

תולדותיו 🔗
ר' יעקב יצחק נולד בשנת תק"ה1. היה תלמידם של המגיד ממזריץ‘, ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב ור' אלימלך מליזנסק. החל להתפרסם כצדיק בעיירה לנצוט בהיותו כבן שלושים וחמש, אך לא קבע כאן את בית מדרשו והיה נודד בעיירות השונות ומרחיב חוג חסידיו עד שנשתקע, לאחר עשרים שנה, בעיר לובלין ושם נודע בתואר “החוזה” עד הסתלקותו.
עיקר כוחו היה בהנהגת הציבור ולא בגיבוש שיטה עיונית מקורית בחסידות. התנגד לסיגופים ותעניות ולימד גודל חשיבותה של הענוה, הנובעת מהכרת האדם בקטנותו מול גדלות האלוקות. מלבד הענוה הדגיש כל המידות שבין אדם לחברו ולא ראה בהן דרכי התנהגות בלבד אלא כוח פועל בנסתר. בכוחות אלו על האדם תמיד לתקן את עצמו משום פגימותו מראשית. כך מעשיו כולם מכוונים לתכליתו, שהיא גם תכלית ההויה כולה – הגאולה השלמה: האישית, הלאומית, הקוסמית.
חסידיו־מעריציו ייחסו לו סגולת ראיית העתיד והעבר, כגון: מהי שושלת היוחסין של נשמת האדם ותיקונה בכל גלגוליה. לכן כינוהו “החוזה” או “הנביא”. כל איש מהם שילם פדיון תמורת העצה והברכה, והכסף שימש להחזקת “החצר” של הצדיק ולתמיכה בנזקקים. “החוזה” היה מעורה בחיי היהודים בפולין ופעל למענם, עם שלא היה מיודד עם חוגי השלטון. במיוחד פעל נגד חובת גיוס היהודים לצבא הפולני, עד שביטל הגזירה. הדי המאורעות המדיניים בתקופתו מהלכים בדרשותיו, במיוחד מלחמת נפוליון ברוסיה, בה ראה את ראשית מלחמת גוג ומגוג. אז כינס את המגיד מקוז’ניץ ואת רבי מנחם־מנדל מרימנוב וביקש שיפעלו עמו בתפלתם לקרב הגאולה. שלושת הצדיקים נפטרו באותה שנה, והסתלקותם, ובמיוחד זו של “החוזה”, נקשרה במסורת החסידית בהשתדלותו לדחוק הקץ.
ל“חוזה” קמו מתנגדים לא רק מבין “המתנגדים” אלא גם מקרב ראשי החסידות. אלו סלדו מהנהגתו כצדיק, שגבלה לדעתם בהתנשאות. אולם הוא לא נלחם באיש כדי לא להרבות מחלוקת ושנאת חינם, וגדלותו זו סייעה לו להרחיב חוג מעריציו ברחבי פולין.
ארבעה בנים היו לו, אך הוא לא העמיד שושלת. מבין תלמידיו – “היהודי” הקדוש מפשיסחא, ר' מאיר הלוי מאפטא, ר' נפתלי מרופשיץ ועוד. כן הותיר אחריו חיבורי דרושים וליקוטים.
ה“חוזה” מלובלין נפטר בשנת תקע"ה2. זכר צדיק לברכה.
חתיכת הדג הקשורה בחוט 🔗
בנעוריו היה רבי יעקב יצחק מבקר תכופות בבית המגיד ממזריץ'.
ביקורו הראשון שם בערב שבת היה. נכנס למטבח ואמר למשמשים המבשלים דגים:
דגים לשבת קודש – אני נוהג לטרוח בהכנתם בעצמי. הרשו לי לעשות כך גם היום.
הסכימו. נטל חתיכת דג, מלח אותו והלך לו. תמהו עליו תלמידי המגיד: איך ידע אברך זה איזו חתיכת דג תגיע לידו במנה שלו, הלא תתערבב בין שער המנות ובין כל המסובין?
היה בין התלמידים ר' שניאור זלמן (לימים בעל ה“תניא”), שנקרא אז בחיבה “זלמניו”. נטל חוט וקשרו באותה חתיכה לסימן, אם תתגלגל לידו של אותו אברך. ברור שר' יעקב יצחק לא ידע על הסימן.
בשעת הסעודה ראה ר' שניאור זלמן, איך המשמש מושיט אותה מנה מסומנת לאיש אחר – והנה פלא: ברגע שהאיש רצה ליטול אותה בידו, אחזתו רעדה, ונאלץ להניחה בקערה של זה שישב לצידו – הוא ר' יעקב יצחק, שלימים נעשה “החוזה” מלובלין.
הבין רש"ז שבאברך זה גנוזות גדלות וקדושה.
בזכות שליטה ברוח 🔗
רב יששכר דב, צדיק חסיד וטוב, סיפר מעשה מרבו “החוזה”, ולא החסיר מהסיפור כי־הוא־זה:
פעם בראש השנה, נשתהה “החוזה”, לא הופיע, והציפיה גברה מרגע לרגע בדומיה ובפליאה.
סוף סוף הצדיק הגיע, וסיפר הסיבה שעיכבה התקיעה, כי בבקשו זכות להריע, בחכותו במתח, בחפשו בכל השטח, נזכר בדבר בו לא ייבוש:
הן מעולם לא כעס על איש, לא על זקן ולא על צעיר, לא בבית ולא בעיר. ופעם אחת שכח המשמש להכין לו מים, לנטילת ידים, שעליו לנטול עם הנץ החמה. לא גער, אלא השמיע המאמר, שחכם מחכמינו אמר: “כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה”, כך כתוב בגמרא, והוסיף: בגלל נטילת ידים, אעלה כעס על שפתים, ואעבור על דברי הגמרא, ואהיה חלילה כעובד עבודה זרה? ומשנכנס המשמש לחדר “החוזה” לפנים, האיר רבו לו פנים, ושמח שמצא זכות להריע, ולהתחיל בתקיעה. כולו קורן מאור, רמז לפתוח ב“למנצח לבני קורח מזמור”.
מופלאה דרך הרוח 🔗
כשביקר הרבי ר' נפתלי מרופשיץ אצל “החוזה” והלכו יחד להתפלל, נתחוללה סערה. נתעכבו בפינה אחת ולא יכלו להמשיך דרכם. אמר ר' נפתלי ל“חוזה”:
יעשה נא רבנו שתשקוט הסערה, שנוכל ללכת להתפלל.
לא ענה לו “החוזה”. חזר על דבריו שלוש פעמים, ו“החוזה” הוסיף לשתוק.
העז ר' נפתלי ואמר:
אם רבנו לא ישקיט הרוח, אעשה זאת אני, הלא סכנת נפשות!
עצם ר' נפתלי עיניו, וכרגע שקטה הסערה.
למחרת נחפזו הכפריים אל ה“חוזה” בזעקה ובבכיה, שבכל הסביבה פרצה מגיפה. שלח הצדיק לקרוא לר' נפתלי ואמר לו בתרעומת: ראה נא, ראה, מה גרמת. דע לך, כשהשם יתברך שולח רוחות, הן מבריחות חליים רעים למדבריות שאין שם איש. אך אתה, במעשה בלימת הסערה גרמת למגיפה בכפרים, ואתה חייב לתקן את שקילקלת.
הביט בו ר' נפתלי כמבקש עזרה. רמז לו “החוזה”, ונעמדו שניהם בתפלה ביחודים וכוונות.
מיד החלה רוח בריאה נושבת, והמגפה פסקה.
המתרושש והמתעשר ברגע אחד 🔗
חסיד אחד שמע מפי “החוזה” מלובלין הסבר לפסוק: “ה' מוריש ומעשיר” – ברגע אחד.
תמה החסיד: היתכן, ברגע אחד? ואם לפלוני נכסים רבים, איך יתכן שיאבד הכל ברגע אחד?
סע לדרכך ותראה, ענה “החוזה”.
בדרך היה צריך לעבור ליד ביתו של כומר אחד, שהיה ממכיריו. פתאום נתייקדה בו אש זרה. נכנס לכומר וביקש להמיר דתו.
שקר בפיך! – קרא הכומר בתמהון – באת ללגלג עלי.
אך החסיד עמד על שלו בתוקף.
לבסוף אמר לו הכומר: אם תחתום לי על חוזה, שכּל שלך – שלי, אאמין לך ואגש מיד לטכס ההמרה.
והחסיד חתם כרצון הכומר. אך ברגע שמסר לידו החוזה, החל מצפונו לייסרו באש נקיפה איומה. כולו נבוך ומבולבל ברח משם בהניחו בידי הכומר את החוזה, ובלבו אמר: מוטב לאבד כל הוני ולא לאבד נשמתי.
בדרך נזכר שתמה לפירושו של רבו ל“מוריש ומעשיר”, ומה שהשיב לו “החוזה”. נסע אליו וסיפר לו מה שעבר עליו. אמר לו “החוזה”: נו, עכשיו כבר אתה מאמין שה' מוריש ברגע אחד?
השיב החסיד בקול רועד: אבל, רבי, אני רוצה גם להבין את החצי השני של הפסוק – “ה' מעשיר” ברגע אחד.
סע הביתה, והשם יתברך יושיעך – השיב הצדיק.
והנה בטרם הגיע לעירו וברק פגע בבית הכומר ושרף את ביתו וכל אשר בו וגם החוזה, שחתם עליו החסיד, נשרף. וחזר להיות עשיר ברגע אחד.
כך נתאמת פירושו של “החוזה” מלובלין.
המיטה הגורמת לדקירות 🔗
לרב חסיד נודע, שהרבי מלובלין יעבור דרך עירו וינוח שם. והיה ידוע לו, שבכל מיטה זרה ש“החוזה” שוכב בה, הוא צועק: דקירות, דקירות!
מה עשה אותו חסיד? הזמין מיטה חדשה אצל נגר ירא שמים ואמר לו, שיטבול תחילה וינגר מתוך מחשבה טהורה.
עשה הנגר כהוראת הרב והכניס המיטה לבית מיוחד והניח עליה כלי מיטה לבנים ומגוהצים, העמיד שם כסא, שולחן ומנורה וסגר את החדר, והמפתח שמר אצלו.
כשהגיע “החוזה” יצא הרב החסיד לקראתו והזמינו לאכסניא המיוחדת שהכין לו וסיפר לו על תהליך התקנת המיטה. אולם אך שכב הצדיק על המיטה, התחיל צועק: גוואלד! הוי, דקירות, דקירות!
נתחלחל החסיד והציע לרבו שישכב במיטה שלו. הסכים הצדיק. כששכב, לא זו בלבד שלא צעק אלא אף נהנה.
כאן טוב מאד, אמר, מחיה נפשות ממש!
לסוף שאלו החסיד: רבי, מדוע חשת דקירות במיטה החדשה, הרי ירא שמים עשה אותה?
השיב לו:
אמנם המיטה כשרה, אלא שהנגר עשאה בימי “בין המצרים” (שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב), וחשתי במרה שחורה ובעצבות גדולה של הנגר, שנתעצב על חורבן המקדש.
קול הומה מבגדים 🔗
סיפר ר' שמחה בונם מפשיסחא:
בין חסידי הרבי מלובלין היו גדולים וטובים ממני. אלא שהם לא עמדו על גדלותו כמוני.
פעם נכנסתי אליו ולא היה בביתו. נכנסתי לחדרו ושמעתי קול הומה ומלחש ממלבושיו המכריז על קדושתו של לובשם.
החסיד והשר הגוי 🔗
מעשה בשר גוי שהיה אנטישמי גדול, וביותר היה שונא חסיד אחד שקדן על תורה ותפלה יומם ולילה, שמנהגו היה להשכים בקיץ ובחורף ועטוף בטלית לילך לבית המדרש ללמוד וללמד.
רקם אותו שר מזימה, איך לסכן את חייו של החסיד. ציוה על משרתיו לחפור בור בלילה באותו השביל ממש, בו היה מהלך החסיד עם השכמה ולהסוותו בכיסוי דק.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו ליהודי אורח חשוב, והיה מסיח עמו בתורה עד שעה מאוחרת בלילה, ולמחרת לא השכים אלא כשהחמה כבר זרחה בגבורה, קם והלך כדרכו לבית המדרש. ממילא הבחין בבור ועקף אותו.
באותו בוקר מיהר הגוי אל המקום בחשבו ברשעותו, שהחסיד ודאי כבר מת בבור העמוק. אך מה גדל תמהונו כשראהו מהלך לו בשלום ובנחת בריא ושלם, כדרכו בוקר בוקר. למה איחרת היום ללכת לבית התפלה שלכם? – שאל אותו.
סיפר לו החסיד, שבגלל השיחה הארוכה בדברי תורה עם אורחו איחר לקום הבוקר.
נתן הגוי על כרחו שבח לאלוקי ישראל, סיבת הסיבות להצלת יהודיו־חסידיו.
פסק החוזה מלובלין ואמר:
עכשיו מובן לי הפסוק “הללו ה' כל גויים, כי גבר עלינו חסדו”.
אין בעל הנס מכיר בניסו. אבל שונאי ישראל לפי גודל רשעותם ומזימותיהם יודעים גם יודעים גודל חסדי ה' לישראל.
פלא התשובה 🔗
לר' אברהם מרדכי האביון, שלוש בוגרות שהגיעו לפרקן, אך מאין יקח כסף להשיאן? יעצה לו אשתו בלי הרבות במילין, לנסוע ל“חוזה” מלובלין. בא לצדיק ושפך לפניו מר לבו. יעץ לו לנסוע לקרשניק העיר, כי שם מזלו יאיר. הגיע ר' אברהם לשם ונכנס למלון, חשבו בעל האכסניא לבעל הון, כי גדול היה צקלונו ומלא ספרים, על כן כיבדו במאכלים יקרים.
ישב שם שבועות, למד וקרא, ועיין בגמרא, לבסוף הגיש לו בעל המלון, חשבון, ודרש התשלום במיטב הדינרים, פן מביתו יגרשו וחפציו יחרים.
באותו לילה בא בחשאי, המלמד של ילדי האכסנאי, אל החסיד המסכן, ולפניו התוודה וקונן:
לפני עשר שנים, כשבעל הבית נסע ליריד, וחזר אמיד, עם זהובים רבבה, נתפתיתי ליצרי וביצעתי גניבה, מתוך מגירת שולחנו. למחרת קם במלונו רעש גדול ואיום, שנמשך כל היום. התחרטתי, שנכשלתי, וביקשתי לילך להתוודות, אך תקפה אותי חלשות, והלב דאוב, זה עשר שנים שהכסף הגנוב, מונח בביתי לא יחסר זהוב, ועכשיו אני מוסר בידך הצרור שהיה עמי צפון, כדי שאשקיט המצפון.
למחרת קרא ר' אברהם לאכסנאי, והוציא מפיו הבטחה, שלא ישאל איך זה ומנין ואיפה, ודבר הגניבה הזכירו, ומיד החזיר לו כל צרורו.
נדהם האכסנאי, ושאלו, איך זה מצא לו, פנאי, לקבוע במעונו ישיבתו, ולשנות משנתו.
ענהו החסיד שכך היה הצו הזה, של “החוזה”, והוסיף שעני הוא ומרוד, וגם טרוד, בזו הבעיה: איך להשׂיא שלוש בוגרות ללא נדוניא?
מיד הוציא בעל המלון, מכיסו שלושה סכומים – ממש הון! – ומסרם לחסיד שי, שישׂיא בנותיו וירוה נחת בלי די.
וכששב ר' אברהם ל“חוזה”, וסיפר לו על הנס הזה, ועל החזרת הגניבה, השיב לו: תשוקתו של אותו מלמד לתשובה, לנחמה, לא הניחה לעפעפי תנומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות