

תולדותיו 🔗
ר' יעקב יצחק נולד בשנת תקכ“ו1. בבחרותו היה מלמד ילדים בכפרים, עד שהגיע אל “החוזה” מלובלין, דבק בו ונעשה תלמידו הקרוב ביותר, ו”החוזה" ראה בו מישנה לאדמו"רותו ומינהו למדריך אברכים למדנים בדרכי החסידות. שמו היה כשם רבו, משום כך כינוהו בשם “היהודי”. ובשל סיגופיו נודע גם בכינוי “הקדוש”.
ל“יהודי הקדוש” משייכים יסודה של חסידות פשיסחא, שעיקרה לימוד תורה תוך עיון והתעמקות. הוא הדריך חסידיו, שיגלו דרך של מזיגה בין הלמדנות שעיקרה שׂכלי לבין החסידות שעיקרה רגשי, וזו היתה סיסמתו: דע את עצמך, ועקור גאוותך מן השורש, ובכל יום תמיד התעלה במדרגה, קיים המצוות ללא שמץ פניה אישית, ללא שמץ כבוד או תועלתיות גשמית.
שיטתו בחסידות עוררה התנגדות בקרב “החוזה” ותלמידיו, עד ש“היהודי” נאלץ לעזוב את לובלין ולהתייצב בראש קהל חסידיו בפשיסחא. הוא השתדל אמנם לפני ר' מנחם־מנדל מרימנוב שיעשה שלום בינו לבין חסידי “החוזה” – אך לשוא.
“היהודי” הקדוש נסתלק בשנת תקע"א. זכר צדיק לברכה.
הנער הקדוש 🔗
ויהי היום, כחום היום, יצא השמש, האביון והרש, מבני “למ”ד וא“ו”, לשוח עם אב, הוא אבי יעקב יצחק הנער, בשדמה וביער, להאזין לאשוח הרן, לענות בעניין ח"ן, לשמוע שיח השיח, ולב ללב להסיח.
באו לערמונים, לבין ליבנים ואלונים, להפיג יגון וצער, על שפת פלג ביער, דילגו על כל בריה רוחשת, אולי ירעו – נשמתם חוששת.
דבריהם קלחו כרביבים ביער, ולב הנער, שנתלווה אליהם, המה וסער.
כשהגיעו למער, ראו עדרים שניים, כבשים וגדיים, מפה הגיחו ומשם, חמקו מרועם הנם, ורבוּ על דשאים. פתאום קפצו האיילים, מבין לצאלים, ואמרו לנגוח, בכוח, איש את אחיו, ולמרבה הריב, עמדו על שתים, וזקפו קרנים: גש הלאה בן־כלאיים!
חרד הנער למראה, חיש קפץ למרעה, שלום שׂם בין היריבים, ודשא חילק בין נדיבים.
הכבשים לא פעו, על הנער השופט תהו, כי נגע הצדיק ללב תמימים, תחתיהם עמדו אילמים, לעשב פה לא פתחו, סביב הנער השתטחו.
והנער חרש סח באחו: על מה תריבו? "מה – " שלום לעולם השיבו! יבול אֵל ברא בשפע, ויניב לאחת – שבע, והתענגו בטבע!
נדהם והשתאה האב, והשמש, מן הנער לא מש, ולחש: אף זה מלמ“ד– וא”ו! רועה יהיה לאנשים, במרעית צאן קדשים.
ואכן, כשגדל הנער היה לרבי קדוש, הלא זה “היהודי הקדוש”.
שכן למפחה 🔗
רבי יעקב יצחק מפשיסחא כשהיה עדיין צעיר והיה סמוך על שולחן חותנו ועסוק בתורה, היה גר בשכנותה של מפחה. כשהיה עובר על פניה יום יום, שם לבו לניצוצות הניתזים מן הברזל המלובן והיה רואה בזה סמל ללימוד תורה, שאפילו הברזל, אם הוא מלובן באש, ניתן לכופף אותו לכל צד. בבוקר, כשהיה הנפח הולם בפטישו והצילצולים עלו באזניו, היה יעקב יצחק קופץ ממיטתו, מתפלל ויושב לעסוק בתורה לשמה.
באותה שעה אמר בלבו: באמת עלי להתבייש, נפח זה משכים לקום כל כך לשם גשמיות בלבד, כל שכּן אני, שעלי להשכים מוקדם ממנו לעבודת הבורא.
למחרת השכים הבחור לפני הנפח. כשנכנס הנפח למפחה, שמע איך קול תורה כבר עולה בניגון ערב מביתו של השכן הצעיר. אמר בלבו: ראה, בן־אדם, צעיר זה אינו לומד לשם פרנסה, אף־על־פי־כן הוא כבר ער ועוסק במלאכתו. אני, שפרנסת אשתי וילדי עלי, הרי שאני חייב להשכים מוקדם ממנו. וסוף סוף מה כוחו של אותו בחור עדין לעומת שרירי הבריאים. אני מתערב עם עצמי שאתחרה בו ואנצח.
ביום השלישי הקדים הנפח במלאכתו לפני יעקב יצחק. שוב חש האברך חולשת הדעת כששמע שהנפח מנצחו בפטישו. החליט לקום לפני עלות השחר. אז משך הנפח ידו מן התחרות.
לימים, כשרבי יעקב יצחק נעשה ל“יהודי הקדוש”, היה מורגל לומר: על כל שהשגתי ועל כל שיש בי, אסיר תודה אני לאותו נפח.
מעשה בבעל עגלה 🔗
בידוע ש“היהודי” הקדוש היה נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להתבונן וללמוד מה שניתן ללמוד ולתקן כל הטעון תיקון ולעזור עד היכן שידו מגעת.
פעם אחת עבר בכפר וראה עגלה אחת שנתהפכה. כל כמה שהתאמץ העגלון להקים את העגלה, לא עלתה בידו. נזדמן לשם יהודי אחד, קרא אליו האיכר: יהודי, עזור נא לי להקים את העגלה.
ניגש וניסה לעזור לו, אבל העגלה לא זזה ממקומה. רמז לו בעל הסוסים שידחוף בכוח. השיב היהודי: איני יכול! נתן בו הכפרי עינים זעומות ואמר: יכול אתה, אבל אינך רוצה!
כך גם אנחנו – סיים “היהודי” את סיפורו – יכולים אנו להקים את השכינה מעפר, אבל אין אנו רוצים.
השתיקה המצערת 🔗
הרבנית, אשתו של “היהודי”, דרכה היתה להמטיר עליו צעקות מציקות, אך הצדיק שתק ושתק ולא השיב לה דבר. הרגיזה אותה שתיקתו, והוסיפה יותר ויותר דברי עלבון וגידוף.
פעם שהה בביתו תלמידו, ר' שמחה בונם, תמה עליו: היתכן, רבי, שהוא אינו מגיב לדבריה כלל?
לא ענה לו הצדיק, אך למחרת שינה לפתע ממנהגו והשיב לה כפל כפליים.
שאלו ר' שמחה בונם: רבי, מה הסיבה שהפעם הפר שתיקתו?
ראיתי שהיא מצטערת מאוד בגלל שתיקתי וריחמתי עליה – השיב הצדיק.
מעשה בשעון 🔗
ירחמיאל, בנו בכורו של “היהודי”, בקי היה בשענוּת והשתלם בה כשהיה סמוך על שולחן חותנו, שגם הוא ידע משהו במקצוע זה. יום אחד ביקש הצעיר לנסוע לצדיק אחד שישב בעיר רחוקה כדי ללמוד מדרכיו, ולא היה לו כסף להוצאות הדרך. באותה שעה התקשה חותנו לתקן את שעון הכיס שלו ונתיאש ממנו. אמר לו ירחמיאל: אם תיתן לי עשרה זהובים להוצאות הדרך, אפרק את שעונך ואתקנו כראוי.
הסכים. כשפרק האברך את השעון, הוברר לו שהקפיץ הדק כשערה נתעקם. מיד יישר אותו והשעון החל לפעול.
מספרים: כששמעו החסידים סיפור זה יוצא מפי בנו של “היהודי” הקדוש – זלגו עיניהם דמעות.
הנפילה מן “המדרגות” 🔗
ר' מאיר מאפטא, מתלמידיו המפורסמים של “היהודי”, נכנס אליו לקבל ברכתו לפני הנסיעה.
אמר לו הצדיק:
דע לך, כשיהודי אומר “שמע ישראל” בכל כוחו, מיד מתיאש ממנו השטן. אלא הוא מחבל לו תחבולה זו: הוא מעניק לו “מדרגות”2 גבוהות ובאלו טומן לו פח להכשילו כרצונו. ומה יעשה אז האיש? יצעק לקדוש ברוך הוא שיטול ממנה כל ה“מדרגות”.
יצא ר' מאיר לדרכו, כשהוא מתפלא למה רמזו דברי רבו.
והנה, כעבור זמן קם בבוקר וחש שהוא שומע ומבין צפצופי הציפרים, נעירת החמורים, געית הפרות, ובכלל מבין שיחת כל הברואים.
מנין לי פתאום חכמה זו? – שאל את עצמו, ובו ברגע נזכר בדברי רבו הקדוש.
הבנתי שזה מעשה שׂטן, סיפר ר' מאיר לחסידיו, שהעלני ל“מדרגות” כדי להפילנו מהן, ועשיתי כל שבידי עד שניטלו ממני. אולם “מדרגה” אחת שמועילה לנשמה נשארה בידי ומבקש אני שתלמדו ממני איך להשיגה, והיא: שליחת הנשמה לטבול בנהר די־נור, וכשתחזור תהא זכה ומאירה מאד.
כשסיים דבריו אלו נפל ר' מאיר לחלשוּת. כך שכב כשעה. מעט מעט שבה אליו רוחו. אז פנה לתלמידיו ואמר:
לא אוכל לתאר לכם את גודל התענוג, הנעימות, היופי והצחות ששרויים בי ברגע זה, לאחר שנשמתי טבלה באותו נהר.
התלמיד ורבו 🔗
באחרית חייו של “היהודי” הקדוש מפשיסחא בא לרבו, “החוזה” מלובלין, לקראת ראש השנה. לפני שנפרד ממנו ביקש “היהודי” לשוחח עמו ביחידות. מיד יצאו החסידים מן החדר. סח “היהודי”, שבעיינו בספר “רזיאל המלאך” מצא שהגיעה שעתו להסתלק מיד אחרי ראש השנה.
השיב לו “החוזה”:
תשאר כאן, אצלנו, וכך נעכב הקץ ולא תסתלק מן העולם.
אך “היהודי” לא קיבל עצת רבו ויצא לדרכו לעירו.
בדרך הסביר לתלמידיו:
רבנו באמת יכול היה להאריך את חיי, אך בכך היה נוטל ממני כל “המדרגות” – וחיים בלא הם אינם חיים.
ובליל ראש השנה סח להם:
שמעתי שמכריזים בשמים שאני או רבי, “החוזה”, עומדים לעלות לשם מיד אחרי ראש השנה, ונתנו בידי הברירה: לבחור בי או בו. ובחרתי בי.
אמנם אילו בחרתי בו, היה בכוחי למנוע הסתלקותו, כשם שהוא ביקש לפעול למעני, אך התביישתי מפני המלאכים. הלא הם אינם יודעים שבכוחי למנוע הסתלקותו, והיו אומרים: ראו נא, ראו, איזה תלמיד הוא זה, את רבו הוא משלח מעולם הזה ובעצמו הוא רוצה להשאר בחיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות