

תולדותיו 🔗
ר' מאיר נולד בשנת תק"ם1. רבותיו בחסידות היו “החוזה” מלובלין ור' מרדכי מקרמניץ, כן הושפע מר' לי יצחק מברדיצ’ב. בהיותו בן שלושים ושלוש שנים הוכתר לרבי. נודע באהבת ישראל שבו וכונה כמו הברדיצ’בי “סנגורם של ישראל”; אף על עוברי עבירה היה מלמד זכות. בגין חיבתו לפשוטי העם נהג לסגל דברי תורתו לכוח הבנתם ותפיסתם תוך שהוא מפרש מקראות ומאמרות בהומור ובשנינות לשון.
אמנם היו שהסתייגו מהתנהגותו זו, אך צדיקים שהכירוהו מקרוב כיבדו אותו והעריצוהו בגין ענוותנותו וגדלותו הרוחנית.
ר' מאיר נתפרסם כאיש פלא, פועל ישועות, גלוי עיניים, ואלפים נהרו אליו לקבל ברכתו. כן היה מגלה לחסידיו מראות שחזה, ובכך עורר עליו זעמם של צדיקים כר' אורי מסטרליסק.
דבריו ואימרותיו וכן האגדות שנרקמו על דמותו כונסו בכמה ספרים.
ר' מאיר נסתלק בשנת תר"י2. זכר צדיק לברכה.
בעל המחלבה היהודי הכפרי 🔗
יהודי כפרי שׂכר מחלבה מ“פריץ” וכל פרנסתו היתה ממנה. יום אחד החליט הגוי לנשלו מהמחלבה.
נסע הכפרי לפרמישליאן, לרבי מאיר והתחנן לפניו שיתפלל בעדו.
ומנהג היה בידי ר' מאיר לערוך ה“שולחן” ולכבד חסידיו בזמירות שבת. בשבת זו זימר בעצמו “כל מקדש שביעי”, והיה מתרגם גם לאידיש כל מלה ומלה. וכשהגיע לתיבות: “ושכרו הרבה מאד על פי פעלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו”, פרש כך: שכרו של השומר שבת הרבה מאוד. ומהו? על פי פעלו, כמו שהוא פוסק בפיו, כך גם גוזרים בשמים. כמאמר חז"ל: צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
מיד פנה לחסידיו בשאלה:
מה אתם חושבים, מאיר שומר שבת כהלכתה?
הן, הן, ודאי! – השיבו כולם פה אחד.
אם כן, הוסיף הצדיק, מאיר גוזר ואומר: “איש על מחנהו ואיש על דגלו” – ששום איש לא יזוז ממקומו!
איש מבין החסידים לא הבין את הרמז, ואף לא אותו יהודי פשוט, שׂוכר המחלבה.
באותו רגע ממש, כשר' מאיר זימר “כל מקדש” – נפל הגוי ברחוב ולא יכול לקום. נשאוהו לביתו וקראו לרופא. בדק אותו וקבע שהוא חולה אנוש, ואין מרפא לחליו. שכב החולה והתיסר ותהה, איך ולמה קפצה עליו הרעה הזאת, הלא לפני שעות מספר היה עדיין בריא כשור. לפתע ניצנץ בו רעיון:
ודאי אין זה אלא עונש על שזממתי לנשל את היהודי ומשפחתו מהמחלבה!
מיד שלח לקרוא לאותו יהודי, אלא שלא היה בבית, שכן ישב אצל “השולחן” של ר' מאיר. המתין הפריץ עד ששב היהודי לביתו, ואז שלח להודיע שהוא מוותר לו דמי השכירות, והחלים מיד.
בעל תפלה עשיר 🔗
בעיירה ליד פרמישליאן היה עשיר אחד אלים ושנוא, שרצה בכל תוקף להיות שליח ציבור (חזן) ב“ימים הנוראים” בבית הכנסת. התנגדו לו בני עירו בלבם, אך מפחד לא גילו לו זאת. מה עשו? שלחו שליחים לצדיק ר' מאיר לבקש ממנו עצה.
השיב להם:
אל תחששו. הלא בין כלל בעלי התפלות הבאים אלי לקראת ראש השנה לקבל ברכה, יבוא גם אותו עשיר, אדבר עמו.
ואכן באו לצדיק סמוך לראש השנה כל בעלי התפלות מהסביבה ובתוכם בא גם עשיר בלתי הגון.
אמר לו רבי מאיר:
ישנן שלוש תפלות בראש השנה: “תפלה למשה”, “תפלה לדוד” ו“תפלה לעני”; משה רבנו היה אבי הנביאים, דוד המלך היה “נעים זמירות ישראל”, ולעני, כידוע, אין כל, כי אם לב נשבר, ככתוב: “לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה”. גם בעלי התפלות שבימינו הם בעלי גימל מדרגות:
יש מי שאינו יודע נגן, אבל הוא צדיק, ותפלתו בחינת “תפלה למשה”; וישנו יהודי שאינו צדיק כל כך, אבל הוא מנגן נפלא, ותפלתו בחינת “תפלה לדוד”; ויש מי שאינו לא זה ולא זה, אבל הוא עני ולבו נשבר, ותפלתו “תפלה לעני”.
ואתה – הדגיש וסיכם ר' מאיר – צדיק אינך, נגן אינך יודע, גם עני, ברוך השם, אינך, ואף על פי כן אתה רוצה להיות שליח צבור!
אם תרצה שאתפלל בעדך כעל צדיק ויודע נגן, הלא תהא זו תפלת שוא. אין לי ברירה, אם כן, אלא שאתפלל בעדך כמו בעד עני.
לא! לא! – צעק העשיר בבהלה גדולה – איני רוצה להיות בעל תפלה כלל!
“אני הגבר” 🔗
כפרי אחד בא סמוך לערב יום כפורים לרבי מאיר, כשבידו תרנגול לבן ל“כפרה”, וביקש מהצדיק את ברכתו. אמר לו ר' מאיר:
אגיד לך מה שהתרנגול אומר: “אני הגבר” (בארמית: גברא – אדם) “ראה עני בשבט עברתו” (ראה סבל משבט כעסו של ה') “ויולך חושך ולא אור” (בטרם האיר היום) “אך בי ישוב” – הוא סבור שבי, התרנגול, הוא עושה תשובה על כל עוונותיו, אך טעות בידו. שכן “מה יתאונן אדם חי? – גבר על חטאיו!”
וסיים רבי מאיר: לא זו הדרך. התחרט אתה על מעשיך שבעבר וקבל עליך לעשות רק טוב להבא. רק בכך התשובה.
השליחות הגורלית 🔗
חסיד אחד הגיש פתק לרבי מאיר מפרמישליאן. קימט הצדיק מצחו, שקע במחשבה ואמר לו:
דע לך, בצרה גדולה אתה וזקוק לרחמים, אך עצה בידי להצילך: מדי שנה אני שולח לעניי ארץ ישראל שב“ת (702) אדומים3 : מחצית הסכום לפני פסח ומחציתו לראש השנה. והנה ימי הפסח ממשמשים ובאים, ובידי אין פרוטה. תן לי מיד שנ”א (351) אדומים ואשלחם לארץ הקודש, וממילא תינצל מכל רע.
אבל אין בידי הסכום הזה – השיב החסיד.
אם כן, תמצא פדיונך בדרך אחרת: סע בשליחותי לאדמו"ר מרוז’ין, ואשחררך מלתת סכום הכסף לעניי ארץ ישראל.
הסכים החסיד לקבל השליחות ושמח שדרך אגב יבקר אצל הרוז’ינאי. והצדיק ר' מאיר הוסיף:
סע מיד לעירו של ר' ישראל ותגיע לביתו בערב שבת. למשמשיו תגיד שבידך שליחות דחופה ממני, וכשתכנס לצדיק תאמר לו כך:
מאיר פקד עליו: הדרכונים (“הפספורטים”) שלנו כבר נחתמו, ונרשמו בהם תאריכים, וניתנה הרשות לעבור כל הגבולות. אמנם ממתינים לכבודו שמונה מאות אלף נשמות לקבל את פניו, אך למאיר מחכים הרבה יותר, אלא תוקף “הפספורט” של מאיר פג בטרם יפוג זה של כבודו.
כששמע החסיד טיב השיחות, חוורו פניו, והתנצל לפני הרבי שאינו יכול לקבלה, ובמקום זה יעשה מאמץ וילווה מיד הסכום הדרוש לעניי ארץ ישראל. אך רבי מאיר דרש ממנו בתוקף לנסוע מיד לרוז’ינאי, ונסע.
כשהגיע לבית הרבי ר' ישראל מרוז’ין, לא הרשו לו הגבאים להכנס, כי השעה לא היתה שעת קבלה. אמר להם החסיד: שליחות דחופה בידי מהצדיק ר' מאיר מפרמישליאן.
הלכו לשאול את רבם, והוא ציווה להכניסו מיד.
נכנס ואמר: אנא, יברכני נא רבנו בטרם אגיד את השליחות, כי רבי מאיר ראה לגבי קיטרוגים קשים.
לאחר שברכו הצדיק, מסר לו החסיד את דברי רבו בתכלית הדיוק, אך ר' ישראל לא נזדעזע, ישב על כסאו בלי לזוז, כאילו לא בו מדובר.
כעבור מספר חודשים אמר ר' מאיר לחסידיו: מי שאינו רוצה שהשבת הזאת תהיה לו "שבת מופרת, יסע לביתו.
לא הבינו החסידים את הרמז ונסעו להם. ובאותה שבת נפטר ר' מאיר.
במוצאי שבת אותה שבת ישב ר' ישראל לשולחן, כששני נרות ה“ההבדלה” דולקים לפניו. פתאום כבה נר אחד. כשהדליקוהו, כבה הנר השני, אמר הרוז’ינאי לחסידיו: חשכה גדולה ירדה עכשו לעולם.
למחרת נודע על פטירתו של האדמו“ר מפרמישליאן זצ”ל. כעבור מספר חדשים נקרא לישיבה של מעלה גם הצדיק מרוז’ין. זכותו יגן עלינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות