תולדותיו    🔗

ר' פנחס שפירא נולד בשקלוב בשנת תפ“ח¹. היה למדן ליטאי מובהק, הצטיין בפילוסופיה ברוח הרמב”ם ועסק גם בקבלה. התקרב לבעש“ט, כשהיה בשנות חייו האחרונות, ודבק בו עד שנעשה תלמיד־חבר לו, ועוד בחייו הקים בעיר קוריץ שבאוקראינה מרכז חסידי ברוח רבו. אלא בקוריץ שלטה אז הרוח החסידית של המגיד ממזריץ‘, המנוגדת לזו של ר’ פנחס. תפיסתו שלו העממית־הבעש”טית שללה את ההתעמקות היתרה באלוקות, שאיפינה את תורת המגיד, ורוממה התפלה מלב שבור בניגוד לתפלה שמתוך התבוננות. כן הדגיש את חשיבות המעשה, ולא ראה אותו ככלי בלבד. כשהחריף הפולמוס עם פטירת הבעש“ט, ורוב החסידים ראו במגיד ממזריץ' את ממשיכו ויורשו, עזב ר' פנחס את קוריץ. הוא ניסה לעלות לארץ, אך לא עלה בידו. תורתו לא פירסם בכתב, אך דרשותיו כונסו לאחר הסתלקותו והוצאו לאור במספר ספרים. נסתלק בשנת תקנ”א². זכר צדיק לברכה.

 

האוצר שנשרף    🔗

ילד בן ארבע היה פנחס’ל עדיין, כשתכלת שמים הציצה בפניו מכל עין, בעל לב זהב, בישר שיזרח ככוכב, מרגליות הפיק פיו, וכל כולו חכמה וזיו.

והנה נפלה שריפה בבית אביו, ועד שהספיקו לכבות המכבים, נשרף הבית ובתוכו ספרים רבים, רק הדיירים יצאו בעזרת השם מכלל סכנה.

ישב אבי הילד ליד החורבות ומר קונן, וישב עצוב לידו פנחס’ל הבן, אבל מנע עין מדמעה. לסוף קם בעיקום שפתים קמעה, ושאל: אבא מהו האוצר עליו כה תקונן?

לא על הבית וכליו אני בוכה, בני, אלא על מכתב היוחסין שלנו שלא ניצל, זה שהיה מחיה לבי כטל, כי בו סופר שאנו צאצאי גדולי תורה ואשלים, אך מהיום – נורא ואיום! – מי יספר עלינו, מי אנו, מי היו אבותינו? הוי, בני, סוער הלב, סוער, דעך הנר!

אל נא תבכה, אבא, אל נא תצטער, ניחמו הילד, יחוּס חדש ממני יפתח, וידלק שוב הנר.

אכן ניבא הילד ולא ידע מה ניבא: משהגדיל, נעשה לרבי פנחס מקוריץ, שעלה ככוכב בשמי החסידות, הנציץ וההיל.

 

שבועה שביטלה שבועה    🔗

בין חסידיו של “הסבא” משפולא היה עשיר אחד חשׂוך־בנים. היה מפציר בצדיק שיתפלל בעדו שיתברך בפרי בטן, ור' אריה דחה אותו בכל פעם, אך הוא היה נחוש בדעתו לא להרפות מהצדיק עד שיעתר לו. פעם אחת, לאחר שהפציר בו בעקשנות והרבי סירב וענה: השעה אינה כשרה לכך, קרא החסיד בכל תוקף:

לא אזוז מפה עד שכבוד רבנו יתפלל בעדי ובעד אשתי!

בו־ברגע נשבע “הסבא”: לא תזכה לבנים לעולם!

נותר החסיד הלוּם על עמדו. כנראה אין מקומי כאן, אמר לעצמו בדכדוך, נפרד מהצדיק ונסע לו משם. כעבור זמן נזדמן לעיר קוריץ ובא לבית המדרש, ששם התפלל ר' פנחס לפני שנתגלה, ומצא אותו הוגה בתורה. עקב אחריו בתשומת לב והבחין מיד, שקדוש נסתר לפניו. שאל את השכנים למצבו של ר' פנחס, ואמרו לו: עני ואביון הוא, ודחקותו גדולה ביחוד בימים אלו הקרובים לפסח.

מה עשה אותו חסיד? סר לביתו והעניק למשפחתו צרור כסף בעין יפה שהיה בו כדי להכין כל צרכי החג וגם לרכוש שולחן ומיטות וכסאות חדשים, וביקש מהאשה להסתיר סוד זה מבעלה עד ל“סדר”, שכן ברצונו להתאחר אצלם בחג.

ורבי פנחס, שהיה שוקד על התורה יומם ולילה, לא נתן דעתו על כך שמתקרב ערב פסח ובבית תכונה גדולה. וכשחזר מבית התפלה אחרי “ערבית”, מצא שהבית מלא אורה ושמחה והשולחן החדש ערוך בכל טוב.

שאל את אשתו, מנין לקחה כל אלו, והחווה בידו עיגול רומז על הכול.

האורח הזה, שבא להסב ולחוג עמנו, קנה זאת – ענתה.

נתן ר' פנחס “שלום” לאורח ולא שאל אותו מאומה, ומיד התחיל לערוך ה“סדר” בהתלהבות ובדבקות. והחסיד עוקב אחריו בהתפעלות. רק כשהגיעו לכוס השלישית מארבע הכוסות, פנה אליו הצדיק ושאל:

מה לך פה, ומה בקשתך?

סיפר לו על השבועה הנוראה של “הסבא” וביקש ממנו שיבטלה ויברכו שיזכה לבנים.

קם ר' פנחס וקרא בהתעוררות: רבונו של עולם, אם יש לי זכות כלשהי בשמים, אני נשבע כי עוד השנה תלד אשתו של זה בן – למזל טוב!

עשתה השבועה רעש בפמליא של מעלה. הניחו על המאזנים שתי השבועות של שני הצדיקים: איזו תתקיים ואיזו תבוטל? והחליטו: מי מהשניים, שלא נשבע מימיו, שבועתו תתקיים. חקרו ומצאו שר' פנחס מקוריץ לא נשבע מעולם אפילו שבועת אמת.

ועוד באותה שנה נולד לחסיד בן.

 

גביע של זהב    🔗

ליל שבת קודש בביתו של רבי פנחס. אור־הרוממות ממלא את הבית. באוויר מרחף משק כנפי שני המלאכים שמלווים לו ליהודי מבית הכנסת. זגוגיות החלון מרטיטות מקול שירת “שלום עליכם” וממגע קצות הכנפים של מלאכי השרת. כשסיים הצדיק לזמר: “צאתכם לשלום”, נשא עיניו ליין וכיוון לבו לקדש על הכוס והנה נתקלו עיניו בגביע חדש נוצץ לאור הברכה, ונתרעד כולו. רחישה עברה בקהל. פתאום קרא בהקפדה:

מה לגביע של זהב בביתי?!

הדממה העיקה. רק פעימות הלבבות ותיקתוק האורלוגין נשמעו. אז נכנסה הרבנית הצדקת לקהל, קרבה לשולחן הערוך ואמרה בפשטות:

אני קניתי את הגביע לשם הידור מצוה לכבוד שבת קודש.

הביט הרבי בעיניה בתרעומת:

וכי רוצה את שאבוא חלילה לכלל גאווה? מה לכלי זהב בביתי?

הצטדקה בתום לב: אינו עשוי זהב ממש, אלא מצופה בציפוי מוזהב.

אם כן, מכשול כפול הכנסת לביתנו: גם גאווה וגם גניבת דעת הבריות!

מיהרה הרבנית והניחה במקומו את גביע היין הישן.

נשמו החסידים לרווחה, ושלהבות הנרות אורו במשנה זוהר וחן.

 

שיעור התענוגות קצוב    🔗

בדחן אחד היה מופיע בחתונות ובשמחות אחרות ומשמיע דברי ליצנות. עם זאת היה עני ואביון, והיתה אשתו מציקה לו בצעקות זעומות על שאינו דואג לפרנסת ביתם.

בלב שבור בא לר' פנחס מקוריץ וסיפר לו על מצבו הקשה ועל סבלו הרב שבא לו מאשתו.

אמר לו הצדיק: ברגע שתשמור לשונך מליצנות ומבדיחות שבקלות ראש, תגדל פרנסתך.

ונימק הרבי:

בידוע שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה. ואין הכוונה לכמויות לחם ויין ומצרכי מזון אחרים, אלא קוצבים לו שיעור של הנאות. ואתה, בליצנותך ובליגלוגים שלך, שאתה כל כך מהנה את עצמך בהם, אתה מבזבז את כל התענוג הקצוב לך מראש השנה. כשתרסן עצמך, תשׂתכר יותר ותתפרנס בכבוד.

 

בשבח הכיסנים    🔗

צדיק אחד חלה. שלח את שני בניו לר' פנחס מקוריץ, שיתפלל עליו. אמר ר' פנחס לאשתו, שתכבד את האורחים בכיסנים ממולאים בגבינה.

בשעת הסעודה, כשטעם מהכיסנים, קרא מדי פעם: מאכל טעים! מאכל גן עדן! – וחזר על כך כמה פעמים.

תמהו על כך האורחים, בני הצדיק, אך לא העזו לשאול. בשעת הפרידה אמר להם:

לכו לשלום, והשם יתברך ישלח רפואה שלמה לאביכם.

לאחר יצאו נשאל ר' פנחס, מדוע שיבח כל כך את הכיסנים, וענה:

אותו צדיק שחלה לא טעם מעולם טעם גבינה ולא סייע לאותו מאכל להעלותו לשרשו ולהביא לו תיקון³. נתעורר עליו קיטרוג בעליונים, וחלה. ועל ידי כך שבניו אכלו מן הגבינה שבכיסנים, ששיבחתים כל כך, הושתק הקיטרוג.

ואכן נתרפא החולה ברפואה שלמה.

 

הבחור שנרדם ביום הכיפורים    🔗

אחד מחסידי הבעש"ט היה נוהג לנסוע, לאחר פטירתו של רבו, לר' פנחס מקוריץ. פעם נסע אליו בערב יום הכיפורים כדי לשהות במחיצתו ביום הקדוש והזמין בחור אחד שיסע עמו.

שתה הצעיר בערב יום הכיפור הרבה מי דבש (בידוע שריבוי אכילה ושתיה ביום זה מצוה היא, המעלה עליו כאילו צם יומים) – ונשתכר ונרדם ב“סעודה המפסקת” וישן כל הלילה וכל היום והתעורר סמוך ל“נעילה”.

אוי ואבוי לי! – זעק – היום הקדוש עבר עלי ללא תפלה וללא בית כנסת וללא מחיצת הצדיק!

התמרמר מאוד ובשעת “נעילה” הרעיש עולמות ביללות, בבכיות ובזעקות, עד שהקהל נחרד והשתומם.

אחרי ההבדלה שאל ר' פינחס את החסיד הבעש"טי: מי הוא זה אותו צעיר שהתנהג כך בשעת התפלה?

הוא בן עירי, ונסע עמי להתפלל במחיצת רבנו ונרדם. ואלו היו זעקות חרטתו וצערו.

דע לך, אמר לו הצדיק, ביום הכיפורים הזה גבר הקיטרוג עלינו. ענן כיסה שמינו ונעל תפילותינו. דאגתי והצטערי מאוד. והנה, בכוח היללות של אותו בחור נתבטלו כל הקיטרוגין ונחתמה שנה טובה לכל ישראל.

 

הבחור שהתגבר על יצר הרע    🔗

ר' פנחס מקוריץ היה מוקף חבריא קדושה. לאחד מהם היו שלוש בנות, אך לא היו לו האמצעים להשיאן. מה עשה? היה נוסע לכל עיר שישב שם מישהו מקרוביו כדי לאסוף כספים.

פעם אחת לפנות ערב הגיע לכפר. נכנס לפונדק יהודי ללון. ראה את בנו של הפונדקאי מסתובב הלו וחזור בחדר ומדבר לעצמו:

רבונו של עולם, כשבראת את האדם, לשם מה יצרת גם את יצר הרע? וכשכבר יצרת את יצר הרע, לשם מה בראת את הבנאדם?

שמע זאת החסיד ונכנס עמו בשיחה וסיפר לו נפלאות על גדולי הצדיקים ובמיוחד על גדלותו של רבו, ר' פנחס.

לשמע הסיפורים חש הבחור סיפוק רב. חיוּת חדשה הילכה בו. נכנס עם החסיד לחדר מיוחד וישב עמו לסעוד פת ערבית, וכשגמרו הארוחה הציע לאורח משכב נוח. הפונדקאי היה מרוצה מאוד מהשפעת האורח על בנו: סוף סוף התאושש הצעיר לאחר שבועות של דכדוך, ובבת אחת חזר לאיתנו. למחרת שוב סיפר לו החסיד סיפורי אדמו"רים, והבחור התמוגג מהנאה. כך לא זז ממנו והחזיקו מספר ימים. כשעמד החסיד לנסוע לדרכו, הודה לו האב מאוד והעניק לו מתנה נאה.

אולם אך נסע החסיד, שוב נפל הבן לתוך מרה שחורה, תאבונו סר, והחל משמיע דיבורים ושאלות משונות למגינת לבם של הוריו.

איך מוצאים אותו חסיד מקוריץ? – שאל האב עוברי דרך שסרו לפונדקו, אך לא הצליח לאתרו.

הגיעו ימי ה“סליחות”. קם הפונדקאי ויצא עם בני ביתו העירה, כמנהגו בכל שנה, כדי לשהות שם עד מוצאי יום כיפור. מדי לילה, באשמורת האחרונה, היה שמש הקהילה דופק על הדלתות ומעיר את הישנים בקראו:

“ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא!”.

שלח הפונדקאי לקרוא לו וביקש ממנו ללכת לאכסניא שלו לקרוא לבן, שיקום ל“סליחות”, ולא ידע שהבן כבר הקיץ והתלבש והיה מוכן ללכת. אלא בקיטון סמוך לחדרו ישנה המשרתת של האכסניא, עודנה נערה. התחיל יצר הרע לפתותו:

הרי לך שעת כושר לספק את כל תאוותיך!

בו־ברגע שמע את הקריאה בקול רועד: “עם קדושים, קומו לעבודת הבורא!” נחרד הבחור, באחת נסתלקה תאוותו ויצא אל השׁמש. אמר ה“סליחות” ברטט, וביום כיפור התפלל בכוונה. אף על פי כן לא חדל המצפון לייסרו, והציק לו מאוד גם לאחר ששבו לביתם שבכפר:

על איזו עבירה חמורה עמדתי לעבור, דוקא בשעה שקהל ישראל עומדים במקום קדוש לבקש כפרה על עוונותיהם של כל השנה. ולולא השמש וּפּטישוֹ אוי ואבוי לי.

רחשי חרטתו בילבלו אותו כל כך, עד שעמד כמעט על סף היציאה מדעתו. שוב פסק מלאכול והיה מתבודד בחדרו וממלמל קושיותיו המשונות. התחננו הוריו לפניו שיגלה להם הסיבה, אך הוא – פיו סגור ומסוגר. הבין הפונדקאי שעליו למצוא בלא שהיות אותו חסיד, שהתארח אצלו אז והשפיע כל כך על בנו. מיהר לקוריץ, חיפש וחיפש שם עד שמצא אותו. הפציר בו שיבוא לכל החורף לביתו וילמד את בנו ויבוא על שכרו בעין יפה:

חשוֹב נא, אדוני, מה גדולה המצוה שתעשה, הרי זה פיקוח נפש ממש!

הסכים, ונסע עמו ולימד עם הבן, עד שהבריא לגמרי. וכשביקש לנסוע לביתו לקראת פסח, חשש הפונדקאי ששוב תחזור המחלה לבנו, אך לא העז לומר לו זאת. וכי איך ימנע מיהודי מלחוג את החג עם בני ביתו, שלא ראם מחצית השנה?

קרא החסיד בפני ההורים את צערם ויעץ:

שילחו עמי את בנכם לרבי פנחס. לא יחסר לו מאומה שם. ואני מבטיח לכם שאשתדל לפני הצדיק שיתפלל לשלומו.

הסכימו, והבן נסע לקוריץ. אך הגיעו העירה, מיהר החסיד כמנהגו לרבי, אך הצדיק נתן לו “שלום” רופף, כלאחר יד, ולבחור לא שם לב כלל. נבוך החסיד ותמה על כך אך ניחם את הבחור שבשבת, אם ירצה השם, ישב עמו ליד ה“שולחן” בתוך קהל החסידים.

וכך עשה בליל שבת. בשעת הסעודה קם רבי פנחס ופתח בדברים מגמרא סוטה:

“ויבוא (יוסף) לעשות מלאכתו” – כאן שתי דעות: של רב ושמואל: חד (רב) אמר: לעשות מלאכתו נכנס, וחד (שמואל) אמר: לעשות צרכיו (לחטוא עם אשת פוטיפר), אלא דיוקנו של אביו נראה לו ונמנע מחטא.

ואז התחיל הרבי צועק: שמואל, שמואל, מה אתה סח! איך אתה מוציא שם רע על יוסף הצדיק?

וחזר על צעקתו שלוש פעמים, כשמפיו הקדוש ניתזים ניצוצין.

איש לא הבין הקשר, מה ענין זה לפרשת השבוע? אך הבחור החולה הבין מיד, שהצעקה מכוונת אליו. חש כאילו חץ פולח לבו, ובא לידי חלשוּת.

למחרת, בשעת הסעודה, שוב זעק הרבי שלוש פעמים: שמואל, שמואל, איך אתה מוציא שם רע על יוסף הצדיק?

הפעם נפל הבחור בחלשות יותר גדולה. שיפשפו מצחו, זלפו צוננין על פניו הקימו אותו והוליכוהו לאכסניא שלו.

ביום ראשון בבוקר שוב נכנס החסיד עם הבחור לרבי פנחס, והפעם קיבל אותם בספר פנים יפות ובחמימות, ובמיוחד קירב את הבחור.

התקרבות זו של הצדיק השפיעה עליו שיחזור בתשובה שלמה. ואז אירע הפלא: כל מיחושיו, תעיותיו ומילמוליו נעלמו, והבריא לגמרי. דבק הצעיר ברבי פנחס והחליט להשאר בקוריץ, ואף השפיע בהסכמת הרבי על הוריו שיעזבו את הכפר וישבו בעיר, והצליחו מאוד.