקי החסידים לערוך רשימת כלי כסף וזהב ותכשיטים שאצל כל חסיד לשם פדיון הרבי; קבוצה ג' נסעה מעיר לעיר ומכפר לכפר להפיץ תורת הרבי ולעשות לה נפשות ולחזק הלבבות.

“העגלה השחורה” עם רבנו נסעה בדרכה לבירה מספר שעות לפני הדלקת נרות שבת. ביקש רש"ז מהשוטרים שיעצרו. אטמו אזנם משמוע. פתאום נשבר ציר מצירי העגלה. שהו שם עד שתיקנוהו. רצו להמשיך בנסיעה, והנה נפל סוס אחד ונתפגר במקום. רתמו סוסים אחרים. אך אלו עמדו כמסומרים במקומם ולא זזו. הבינו השוטרים, שללא הסכמת רבנו לא יוכלו לנסוע הלאה. ביקשו ממנו שיסכים לנסוע עד לכפר הסמוך, ולא הסכים. החליטו לשבות בשדה בצד הדרך, והסכים. חנו בצל אילן גדול ענף. לאחר שנים סיפרו חסידים: כשבאו לבקר ליד אותו אילן, זכו להתעוררות גדולה.

כשהובא רבנו לפטרבורג חבשוהו במבצר הפטרופבלי. נ“ג ימים היה נתון במעצר כנגד נ”ג פרקי ליקוטי אמרים שב“תניא”. בתחילה היה נתון במשמר חמור בחדר צר ואפל, לאחר מכן הועבר לחדר יותר נוח. חקירתו התנהלה במועצה הרוסית החשאית. מדי פעם היו מעבירים אותו בסירה דרך נהר הניבה שבין המבצר ובין בית המועצה. תוך כדי השיוט הלילי ביקש פעם ר' שניאור זלמן מהשוטרים המשיטים, שיעצרו הסירה כדי שיוכל לקדש הלבנה. סירבו. אמר להם: אין דבר, היא תיעצר מאליה. וכך היה, ורבנו קידש הלבנה ללא ברכה והסירה זזה. אחד המשיטים התפעל מקדושתו של הרבי וביקש ממנו מזכרת. כתב לו ברכה על גבי פתק. לאחר זמן נתקיימה הברכה, והאיש עלה לגדולה ונתעשר. מיסגר הרוסי את הפתק במסגרת של זהב והורישה לצאצאיו אחריו לדורות, שהתגאו במזכרת הקדושה.

עשרים ושתים שאלות שאלו החוקרים את רש"ז בשעת החקירה: על שום מה שינה בנוסח התפלה, מדוע המלכות קרויה במשנתו “ארץ”, לשם מה הכספים שהוא שולח לארץ ישראל, ועוד.

השאלה האחרונה היתה הקשה שבשאלות: איך זה העז רש“ז לכתוב בסוף פרק א' ב”תניא", שנפש האמצעית מבין שלוש הנפשות שבכל אדם מישראל היא מקליפת הנוגה, שיש בה גם מן הטוב, ואילו נפשות אומות העולם הן מקליפת הטומאה, ואין בהן טוב כלל.

על עשרים ואחת שאלות השיב בחכמה, והתשובות הניחו את דעתם של החוקרים. כשהגיעו לשאלת הכתוב ב“תניא”, חייך רבנו ולא השיב. והחוקרים קיבלו זאת כתשובה מניחה את דעתם. כשהשתחרר שאלוהו, מדוע לא השיב על השאלה האחרונה, ואיך זה שהחוקרים עברו על כך בשתיקה? השיב: הלא הם נוכחו לדעת שכל תשובותי נכונות, ובוודאי גם מה שאשיב להם על נפש הגוי יהיה נכון, והבינו שלא כדאי להם לשמוע התשובה…

רש“ז השתחרר מהכלא בי”ט בכסלו. בדרכו חזרה מפטרבורג ליוו אותו אלפי חסידים. בויטבסק העיר יצאו לקראתו אלפי איש להקביל פניו ולחוג עמו שמחת השיחרור וחג החנוכה ונסעו לליאזנא. שם המתינו לו אלפי חסידים, מהם שכבר חיברו “מגילת י”ט בכסלו" במתכונת “מגילת אסתר”, שרבנו הופיע בה כגיבור הראשי, ושמרו על כך בסודי סודות. כשבאו אליו לבקש הסכמתו לפרסמה, התנגד לכך אך פסק: י“ט בכסלו יקבע כמועד בישראל לתמיד, כי בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה (שם השם הגדול) ויתעוררו אלפי לבבות בתשובה, שכן המאורע חקוק בלב ישראל דלעילא (בשמים) ובלב ישראל דלתיתא (כאן למטה). אכן מאז ועד היום חוגגים החסידים את “חג הגאולה” בי”ט בכסלו.


הסתלקותו    🔗

יומים לפני פטירתו קרא ר' שניאור זלמן לנכדו האהוב עליו ביותר, בעל ה“צמח צדק”, שלו היה מגלה מדי פעם את כיסופיו להכלל ברוח עצמותו של הקב"ה.

הגביה הרבי אצבעו כלפי התקרה ושאל:

מה אתה רואה שם למעלה?

השיב לו הנכד: אני רואה תקרה.

אמר ר' שניאור זלמן: ואני איני רואה תקרה עוד אלא את מחיה החיים, את נשמת הבורא.

חולה היה מאוד. במוצאי שבת, לאחר שהתפלל ערבית והבדיל בדבקות מופלאה, ביקש שיושיבוהו במיטתו ויביאו לו עט ופיסת נייר, ורשם ביד רועדת דברי הגות נשגבים. אחר כך ציווה לכנס את בניו, בנותיו ונכדיו שליווהו בנדודיו ואמר להם בדעה צלולה:

… בני, אל תלכו בדרך גאים. אל תישענו עלי, כי אני אביכם אהיה מליץ יושר עליכם לפני בית דין של מעלה. למתים אין קשר לנעשה בעולם התחתון. הנפש האלקית, כיוון שהיא מתפרדת מן הגוף להתדבק בשרשה ומקורה בחיי החיים, שוב אין כל חיבור בינה לבין העולם הגשמי. וזה לכם האות: אילו ידעו המתים את המעשים בארץ, היו מונעים בוודאי הרבה מקרים בעולם הזה, שבחייהם היו להם למורת רוח, ואבותינו נוחם־עדן בוודאי לא היו מסכימים שבמקום בית מקדשנו יעמוד בית ישמעאל. בני, חזקו והתחזקו ביראת ה'. אל תסורו חס ושלום מדרך התורה והמצוה, והשם יתברך ישמור עליכם.

ובדל“ת התיבות האחרונות החזיר נשמתו הקדושה לישיבה של מעלה במוצאי שבת, כ”ד בטבת תקע"ד4.

חותמו, רוחו ושיטתו של ר' שניאור זלמן זצ“ל טבועים בחסידות חב”ד עד היום. נכדו הגדול ויורשו, יבדל לחיים ארוכים, האדמו"ר ר' מנחם־מנדל שניאורסון מלובביץ', נרו יאיר, ממשיך תורתו בתנופה, ורבבות הרבה מחסידיו פועלים בעולם.


 

שיחת ציפרים    🔗

רש"ז, בנסעו פעם אחת למגיד ממזריץ', סר בדרכו לרבי פינחס מקוריץ.

קיבלו הרבי בכבוד גדול ובחיבה יתירה והציע לו שישאר אצלו, וילמדו שיחת עופות ושיחת דקלים, מעשה בראשית ו“מעשה המרכבה” (לפי פרשת הבריאה ולפי מעשה המרכבה ביחזקאל).

הודה לו רש"ז אך סירב וענה:

במזריץ' לומדים היטב מה שהאדם צריך ומחויב ללמוד.

שנים לאחר מכן סח על שיחת העופות, כשנסע עם נכדו, בעל ה“צמח צדק”, כשעוד ילד היה, והיו ציפרים פורחות ממולם ומצפצפות. הוציא רבנו הזקן את ראשו מתוך העגלה המכוסה כילה ואמר לנכדו:

צפצופן של הציפרים האלו זה דיבורן, ויש להם א"ב שלם, ומי שיש לו חוש שמיעה טוב ותפיסה טובה יכול להבין מה שהן מדברות.


 

שער החמישים    🔗

כשר' מנחם־מנדל, בעל ה“צמח צדק”, היה עדיין ילד, שאל אותו סבו:

האם למדת כבר מגילת אסתר?

כן, סבא, למדתי – השיב.

האם הבנת את המגילה?

לא הכל, סבא, לשם מה צריך היה המן הרשע לעשות עץ גבוה חמישים אמה, וכי מרדכי הצדיק היה ארוך כל כך?

שתק רש"ז. בפורים דרש לפני חסידיו דרוש מפליא על הפסוק “יעשו עץ גבוה חמישים אמה”: המן הרשע ביקש להגביה את עצמו עד לשער החמישים, שהוא דרגת בינה הגבוהה ביותר (לפי הקבלה), ומאותו גובה ממש נפל המן במפלתו.


 

לא לנקד ה“תניא”    🔗

בימי בחרותו החליט מנחם־מנדל לנקד את ה“תניא” ולחלקו לפסוקים.

חלם בלילה שהוא לומד הלכות כתיבת ספר תורה. באותה שעה באה לפניו שאלה: מה הדין לגבי ספר תורה שנכתב כדין, אלא שניקדוהו וחילקוהו לפסוקים – האם כשר או פסול?

אמנם בחלום הכשרתיו לאחר פילפול ממושך – סיפר בעל ה“צמח צדק” – אך כשהקצתי הבנתי הרמז שבספק ולבי פעם בי. באותו יום נזדמנתי לסבי, ר' שניאור זלמן, לא הזכרתי הענין בפניו, ואף הוא לא שאל. שעמדתי לצאת אמר: ספר תורה שניקדוהו וחלקו אותו לפסוקים, פסול, שכן כל התורה כולה – שמותיו של הקב"ה עולים כאחד לצירופים שונים.


 

התנגדות לפאר חיצוני    🔗

ר' שניאור זלמן היה מייחס הגזירות הרעות שנגזרו מטעם השלטון הרוסי על היהודים ללהיטותם אחר מלבושי משי וקטיפה ואחר עטרות זהב לטליתות. פעם אחת נזקקו הקהילות היהודיות לכסף רב כדי לקיים מצות פדיון שבויים מידי המלכות.

כינס ר' שניאור זלמן מועצה של רבנים ורביים והכריז, שכל מי שעטרה של זהב בטליתו ינדב אותה, וכן כל החתנים של אותה שנה יתרמו רבע מהנדוניה שלהם.

קם ויכוח בקרב הנאספים. היו שצידדו בעמדתו של רש"ז, ואחרים כשליחיו של ר' ברוך ממז’יבוז', התנגדו וטענו: אפילו הגזירות בימי מרדכי ואסתר לא היו רעות כאלו.

כששמע זאת רש"ז, קם ואמר:

לאחר שר' ברוך משווה אותנו למרדכי ואסתר, הרי בגזירתם אנו מצווים לעשות כך לעטרות ולנדוניות.


 

גדולה האמונה התמימה    🔗

האדמו"ר הזקן היה נוהג חסכון בהוצאות בני ביתו ואומר: פרנסתי מידי הציבור, עלי לצמצם בהוצאותי.

פעם לבש נכדו, האברך מנחם־מנדל אבנט יקר. בדרך כלל היה פושטו בטרם נכנס לזקנו, אך באותה שעה נקרא לבוא אליו בדחיפות ושכח להסיר את האבנט.

שאל אותו האדמו"ר: מה מחירו של זה?

חמישה עשר רוּבל – ענה.

וכי אתה עשיר גדול כל כך, שאתה מרשה לעצמך לשלם מחיר יקר שכזה בעד האבנט?

שתק הנכד. שוב שאלו:

מה סכום הנדוניא שלך?

אלפיים רובל.

ומה תעשה בסכום כזה?

אלווה לעשיר אחד וארוויח.

ומה תעשה כשלא יחזיר לך לא הקרן ולא הרווח?

האיש נאמן הוא ועשיר גדול הוא – אמר הנכד.

ומה בכך? – העיר האדמו"ר בתוקף – היום עשיר ומחר עני. ומה תעשה אז?

אם כן, סבי היקר, מה אעשה בכספים האלו?

עצתי, שתניח כל הנדוניא שלך לתוך תיבה זו של צדקה לעניים.

חשב הנכד שסבו מתלוצץ, והסתכל בפניו בתמיהה. אבל הרבי הקדוש הוסיף והדגיש:

אני מתכוון באמת שתתן את כספך לצדקה. אם תלווה לעשיר, עלול אתה להפסיד הכול.

שתק מנחם־מנדל ויצא, ובכל זאת מסר את כספו לאותו עשיר מהימן.

כעבור מספר חדשים נשרף כל רכושו של העשיר, ונתרושש כל כך עד שהיה מחזר על הפתחים. ברור, שמנחם־מנדל הצעיר הפסיד כל הנדוניא שלו.

לימים אמר לו סבו בעל ה“תניא”:

דע לך, הפסדת ממונך כי לא האמנת בתום לב בזקנך. ולא רק בי יש להאמין בשלמות, אלא בכל הצדיקים. בוא ואספר לך גודל האמונה בצדיקים מהו:

פעם נסעתי ממזריץ' בחורף, בכפור גדול, ורגלי היו כשני גלידי קרח. הגעתי למלון, שבעליו זקן ותלמיד חכם. הכניסני פנימה ושיפשף רגלי בשלג ויי"ש, עד שחיממן והשיב רוחי. שאלתי אותו: כמה זמן אתה כאן?

למעלה מחמישים שנה – השיב לי.

היש לך כאן מנין לתפלה?

לא. לימים הנוראים אני נוסע לעיר הסמוכה.

וכי הגון וראוי הוא ליהודי תלמיד חכם שכמוך, שיתפלל כל ימיו ללא שמיעת “קדושה” ו“ברכו” בציבור?

ואם אעבור לדור בעיר, ממה אתפרנס שם? – שאל בעל המלון.

כמה יהודים שם? – עניתי בשאלה.

מאה בערך.

אמרתי לו: למאה יהודים הקדוש ברוך הוא דואג, ולך לא ידאג?

ושוב אמרתי לו: דע לך, שאני תלמידו של המגיד הגדול ממזריץ', מברך אותך שתצליח!

לא יצאה מחצית השעה, וראיתי שהזקן עומד לפני עגלות עמוסות מטלטלין.

שאלתיו: מה זאת?

אני מעתיק דירתי לעיר כמצות כבודו – ענה.

ועכשיו, נכדי היקר, בוא וראה גודל אמונתו של אותו זקן. אף על פי שצעיר הייתי אז, אך שמע מפי שאני תלמידו של המגיד הגדול, מיד עקר דירתו ממקום פרנסתו זה חמישים שנה. ואתה שמעת מפי פעמיים, שיש לחשוש שתפסיד הקרן עם הרווח, ולא האמנת לי.


 

השטרימל של בעל ה“תניא”    🔗

במנינו של האדמו“ר הזקן בעל ה”תניא" היה נהוג, שכל העולה לתורה חייב לחבוש שטרימל, ומי שלא היה לו, חבש של חברו או זה שבידי השמש.

פעם אחת נתכבד חסיד ב“עליה” ולא היה שטרימל לא בידו ולא בידי השמש. השאיל לו השמש זה של רש"ז.

לאחר שברך החזיר החסיד את השטרימל לשמש, וזה הוחזר למקומו.

לאחר התפלה רצה האדמו"ר לחבוש את שלו ולא יכול, כי הבחין במשהו משונה בו. קרא לשמש ושאלו: האם חבש מישהו את השטרימל שלי?

סיפר לו שהשאילו לזה שעלה לתורה. הזמין הרבי כובעני ואמר לו: קח את זה לבית מלאכתך, פרום בו כל התפרים ופזר אותו לחלקים, ותחזור ותתפּרם כבתחילה.

נטל בעל המלאכה את השטרימל והביאו לבית מלאכתו ועשה כדברי הרבי. לבסוף הניחו בתנור החם לייבשו. בינתים הסיח דעתו ממנו, ונשאר מונח שם כל הלילה. בבוקר נזכר וקרא: אוי ואבוי! מי יודע מה קרה שם בתנור!

ניגש וראה שהשטרימל נשרף כליל. הצטער צער רב. מה יגיד עכשיו לרבי? בעגמת נפש וחרדה הלך לרבנו ועמד לפניו ללא יכולת להוציא הגה מפיו.

מה אירע, שאלו הצדיק, ודאי נשרף השטרימל שלי?

כן, רבי, לאסוני הרב, מה אעשה עתה?

אין דבר, אמר רש“ז, השטרימל שלי, שחבש אותו יהודי פלוני לראשו, ראוי היה שישרף, וד”ל5.


 

איכּה    🔗

כשרבי שניאור זלמן ישב בבית הסוהר ראה המפקח הרוסי את הדרת פניו, גילה לו חיבה והרבה לשוחח עמו בעניני אמונה.

פעם אחת שאלו: איך להסביר שאלת האלקים לאדם הראשון: “איכּה”, הלא הבורא הכל יודע!

השיב לו רש"ז: שאלה זו מכוונת לכול אדם בכל דור, שישאל עצמו: היכן אני בעולם? עשׂה נא חשבון נפשך גם אתה, אדוני המפקח, ואמור: הרי אני כבר בן ארבעים ושש, מתי אשאל את עצמי: “איכּה”?

כששמע המפקח שהאסיר רואה בו את גילו המדויק, אמר בהתפעלות:

רואה אני שכבודו אמנם איש קדוש הוא!


 

סוד הזמן    🔗

החוקרים הרוסים כלאו את רש"ז למשך כמה ימים בתא חשוך, רק נר תמיד דלק בו. לבסוף נכנסו אליו ושאלו:

איך זה שאתה לבוש בגדי יום בחצות לילה ואינך שוכב לישון?

השעה עכשיו אינה שתים־עשרה בלילה אלא שתים ועשרים דקה ביום – ענה להם.

התפלאו החוקרים: איך תדע זאת בחשכת המרתף, ושעון אין בידך? ודאי עוסק אתה בכשפים.

חלילה, חלילה, השיב, אלא בשעות היום מאירים י“ב צירופים של אחד מהשמות של האלקים, ובלילה מאירים י”ב צירופים של שם אחר שלו יתברך. ועל ידי הצירופים מבחין אני בין יום ללילה ומכוון השעות.


 

שמחת תורה    🔗

בחקירתו שאלוהו: למה אתם, היהודים, שמחים ועושים חג עם סיום חומשי התורה, הרי כתוב בסופם: “וימת משה” — עליכם לבכות ולספוד ולא לשמוח!

השיב ר' שניאור זלמן:

דוקא גדולה שמחת עמנו שמשה רבנו מת. אילו היה חי לעולם היו עושים ממנו אליל ומשתחווים אליו. עכשיו לאחר שמת, ברור לכול שכל האותות והמופתים שעשה לא בכוחו עשה, אלא בכוח בורא העולם, שולחו.


 

פגישת הקיסר הרוסי עם רבנו    🔗

ראש המשטרה סיפר פעם בשבחו של רבנו הזקן לקיסר רוסיה, שרבנו חכם גדול הוא ואיש קדוש, ולפי דעתו בדו מתנגדיו עלילת שוא והלשינו עליו מחמת קנאה.

נעשה הקיסר סקרן להכיר את רבנו פנים אל פנים. מה עשה? התחפש בבגדי אזרחים ונכנס אליו לסוהר. בהכנסו קם רש"ז בהתעוררות יתירה וחלק לו כבוד מלכות.

מדוע אתה נוהג בי גינוני מלכות, אינני מלך כלל? – העיר הקיסר.

אני בטוח שאתה אדוני הנך הקיסר, בכבודו ובעצמו. מלכות הארץ דומה במשהו למלכות הרקיע, וכשנכנסת לכאן חשתי באימה ויראה בעומק נפשי. לא הרגשתי ככה במחיצת שום שר משריך, הוד מלכותך.

נדהם הקיסר והבין שלפניו איש אלקים. ביקש ממנו:

תוכיח לי שיש אלקים בעולם.

השיב לו:

תגיד לי, כבוד הקיסר, על דבר אחד שאינו בעולם.

השיב לו בתמיהה:

איך אני יכול לציין דבר כלשהו שאינו בעולם?

ככה, הרי זו הוכחה גדולה וברורה שיש אלקים בעולם!

שקל הקיסר וראה שאכן בּדו מתנגדיו של האסיר הקדוש עלילת שוא, ופעל לשיחרורו.


 

בחגיגת י"ט בכסלו    🔗

מעשה ביהודי עשיר, שהיה בן ונכד לחסידי חב"ד, אך נתרחק מן הדרך ונעשה בעל עבירות. כבר בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לפטרבורג ונידרדר. כאן הקים משפחה ועסק במסחר. הלכו עסקיו והמריאו מאוד, אך ככל שעושרו גדל כן גברה אצלו רוח ההתבוללות, ובניו כבר התנהגו ממש כגויים ושכחו לגמרי את שרשם.

יום אחד פנה אותו עשיר בדחיפות בענין מסחרי לעשיר אחר, חסיד חב"ד. כשנכנס לביתו ראה לתמהונו חגיגה גדולה, והבית מלא אורחים מזמרים והשולחנות ערוכים בכל טוב.

קיבלו בעל הבית בסבר פנים יפות והוליכו למשרדו. עם תום השיחה העיסקית שאל המתבולל את החסיד לפשר השמחה שבביתו. אכן גדולה שמחתנו, השיב, זה עתה שוחחנו טלפונית עם אבות אבותינו שבגן־עדן.

העשיר נבוך. מה קורה כאן? מה פשר ההתלוצצות של מארחו?

ראהו החסיד בכך והסביר לו ברצינות:

היום, י“ט בכסלו, גדולה השמחה בהיכל מרומים של רבנו האדמו”ר הזקן בעל ה“תניא”. כל הצדיקים שבגן־עדן מתאספים אליו לברכו במזל טוב על שזכה עוד בחייו להקים רבבות חסידים, וכל אבותינו חסידי חב"ד גם הם משתתפים בחגיגה, שם למעלה. על כך גם אנחנו שמחים וחוגגים עמהם כאן.

ריגשו הדברים את הגביר ונזכר בילדותו החסידית, כשחגגו חסידים בבית אביו את חג י"ט בכסלו. תקפו פתאום חשק עז להכנס לאולם ולהשתתף בהילולא. לרגע נרתע בהיסוס: איך מעז הוא, המופקר לחילול שבת ולאכילת טריפות, להכנס לבין יראי השמים האלו?

עודדו החסיד ואמר לו: אל תהסס ואל תחשוש, בינתים תקבל שם דרישת שלום טובה מקרוביך שבגן־עדן.

נכנס לאולם החוגגים, וראו פלא: בו־ברגע נתפס להתלהבות גדולה, הוא שכח עצמו ואת כל עסקיו הדוחקים עוד באותו ערב לסידורם. הוא נזכר בסבו המנוח שהיה בא מלובביץ' בליווי חבורת חסידים שרים ורוקדים, וסבתא שלו מכינה לכבודם סעודה גדולה, ואמו עם כל דודותיו עוזרות לה בבישול ובעריכת השולחנות.

לאחר שעות של שמחה בבית החסיד שב הגביר לביתו והשעה קרובה לחצות. התייצב נרגש לפני ציור הפורטרט של רש“ז זצ”ל ושל בעל ה“צמח צדק”, שהיו תלויים בטרקלינו משך שנים, והתפלל “מעריב” בדביקות ובבכי – מה שלא עשה למעלה מארבעים שנה. באותה שעה חש שנולד מחדש.

למחרת נתן צו לבני ביתו להכשיר המטבח וכליו ונעשה לבעל תשובה גמור ולחסיד חב"ד נלהב.


 

מעשה בבעל עגלה    🔗

מעשה בבעל עגלה מלובביץ' שנכנס פעם לבית מדרש ביום חול ושמע איך חסיד מחסידי חב"ד מתפלל בהתלהבות עצומה.

נתרגש גם הוא ונלהב, כלפיד נדלק, תפס מחזור ליום הכיפורים ואמר את ה“עבודה” ודפק על לבו “על חטא” ובכה וצעק:

איני רוצה להיות שרוי כל ימי במחיצת הסוס, שלא הרי בהמה כהרי אדם!

וכבר למחרת עזב את העגלונות ונעשה שמש בבית הכנסת וחסיד נלהב.



  1. 1745  ↩

  2. ביחס להבדלי המדרגות שבין בינוני לצדיק גמור, ראה בספר “התניא”.  ↩

  3. 1799  ↩

  4. 1814  ↩

  5. ודי לחכימא ברמיזא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53996 יצירות מאת 3226 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22177 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!