לאלכס קינן

זו אפלה גמורה. לא, אפלה היא מלה פיוטית מדי. זה חושך, חושך לגמרי, לא מדליקים אורות, לא ברור איפה הם שולי הכביש שמעבריו תעלות עמוקות, אבל החושך אינו הדבר הקשה, הדבר הקשה הוא שהם כבר באים, וכלום אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
מישהו בשם אברהם מסביר מה לעשות, משני צדי הכביש הזה פרדסים עם ברושים וזה מעין מכשול, לא לטנקים, אבל לרכב רגיל, ונשאר הכביש שצריך לחסום אותו, אנחנו נחפור שני בורות עמוקים מימין הכביש ומשמאלו ונעמיד בהם קורות ברזל ופסי מסילת רכבת וניצוק אותם בבטון וזה יהיה מחסום ממשי ואם יבואו עד הנה נפתח עליהם כאן באש בכל מה שיש לנו, אולי זה לא הרבה אבל זה מה שיש לנו. מפני שמכאן ועד תל אביב, סיים אברהם, הכול פתוח.
קולו היה חולה עישון, אברהם, והלב היה כבד ולא מאמין. היו כאן אנשים מבאר טוביה והיו מגדרה ומרחובות. בני העשרים כבר מגויסים ובני השלושים ובני הארבעים ומעלה באו עם אתים ומעדרים כפי שנתבקשו ובחושך הגמור הזה צריך להתחיל מיד בפיצוח הכביש ואחר כך בחפירת הבורות, אין די מכושים ואין די איזמלים ולא פטישים כבדים, אבל אין ברירה, מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
אחדים הולכים להביא את המרישים ואת הקורות והפסים, אחדים מסמנים על הכביש ומתווכחים בשקט על מקום הבורות וכאילו יש כבר מישהו קרוב מאד מאזין להם והוא ממש לא רחוק, גם את התעלות מעברי הכביש צריך להעמיק עד שיהיו מכשול רציני יותר, ומיד אחריהן הברושים ותפוחי הזהב שהם בוודאי מכשול, כי יותר מזה אין ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח. אין צורך לזרז. לא רואים בחושך אבל עובדים, אלה מתחחים ואלה אוספים באתים וזורקים, הכביש נתפצח ומתחתיו אדמה שמכבר לא חלמה להיחשף כאדמה והיתה דומה בכול לכביש, קשה ומוצקה ולא נענית כלום למעדרים. ובקושי למכושים. מצד זה כפר ורבורג ולצדו באר טוביה ומצד זה מלפנים הגבעות של ג’וליס ושל נגבה הלאה והצדה, ואם הם יפרצו את הגבעות ההן אין עוד אף מכשול מכאן ועד תל אביב.
כבד בלב. מי כמונו יודע. והמחסום שעושים כאן מי כמונו יודע. ומה זה צבא סדיר עם הכול ועם תותחים ועם טנקים ועם מטוסים ולא יספרו לנו סיפורי הרגעה. עובדים בחושך בטוב ביותר שאפשר לעבוד כשהלב כבד. זחלי פחד ממש זוחלים על הגב ולפעמים גם הופכים את הבטן. חייבים לגמור עד אור היום. הפצצה מן האוויר איננה מן הנמנע. וגם הבטון צריך עוד להתייבש, ויצליבו את פסי הברזל כמין x גדולים, אות החסימה המוחלטת עצור אין מעבר, ואש רובים וסטנים תומטר אז על השריון הפורץ שלהם, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
העיניים מתרגלות וכבר רואים בחושך הגמור, ומסתבר שאין חושך שלא רואים בו. אנשים מבאר טוביה ומכפר ורבורג מביאים כל מיני ברזלים שיושלכו לבור ויחזקו את הבטון שכבר מכינים, זה מביא את ברזלי גדרת הצאן ההרוסה ימים רבים, ומישהו זורק פנימה גם עגלת תינוקות מעוכה, אבל חפירת הבור לא נשלמה עוד, ומכל האדמות הקשות עשירות החרסית, הנאזאז, הסְלאג והציפחה זו קשה מברזל, מסרבת להטחות הנוראות של המכושים שיותר משיש בהן עוצמת ידי איכרים שרירניים יש בהם עוצמת הפחד, פחד נטול צורה אבל נורא פחד, עושה חלל בבטן נוזל כספיתי בדם וקוצני במוח: מה שעושים כאן הוא משחק ילדים, ולא יעצור כלום, אבל זה המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
מחליפים ידיים, אלה עולים רטובי זיעה ואלה יורדים ולבם בל עמם, ורק תנופת המכושים העזה משקיעה לרגע את הפחד והלב אין לו די אוויר רק מן המאמץ השרירי, אסור להדליק סיגריה אסור לדבר בקול כאילו כבר יש מקשיבים לך מעבר לברושים והם כבר בפרדס הזה מעבר לברושים ולתעלה שמנסים להעמיק אותה וגם הולכים להטיל בה כל מיני גרוטאות ברזל גמלוניות כמו אותה גרוטאת מכונית מעוכה שמזיזים לכאן בקושי ואת כל עיקומיה החלודים שפעם רצו בכל הכבישים ואם היא כן תעצור או לא היא עושה עבודה שמשקיעה לרגע את הפחד, ומה עוד אפשר לעשות כשזה הוא המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
אבל פתאום יש משהו במפורש. כולם עומדים ויש קשב עד להתפוצץ. מישהו אומר, זה שם, ופונים כאילו ראו בחושך לאן הצביע, ובראש הגבעה שמעבר יש שם כעת אורות נמוכים זזים וקופצים כאילו מכוניות מאופלות נעות בעיקומי שביל השדות. וכבר יש מישהו יודע, מוציאים את ילדי נגבה, הוא אומר. ופתאום נעשה חלש לגמרי, בברכיים ובידיים וגם בלב. נעשה מין עצוב שקשה לתאר, אורות מועמים מחפשים שם דרכם בחושך בודדים כאלה חשופים כאלה, מוציאים את ילדי נגבה. באיזה מכוניות מיטלטלות סביב בדרך השדות, מוציאים את הילדים.
זו כבר עובדה. אלה כבר לא סתם השערות או חששות או שמועות, זה כבר הדבר עצמו. חושבים איך מרגיעים את הקטנים ההם, וחושבים על ההורים בנגבה, והם ריקים פתאום, ויודעים מה שאי אפשר להאמין שמכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
אי אפשר להתיק מבט. הפחד הפך לעצוב, ולאט לאט יודעים את העצוב העמוק יותר. עצוב מכבה הכול, מוציאים את הילדים. נזכרים כאילו באלהים, שאילו, ונזכרים בעבודה בבור, נזכרים שהבורות עוד לא עמוקים, והם לא עמוקים עוד כלל, וחוזרים לעבוד בפראות כמעט. הכביש מוליך מכאן ישר לג’וליס ולצמתים, למג’דל מערב ולעזה דרומה ומזרחה לחברון, גבעות ג’וליס ונגבה הן המעצור הגבעי האחרון, אם גבעות קלות אלה נחשבות מעצור כל עיקר, ומשם יורדים במדרון מתעקל קלות ישר אל גבול הפרדסים והברושים הללו וכאן במיצר שבין הפרדסים עושים את המחסום האחרון, שני בורות עמוקים שיתמלאו בטון וברזלים ופסי ברזל בולטים שיעצרו את שטיפת מרוץ הטנקים החופשי בכביש, ושלא יוכלו להתחכם ברוצם הנה ולרדת ממנו ולנסוע בתעלות, אבל הם יוכלו סתם לנגוח ולהזיז את כל הפקק המצחיק הזה כפקק של נעורת ולדלג אז בטנקים במשוריינים בזחלים ובתותחים עשרים וחמש הליטראות ישר הלאה, ומכאן ועד תל-אביב הכול פתוח.
ילדי נגבה, ילדי גת וילדי גל-און בלילה החשך הזה על מהמורות דרכי העפר בפנסים חצי כבויים אל כפר מנחם ואתם הלאה דרומה, מי שבוכה משתיקים, מי שבוכה יותר מפנקים ונותנים לו משהו ומנסים להרדים, ולגדולים יותר, כאילו סתם טיול לילי משונה אבל לא נורא. “מבצע תינוק” אומר אז אחד שיודע. האם יפנו גם את ילדי כפר ורבורג ובאר טוביה? חופרים את הבור, בור ועוד בור, מימין הכביש ומשמאלו, מביאים מריצות כורכר בשביל תערובת הבטון וגם שקי מלט. נשי המושב מביאות כעת קפה חם וכריכים, ונעשה משהו קל יותר, לא סתום עד הסוף. מדברים בשקט בשקט, לא מספרים להן על ילדי נגבה אבל הן יודעות, והדמעות בשקט שלהן עושות כעת דמעות לכולם, וכמו יאוש פתאום, וכאילו משהו רע הולך ובא ואין לנו במה לעצור. איפה האיש אברהם, מה הוא יודע? צריך לפחות מטר על מטר על מטר כל בור ובור, אבל הקרקע למטה פתאום כאילו התחילה להיות רטובה משהו מן הרטוב הנצחי שיש בה בתוכה מפני שלמעלה הלא כבר ממש קיץ יבש, אמצע מאי, שבעה עשר או שמונה עשר? מביאים פחי מים בשביל התערובת. אין סבלנות לשבת רגע גם כשעייפים נורא. וכל הזמן גוררים ומביאים עוד מיני ברזלים, שיהיו. מפני שזה המעצור האחרון ומכאן עד תל אביב הכול פתוח.
עד שיתייבש הבטון צריך לפחות שלושה ימים, יהיו? לפני זה עוד הכול רך ורופס וייתלש למגע כמתוך בצק לח עם המון ברזלים מצחיקים. ואת פסי הברזל צריך להפנות בזווית מאיימת, לפחות ייעצרו כאן לרגע ואז מן הפרדס בכל כלי הנשק המצחיקים שיש, סטנים כנגד טנקים, אבל בקבוקי מולטוב, בקבוקי תבערה, הם אולי יותר רציניים. טנק בוער אחד אולי יעשה יותר מכל המחסומים. ואולי גם מוקשים, וצריך להעמיק עוד כשלושים סנטימטר, האדמה הקצת לחה אינה יותר נוחה לתיחוח ולחפירה, וכבר מכינים את ערמת הכורכר ועליה יערו את שקי המלט, כמה שיותר, ויתחילו לערבב באתים ובטוריות ויש כאן בנאים מנוסים, גם נגרים, גם הספר הג’ינג’י יוסף, גם החנות לחומרי בניין מרקוסיי, גם אדון כהן הפרדסן, גם נהג האוטובוס חיימקה, וגם המורה יזהר וגם בלומנפלד מן הבית שבפינה, ויוספקה מן הפוררים ואברם מן המקובים ויצחק מן הגורודיסקיים ומוישלה מן הבניין, כולם במשאית אחת וכולם חופרים, ושרוליק מן הקיוסק וגואל מן הכרמים, כולם מערבבים את התערובת בחושך הגמור שאפשר לראות בו היטב בעיקר פחד. כי מכאן והלאה הכול פתוח עד לתל אביב.
כעת שתיים אחרי חצות ויש עוד כשלוש שעות עד השחר. ואסור לוותר בעניין עומק הבורות וכדאי אפילו להעמיק עוד משהו, כל עשרה סנטימטר נוספים לעומק זה עוד טון בטון לחוסן, יודע לחשב בדיוק מישהו מן החושך. תמיד יש בחושך כל מיני יודעים וידיעות. אבל הידיעות כולן רק סובבות הולכות סביב העצוב הנורא ואינן נוגעות בו ולא מזיזות אותו מן הלב וסביבו, או שהוא העצוב לא שומע כלום ולא מסוגל לשמוע. ורק כבד מאד. פתאום מופיעים שורשים ברצפת בור אחד אולי של הברושים, אולי של עתיקי יומין שכבר אינם ורק שורשיהם עוד כאן עבים ושורשיים מהתכלות, ואולי אפילו הם אותם שמן השקמים ההן כשקמים אשר בשפלה לרוב מן התנ"ך. יש גרזנים? מישהו יכול להביא גרזן או שניים? ומסתבר שהעניינים הרעים התחילו כאן עוד מימים רחוקים ותמיד היו כאן בני אדם בפחד, אלה בפחד ואחר כך אלה בפחד ופחד בא ופחד חולף ורק תמיד הפחד. לעומת זה מעשה ערבוב הכורכר והמלט, וחבל מאד שאין כאן זיפזיף, הולך ונעשה ביסודיות ועוד מעט, כשיהיה כל בור מוכן, יקרעו באמצע הערמה שקערורית לקלוט את המים מן הפחים ויתחילו לערבב את החומר היבש עם המים עד שיהיה בצק טרי מוכן להיזרק פנימה ורק להקדים ולהקים בבור את פסי הברזל ואת העמודים ואת הצינורות העבים עד שייראה כאותו דרקון מפיץ אימה כולו ועוצר כל פולש אכזרי, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
וטוב שהמחסום לא יתגלה מוקדם מדי, ושלא יפנו להקיף את הפרדסים או לחצות אותם כשהעצים נשברים מתחת לשרשרות הטנקים, ולמזלנו עיקול הכביש מסייע להעלמתו עד לרגע שיעצרו בחריקה ישר ממולו ואז, ישמור אלהים המבורך והגדול, והברושים גם יעלימו אותו מסיורי האוויר שלהם בספיטפיירים הזריזים שלהם (לנו יש מינחת אווירונים בבית דראס אבל אווירונים אין לנו, ושלהם ממריאים משדה פלוג’ה), ואולי גם יעשו להם משהו עוד קודם בגבעות של ג’וליס ונגבה וסביב המבצר של עראק סואידן, הגדודים של גבעתי. הכול נשמע מבטיח ורק לא מעביר את הפחד מן הבטן. עם שלם תולה תקוותו, במה? אנחנו, מי כמונו יודע. והפחד בבטן והפחד בלב והפחד בראש. אלהים ירחם, אמר אז קולו מן החושך, אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר, אמר מן החושך, שתמיד נותן לקולות יותר סמכות ויותר הד עד שלרגע גם מתקבלים על הדעת. מוסיפים עוד שקי מלט, כאן לא חוסכים, מערבבים עוד כמה מריצות חצץ שכעת הגיעו ממקום רחוק אחד, עוד מעולם לא עורבבה ערמת מלט בארץ ערבוב מושלם יותר מזו שעל הכביש, מוסעת פעם לכאן ומתערבבת עוד פעם ומוסעת בחזרה, ואין מה לעשות, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
ולבסוף, כבר היה נדמה שהבור הזה והבור הזה שניהם כבר עמוקים כל צורכם, ורק מחפשים את האיש אברהם וגם מוצאים אותו והוא רק סר רגע לעשן בתוך מסתור עץ תפוזים אחד, כי בלי עישון איננו מחזיק מעמד וביחוד כשהבן אדם כבר לא עצם עין מי יודע כמה ימים ולילות, ועומדים סביב כל בור ואומדים בחושך את העומק ובשתיקה, שרק הבור שותק שתיקה עמוקה ממנה, כל בור ושתיקתו. ואז קופצים למטה המומחים לדבר, בנאים וטפסנים ומגישים להם במאמץ את הקורות ואת פסי הברזל ותומכים בהם עד שיבוא הבטון ויחזיק בהם כמגדל עוז, זורקים קצת מפסולת הברזל שלוקטה ואת השאר יוסיפו לאט עם היציקה, וכעת האתים מתחילות להטיל בטון טרי למטה אולי כחבטות מילוי הקבר, מטיחים פנימה ויש מישהו בפנים שיודע ומצווה לכאן או לכאן, וגם מוליך את הזרם הבצקי וגם דורך עליו, ופתאום הכול נעשה עסק שכולל את כולם, אלה מטילים אתים עמוסות בטון ואלה מטילים עיקומי ברזלים ואלה נושאים פחי מים לתערובת, ואלה תומכים בקורות כל עוד לא התחזקו תחתיהן, בור אחד לימין הכביש ובור אחד לשמאלו כמעט נוגעים זה בזה, תאומי בורות שהולכים ומתמלאים כעת, ומישהו פתאום מי יודע מנין התחיל כאילו מפזם ושר בשקט משהו מאד מוכר לאחרונה, “שופעות עינייך אור ירוק” שר האיש בשקט, ולא מוזר שמצטרפים אליו, מכאן ומכאן, בשקט כמובן, ממש בשתיקה, תוך כדי יציקת הבטון ותוך כדי ערבובו ותוך כדי קימום פסי הברזל ופירזול הבטון השפוך בגרוטאות הברזל, וכעת זה כבר מקיף את כולם, שופעות עינייך אור ירוק. שאחרי זה המלים מטושטשות ולא מוכרות עדיין, מוסרים דליים מיד ליד ומהדקים במה שאפשר וכבר מתרומם הדבר מעל גובה הכביש וכבר שמים ובונים את תבניות הקרשים ובפטישים בלתי נראים מקישים בהם מסמרים בחושך ובהפרת השקט השלם, כדי שייצקו לתוכם עוד בטון עד שתקום קובייה ענקים מטר על מטר על מטר, ומתוכה כשיני דרקון אימים מפלצתי ייצאו חודים ברזליים נוראים לכל צד על כל שונאי ישראל, וצריך רק עוד שניים שלושה ימים לייבוש ושרים בינתיים שופעות עינייך אור ירוק, כבר פחות בשקט גם מפני שמשהו בעולם התחיל מאיר וכנראה שצד מזרח הוא באמת שם ותראו איך זה עומד כאן הדבר הזה שלם וגמור, המחסום הגדול בין הברושים והפרדסים, שתי קוביות בטון עם קרניים נוראות לנגח והרבה אנשים עייפים שצריכים עכשיו להסתלק מכאן, אף כי עודם מזמזמים שופעות עינייך אור ירוק, וגם זה משתתק, האם זה הדבר שיעצור את טור הטנקים? כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
מי שייסע היום בכביש מקריית מלאכי לאשקלון וישאיר מצדו את באר טוביה ואת כפר ורבורג ואת הישובים האחרים, חדשים יותר וחדשים פחות, ויחפש אותן קוביות המחסום האחרון בטון עם קורות ברזל אימתניות שהיו אמורות לעצור את האויב כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח, אל יתמה אם לא ימצא לא קובייה ולא חציה, לא מפני שהאויב דרס אותן כבשיטפו קדימה בפתוח שנפתח לפניו, אלא מפני שלאחר המלחמה בא הטרקטור של המושב והדף את האחת מתושבתה בבור הגדול והדף את השנייה מתושבתה בבור שלה, ואת זו גילגל לתעלה מכאן ואת זו לתעלה מכאן, על כל תפלצתיותן הדרקונית, ואמת ניתנה להיאמר שבלי שום מאמץ מיוחד, לא רק מפני שהטרקטור עצמו היה מיפלץ של כוח ולא רק מפני שבינתיים הכול נשתנה לבלתי הכר ואין עוד ברושים ואין פרדסים ואין עוד מצרים והם נעצרו על גבעות ג’וליס ועל גדרות נגבה עם המגדל הנקוב ועל מבצר יואב שנקרא פעם עראק אל סואידן, אלא שאפילו אם מחפשים לא מוצאים להם זכר, ורק מי שאכפת לו מאד יוכל להבחין עטופי עשבים וניירות פורחים באיזה מפולת לא שייכת ומלאכותית כמין קוביית בטון מוזרה שהיתה תקועה פעם בתוך אחד הבורות שבכביש שחזר ומילא אותם, את הבור האחד ואת הבור השני, בתנופת האדירים של כפו האדירה של הטרקטור ההוא והחזיר את האדמה אל חוליתה והיא, האדמה שמלמטה לא השתנתה מעולם וייתכן שגם רטיבות הנצח עדיין בקירבה וגם איזה שורשים עבותים סמויים וזו האדמה שמלמעלה נאספה כמקודם ושוב הודקה וכוסתה באספלט ולא מרגישים בשום חתחתים או בקפיצה או בתנודה ונוסעים יכולים לעבור בתנומה על פניה במהירות, גם אם הרדיו שבמכונית ינגן במקרה משירי העם של פעם, שופעות עינייך אור ירוק, למשל, והכול, לכאן ולכאן, כולו רק פתוח לגמרי ורק פשוט לגמרי וכאילו שום דבר לא קרה והפחד לא נשאר תלוי כאן לא על עץ ולא על עמוד חשמל, גם לא זנבו, ורק פתוח מכאן ועד אשקלון ומכאן ועד תל אביב ואפילו יותר רחוק אם רק תרצה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות