רקע
אפרים צורף
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב

 

תולדותיו    🔗

ר' לוי יצחק, מהאדמו“רים המפורסמים בדור השלישי שרומם את התנועה החסידית, נולד בשנת ת”ק1 למשפחת רבנים מיוחסים. אביו היה רב בהושקוב שבגליציה. בבחרותו נשא ר' לוי יצחק לאשה בת עשירים ועבר להתגורר בבית חותנו. אז פגש ברבי ר' שמילקא מניקלשבורג, והוא שקירבו לחסידות, וכשהפנה אותו למגיד ממזריץ‘, הכניסו לפני ולפנים של היכלה. לימים נעשה ר’ לוי יצחק לאחד מתלמידיו הנלהבים והמקורבים ביותר של המגיד.

כעבור זמן כיהן כרב בז’לוכוב, שם נקט עמדה חריפה לגבי “המתנגדים”, עד שהוכרח לעזוב את העיר ונתמנה לרב בפינסק. גם כאן סבל מרדיפות “המתנגדים”, שבראשם עמד הגאון מווילנא. באותה תקופה הזמין לויכוח פומבי את “המתנגד” הקיצוני, הרב אברהם כצנלבוגן, רבה של ברסט־ליטובסק שבליטא.

לבסוף עבר לברדיצ’ב. כאן נתפרסם כצדיק וכמנהיג לחסידים וכאן כיהן עד יום הסתלקותו, כשהוא פעיל גם בעניני ציבור רבים, כגון: ועידת המנהיגים שכינס כדי לדון ברדיפות ובמיגבלות הממשלתיות על היהודים, וכן התייצבותו בראש תומכים ומסייעים למאמצי השלטונות ברוסיה נגד פלישת הצבא הצרפתי.

ר' לוי יצחק נחשב למבסס ולמעמיק חסידות פולין המרכזית ומארגן התנועה בליטא ובאוקראינה. הוא רומם את סוד השמחה ואת עקרון הדבקות באלוקות והערגה להתפשטות הגשמיות בשעת התפלה. כשהאדם מתפלל בהתלהבות גדולה, רוחו נדלקת ומתרוממת והוא מתפשט מהעולם החמרי, רק הרוח מתפעמת בו. על כן כל יהודי חייב לעבוד את בוראו ברטט ובשמחה יתרה.

ר' לוי יצחק נתפרסם כסנגורם של ישראל וכמלמד זכות עליהם לכל דבר. אף באפלה ראה אור; אף על עוברי עבירה לימד זכות.

היה מרבה לשוטט בין הרים וכפרים מלווה ב“מנין” שלו, ואגב כך מפיץ את תורתו. הוא לא היה מטיף מוסר ולא הטיל מרה כדרך המטיפים והמגידים, אלא היה מנחם ומעודד בדברי נועם ערבים, בהבלטת הטוב שבנשמת כל יהודי. לפיכך זכה להערצת המוני העם אליו.

כן היה נוהג לתבל תפילותיו בניבים של חינון ובקשה באידיש, וכך נתפרסם ה“קדיש” שלו בארץ ישראל וברחבי התפוצות.

את תורתו והגותו העלה על הכתב בספרו “קדושת לוי”, שענינו גם מנהגי ישראל. הספר יצא לאור עוד בחייו והורחב על ידי בניו לאחר הסתלקותו.

ר' לוי יצחק נפטר בשנת תק"ע2. הוא לא יסד שושלת, אך הקים תלמידים הרבה. הוא הטביע חותם עמוק משלו על החסידות כולה.


 

בין אמירה לידיעה    🔗

כשחזר ר' לוי יצחק לביתו מביקורו הראשון אצל ר' שמילקא מניקלשבורג, שאלו חותנו:

מה למדת שם?

למדתי שיש בורא כל העולמים.

צחק חותנו וקרא למשרתת:

האם יש בורא לעולם?

בודאי!

היא אומרת, ואני יודע – השיב ר' לוי יצחק.


 

הוויכוח עם יצר הרע    🔗

כשהיה ר' לוי יצחק אברך הסמוך על שולחן חותנו, כיבדו אותו בשמחת תורה לומר “אתה הראית”. נטל הטלית להתעטף, אבל מיד הניחה. כך עשה כמה וכמה פעמים. לבסוף קרא נמרצות לחלל בית הכנסת: אם אתה למדן וחסיד, אמור אתה “אתה הראית”! – וחזר למקומו.

עוררה התנהגותו תמהון, וחותנו הנכבד התבייש מאוד. אחר ה“הקפות” שאל אותו לסיבת הזילזול שנהג בשעת התפלה.

לא צחקתי, חלילה, אלא באותה שעה קפץ כנגדי יצר הרע: גם אני רוצה לומר “אתה הראית!” – אמר.

שאלתי אותו: מי ומה אתה?

וענה בשאלה: ומי ומה אתה?

אני למדן, עניתי.

גם אני למדן!

אצל מי למדת ש"ס ופוסקים? הלא אני תלמידם של גאונים, אבל אתה?

הייתי עמך אצלם ולמדתי שם – עמד על שלו.

ואצל מי קיבלת חסידות? אני קיבלתי מפי צדיקים גדולים, ואתה?

גם אני הייתי שם עמך!

ראיתי – סיים ר' לוי יצחק סיפורו – שיצר הרע אינו מרפה ממני ומתעקש לומר עמי הפסוקים וגם לנהל ה“הקפות”, על כן קראתי: אם אתה למדן וחסיד, אמור אתה בעצמך, בלעדי!

נתפרסם הדבר והחלו הכול להעריצו.


 

צחוקם של צדיקים    🔗

כשישב ר' לוי יצחק על כס הרבנות בפינסק, שלח להזמין את הצדיק ר' שלמה מקארלין. נענה לו ובא אליו. ישבו שעות יחד ושתקו. פתאום פרצו בצחוק. לאחר זמן סיפר ר' לוי יצחק פשר אותו הצחוק:

קיטרוג גדול היה על אזורנו: השרים שונאי ישראל עמדו לגזור עלינו גזירת גירוש והתאספו כדי לחתום על כתב הרשעה. הרביתי בתפלה כדי לבטל הגזר, ולא עלה בידי. רמזו לי מן השמים שאקרא לקארליני, כי אליהו הנביא מצוי אצלו. מגודל החרדה שנחרדנו שנינו, כשראינו שהרשעים כבר עומדים לחתום, ישבנו כמאובנים. ואז נכנס בין השרים “פריץ” זקן לא מוּכר ומחה נמרצות וסירב לחתום. קם רעש באולם, שכן מקובל אצלם, אם שר אחד מתנגד להצעה כלשהי היא מבוטלת. נסתכסכו עד עד שקרעו את הכתב הזדוני.

שמחנו, שאליהו הנביא עמד לנו, ופרצנו בצחוק: כמה שוטים הם השרים הללו, נכנס זר ביניהם – מיד מבטלים החלטתם.


 

כוחו של הצדיק    🔗

אפיקורס אחד היה לועג לר' לוי יצחק ולחסידיו. אמרו לו החסידים:

אילו היית בבית הכנסת בשעת תפלתו של רבנו, היית חוזר בתשובה.

צחק: אראה לכם שלא ישפיע עלי כלל.

בא לשם ועמד, כשבת צחוק של ביטול משייטת על פניו. הגיע הצדיק לפסוק: “ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב”, וחזר עליו כמה וכמה פעמים בכוונה ובדבקות.

נרעש האפיקורס. לא יצאו ימים רבים וחזר בתשובה שלמה.


 

תקנה חדשה־ישנה    🔗

כשנתמנה ר' לוי יצחק לרב בברדיצ’ב התנה עם ראשי הקהילה, שלא יטריחוהו לכל אסיפה, אלא כשירצו להנהיג מנהג חדש.

יום אחד נתכנסו לתקן תקנה חדשה: גמילת העניים מהחיזור על הפתחים על ידי כך שיספקו להם קיצבה חדשית מקופת הקהילה. הזמינו את הצדיק לאסיפה, והתרעם: הלא ביקשתי מכם לא לבטלני מתורה לקראת מנהג ישן!

רבנו, קראו, הלא לתקנה חדשה נתאספנו!

אין זה אלא מנהג ישן נושן מימי סדום ועמורה, שלא לתת צדקה לעניים! – קרא.

מיד הורידו הצעתם מעל הפרק.


 

בעל התקיעה    🔗

כבר אומרים “סליחות” ראשונות, ורבי לוי יצחק דואג: מי כשר, יתקע לפני בשופר?

באו לפניו הרבה בעלי תקיעה, שהשתוקקו לזכיה, איש איש מן הקבלה כוונות הביא, והתחרה בחברו בגימטריאות, ברמזין, אך כל אלה הצדיק דחה:

איש מכם לא יעמוד כנגד השטן במערכה.

לסוף בא לפניו בעל תקיעה, ונראה לו בתחילת הראיה. אף על פי כן שאלהו, מה בשעת התקיעה יכוון הוא.

רבי הקדוש, בפניך לא אקל ראש, יהודי פשוט אני, דחוק ועני, איני יודע כוונות נסתרות. לי ארבע בנות בוגרות, ובידי אין נדוניא, לכן בתקעי אכוון לי־ה, שיחוס על הרחלות:

ראה נא ראה, האל, כך אתפלל, מצותך, אני עושה כרצונך, עשׂה רצוני, הצליחני, להשׂיא הבנות. וכשאתקע בשופר המריע, את מר לבי אשמיע.

בו־ברגע קרא הצדיק: אתה, רבי יהודי, תהיה לי לבעל תקיעה.


 

התלתל – נוסח אלף    🔗

רבי לוי יצחק ראה בימי ה“סליחות” קיטרוג בעליונים. התחיל מחפש זכות לכלל ישראל ולא מצא. פנה עם משמשו לשכונת העניים וראו זֵר נהרה מקיף אחת. נכנסו פנימה. ראו שם אשה צעירה צנועה קוראת ב“תחינה”.

למראה הצדיק נתחלחלה וקראה: הוי, רבנו, באת לייסרני על חטאי!

חס ושלום, צדקת את, ספרי נא לי על כל שעבר עליך.

התעודדה וסיפרה: להורי בכפר הסמוך לברדיצ’ב היתה מחלבה שׂכוּרה מידי “פריץ”. פתאום נפטרו שניהם. פניתי לגוי שלא יפטרני מהמחלבה. כשראה אותי נדלקה בו תאוותו. ביקשתי לברוח, אך הוא תפס אותי בחוזקה ונשק בגסות לצמותי.

ברחתי הביתה. כל הלילה לא עצמתי עין. עם שחר גזזתי צמותי, ותלתל אחד החבאתי למישמרת. אז נמלטתי לברדיצ’ב והשׂכרתי עצמי כמשרתת בבתי יהודים. כאן התחתנתי, אך לפני שנה נפטר בעלי, ואני אלמנה בודדה. מדי פעם, כשאני מתמלאת צער רב, אני מוציאה את התלתל מהמגירה ומבקשת מרבונו של עולם, שיאיר מזלי בזכות חרטתי.

ביקש ר' לוי יצחק את התלתל מידה, ובראש השנה, כשעלה על הבמה ל“תקיעות”, הרימו כלפי מעלה וקרא רתת:

רבונו של עולם, יכפר נא התלתל הקדוש הזה ויניע הכף לזכות כלל ישראל!

מיד אורו פניו, והקהל הבין שנסלחו כל חטאיהם.


 

התלתל – נוסח בית    🔗

בשחרית של “סליחות”, עם ילל הרוחות, עמד רבי לוי יצחק ופניו להבים, כי שמי ברדיצ’ב נתקדרו בעבים. אמר הצדיק: גדול הפער בין מחילה לעוון. השטן, שתלה וילון, בין ישראל לעליון, מקטרג על קהלנו, ומה נעשה בראש השנה, איך אמצא נשק להגנה?

רועד יצר זכות לבקש, בין ביקתות ברדיצ’ב. פתאום ראה הילה של אורה, זרוחה על גגה של ציפורה. נכנס עם משמשו לביקתה והבחין שמעל ראשה של הצעירה, שבשביס עטוף, כנפים של כרוב.

ליחשה הצדקת באימה: הוי, רבי, אשה חטאה אני, וכי לא נתקבלה תפלתי מתוך יגוני?

אל נא תתעצבי, כי האורה, שעל ביתך זרוחה, מכריזה שניצחת במערכה, שאַת טהורה, כיונה צחורה. אך נא ספּרי הקורות, שבגללן זכית לאורות.

סיפרה ציפורה:

מחלבה מ“פריץ” שׂכורה היתה להורי. פתאום מתו עלי, נותרתי יתומה, בכפר מלא גויים שיכורים, ופירפרתי מאימה ומרורים. הלכתי ל“פריץ” לבקש לבל יפטרני מהמחלבה. אך נכנסתי לביתו, בכוח תפסני, ונשק לתלתלי. כדובה פצועה, שניתקה הרצועה, ידיו נשכתי, ולביתי נמלטתי. מיד גזזתי הצמות, העליתים כקרבן בלהבות, ותלתל אחד הנחתי למשמרת, למזכרת. אז פניתי לברדיצ’ב, עמלתי ונשאתי לאיש, אך לימים פקדני מזל ביש, נפטר אישי צעיר, במוות מהיר. ואני באלמנותי מקווה שיחזקני, רבוני, ביגוני.

די, די, ציפורה, נא תני לי התלתל שי, אמר הצדיק, ונטל, התלתל. ובראש השנה עלה לבמה, והניפו ברמה, וקרא: רבונו של עולם, זה התלתל של האלמנה ציפורה אני מניח בכף המאזנים, בזכות היותו רווי חרטה ויגון, כפר יכפר על כל פשע ועוון!

וכל הקהל ענה: לואי ויהי כן, אמן ואמן!


 

“לחיים” של חייט    🔗

בבית־המדרש, נרות “כל־נדרי” לוחשים לחש, ובקהל לא נשמע רחש. הכול עוטים טלית ו“קיטל” וסוד, וצללי מלאכים מרקדים על הכתלים עוד, וכל איש, מחריש, נשימה עוצר, אינו שואל למה הצדיק לפני התיבה אינו עובר.

סוף־סוף ר' לוי יצחק אל התיבה ניגש, לשכך במרום הרעש, דמעיו המסו ה“מחזור”, במררו על ענן־השחור, של השטן מחשיך האור.

כך עברו שעתים. פתאום נפתחו דלתים, וחייט נכנס לבית המדרש, מבוהל, מבולבל, ורחש, של פליאה עבר בקהל, כי באותו רגע ממש, כשהצדיק בחייט חש, פתח ב“כל־נדרי” בניגון, בחינון, וכל נרות הנשמה, וכל אנשי הקהל לרווחה נשמו נשימה.

אחרי התפלה הפצירו בחייט שיספר מיהו, מהו, שבגללו עיכב הצדיק תפלתו, ולמה לתפלה לא הקדים, שאלו אחד הצמים.

נבוך האיש וגימגם, ולא ידע מה רוצים הם. ביקש לברוח, אך לא עמד בו הכוח. לבסוף סיפר:

בושתי מפני הצרה, בבוקר לגמתי מן “הטיפה המרה”, ונפלה עלי תנומה, וכשהקצתי קמה בי מהומה: הוי, מאוחר, החמה כבר נוטה לערוב, “סעודה המפסקת” לא אוכל כלל, הן לתפלה כבר בא הקהל!

מזגתי לי כוסית יי“ש, אך בבית לא היה עוד איש, שאוכל לברכו ב”לחיים". התעכבתי רגעים, ואז בלבי החלטתי לשתות, עם יוצר המאורות.

רבוני, אמרתי לו, ראה עניי ויגוני, ואת יגון העם, שגרמת סתם, שאילמנת אלמנות, שייתמת יתומים ויתומות, שבנים לקחת מאבות, וגזרת גזרות רעות. אף על פי כן, סולח אני לך, האל, הכל – אמן! על כן תאמר לכל ישראל: “סלחתי כדבריך”!

אז הכוסית לגמתי בבהלה, ואצתי לבית התפלה.

במוצאי־יום־כפור לא היה עוד עצוב, הצדיק מברדיצ’ב, ולחסידים אמר: ה“לחיים” של החייט הגיע לשיאים, ובקע כל הרקיעים.


 

עולם הבא תמורת סוכה    🔗

סמוך לחג, רבי לוי יצחק דאג, כי אין להשיג אתרוג. ביקש מהחסידים, לעמוד בפרשת דרכים אולי יראו עובר אורח ובצרורו אתרוג, אותו אליו יזמין, ויקיים מצות ארבעת המינים.

והנה בערוב היום הופיע יהודי זר, ובידו אתרוג הדור. מיד הביאוהו לפני הצדיק.

סוף סוף, מלאך טוב, הביא אותך הלום, כדי לזכות את כל יהודי האתר, במצות פרי עץ הדר!

סירב האורח בברדיצ’ב להשאר, הרחק מאשה, מכל שׁאֵר, אך הצדיק בו הפציר, שיחוג בעיר, והבטיחו בזכות זה עושר ובנים.

צחק היהודי להבטחה: הן בכל מעשיו שרויה הצלחה, גם בנים לו, גם עושר וברכה. אז הבטיח לו הרבי כי בעולם הבא יזכהו, שישכון עמו בהיכל ממעל, אם יחוג סוכות בזה הקהל, והסכים האורח, ובחלקו היה שמח.

בינתים הצדיק הזהיר, שלא יתנו לזה הגביר, בשום פנים בסוכה לשבת, ואל ישאלו מדוע, מזו המצוה הוא מנוע.

כשחזר האורח מן התפלה, סירב בעל האכסניה להכניסו לסוכתו הגדולה. פנה לשכנים, אך גם שם נתקל במיאונים. סוף סוף לו הוברר, שהיה זה צו, של הרב.

מיד בבהלה אל הצדיק רץ, וקבל מר: מה חטאי, מה פשעי, וכי עברתי על חוּקה, מדוע עלי לשבת מחוץ לסוכה?

לא עברת כל עבירה, אלא אם תוותר על חלקך, שזיכיתיך, בעולם הבא – מיד לכל סוכה אתה בא.

רגש היהודי והשתומם: אוי, אוי, וכי אוכל בחג כגוי? כל ימי נזהרתי זו המצוה לקיים, ודוקא כשזיכיתי באתרוג את הצדיק וכל הקהל, אהיה בעבירה נכשל?

בינו לבינו שקל, והחליט לרבי למחול, ולוותר על זכותו. ביקש ממנו הצדיק תקיעת כף, וישב האורח, כל ימי החג שמח.

במוצאי החג אמר לו הצדיק:

עכשיו אחזיר לך את חלקך, את זכותך. לא רציתי שתזכה בזיו השכינה בדרך סחר־מכר ונטית גרון, על כן העמדתיך בנסיון. אך כיוון שנפשך מסרת, על מצות סוכה, הגון אתה, וראוי עמי לשכון, בגן־עדן עליון.


 

בנות ברדיצ’ב    🔗

חצות. כבר נאספו כוכבים, מזלות החליפו אשמוּרה, הכול שכובים על משכבים. אך במאפיה של מצות, עמלות הבנות, נפשן המצרה, נמוגה במררה. נאנחות בדומיה, משתוחחות בשביה. סינרים לבנים כשלג, פנים כלובן הפלג, כפופות הן לשות, רכונות על בצקן מעסות, בחייהן מואסות. רצות־אצות, במצות, בפרך יגעות, בוער לבבן במכאוב האלמון והיְתום, כתבערת התנור כאש גיהינום.

אך לא אומללות תשתכחנה, עינים עליהן תשגחנה, העין מן התכלת ועיני רבי לוי יצחק, נפשו מתהומה תזעק:

עבוּדה, גלמודה, להקת חסידות כפותה בכפיה, באש חרון המאפיה, דמעתן רותחה, זלוגה, עד תהום תוּקד ללא הפוגה!

כבש הצדיק זעמו יום־יומים, אך הצער הבקיע לב השמים. אז כינס את צאן מרעיתו בבית המדרש להשמיע, להרתיע. מחה וזעק, רב לוי יצחק:

שקר וכזב בעלילת העמים, כי ישראל לשׁים בדמים, של נוצרים, שבמצוֹת שׂמים. אך אמן, אומר אני, כן, באמת אופים בעלי המאה, בזיעה, ובנטפי דמן של בנות ישראל, את בצק המצות האל; וזו איננה עלילה, זו אמת מרה כולה, המשוועת מן המאפיה, לקום הרקיע.


 

ענשו של קנתרן    🔗

בברדיצ’ב התגורר למדן עני ואביון, ובעלי הבתים שבעיר היו מפרנסים אותו. אך בעל גאווה היה וקנתרן, ומדי פעם שר' לוי יצחק היה דורש בבית הכנסת, היה מסתער עליו בקושיות חמורות. ביקש ר' לוי יצחק ממנו שיסור לביתו, ושם יתרץ לו כל הקושיות, אך הלה לא טרח לבוא כלל.

חסו יהודי ברדיצ’ב על כבוד רבם, פנו לר' ברוך ממז’יבוז' וסיפרו לו על הקינתורים מגאוה של אותו איש.

ענה להם: ברגע שיבוא אלי, יראה שאינו יודע כלום,

סיפרו לאותו למדן את הערת הצדיק.

בקרוב אסע למז’יבוז', אמר, אכנס אליו ואשאל אותו לגבי פיסקה סתומה ב“זוהר” הקדוש.

כשנכנס לר' ברוך, מצא אותו כבר יושב לפני ספר “הזוהר” הפתוח באותו דף ממש שעמד להקשות. שאל אותו הצדיק:

היודע אתה ללמוד?

מה השאלה, בוודאי!

ומה אתה יודע?

ש"ס ופוסקים וספרי קבלה.

בגמרא נידה כתוב: “כשהתינוק במעי אמו נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו כל התורה כולה, וכשמגיע לצאת לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ושוכח מה שלמד”. דע לך, המלאך הזה כל כולו שיכחה, כנראה ששכח לסטור על פיך. הוא שכח אבל אני אעשה זאת, פסק ר' ברוך, ובכן חזור על אותה מימרא מן הגמרא.

התחיל הליטאי לגמגם: כשהתינוק ו… ו… ושכח את ההמשך. נתמלא נחיתות ובושה ויצא מביתו של הרבי.

בדרך ניסה להזכר בדברים מן המקרא, מהמשנה, מהגמרא, וראה שכל שלמד משך חייו נשתכח ממנו, ונעשה עם־הארץ מדאוריתא (מן התורה) ומדרבנן.



  1. 1740  ↩

  2. 1810  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53999 יצירות מאת 3226 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22177 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!