

תולדותיו 🔗
ר' אריה נולד בשנת תפ“ה1, וכבר בנעוריו נתגלה כעילוי. פעם אחת נסע לבעש”ט בלי ידיעת אביו. אביו הקפיד על כך, וכשרצה לנסוע אליו שנית לא הרשה לו. (לימים, כשנתפרסם כצדיק מופלא בעל־מופתים, אמר שאביו גרם לו רעה כשלא הניח לו לנסוע שנית לבעש"ט. שכן בביקורו הראשון אמנם קיבל מרזי החסידות, אך עם ביקור נוסף היה עולה למדרגה גבוהה יותר בעבודת הבורא). אלא כשראה האב שאינו יכול לפרנס מלמד בשביל בנו, שלח את הנער לבית מדרשו של ר' פנחס מקוריץ, ושם למד בהתמדה גדולה ארבע שנים.
לאחר מות אביו נדד משך שנים אחדות בכפרים שונים והיה מלמד שם תינוקות ועובד בכל מיני מלאכות קשות, כגון: השקאת בהמות, הסקת תנורים וכדומה. לבסוף למד שחיטוּת ונעשה מומחה להשחזת חלפים (סכינים) כשרים לשוחטים. אלא התרחק מהעיר והעדיף לעבוד בכפר והיה עוסק בתורה, בתפלה ובחכמת הנסתר.
לימים נעשה ר' אריה דיין באחת הערים ולבסוף מינוהו שם לרב, אך הוא נקט הכלל של חכמי המשנה: “שְׂנא את הרבנות”; וביותר התרחק ממנה כשפרץ ויכוח סוער בינו לבין רבני הסביבה בדבר התרת עגונה אחת לנישואין. הוא התיר והם אסרו. אזי לבש בגדי עני ואביון ויצא לערוך גלות כאחד נסתר.
באותה תקופה לא זו בלבד שלא הסתופף בצל גדולים, אלא אף התרחק מהם, כמו שאירע כשהגיע הצדיק ר' מיכל מזלוצ’ב לעיר בה התאכסן, ובא ר' אריה אליו עם כל המתפללים כדי לקבל ברכתו. בו ברגע שהניח הצדיק ידו על ראשו של ר' אריה, חש מה גדולה הנשמה השרויה בנסתר שלפניו. רצה להסתכל היטב בפניו, אך הוא השתמט ממנו והלך לו.
לבסוף התיישב בעיר שפולא שבאיזור קייב וכאן נתפרסם בגדלותו ובמופתיו, והחלו נוסעים לעירו מקרוב ומרחוק, מביאים לו פדיונות ומתנות – והוא מחלקם בין אביונים. היה נוהג לשעשע ילדים באגוזים ולשחק עמהם במשחקי ילדים שונים, ובאותה שעה מייחד יחודים ומתקן תיקונים להתאחדות עם אלוקים, כשם שהיה נוהג בריקודיו בהתלהבות עצומה.
עממיותו ואהבת הבריות שלו חיבבוהו כל כך על פשוטי העם, עד שכינוהו בשם: הסבא משפולא. אולם לא רק להמונים היה אב דואג וסב אוהב אלא גם לגדולי תורה הרבה.
ר' אריה נפטר בשנת תקע"ב2. זכר צדיק לברכה.
הבעש"ט חזה את גדלותו של “הסבא” 🔗
כשגברו הדחקות וסבל הרעב בביתו של הבעש"ט, כשהיה עדיין צדיק נסתר, יעצו לו עניים נודדים שיסע עם אשתו לכפר הגדול שליד העיר אוּמן, לביתו של רבּ ברוך העשיר הנדיב. שמע לעצתם. לאחר טילטולי דרך קשים הגיעו הוא ואשתו סוף סוף אל הכפרי הנדבן. הקביל האיש את האורחים בכבוד והאכילם מכל טוב. לאחר שסיפר לו האורח שהוא בעל עגלה עני, שסוסו חלה, קם המארח, נטל סוס מסוסיו ונתנו לו במתנה, ולאחר מכן הציע לבני הזוג שישבתו בביתו.
במוצאי שבת נדדה שנתו של ברוך. יצא לחצר וראה אור זורח באחד החלונות. התפלא על כך, שכן לא היה הלילה מלילות הירח. אץ לראות, שמא נפלה דליקה באותו אגף של ביתו. כשנתקרב ראה שהאור יוצא מחלון של חדר האורחים העניים. ניגש בלאט אל הדלת והיטה אזנו ושמע קול מזמר ובוכה. הציץ בעד חור המנעול פנימה וראה מראה פלא:
בעל העגלה, שקיבל ממנו את הסוס במתנה, יושב על הארץ ועורך “תיקון חצות”, ידיו מורמות למעלה ועיניו פלגי דמעות, ולידו ניצב איש גבה קומה בעל זקן ופיאות כסף, פניו להובים.
נפל ברוך מהתרגשות ונתעלף. שמע הבעש“ט קול חבטה וחש לשם, אך ברוך בנפלו נלחץ בכובד גופו על הדלת. התאמץ הבעש”ט בכל כוחו עד שהזיז את גופו של האיש, וסוף סוף פתח את הדלת. מיד הכניס את המתעלף לחדרו והתיז עליו צוננים והחזירו להכרתו. אותה שעה הבין ברוך, שלפניו לא בעל עגלה סתם אלא צדיק נסתר. וכשהתחיל לשאול ולחקור מי הוא, ענה הבעש"ט שאינו יכול לגלות לו, אך מבקש שישמור סודו ולא יספר לאיש דבר מכל שראה.
הרהיב ברוך עוז ושאל: ומי היה האיש הפלאי, שעמד לידך בחדר?
דע לך, השיב הבעש“ט, זה היה אבי זקנך, הצדיק הקדוש רבי לייב, המהר”ל מפראג. הגיעה השעה שנשמתו תרד לבנך אשר אשתך תלד, והוא יהיה צדיק גדול ויקרא בישראל אריה (לייב).
נתקשרו דמעות בעיני האיש משמחה והתרגשות, שכן עד עתה ילדה לו אשתו בנות בלבד, וביקש להיטיב עם אורחו ולספק לו מאותה שעה ואילך כל פרנסתו. אך הבעש"ט חזר ואמר לו:
לא אגלה לך שמי ומקום מגורי, אלא דע לך: גם בנך זה שיוולד – נגזר עליו לחיות בראשיתו כנסתר בצער ובדלות. רק לאחר זמן יתגלה במלוא גדלותו. ראה הזהרתיך, הוסיף, אל תגלה לאיש שמץ דבר מכל אשר שמעת וראית הלילה, ואל נא תחלוק לי כבוד בפומבי, אלא תתנהג עמי גם להבא כמו עם אחד העניים שמתאכסנים בביתך, וכבר מחר אנו נוסעים מכאן.
לא יצאה שנה ונתקיימה ברכת הבעש"ט. אין צריך לומר, שלאשרם של רבּ ברוך ואשתו לא היה גבול.
שלח ברוך הזמנות לחשובי הערים הסמוכות וביחוד הזמין את כל עניי הסביבה ליום הכנסת בנו בבריתו של אברהם אבינו, וקיווה שגם אותו נסתר מבשר הבשורה יבוא לברית בין שאר העניים. וכך היה. כשראהו הרתיע ממקומו ורץ אליו בשמחה גדולה וברכו לשלום. אך הבעש"ט רמז לו, שיעמוד בדיבורו ולא יבדילו מן הקהל ויזהר מכיבודים יתרים.
ומנהג היה באותו כפר, שהסנדק מהלך עם הרך הנימול בין האורחים ואלו מברכים את התינוק. רמז ברוך לסנדק שיעביר את התינוק גם בין העניים. כשהגיע הסנדק אל הבעש"ט, הניח את ידיו על ראש התינוק ואמר:
עם־הארץ אני, ואיני יודע לברך בלשון הקודש, אבל זוכר אני מה שלימדני אבי ז"ל בחומש: “ואברהם זקן” – פירושו, שאברהם אבינו נעשה הסבא שלנו. אני מברך, על כן, את הרך הנימול הזה שיהיה סבא לכל ישראל כמו אברהם אבינו.
קם צחוק בקהל לשמע הפירוש המשונה של העני. אולם מאז ואילך החלו ההורים והקרובים לקרוא לתינוק סבא, סבא’לה שלנו, בנוסף על שמו לייב’לה.
כשמלאו ללייב שמונה שנים, כבר בקיא היה בתורה, בנביאים, בכתובים ומשניות. תהחילו מלמדים אותו גם גמרא ומפרשים. לא יצאו ימים רבים והנער הוכתר בכתר של עילוי.
בין כה ובין כה נהפך הגלגל על ברוך אביו: אשתו מתה עליו, חשך עליו עולמו. בנוסף על כך גם התרושש. קם ושלח את הנער לרבי פנחס מקוריץ. ארבע שנים למד שם הנער, ביום למד תורת הנגלה ובלילות לימדו ר' פנחס תורת הנסתר. לא ארכו הימים ונתפרסם כגדול בתורה ובחסידות. וכשנשא לאשה את בת הרב של הכפרים, היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד ולהתעלות.
יום אחד אמר לו חותנו: עליך ללמוד מקצוע, כדי שתוכל לעמוד ברשות עצמך.
למד מה שלמד והתחיל מסייע לחותנו בפרנסה. כשנזדקן הרב, דרשו היהודים שלייב הצעיר ינהל הקהילה במקומו. חשש “הסבא” לקבל על עצמו תפקיד זה ונסע לרבו, ר' פנחס מקוריץ, לשאול בעצתו. יעץ לו הצדיק לנסוע לבעש"ט, אף נלווה אליו בנסיעה.
כשנכנסו לחדרו של הבעש"ט תפס האברך בזרועו של ר' פנחס וקרא בחלחלה: אוי, אוי! הלא זהו זה! וכמעט שנתעלף.
אותה שעה חייך הבעש"ט ואמר לר' פנחס: חשבתי שהוא בר עמוד ברזל, והנה אני רואה שאינו אלא אברך.
כשהתאושש ר' לייב’לה, פנה אליו הבעש"ט ואמר: דע לך, את השם “סבא” נתתי לך מתוך כוונה להמשיך עליך כוח של מידת החסד והרחמים, ככתוב אצל אברהם אבינו, והשם אריה מרמז שתהיה כאריה בין החיות.
באותה שעה התחיל “הסבא” לחוש באורו של הבעש“ט ונשתהה אצלו עוד שבוע ימים. למחרת השבת קרא לו הבעש”ט ואמר:
הלא באת אלי לשאול מפי, אם אסכים שתהיה שוחט בישראל. איני מסכים. אתה לא נוצרת לעסוק בגופות אלא בנשמות; נשלחת לעולם הזה להיות אריה, כפי שאמרתי לך, שתוכל להכניס חיוּת של קדושה בלב אחינו בני ישראל ולתקן הנשמות. שכן אם אתה לא תתקנן, שוב לא יתוקנו לעולם!
נדהם ונבוך שאל ר' לייב’לה:
מי אני ומה כוחי, שאוכל לתקן נשמות?
נכון, ענה הבעש"ט, עליך להתייגע ולהגיע תחילה להיות אילן, “כי האדם עץ השדה”: כשם שהעץ אינו עושה פירות כל עוד לא היה בתחילתו בבחינת אָין, זרע נרקב בארץ, כך האדם אינו מגיע למדרגת צדיק אלא בכוח עריכת גלות, סבל ובזיונות, עד שנעשה בבחינת אָין.
הבין ר' אריה שהבעש"ט רומז לו כי יניח הכול, ויצא לערוך גלות. שבע שנים נדד מעיר לעיר ומכפר לכפר וחי כנסתר. בשנים האחרונות לגלותו היה שמש בבית הכנסת בזלטופולי. שם חולל פלאות בסתר, והיה הדבר לחידה. סוף סוף נודע ברבים, כי השמש של בית הכנסת הוא בעל מופתים. מיד נתפרסם, והתחילו נוהרים אליו ולהשכים לפתחו כמו לבעל שם טוב. בשנה השמינית בא לעיר שפולא. כאן הושיבוהו על כס הרבנות, ואלפי חסידים דבקו בו והחלו חוסים בצלו.
איך גאל “הסבא” יהודי־צועני? 🔗
כשהיה “הסבא” נודד בין הכפרים כאחד נסתר, הגיע פעם אחת לכפר נידח ונתארח אצל החוכר היהודי שם. נתן דעתו לשבות אצלו בשבת. נזדמן לאותו בין אורח אחר, ש“הסבא” הכיר בפרצופו, שעם שבן תורה הוא במקצת, אין תוכו כברו. בין כה וכה בא האורח בדברים עם הצדיק, והחליטו לצאת לדרך יחד ביום הראשון. כשיצאו מן הכפר, ואף כשהתרחקו ממנו, לא פסק בן־הלוויה להפנות ראשו לאחור. והיה הדבר לפלא בעיני “הסבא”. כך הגיעו לקצה היער. פתאום שמעו קול שיקשוק של גלגלי עגלה דוהרים אחריהם.
החזק לי התרמיל רגע, ביקש בן־הלוויה, שכן במחילת כבודך אחזוני כאבי בטן, ואשוב מיד.
קיבל ר' אריה ממנו את צרורו, והברנש נכנס ליער ונעלם.
בו־ברגע הופיעו בעגלה החוכר וראש הכפר.
הנה הגנב! – קרא החוכר והצביע על ר' אריה – זהו בן־הבליעל שגנב אצלי את גביע הכסף ושתי כפות הכסף. נחפש בתרמילו!
פתחו את התרמיל שהניח הגנב שנמלט, וברור שמצאו בו את הגניבה. התנפל החוכר על החף מפשע, היכה אותו וגידפו:
נבזה שכמוך, אני כיבדתיך במאכל ובמשקה ובאכסניה, ואתה משלם לי רעה תחת טובה? – והוסיף להלקותו מכות נמרצות.
מיד כבלו ידיו ורגליו. ר' אריה כל כך נדהם, שלא יכול היה בתחילה להצטדק ולהוכיח את חפותו. כשכבר שכב בעגלה והדמעות הפיגו חריפות העלבון והכאב, קרא:
הצרור הזה אינו שלי, זה של הגנב שהניחו בידי בערמה והוא עצמו נמלט ליער!
אך החוכר וראש הכפר לא שעו לדבריו, בעטו בו וליגלגו להצטדקותו, הובילוהו תוך בזיון לעיר המחוז והשליכוהו לבית הסוהר, לבין גנבים ושודדים גויים.
כשראתה הכנופיה הפושעת מיהו שהובא לפניהם, החלו להתעלל בו: זה משך בפיאותיו וזה בזקנו. נפצע לבו וקרא:
רבונו של עולם, הזקן שלך, והפיאות שלך, וכל כולי שלך – אל נא יהיו בהם ידים טמאות!
אותה שעה מתחוהו על ספסל, פושע אחד ישב על צווארו, השני – על רגליו, והשלישי הניף ידו להנחית עליו מהלומה.
אך הניח הפושע את ידו על הגוף הקדוש, התחיל צועק: וי לי, וי לי! – כי ידו התנפחה וזבה דם. נבהלו חבריו, חבשו את פצעו והניחו לר' אריה. נפנה הצדיק לפינה והחל משבח לה' על ישועתו. מאותה שעה החלו פוחדים מפניו. אלה אמרו: מכשף הוא; ואלה אמרו: קדוש הוא; והיו נוהגים בו כבוד.
ובין האסירים נמצא אחד, שקראו לו אנדרי הצועני. מיד נתברר ל“סבא” שאינו אלא יהודי ושמו יעקב, שנטמע בין צוענים, ובשל גניבת סוס נאסר והושלך לבית הסוהר הזה.
הבין הצדיק, שצרת המאסר והעינויים שבאו עליו, לא באו אלא כדי לגאול את היהודי־הצועני.
שאל אותו: איך הגעת לכאן?
סיפר לו כל קורות חייו:
בילדותו נתייתם מאביו ומאמו. בני עיירתו גידלוהו עד שנכנס למצוות. אז אמרו: די, הנער בריא ויוכל לפרנס את עצמו. נעשה עוזר לבעל עגלה, ולאחר זמן היה לסוחר סוסים. התיידד עם צוענים, נתן עינו באחת מבנותיהם ונשׂאה אשה, והיא ילדה לו שני בנים. כך התדרדר עד שהושלך לבית הכלא.
נכמרו רחמי הצדיק על היהודי האומלל, ועוררו לדרך המוטב ולימדו “קריאת שמע”, פרקי תפלה והנחת תפלין והזהירו מאכילת טריפות. כן גזר עליו לשבת בתענית יומים בשבוע, בשני וחמישי, כדי למרק עוונותיו. כעבור מספר ימים קיבל היהודי־הצועני מכתב, שאשתו וילדיו נסעו בדרך הרים ונפלו מהעגלה לגיא עמוק ושלושתם נהרגו.
מששמע “הסבא” כך, אמר לבעל־התשובה:
משמים הראו אות לטובה. תשובתך נתקבלה בשלמות. עוד מעט תשוחרר מבית הסוהר.
ובליל תשעה באב חלם, שאליהו הנביא נתגלה אליו ואמר לו לצאת מיד את בית הכלא וללכת לעיר זלאטופולי ולהיות שם שמש בית־הכנסת. הקיץ ועורר מיד את היהודי:
אחוֹז באבנטי ולך עמי ותחריש כל הדרך.
עשה היהודי כך. כשבאו לדלתות, היו פתוחות, וכשהגיעו לשער, היה המפתח הגדול בחור המנעול. פתחו ויצאו לחופשי. הלכו והלכו כל הלילה עד שהגיעו לכפר. נכנסו לפונדק יהודי ונחו מן הדרך. אחר נפנו ללכת לעיר זלאטופולי. מיד פנה “הסבא” לבית הכנסת כדי להציע עצמו לכהן שם כשמש, ואת בעל־התשובה שלח למקום אחר.
מכאן אנו למדים, הפטיר “הסבא” לחסידיו כשסיים סיפורו, שאין לך רעה שלא תצמח טובה ממנה:
“עת צרה היא ליעקב – ממנה יושע” (ירמיהו).
יוסילי גנב 🔗
ל“סבא” משפולא היו ידידים, אף בין הגנבים היהודים, את כולם היה מחבב, ומי שנאסר – מזון לו מגבב. וכך היה אומר: ראו נא ראו את הגנבים שלי, את גנבי “הסבא” משפולי, אף הגרוע שבהם מלא מעלות כרימון.
ופעם תלה השטן וילון, בין תחנוני ישראל לבין העליון, ונפלה על הצדיק אימת הדין, ובשרו נעשה חידודין. מיד קרא לזכויות של הגנבים היהודים, וגירשו מלאכי הדין, ובאו ביעף מלאכי הרחמים חטפו התפלות של צריכי ישועה, והחושך הבקיעו בתרועה; לפני כסא הכבוד הביאון בכנפים, ונגוהות מלאו שמי שמים.
אך ביותר התגאה הצדיק משפולי, בגנב הצעיר יוסילי.
פעם אחת החליטו ה“תכשיטים”, לגנוב מהכנסיה אבני חן ותכשיטים. ובית היראה היה בנוי מגדל רמים, והדלתות נעולות בשבעה מנעולים. ובמרום המגדל היה חלון, קטון, ורק יוסילי הרזה, הגמיש, מסוגל להכנס לבית היראה הזה, חיש.
בחצות לילה, באישון האפלה, באה כל החבריה: ברל, שמרל, מנדל ושעיה; הגנבים היהודים משפולי, ובתוכם יוסילי, שטיפס לראש המגדל, והגיע לחלון ממעל, ניפץ השימשה, נכנס פנימה, וחיש ביצע המזימה, אסף צלמי הזהב ואבני החן, צררם ולצאת התכונן. טיפס לחלון שבראש המגדל, ובידו הצרור בסל. אך עד שהגיח חוצה הגנב הצעיר, הרגיש בדבר שומר העיר, מיהר את חבריו להעיר. שמעו הגנבים צעדי אנשים, נבהלו ונמלטו כעכברושים. רק יוסילי בידי השומרים נלכד. שׂמוהו בכלא, בסד, וחיכו ליום המשפט. כשהובא לפני שופטיו טען:
באתי לפני האליל להעמידו במבחן. אליל, אמרתי, אליל, אני יוסילי מטוּפל באשה וטפליא, נצרכים אנו למחיה, אם תעשה נס, ותפרנס, אותי את אשתי וילדי, אעבדך כל ימי חיי.
אך לא שמעתי מפיו כל מענה, כי לא שמעו האזנים, ולא ראו העינים, ולא מיללו פה ושפתים, כי מזהב המה. לכן עליו חימה שפכתי, ובזעם קראתי: איך תרמה אנשים? ראוי אתה לענשים! אינך אֵל כלל! מוטב שאקח ממך אבני החן, לפרנס בהן, הפרט והכלל; הבלים, אתם האלילים, הקטנים והגדולים, מעכשיו יחדלו לעבדכם אנשים אווילים!
שמחו לדברי יוסיל בשמי שמים, אך גזר דינו מאת הכמרים יצא להשרף חיים. והשופט אליו פנה:
אם דתך תמיר, בחיים אותך נשאיר, ונעשה אותך עשיר.
קרא הצעיר:
אני, יוסיל, גנב ופושע, אך מה אני מפיך שומע, לי זה אינו נוגע; יוסיל לא ימיר אלקיו לעולם, אף בכל היסורים שבעולם! וכי מי אני כי אשתטה, שאת אמונתי אטה, מאלקים חיים, לאליל מעשה ידים? אילו היה בו ממש, למה לעזרה לא חש, לחבריו, שיצילו מידי את תכשיטיו? אמנם יוסילי גנב, הוא יוסילי גנב, אך איש אותו לא יניע, באלקים להפשיע!
וכשהוליכוהו התליינים, בכידונים, אל חבית הזפת הבוערה בלהבה, זיקף ראשו בגאווה.
אז קרא הכומר דברי פיתוי ואמר:
שמעני, בחור, אם את אֵלך תמיר, ננשׂא אותך בין גדולי העיר, ואם לאו – השרף תשרף, ואתה צעיר!
ענה יוסילי בעוז:
יוסילי גנב אני, לקדש השם הנני!
מיד שמוהו בלהבה, והוא “שמע־ישראל” שר באהבה.
וכשנקבר בבית העלמין, במקום קדושים, חרתו על מצבתו בראש:
“פה נטמן יוסילי, הגנב הקדוש”.
דין תורה 🔗
רחבה היתה כתיפו של ר' אריה ככתיפו של שמשון הגיבור, כי הצדיק הזה הטעין על עצמו דאגת כל ישראל העזה, משערי עזה; אלמנות ויתומים, וסתם עניים, בני עירו וכל המחוז, פירנס כאָב ובכל צרה נלחם בעוז.
יום אחד היה רעב בשפולא, ובכל הסביבה, לחם מן השוק כלה, וצעקות הרעבים עלו לשמים, ואל ר' אריה באו רצים־שליחים, שיבקש רחמים, על זקן וטף, שיפסק הרעב.
היתה נפשו של הצדיק עליו מרה, מכתבים עשרה, הריץ, לתלמידי המגיד ממזריץ', אל עמודי הדור, שיבואו דחופים עם בוקר אור.
כשנתכנסו ובאו המאורות לבית רבנו, הושיבם לשולחן, וזימן כל אחד שיהא דיין, כי טען, שדין־תורה לו עם הרבון, וכך שאל כל גאון וגאון:
האם תסכים לישב בדין עם העליון, להיות שופט צדק בינינו, לבין אלקינו?
ענו ואמרו כל עמודי האורה: אנו מסכימים לישב בדין תורה.
דממת קודש הילכה בקרב השופטים צדיקי הדור, ופני “הסבא” רגע נתעננו, ורגע מלאו אור. המשיך ואמר:
על פי דין פונים התובעים, למקום הנתבעים, אך אלקינו, עמנו פה בדיננו, מלוא הארץ כבודו, וגם כאן שרוי הודו, ומשום שעשרה הננו, כל שכן ששכינה שרויה בינינו. המסכימים אתם עם רבונו של עולם להתדיין?
ענו כולם פה אחד: אמן!
והצדיק, אמר לשמשו אייזיק, להכריז בזה הלשון:
בגזירת בית הדין הקדוש והנורא, היושב כאן, הנני מכריז ומודיע, שרבי לייב בן רחל (הוא “הסבא”), תובע האל, יתברך לדין, וגזר הדין ינתן, כעבור שלושה ימים.
מיד קיבלו עליהם צום, עד תום, הוצאת גזר הדין, והחלו להתפלל בצעקות ובבכיות, שפלחו לבבות וכליות. ובבוקר הרביעי לתענית, אחר “שחרית”, ישבו עטופי טלית ותפלין, במושב בית הדין, חרדים ורועדים, והצדיק הקדוש, “שחרית”, ישבו עטופי טלית ותפלין, במושב בית הדין, חרדים ורועדים, והצדיק הקדוש, שעמד כתובע בראש, התחיל לטעון, בזה הלשון:
"בשם כל הזקנים, הנשים והטף, הנתונים ברעב, בשם כל היהודים הסובלים, אני פונה לרבון העולמים, ותובעו לדין־תורה: עד מתי תשלוט זו הצרה? מדוע לא ישלח לנו הצלה? עד מתי יעשה בנו הרעב כלה? מדוע לא יחיש הנס, ואת צאן מרעיתו יפרנס? אם תורה נתן לנו, הרי הוא בעצמו חייב לקיים כל שציוונו! ומשום שאנחנו, בניו, משולים לעבדיו, חייב הוא לכלכל כל יהודי, כדין עבד עברי, ולדאוג שיהא שׂבע ובריא. ולפי הדין, כפי שאתם, הדיינים, בקיאים, חייב הנתבע בשבועה לפטור עצמו, ממתן מזון לעמו, התובע, שבים צרותיו טובע, ואם ממאן הנתבע להשבע, עליו לשלם כדין! עכשיו, רבותי, הוציאו פסק דין!
מיד נכנסו העשרת בדיונין, זה טען בְכה, וזה בְכה, גילו חריפות בהלכה, ובערה שם המערכה, וענני אש הקיפום, ומלאכי שרת נחפזו, אפופי חיל ורעדה, ואף מטטרון, ראש המלאכים, נרעש ונפחד מזה הרון, ומקולות התורה שנישאו ברום.
אז קמו כל הדיינים, שדלקו כלפידים והכריזו:
אנו, עדת ישראל, בית הדין בשפולא, מכירים בצידקת התביעה של רבי לייב בן רחל, ועל האל, יתברך, להפסיק מיד הרעב! וכשם שהסכים לכך כאן, בית הדין של אנשי מעלה, כך יסכים גם בית הדין של מלאכי מעלה.
הכריזו על פסק הדין הזה שלוש פעמים, ו“לחיים” שתו הצמים, ויצאו במחול בשמחה, כי בטחו ברבון שיבטל הגזרה, במהרה.
ואכן כך היה. לא יצאו שלושה ימים, ועגלות חיטה הרבה נהרו ממרחקים, לשפולא ולכל הגליל, ושמו קץ לרעב, כליל.
סנגורם של ישראל 🔗
יש שראו בר' אריה סנגור לעם ישראל לא פחות מר' לוי יצחק מברדיצ’ב. וכך היה טוען לפני הקב"ה:
רבונו של עולם, אני נותן לך תקיעת כף, שעל ידי יסורים ופורענויות לא תחזיר את עמך למוטב, ולמה לך להענישם לחינם? הלא צופה אתה ויודע את הנולד, לכן אני מבקש ממך, רבוני, שתנהג בעמך ברחמים, כרחם אב על בנים.
דבריו אלו השמיע לקהל חסידיו בקול חוצב להבות, וגעו בבכיה.
ויש שהיה משמיעם גם בשעת התבודדותו בחדרו. פעם אחת בראש השנה שהה בחדרו ארוכות, ולא ידעו חסידיו את הסיבה לכך.
אחד מהם, סקרן, התגנב בחשאי, הציץ וראה את הצדיק משתטח בידים ורגלים על הקרקע ומתחנן:
רבונו של עולם, מה אתה רוצה מעמך? תאמין לי, שלולא ראיתי במו עיני מצוות ומעשים טובים שלהם, לא הייתי מאמין שהם מסוגלים בחשכת הגלות המרה הזאת לקיים אפילו מצוה אחת!
ופעם סח על עצמו:
שמי אריה, ובכל הגילגולים שלי היה שמי אריה, וכמוני כל עם ישראל הוא אריה, ולפני הארי משתחוות כל החיות. על כן, רשעי הגויים, אל תעזו להרע לישראל!
כיצד מרקדין 🔗
בעלי עבירה, כשהיו רואים את “הסבא” בריקודיו שבדבקות, היו פורצים בבכי של חרטה וחוזרים בתשובה ולבסוף מגיעים לחדווה חסידית לאינ־שיעור. ואמרו:
“הסבא” שלנו מטהר ומקדש אבריו כל כך בריקוד, שרגליו נעשות קדושות ומייחדות יחודים ומכוונות כוונות בכל פסיעה ופסיעה.
ומספרים:
ר' שלום, בן “המלאך”, נכדו של המגיד ממזריץ', שבת אצלו פעם. בליל שבת לאחר הסעודה שאלו הצדיק:
היודע אתה לרקוד?
השיב לו: לא.
אם כן, אַראה לך כיצד מרקדין.
יצא עמו בריקוד, ונכנסו לתוך התלהבות ואהבה וחדוה עילאית. ראה ר' שלום ניצוצין מתחת רגליו של הצדיק ונרעש והחל קורא:
סבא, עוד! סבא, עוד!
“סבא” צופה באתרוג 🔗
האריה הוא מלך החיות, ורבי לייב משפולא – ארי לבריות. היו עיניו צופיות אל על, רואות הנעשה בכל מזל ומזל.
יוסף הצדיק ניחש בגביע, בטלסקופ מביטים חכמים לרקיע, אך אתרוגו של סבא – משקפת פלאים, שוהם שקוף כל גרעין וגרעין.
אך נטל אתרוגו וריחו בו עלה, גורל אנוש חזה וגזירת מעלה: מה חיסר אדם ומה קנה, מראש השנה עד ראש השנה; על מי נגזרה הגלות לעד, ומי לארץ ישראל יעלה מיד.
צדיק תמים 🔗
כשסיפרו לר' אריה, שר' נחמן מברצלב מיטיב לספר מעשיות, אמר:
אמת הדבר, שבעקבות המשיח יספרו החסידים מעשיות של צדיקי הדורות הראשונים.
ואם, חס ושלום, לא יהיו צדיקים שיתענגו על הסיפורים, מה יהיה אז? – שאלו החסידים.
השיב “הסבא”: בוודאי יהיו צדיקים, גם אם הם לא יהיו במדרגתם של צדיקי הדורות הראשונים. משל לאתרוג, אף על פי שהוא כשר בדוחק, בכל זאת מותר לברך עליו ולכוון הכוונות; אבל יש להבחין תמיד בין אתרוג כזה לבין אתרוג הדוּר. ברור שההדוּר מענג את הנפש יותר.
ענין זה מרומז בפרשת “נח”. על הכתוב: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו” אמרו: יש דורשים אותו לגנאי: בדורו, שהיו רשעים, נחשב לצדיק, ואילו היה חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י).
נשאלת השאלה: אם אפשר לדרוש לשבח, למה לדרוש לגנאי? הלא אמרו: הוה דן את כל אדם לכף זכות? אלא אלה שדרשו את נח לגנאי עשו טובה גדולה לישראל, כי בעקבות המשיח לא יהיו צדיקים גדולים כמו בדורות הראשונים, אלא צדיקים בהשוואה לבני דורם. לכן נזכר בפירוש, שאף אלו נקראים צדיקים מן התורה, וגנוז בהם הכוח להמשיך השפע כמו הראשונים.
המטמון 🔗
בעיר יאסי שברומניה ישבו שני בחורים אחיינים, חברים טובים, דומים בקומתם ובשמם. לאחד קראו מנדיל א‘, ולחברו קראו מנדיל ב’. ראו שני המנדילים שאין עבודה בעירם והחליטו לנסוע לרוסיה. נדדו ממקום למקום עד שהגיעו לעירו של הצדיק ר' אריה, שיסד אז “תלמוד תורה” לילדי העניים. שמח לבואם והזמינם כעוזרים למלמדים. כך גדלו שניהם ונשאו חן בעיני כול, עד שהיו ראויים לחופה. אז החליטו לחזור ליאסי, עיר מולדתם.
כשבאו לשם יסדו “חדר” משותף ונשאו להם שתי אחיות לנשים והתגוררו בבית אחד. פרנסתם היתה מצויה, והיו שמחים בחלקם.
ליד ביתם היו חורבות של ארמון עתיק, ולפי שמלחמה היתה אז ברומניה, הגיעו גדודי צבא לעיר, שיחזרו את חרבות הארמון ועשו אותו לקסרקטין שלהם.
לילה אחד נדדה שנתו של מנדיל א'. קם ממיטתו ויצא לטייל ליד החורבה. השעה היתה אחר חצות. לפתע ראה חייל יוצא מן הקסרקטין ופונה להריסות. הסתתר מאחורי חומה ועקב אחרי החייל. ראה שהוא חופר גומה באדמה ומחביא שם בבהלה ארגז קטן. המתין עד שהתרחק. אז ניגש הבחור למחבוא, חפר בידיו, הוציא את הארגז ורץ עמו הביתה. הוא פחד, אולי אבק שריפה בפנים, אולי יוכרח להשתמש בגרזן כדי לפתוח הארגז ויעיר הישנים. החביאו במרתף ביתו ולא סיפר לאיש על המציאה.
למחרת קמה מהומה בקסרקטין. שר הצבא ציווה על כל החיילים להסתדר שורות־שורות והחל בחיפוש מדוקדק אצלם, ביחוד חיפש אצל משרתו, כי בליל אמש נגנב מחדרו ארגז ובו עשרת אלפים דינרי זהב. והשר הכריז על מתן פרס של אלף דינרים למי שימצא הגנב. אך איש לא ידע על כך דבר.
בינתים נתפרסמה השמועה בכל העיר והגיעה גם לאזני מנדיל א'. הבין, שלא אבק שריפה בארגז אלא אוצר, ושמח מאוד.
והשר החשדן ציווה להלקות את משרתו באכזריות, עד שהתוודה שגנב הארגז והטמינו. הוליך את השר למקום המחבוא, חפר וחפר ולא מצא כלום. נשבע המשרת בכל לשון של שבועה שאמת דיבר, וכנראה נגנב הארגז. בינתים יצא השר לחזית ונהרג.
כששמע מנדיל א' על כך, חיכה עד שתשתתק הפרשיה. באחד הלילות ירד למרתף, העלה את הארגז הקטן ובהתרגשות פתח אותו. ברק הזהב סינוור את עיניו. הניח את הזהב בקדירה והחביאה שוב במרתף, ואת הארגז שרף באש.
באותו לילה לא יכול היה לעצום עין. מה יעשה באוצר מבלי לעורר חשד? לבסוף החליט לגלות את הסוד לחברו הנאמן. מיהר אל מנדיל ב' והזמינו לצאת עימו לשדה לטייל.
בהיותם לבדם דרש מחברו שיתקע לו תחילה “תקיעת כף” שלא יגלה סודו לאיש. מיד תקע מנדיל ב' את כפו, ואז סיפר לו מנדיל א' כל המעשה ואף נתן לו אלף דינרים, שלא יהיה עוד מלמד.
אז שאל מנדיל א' את חברו, מה יעשה בזהב. יעץ לו הלה לעקור מיאסי לקישינב, שם איש אינו מכירו, ויוכל להופיע בגלוי; ואילו הוא, מנדיל ב' ימשיך ללמד ביאסי את הילדים, אחר כך יעסוק במסחר עצים ויפיץ שמועה, כי הרוויח רווחים גדולים.
קיבל מנדיל א' את עצתו, נפרד ממנו בברכות ונסע לקישינב, קנה לו שם בית מפואר ורהיטים יקרים, עסק במסחר ועלה מעלה מעלה.
עכשיו נראה מה עשה מנדיל המלמד ביאסי. כתום חצי שנה של הוראה ב“חדר” הודיע להורי התלמידים שלבו נחלש וה“מלמדות” אסורה עליו. התחיל לסחור בעצי בנין והפיץ שמועה שנתעשר מן המסחר, ושוב לא חשש להופיע עם כספו.
אך באמת לא נתמזל מזלו. לא יצאה שנה אחת והפסיד את כל כספו. מיד ישב וכתב מכתב לחברו בזה הלשון:
חברי כאח לי, שלום וברכה, לצערי עלי להודיעך, שלא הצלחתי בעסקי ומצבי רע מאוד, לכן עליך להלוות לי שלוש מאות רובלים.
אך קיבל מנדיל א' את מכתבו, מיד שלח לו את מבוקשו. כעבור מספר חדשים שוב התאונן המלמד במכתבו שהפסיד את כספו וביקש ממנו עוד כסף. וכך כמה וכמה פעמים: הקישינבי היה שולח לו מדי פעם מאות רובלים, ואלו יורדים לצרור נקוב.
ברבות הימים גדלה חוצפתו של מנדיל ב', ושלח מכתב נמרץ לחברו:
שמעני, חבר, נמאס עלי לבקש ממך בכל פעם סכומים קטנים. אני דורש ממך שתשלח לי מחצית המטמון. אמנם כבר קיבלתי ממך אלף אחד, אך אתה חייב לי עוד ארבעת אלפים דינרים. אם תסרב לשלוח לי, אבוא לביתך ואתבע בחזקה ותתחרט מאוד.
כשקיבל מנדיל א' את המכתב הזה, חשכו עיניו. התחרט שגילה לחברו את סודו, גם נתן לו אלף דינרים וגם שלח לו מדי פעם מאות רובלים. וביותר חרה לו בשל גסות רוחו: מה קרה לו, מה יש לו, הלא מנעוריו כאח היה לי, איך נהפך לבו פתאום ונעשה רע כל כך?
נזכר ב“סבא” משפולא שנתפרסם כבר כבעל מופת, מיד נסע אליו וסיפר לו צרתו.
אמר לו רבי אריה:
אל תירא ואל תדאג. בעזרת השם תינצל מכל רע. אך שמע בקולי: אל תענה למכתב של חברך. וכשיבוא בטענות, הגד לו שיסע אלי, ואם יסרב בחוצפה, תרמוז למשרתיך שישליכוהו החוצה. סע לשלום הביתה וכתוב לי איך יתגלגלו הדברים, ואז אודיעך מה תעשה. אך תן לי תחילה ארבע מאות רובלים בשביל להשיא חתן וכלה עניים.
כעבור חודש בא מנדיל ב' למנדיל א' ותבע ממנו בגסות מחצית המטמון. בתחילה דיבר אתו הקישינבי בנחת ובאדיבות, אך החבר השיב באיומים: אם לא תתן לי הכסף מיד, אלשין עליך לפני הממשלה!
ניסה מנדיל א' להשקיט את רוחו ודיבר אליו רכות: בוא וניסע ל“סבא” משפולא, ומה שיגיד לנו נעשה.
לא אסע, ואין לי כל ענין בו! – צעק – אינני עוד עוזר למלמד ואיני חייב לשמוע בקולו של אותו זקן.
ראה בעל המטמון כך, רמז למשרתים שישליכוהו החוצה. וכן עשו. ומנדיל ב' נסע משם מלא זעם וחימה ומזימות נקם.
אך חזר ליאסי ומיד פנה לשׂר העיר הרומני והלשין על חברו שהוא הגנב, שנטל את הארגז עם הזהב מתוך החורבה, ולפי החוק שייך הכסף לממשלה הרומנית. ראיה לדבר, הלא אותו איש נמלט לרוסיה מאימת המלכות.
קיבלה ממשלת רומניה את המלשינות ושלחה מיד הוראות לממשלת רוסיה לאסור את מנדיל א' ולהעמידו לדין באשמת גניבה מאוצר המדינה הרומנית. כשנתקבלה הפקודה, הזמינו שלטונות רוסיה אליהם את בעל המטמון והראו לו את הנייר שהגיע מיאסי. אך הוא הציג את תעודתו והוכיח שהוא אזרח רוסי זה כבר, ואם תובעים אותו לדין מהראוי שהמשפט יתנהל בקישינב ולא ביאסי.
הסכימה ממשלת קישינוב והודיעה ליאסי, כי הרשות בידם לשלוח ליום המיועד למשפט קטיגור ועדים משלהם. מיד נסע מנדיל א' ל“סבא” וסיפר לו את כל הענין. הרגיעו הצדיק:
אל תירא, הכל יסתיים בכי טוב; אך השתדל נא שהמשפט יחול בפורים, ואל תשלח שום עורך דין, אלא עורך הדין שלי יגן עליך.
ובכמה יעלה שכר טרחתו? – שאל.
הואיל ושוב עלי להשיא חתן וכלה עניים ויתומים –השיב הצדיק – תן לי עוד ארבע מאות רובלים, ועורך הדין שלי יפעל על חשבוני.
וכמה ישאר לכלה העניה? – התפלא האיש.
עורך הדין יעשה הכל בחינם.
ומה שמו?
אין לך צורך בידיעת שמו. תכירו לפי הסימנים האלה: כובעו לבן ושרווליו אדומים. וכן אל תשכח להעמיד עדים שראו כי השלכת מביתך את המלמד מיאסי, שבא לסחוט ממך כסף באיומים.
מיד נתן מנדילי א' עוד ארבע מאות רובלים ל“סבא”, נפרד ממנו בברכה ונסע לביתו. בינתים הצליח לדחות את המשפט לפורים. כשהגיעה ההזמנה לביתו, לא היתה שום דאגה בלבו. בטח בה' וקיווה לחסדו של “הסבא” בעל המופתים. ובפורים שלח לצדיק בעין יפה “משלוח מנות” ומתנות לעניים.
ביום הפורים אמר הסבא למקורביו, כי יתחפשו כמשפטנים ויביימו “משפט” רוסי כמקובל בבית המשפט הממשלתי בקישינב, והוא מינה את רב העיר לאב בית הדין. לימינו ולשמאלו הושיב שני חסידים כשופטים ולחסיד שלישי אמר, שישחיר פניו בפיח ויופיע בתפקיד קטגור רומני.
“הסבא” עצמו עטף את השטרימל שלו בעטיפה לבנה ולבש שרוולים אדומים והכריז על עצמו סנגור, ועוד ארבעה אנשים התחפשו: אחד בדמות מנדילי הנתבע, השני בדמות מנדילי המשלין, והשניים האחרים שימשו בתפקיד עדים שראו איך משרתיו של הנתבע השליכו את המלשין מביתו.
עם שקיעת החמה לפני סעודת פורים ניגשו לערוך המשפט, במהלכו חיקו הכול את הנהוג בבית הדין הרוסי: קראו תחילה את כתב האישום ונתנו רשות הדיבור ל“קטגור הרומני”, לאותו חסיד שפניו מפוייחים היו. וכאשר פתח את פיו והתחיל לקטרג, פרצו כל הנוכחים בצחוק ועשו דבריו ללעג ולקלס.
אז פנו החסידים ה“שופטים” אל “הסבא”, הסנגור, שישמיע את דבריו. נשא הצדיק נאום נפלא והדגיש: המלשין בדה מלבו עלילת שוא מקנאה ונקמה, שהלא שום יהודי לא יכנס לחורבה יחידי אחר חצות מחשש של מזיקין. וגם אם נניח לרגע שהכול אמת, אין מקום לתביעה כספית מצד ממשלת רומניה: הרי הם טוענים שאותו חייל גנב את הכסף, והיהודי גנב מן הארגז הגנוב, והדין הוא: הגונב מגנב פטור. לכן מובטח אני בם, שופטים נכבדים, כי תשפטו בצדק את האברך מנדיל מקישינב ותזכוהו בדין.
אך סיים הצדיק את נאום הסנגוריה שלו, והשופטים קמו על רגליהם והכריזו חגיגית: מנדילי א' מקישינב זכאי!
ומיד הסבו כולם בשמחה גדולה אל השולחן ופתחו בסעודת פורים ושתו בצהלה: לחיים, יהודים, לחיים! וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר!
וכבר באותו לילה הגיעה הידיעה, שמנדילי יצא זכאי ושלמחרת עומד לבוא לשפולא. כשהגיע לבית המדרש, הקיפוהו החסידים ושמחו בנצחונו.
שאלו חסיד אחד: מה השפיע ביותר על מהלך המשפט?
הסנגור שלי בעל הכובע הלבן והשרוולים האדומים.
ומה היה תוכן נאומו?
מיד חזר מנדילי על הנאום מלה במלה. אך שמעו החסידים את הדברים, מלאו התפעלות והשתוממות: הרי זהו ממש נאומו של “הסבא”, כפי שהשמיע לפני סעודת פורים, וכזה ממש היה לבושו!
כשנכנס ר' אריה לבית המדרש, ניגש אליו מנדילי וברכו ב“שלום” והודה על הישועה. אמר לו הצדיק:
נו, מנדילי, שלחתי לך עורך דין טוב, מליץ יושר, מה? דע לך, שלא היה זה אלא מלאך, שנברא בכוח שמונה מאות הרובלים שתרמת כדי להשׂיא ארבעה יתומים עלובים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות