
נעלי עבודה מספר 45 אולי 46, ממש נעליים בריאות ואחריהן עוד נעלי עבודה ממשיות אחדות מהוהות יותר ואחדות גם כמעט חדשות אף כי בלתי מפונקות בשום צחצוח ואולי מעולם לא טעמו טעם משחה ומברשת גם כש’מלך הריבה' היה עושה כידוע גם משחות נעליים למכביר בצד הריבה שעשה למכביר ורק מקווים שלא טעה בגיגיות ההכנה או בצנצנות המילוי ולא בלבל לפעמים לפי שכל תוצרתו המופלאה היתה דומה כמעט בכול, ובוודאי בטעם, וביניהם עברו בהליכה טובה גם נעליים בינוניות 44 או 43 וגם קטנות עד כדי 42, אבל בשום פנים לא עד כדי 38 ויש טוענים כי עד כדי 36, מפני שהנה יש גם זוג כאלה ועד כדי כך קטנות שתמוה איך גם כאן בתנופת ההולכים טופפות להן בסך ובצעדה לא פחות נמרצת לא בלי להגניב חשד זהיר שאם אין כאן טעות אולי בכלל אין זו אלא באמת נערה אחת שגם היא, מה פתאום, אבל כן, שגם היא כאן עוברת הולכת במספרים המגוחכים שלה בין כל אדירי המספרים הבריוניים ולא רק היא יוצאת דופן, אלא גם שני זוגות שעברו יחפים בתוך סוליות סנדלים תנכיים בלויים ומעוקמים כראוי לסנדלי סוף הקיץ ותלאובותיו, שמעידים על אופי מזלזל בשום גנדור מנוון ועל בוז לשום חילופי מזג האוויר, והם עוד יצטערו כפי שעוד יווכחו די בקרוב.
וכשהם יוצאים בפרצה שבמשוכת הצבר שמקיפה את הבוסתן הזה, כמה שקדים נכאים וכמה מישמשים שכבר נשרו כאילו זה עצם החורף, אם רק אין זה אלא הקפנודיס שנבר להם תחתיהם, ועוד כמה עצים מטושטשים שהצד השווה בכולם שאין עליהם לא פרי וגם לא פגר פרי תחתיהם, כשהם יוצאים בפרצה מתאשרת לוודאות ההשערה של ילד הרועים הקטן שהיה יושב ורועה שתי עזים ושלוש כבשים וחמורה אחת, כי בחבורת המשונים הנמרצים האלה אין אלא רק עשרה אחדים שאחד מהם הוא אפילו אחת, גם כשהיא לבושה מכנסי חאקי כמו כולם וכובע על ראשה כמו אחדים מהם בעוד שהאחרים אפילו פרעות ראשם המגודלות אינן מטעות עיני רועה, קטן ככל שהוא, תשעה אחדים ואחת אחת, ובראשם גם איזה מנהיג מעצבן, מפה בידיו ומצפן בידיו והוא רק מצביע אין קץ קדימה ישר ישר, כמי שחשוב לו שיחשבו שהוא כן יודע את הדרך.
כי הרעיון היה פשוט. הנה המפה, הנה חולדה, הנה בן שמן והנה המצפן, עשרים קילומטר והאזימוט פשוט דרום דרום מערב, ד.ד.מ. משהו כמו 199 מעלות, וכעת רק עשה לך קו ישר ולך בקו הישר היינו-הך מה יהיה נופל עליו הרים נהרות מצוקים תהומות, לא כל שכן כשבין בן-שמן ובין חולדה אין כלום מזעזע ואפילו לא התל של גזר, אלא הכול כולו רק ישר רק סרגל ורק פלס, הנה, הביטו, ואם יוצאים אחרי העבודה בלי עניינים ובלי דחיות ובאותם בגדי העבודה ורק לוקחים והולכים ישר ורק הולכים ומחזיקים כל הזמן באזימוט ד.ד.מ. 195 מעלות והמצפן ביד, בלי לחפש דווקא שבילים ובלי להתעסק בשום גחמות של עקלקלות הדרכים ובלי לשעות אל כל מכשולי הכפרים שעל הדרך או אל המאהלים המפוזרים ורק ישר ישר עד שכחץ יָרוי פולחים ובאים לבסוף בהכרח לחולדה ורק עוד לנים שם באסם ואיש לא יהיה יודע בבואם בשכבם ולא בקומם ובלכתם כלחוך השור וישר חוזרים וישר אל העבודה כאילו לא היו דברים מעולם והנה כבר יש לך הכול: גם תענוג ההליכה וגם תענוג ההוכחה וגם תענוג ההצלחה, מי בא? מי מצטרף? מי עוד? מוכנים? אז יופי ולדרך, לא לוקחים כלום ולא נושאים כלום לא על הגב ולא בידיים ורק הולכים לתענוג ורק המפה הזו אחד למאה אלף, עם קו ישר משורטט ועם מצפן ורק אולי גם עם איזה מקל וכבר יש הכול, תשעה אחדים ועוד אחת שעושים עשרה, כי היא לא תוותר, רחל, ואם אתם, היא אומרת בשקט, קטנה וילדה, נמשים אחדים סביב חוטמה ופיה מלא תקיפות ושתיקה כפי שהיא תמיד, אם אתם, היא אומרת, גם אני.
ואמנם עד כביש רמלה לטרון הכול באמת רק פשוט וחלק ואוחזים באזימוט הישר ד.ד.מ. 195 מעלות בלי בעיות, ואין כלום על קו הדרך אלא אולי רק סתם זיתים זקנים אחדים פה ושם עייפי קייץ וסתם תאנה כמין חצי כדור עצום אבל כבר עייפה ומרוטה עומדת לה בפינה ההיא מאובקת לגמרי, וכל אותם כלבי בדואים שעירים נובחים כרגיל גבורות וכגיבורים זנבם אל אוהל אדוניהם, ויש כל הזמן רק מישור חלק מהודק הדוק באלפי טלפי הצאן שכבר ליחכו הלוך ושוב עד תום, מלבד איזה קוצים עוינים שנעלי העבודה ההן בזות גם לחסונים שבהם ולשולפי הטפרים הקוצניים שבהם והמכנסיים הארוכים, ואילו הסנדלים שיקפצו להם ושיעשו עקיפות, למנוע העקצוּת, מגיע להם, וכל כך הרגליים יש להן כל כך כיף לשעוט בהנאה ולגמוא ארץ בקלות בלי תפקיד בלי להצטרך כלום אלא רק באושר שבללכת, וכאילו הכול נעשה אז דבר אחד ההליכה על האדמה והאדמה שהולכים עליה והשמים והארץ, ואין עוד ולא כלום אלא רק זה.
ובימים ההם אין עוד לא אחיסמך ולא מצליח ולא יד הרמב"ם ולא בית החרושת למלט ולא קבוצת גזר ולא עזריה ולא בית עוזיאל ולא פתחיה ולא פדייה ובוודאי לא ארמונות כרמי-יוסף לא הם ולא מקצתם ולא כלום אלא רק שדות אלהים פתוחים וכל דרכיו עפר. וגם הערבים לא הגדילו עד אז לעשות דברים באדמות ההן וכנראה מפני שלא היו להם מים להשקות כלום, חוץ מגשמי החורף ותבואות החורף ותבואות הקיץ ובין אלה לאלה אדמה מפונה כולה נקייה ובלתי נושאת עליה כלום מחוץ לסידריה פה ולתאנה שם, ואפשר באמת להפשיל רגליים וללכת מעדנות כמלאכי אלהים אשר ידודון ידודון, כשם שאפשר גם לרכוב על חמור ולמשוך בנעליים הנוגעות בעפר קו מזה וקו מזה מרוב נומך החמור שכולו קטן ונמוך ורק אוזניו גדולות וגדולה מכול עצלותו שעל כן מציקים לו כל הזמן שלא ייפגר ולא יזדחל וגם מטיפים לו כל הזמן כל מיני לא-מחמאות וגם חַעאָה חַעאָה שהם סגולה לזירוז כל חמור ועוד גם חובטים לו בעקבי הנעליים לתוך בטנו בתנועה עצלה וקצובה כמעט נרדמת או מתעוררים ודוקרים לו פתאום בחוטר לתוך מעל זנבו שיתעורר גם הוא, וטוב מכול אם מתייאשים ומניחים לכל אחד כנפשו זה יטלוף מדודות כדרכו וזה שמעליו יפליג הלאה בבהייה אל מה שהוא בדיוק חירותו של האדם להיות פטור מכלום חובות, קצת רואה קצת מהרהר קצת קצה רוחו וכל הזמן גם ממשיך הולך ונוסע, ובחורף, כשהקמה כבר גבוהה כמטר לגובה ובתוך כל הים הירוק שווה הקומה נשארים להם רק השבילים החומים לגמרי וגם בוציים דביקים, כרוחב עגלה או גמל עמוס, שהולכים להם בשדה בין קירות החיטה העומדת קמה ירוקה וגבוהה, ורק נוטים להם פעם ככה ופעם ככה והעיקולים השקטים האלה של השבילים החומים הקצת בוציים ואפילו עם שלוליות אחדות כגודל ביצה כולן אבל טורחות בהחזרת השמש מתוכן בכל כוחן, השבילים האלה שכידוע אין עוד בעולם דבר שיהיה יפה יותר, מהפנט יותר, סודי יותר וחסר מלים לאמור יותר, השבילים ההם בתוך הקמה הירוקה ההיא.
אבל כעת, בסוף הקיץ, כשכל מה שהיה צומח כבר נמחק וכבר לוחך וכבר נמצץ עד לאפור שמעל החום שהפך לאבק לבן שהתנשא גם בלי רוח והשתטה הפקר בתיאטרון שטוח וריק ללא צופים עד שנפל תחתיו משיממון, שם פתאום הגיעו השועטים אל שדה שאך זה לא מכבר נחרש לעומק, מאה דונם או אולי אלף במחרשה ענקית גרורת טרקטור ענקי על שרשרות ענקיות וכנראה מתוך החלטה גדולה לשנות הכול מעיקרו, ולשתול או לטעת כאן איזה פרדס או מטע טרופיים, לאחר שיהיו גם מים מאיזה קידוח, ולא עוד גירוד הקליפה שמתחת לאבק במחרשת מסמר גרורת שני חמורים או שור וחמור או גמל אחד, לאחר גשמי היורה, ולצאת אז ולזרות בתנופות זורעים המפורסמות את גרגרי הזהב שיעשה את החיטה הירוקה שמעברי השבילים החומים, אלא זה הפעם היה חריש אחד אפיים, חריש לעומק, שהיה עוקר את המלמטה ושם אותו למעלה ולוקח את המלמעלה וטומן אותו ומדחיק למטה, ומבתק בלי קושי את הקרום הקשה מכול, זו אדמת החומר היבשה שכמוה כסלע לכל דבר פרט להתפוררות למסות עפר חום משתאה, יש לומר, ואפילו משתאה מאד והלא כזאת באמת לא היתה עוד מעולם. ושאלו פי חופרי שוחות המלחמה כשנצטרכו לחפור באדמה החומה היבשה הזאת לחיים ולמוות.
שדה חתחתים היה כאן לפניהם. חרוש כגלי ים סוער, אלא שהם גלי רגבים חתוכים בכוח, רגבים מנופצים ורגבים חלקי לחי נוצצת כלאחר גילוח, כגבישי זכוכית חומה עכורה, חדים כאבני צור שבהם מלו את ישראל במדבר, אלא שחודם מתפורר לעפר והעפר שוב לאבק שתמיד ולא חשוב מה הנסיבות את זה הוא יודע לעשות בנאמנות לצאת מגוש ולהתעופף כאבק, אבל הגושים היו כבירים, והמחרשה הכבירה עקרה אותם ממקום חיבורם הנצחי כמסה אחת שלפני מיליון שנה היתה אולי משקע נחל גדול שכבר איננו או שנצטמצם לכדי ואדי חסר שם, ומאז היתה מהודקה חסרת שכבות כמסת מלט חום מהודקה בלחץ, זו שעד עתה לא היתה אלא רק קרום מרפרף שאת היותו החיצוני היו מגרדים כדי שיפרנס בהיותו רטוב איזה גבעולי חיטה זמנית, כעת הכול נגמר, וביד קשה, בברזל עשת, חרוש נחרש הפוך נהפך והשאר הושאר כשורות גלים מוצקים וחדים גם כשמתפוררים, חדי שפות מחוצי פלדה וכוח, עקורי פליחה עמוקה, שורות שורות נוראות של בלתי עבור, מאה או אלף או מיליון דונם מכאן ועד אין סוף, ומתי שהוא אחר כך עוד יבואו לכאן הדיסקוסים הגדולים לדסקס והמשדדות הגדולות לשדד והמיישרים הגדולים ליישר אבל כעת יש להם לפניהם גבול שפת החרוש הזה, והאזימוט 195 שחוצה אותו ישר באמצעו.
אפשר כמובן לוותר בלי מלים ולהקיף סביב, אפשר לשבת לנוח ולומר טוב אז בפעם אחרת, אפשר גם לשלוח אחד או שניים מבעלי הנעליים הממשיות לחצות את ים התלאות הבלתי אפשרי כשלוחי הציבור והשאר יקיפו ויתחברו יחד בנקודה הנכונה מעבר לחרוש על אותו קו נכסף 195, אפשר ואפשר אבל אי אפשר אלא רק ללכת ולחצות את כל רוחב החריש הנורא הזה וכלום לא יעמוד בפניהם ובלבד שלא לבגוד בעיקרון הקדוש של 195 מעלות (ד.ד.מ.) ואילו המסונדלים ההם, שאין להם ברירה אלא לקפוץ לים הקפוא הזה ולהתאבד, הנה הם הולכים, כל אחד בוחר נתיב שנראה לשווא אפשרי יותר, מקרטעים מצוק אל צוק נמעדים מגוש אל גוש נחתכים בצלעות המחוּצות, שניכר בהן חיתוך הפלדה שעקרה אותם ממהותם האטומה וחתכה בהם, נופלים והידיים נחתכות קמים והרגליים מתנגפות, לא חוכמה לבעלי נעליים 46, אבל מה עם בעלת 38 שאולי אינה אלא רק 36 קטנה אחת, איזו רחל עם נמשים סביב חוטמה ופה עקשן, שהודיעה קצרות שכל מה שהם יכולים גם היא יכולה, אבל היחפים בסנדלים הטרוטות, הם, לא עלינו, קצת נסעו על טוסיקיהם והחליקו, קצת הלכו על עיקומי סוליותיהם וכָשלו, וקצת נוכחו איך עורם משתסף מעליהם בחדודים וכבר דמם מעורב בעפר הארץ ובסלעי הגושים, ורק מקללים בושה לצטט, והולכים והולכים ואין לזה סוף ואפילו לחזור אין לזה סוף, וכבר הם בלי דעת ומכבר בלי תקווה, כטובעים בצרה צרורה שאין להם ברירה אלא או לצאת ממנה או למות בתוכה.
לבסוף עוד פסיעה אחרונה והם מחוץ למרובע הענקי הנורא הזה. נופלים אל האדמה הלא פגומה, אל זו הישרה והטובה הזאת, נופלים אפיים נופלים פרקדן נופלים אין מלה נופלים מקוננים בלי בושה אוי ואוי ואוי הרגליים ואוי הרגליים ואיזה שד דחף אותם לכל המהתלה הבזויה הזאת לקחת אזימוט וללכת ישר, ואיזה שד בן שד אבי שד דחף את הקפיטליסטים הקולוניזטורים להביא את המפלצות שלהם ולסרס את האדמה העתיקה והיפה הזאת, ורק הרחל הזאת 38 ואולי רק 36 בסך הכול, היא אומרת כעת וגם מחייכת בשפתיה שאינן שום1 קפוצות עוד אלא בחיוך יפה של נערה אף כי חיוך נדיר, בסך הכול, היא אומרת בחיוך, אז עשינו את זה, והיא מתחילה וצוחקת וכולם מביטים בה כדי רגע ומתחילים גם הם וצוחקים אחריה בתחילה בסתם צחוק ואחר כך בצחוק ובצחוקי צחוקים ועוד אחר כך בתרועות צחוקי צחוקים, כי באמת מה עוד יש בעולם מצחיק יותר מזה?
אבל עם זה, מסתבר או שלא רק הרגליים אלא הכול בבן אדם היה הרוג, הכול בכל הגוף היה עייף ומצוץ וחבול וקץ בחייו ולפחות בהמשך ההליכה. הה מי יתננו עגלה, אוטו, סוס או חמור, קמים וניגררים לא קבוצת מיטיבי לכת אלא חבר נכים ומוכים וגונחים ויד על המותן וגונחים ויד על הגב ונאנחים, והמסונדלים מוטב שלא להביט לעברם. והשמש כבר נדלקת בעיניים ועוד מעט ואיננה ואיפה החולדה הזאת ומה עוד יקרה בין ולבין, ואיך נתעה בחושך סובבים בגבעות וניגפים באבנים המתרבות לרגלי גבעת גזר וצמאים ורעבים ועייפים וכואבים ומה אומר המצפן תיפח רוחו אם רוח לו לשעון המתכת הנמבזה הזה. מה שמנחם הוא שרואים כבר כרמי גפנים ורואים כבר באופק שדרת דקלים והאדמה הישרה ההולכת ומתקפלת לגבעות קלות ולבנות ולגבעות נמוכות, שאומר שחולדה אי כאן ושאם בעזרת המצפן לא נפספס אפשר גם שנגיע מתי שהוא לחולדה אם לא יקרה לנו מה שקרה מספרים לפלמח שהלכו והלכו עד שעייפו ולנו תחתיהם באשר הם על האדמה הקרה, ברכיהם דחוקות לסנטרם מקור, ועלה הבוקר והשומר עמד עליהם תמיה, למה, אמר השומר, למה לא נכנסתם פנימה לישון, למה דווקא על האדמה מתחת לגדר?
קרוב לחולדה הכול נחמד תמיד, גם שיחים גם עצים גם גבעות גם כרי דשא גם חמצן טוב וגם מראה יפה על השמש השוקעת ואם לשנס מותניים כואבות ואם להחביא את המצפן ואת האזימוט, אפשר יהיה להגיע לחולדה בכל מיני שבילים בדוקים בתוך כדי כלום, מבטיח המדריך אבל מי עוד מאמין לו, וממש כך גם אירע שבשעה משעות תחילת הלילה כבר היו נתקלים בגדרות לא צפויות ובחלקות טובעניות מהשקייה ובמחסנים שזזו כנראה ממקומם ונתקעו לסתם שום מקום רק כדי להכשיל, ומאיזה מקווה נוזלי שכמעט שקעו בו כשהתברר שהוא בדיוק מדמנת שפכי סירחת הרפת הגדולה, אבל זה כבר המשק וזה כבר הדבר עצמו, ואפשר כפי שמסונדל אחד שיער לחלוב פרה אחת ולשבור את הצמא הראשוני בדלי חלב מקציף, ורחל רק שאלה על המקלחת, מפני שהיא לא יכלה רק לסור הצדה ורק להפוך גו ולהטיל קשת קילוח ארצה, אבל החוש הכללי הוליך במעט שגיאות אל חדר האוכל, גדול ומכובד וכבר ריק ונקי וכבר מסודר ומכל אורותיו רק אלה שבפינות האפלות ואין מי שיאמר לעשרה שנכנסו גם מלה אחת.
לא נכון, מפני שאשה אחת בסינור לבן ובצמות קלועות סביב ראשה, נכנסה אז ונדהמה לראות בצוענים הללו והביטה בהם, בחבורה המשונה, פליטים ויתומים עלובים יותר משום פלמחניקים עיזוזים עד שמהר התברר הכול, גם מי וגם מה שקבוצת חולדה כבר אכלה וכבר גמרה ונגמר הכול ואין עוד אוכל והכול גם רחוץ וכבר שטוף ובמקומו, אבל מה, אם אתם מבטיחים לנקות ולהחזיר ולסדר, מפני שהכול כבר נקי ורחוץ ומסודר ואין מי שיעשה עוד כלום במקומכם, הרי שנשאר עוד קצת מרק בסיר הגדול, ורק לחמם, ולחם יש כמה שרוצים ואולי גם ריבה, אבל, בבקשה, כן, וכל השאר, ומה נפלא מזה, ותופשים שולחן חמישה מכאן וחמישה מכאן ורחל שחזרה מרועננת ושטופת פנים וידיים ומסורקת ורעננה כמלפפונה, ואילו הם הבחורים שמוטי גו בלוּקים ומבולקים כאשר הם ושום נטילת ידיים או משהו לא בראש שלהם, והכול באמת נפלא ורק מחכים שכעת אי כך יבוא המרק החם ההוא והלחם הטוב ההוא והריבה הו הריבה ההיא, ורק לא ברור איך יבואו ומנין, ושאל כל אחד ויאמר לך מיד מי הכי עייף ומי עייף עוד יותר, ומי סבל יותר ומיד מגיע לו פעם שיניחו לו ורק שישימו לפניו משהו לחיות רוחו בטרם תיפח ואיננה, ואנא, קצת אוכל כי הוא כבר נורא נורא, כן.
כן, וגבריאל קם אז, זה שכבר סיפרנו או עדיין לא, שנעליו הן 46 לפחות ושקומתו כשל הכדורסלנים, ושבאמת הוא אחד מהם ובנבחרת, ושראשו תלתלים קצרים והוא תמיר ודק וזקוף, גמיש כאל צעיר, גבריאל הזה בשקט קם והלך וכנראה ישר אל המטבח שאיננו צריך חיפוש גדול היכן הוא, ועשה שם דברים זמן מה והנה הוא כבר חוזר עמוס כל ידיו קערות ועמוס כל ידיו כיכרות לחם ומכיוון שאיש משום מה לא קם, וכולם באמת עייפים אילו רק ידעת מה זה עייפים, ובסכין הלחם הגדולה הוא גזוז פרוסות גמלוניות שנחטפות בעודן נתלשות ומתכרסמות בעודן בכף ורק רחל הקטנה אומרת, תשאיר לי אני אחתוך, והוא נותן לה וחוזר אל המטבח ומשתהה משהו וחוזר עם האילפס הגדול, אילפס שאיננו קלחת קטנה אלא הוא פארור גדול והוא סיר הסירים אשר לשלמה, מהביל כולו, סימן שמצא גבריאל את הכירה במטבח וגם ידע להפעילה וגם חימם היטב וגם שאב ובשתי מגבות החזיק שלא להיכוות והוא מביא את המהבילה הגדולה הזאת ומוזג לאיש צלחתו וממלא עד מלוא שפתה בלי לטפטף ובלי ללכלך, ואלה השמונה והאחת לא טומנים כפותיהם בכפם ושואבים בגבורת עלומים ולוגמים ברעש וסותמים בגושי לחם ומפלסים דרך לנבלע בלוגמת מרק, שהיה באמת מרק עם כל-מיני בתוכו, לא זוכרים מה, טעימים כאלה להפליא, לחם ומרק ואֵד הבל עולה, ומלה לא, ורק למי עוד? ורק מי מבקש תוספת? וגבריאל הגבוה שוב מתכופף לצקת בעדינות וחוזר למטבח וחוזר לשולחן, זה הכול, הוא אומר. נגמר, ורק יוצק גם לעצמו עם פרוסה והכול וכולם אוכלים עד אחרון הפירורים, ועד הראשונה רחל שאומרת הו, אני כבר מלאה, וצוחקת שמחה אל כולם, אבל יש עוד לחם ויש גם ריבה ויהיה גם תה, וכעת רואים וגם נזכרים שגם המדריך היה פה כל הזמן אלא שרק כעת הוא יוצא מתחת הר העייפֶת שנפל עליו והרגו, והנה גם הוא כבר גח מחייך ומוציא מכיסו את המצפן ההוא, ומניח לפניו כמי שמניח את ניצחון הצדק, או משהו כזה.
איזו עייפות! והלא רק עשרים קילומטר, משחק ילדים, ומתמתחים כולם והודפים בחריקה את הכיסאות הכפריים ויוצאים לחפש את המתבן הגדול על יד הרפת לחפור בו איש ערשו איש גומתו ולצנוח אל רכות גבעוליו הריחניים עד בוקר, ורק את הנעליים משאירים להבאיש בחוץ, הגדולות והקטנות והסנדלים המכורכמות ההן, וגם ה-38 או ה-36 של הקטנה הזאת הבת היחידה המנומשת עקשנייה, וחסרות, אם מישהו שם לב, רק ה-46, מפני שהן עדיין הולכות ומהלכות הלוך וחזור בין חדר האוכל למטבח, להחזיר הכול אל הכיור, קערות וספלים וכפות וסכינים, ולנקות את השולחן ביבש וברטוב, ולהדוף את הכיסאות למקומם הנכון, ולחזור אל המטבח ולהדיח את הכלים בליפה ובסבון ואת הסיר הפארור האילפס הגדול ההוא של המרק הסמיך לקרצף בברזלית קרצף היטב, והואיל וקרצוף כזה טעון שריקה ואין קרצוף בלי צפצוף הוא באמת מקרצף ומצפצף, ושם כל דבר במקומו, וגם מוצא את המטאטא, ועדיין שורק משירי היום, וכעת הוא עומר ומטאטא, בחור גבוה אך זה לא מכבר התחיל להתגלח, ראשון בפלחה וראשון בכדור סל ותמיר וגמיש ואיש לא אומר לו מה ואיש לא מבקש ממנו שיעשה דבר ורק שורק לו ועומד כזה באור שמעל השולחן הנקי ומטאטא נקי תחתיו שיהיה נקי נקי.
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות