א    🔗

– הֶ! לאט לך, באתי לפניך.

– שלום! מה תגידו עליו – אני עומד כאן מהבוקר – והוא בא לפני.

– מה? מהבוקר? אַל תספּר מעשיות ואַל תדחוף.

– לא אוכיח לך עתה. תן לגשת, אני אומר לך.

– הֶ! חדלו לדחוף, גם בלאו־הכי המחנק גדול – צעקו אלה שעמדו בקצה השורה.

– שמעו! שינה זה את הטון – אנא תנו לי לגשת. שם בחצר אנדרלמוסיה שלמה: הפרות בגינה, הפרדה “מטיילת” בחצר, תנו לגשת.

– חדל מ"התחינות". גם אצלנו העבודה מרוּבה. יש תור. מי שהקדים – הקדים.

– שקט! שקט! אי אפשר לעבוד ברעש כזה. שקט! מיד נסגור ונלך – צעקו עוזרי החנות.

כנהוג בעונה זו, התאספו האכרים לחנות המרכזית שבכפר – זו שיש בה להשיג משרוך־נעל ועד זרעי תבואה שונים – עמדו צפופים ולחוצים כששוטיהם נתונים להם תחת בית־שחיים ומקטרותיהם בפיהם. הראשונים בשורה עמדו עמידה עצבנית ומחוסרת סבלנות, דחפו איש את רעהו במרפקיהם, עיניהם התרוצצו מהעוזרים אל המאזנים הגדולות, שמתכתן המשומשת נוצצה בדיקנותה הודאית, ואל שקי הזרעים הגדולים. כל אחד אץ לגשת ראשון אל העוזרים ולקבל את חלק זרעיו. אלה שעמדו בקצה השורה היו מתונים יותר, שוחחו אחד את השני על היבול של אשתקד, על פרה שהמליטה ועל מסי הכפר המעיקים, המוציאים את פרוסת הלחם מפי הילדים הרעבים. על פני בעלי־הגרנות הגדושות היתה נסוכה בת צחוק שבעה ובשפתם הכבדה והרסוקה, כאילו הלשון מדלגת על רגבי קיץ קשים, סיפרו בהנאה ובקורטוב יוהרה על מידות התבואה במזוותיהם: הספקת אנשים ובהמות לכל השנה ו"עודף" למכירה. נלביש את הפעוטים ונכין קצת “מזונות עירוניים” לעונת החורף הקשה. אלה שגרנם נכזיבה עמדו שחוחים, מתחת המצחות הפעורות של כובעיהם הבלים הציצו עיניהם החרדות, הפחד שיוע מתוכן:

– שלוש פרות ברפת, פרדה באוּרוה ונוסף לזה חמישה פיות זוללים. היתה בעמידתם הרפויה, חסרת הבטחון האכרי, איזו בושה כבושה, כאילו אשמו הם בעווֹן שדותיהם הרזים – – –

עוזרי החנות התרוצצו ממקום למקום, כשעפרונותיהם נתונים בבליטת אזניהם הארוכות, העלו שקים על המאזנים, הורידו מבלי להוציא מלה מפיהם, רק אישוני עיניהם שהחליקו מזוית לזוית יזרזו:

– החפזו. הן תראו, עוד “זנב” התור ארוך ארוך.

גוחן בעל הזרעים, תופסות ארבע ידים רחבות שק תבואה ומעמיסות אותו על גבו של זה, היוצא החוצה תחת השק הגדול, כגוש נעדר צורה נתון על שתי רגלים דקיקות, המתרוממות כבדות לקול חריקת מגפים יבשה.

כשנתפרקו עוד חוליות אנשים אחדות והגיע תורו של שמעוני – נשאר עומד לפני העוזר אכר קטנטן, רזה. גופו נתון בתוך פרוה מקורחה, מתחת מצחת כובעו הביטו שתי עינים קטנות אפורות ונכנעות. שמעוני הרים עיניו המתחננות לעוזר וגימגם:

– גם… גם… שׂעורה נא לתת. לא נשאר מאומה לזריעה. הנבלה כלתה הכל… שׂק שׂעורה על חשבון זרעי הירקות, לא אעשה השנה ירקות… – גימגם הוא מבויש.

האכרים שעמדו מאחוריו דחפו איש את רעהו במרפקיהם, חייכו בערמומיות: היא… היא שוב מלאה… בפעם השישת… קבצן – ושפע כזה… לו היה ברפת השפע הזה… חַ חַ חַ.

– הגד בפה מלא. מה אתה מגמגם. הן תראה את השורה הארוכה מאחוריך – האיץ בו העוזר.

– שׂק שׂעורה… על חשבון הירקות… אין לי זריעה – המשיך לגמגם שמעוני.

– אי אפשר! מידה זו קיבלנו ואותה נחלק – הודיע זה בטוחות – הֵ “תור” לגשת!

שמעוני נדחף מהשורה. אכר אחר ניגש. שוב העלו שקים על המאזנים, הורידו, והעוזר רושם לו בחפזון בתוך פנקסו הקטן.

שמעוני עמד לו בצד מכוּוץ בפרותוֹ המקורחה, במוחו הצר דלקו במהירות מחשבות שונות. מה לעשות? לא לזרוע השנה שעורה? והפרדה? והפרות? כמוּת המים בצמצום. אי אפשר לזרוע “ירק” בחדשי הקיץ החרבים. אם גם מעט השעורה יחסר – יפסק מיד הנוזל הלבן. כיצד יסלק מסיו המרוּבים. ומה יעשה עם זרעי הירקות? מי יטפל בגינה? הן היא במצב… כשנזכר בה – הופיע מיד כרסה המלא. כעס טרוף אחזו – עוד זה חסר לי עתה. לחוכא ואיטלולא יהיה בעיני השכנים. בכל היא אשמה – שוב מלאה. אבל מה יהיה בלי שעורה – נקרה מחשבה במוחו – לא! אי אפשר. מוכרחים להחליף לו. הן אינו מבקש נדבות, רק חילופין.

שמעוני ניגש עוד פעם לעוזר. פניו אדמו, עיניו הקטנות האפרורות התרוצצו במהירות, כאילו חפצות להמלט מסכנה קרובה.

– שמע נא! אתה מוכרח לעשות לי זאת. אינני יכול. אתה מבין. אי אפשר. אתה מבין. גינת ירק אי־אפשר. היא. היא…

– היא היא. מה היא – דבּר דבורים ברורים. היא – גן. אין להבין דבר – קרץ זה בעיניו לעומדים בתור.

– היא ב"מצב", אתה מבין. אי־אפשר. אתה מבין.

– נו כך, דבר! מזל טוב… הלואי גם להבא, וירבו וישרצו. נו טוב. תקבל שעורה, נחליף, פנה זה הצדה – כשאזניו הארוכות והאדומות נוצצות מהנאת חכמותיו המוצלחות.

שמעוני קיבל את הזרעים, העמיסו על גבו את השק והוא יוצא החוצה כשהוא מתנדנד תחת המשא הכבד ומגפיו הנתונים על רגליו הקצרות מלוים אותו בחריקת עכברים רעבה “חריק”, “חריק”.

כששמעוני ניגש לחצרו – פגשתהו רבקה. שתי ילדות קטנות נסחבו אחריה, כשהן אחוזות בשמלתה, תחת זרועה היו גבעולי תירס ירוקים.

– הביטו עליו! בחיי, פרא־אדם. לא יכול לרתום את ה"נבלה". עומדת לה זו באוּרוה כסוס־מרוץ והוא הטיפש סוחב על גבו.

שמעוני לא ענה כלום, אך משנפגש בכרסה המלא, שמחתחת השק ראה רק אותו, רק אותו, נהם: שַ שַ, אַל תדאגי לי. דאגי יותר טוב לעצמך.

– מי זה דואג לך? סחוב סחוב על גבך כחמור – הפליטה והתרחקה עם גבעולי התירס, כששתי ילדותיה מתלבטות בין רגליה הנפוחות.

שמעוני העביר על גבו את שאר שקי הזרעים, סדרם במחסן, אחד על גבי השני, ובערבים, ערבי סתיו השוממים, כשרוחות עקרות נישאות על פני המושבה הקטנה והוגות נכאים על קיץ גווע, ישבה כל משפחתו ובררה גרעינים לזריעה. שמעוני ישב בראש השולחן והעביר את הגרעינים המלאים לעבר אחד ואת הצמוקים לעבר שני. בראשו נקרו מחשבות נוגות. תמיד, בעונה זו, כשהוא צריך להתיצב פנים־אל־פנים את שדותיו המחרישים, הוא חש את עצמו עלוב ביותר. שוב מהסס הלב: "מי יודע כיצד “יענו” השתא שדותיו הרזים; מה יבול תעניק לו אדמתו האדומה, הזבורית. שוב חרד הלב “חרדת היורה”, המאחר לעתים כה תכופות. כל הימים האלה, ימי הזריעה ספוגי הזיעה, עוברים עתה לעיני שמעוני: הזריעה הנעשית מתוך תקוה ובטחון ואחר כך הצפיה בכוכבים ובמזלות… וכשהיורה – ערגת רבבות – מריק את דלייו המלאים והגרעינים התפוחים מבקיעים את שריון האדמה הדבוקה ומציצים בירקרקותם המיוחדה – לא סר שמעוני מקמתו. יומם ולילה הוא מסתכל לצבע הגבעולים, חופר באצבעותיו באדמה הרטובה, הנדבקת, ומודד את מידת הרטיבות. וכשהקמה עומדת כבר במלוא גבהה ורעננותה – נדמה לו פתאום לשמעוני שרק זו שלו נמוכה יותר, יותר דלה. וכשבאים ימי הדישה ובמושבה קם זה הרעש השבע – מביא גם שמעוני את אלומותיו למכונה הגדולה, למכונת הדיש המשותפת. לועסת המכונה בשיניה הדורסות את אלומותיו הכחושות וממלאה לו – כאילו היא מתגרה בו – שקים אחדים גרעינים רזים וצמוקים. אין שמעוני יודע אז, אם להכניס למזוה את מידתו העלובה או להשאירה ככה – בחוץ לשמאים, שיכנסו בודאי למושבה באחד הימים בדהרה ובצהלה על סוסותיהם השמנות, הניזונות מעמל הזולת. שמעוני מעביר מבטו על פני משפחתו הגדולה, גונח מלבו גניחות מרוסקות, מצחו, החרוש קמטים עמוקים, עוטה קדרות אפלה ושם בתוכו נטוית הלאה מחשבתו העגומה. מתחיל הוא אחר כך לקמץ ולקמץ; פוסח על מנה של מספוא פעם ופעמים. בולטות עצמות פרדתו כאצל נבלה בלה. ופרותיו – אותן לא תרמה – מביאות לו בערב עטינים צומקים.

– ילדים, לבחור רק את הגרעינים הגדולים, השמנים, לבחור היטב, ילדים – פונה אליהם שמעוני. וכשהוא מביט על ערמת הגרעינים הגדולים, הנוצצים בצהבתם המלאה ומבטיחים – מוציא הוא את ראשו דרך החלון, מסתכל בעננים השחורים הרובצים על המושבה הקטנה, נושם במלוא חזהו את לחותם המרובה, העצורה בתוכם ואת לבו מציף גל בטחון:

– אולי תהיה השנה שנת ברכה ואתברך גם אני הפעם – מבריקה מחשבה במוחו של שמעוני.

במושבה עמדה תכונה רבה. הכל היו עסוקים בהכנות לזריעה. עשו חילופין אחד את השני: שעורים בחיטה וחטה בש"ש. אלה אשר רפתם מלאה דאגו לזרוע עוד דונמים אחדים חציר, התיעצו מה לזרוע על חלקה זו, ומה על חלקה זו; מה יעלה יפה יותר. השתדלו להשיג אדמה נוספת, זו המשתרעת מעבר הגבעה, שבעלה הנכרי יושב בערים הגדולות ומאבד כספו בתענוגים; כיצד לחכור חלקה “שמנה” בתנאים נוחים. וכשכל ההכנות כלו, התחילו האכרים מתבטלים מאונס. אחדים מצאו להם עבודה שאין שכרה בצדה: תקנו בדקי הצריפים הרעועים, פנו את המזוות. וכשאפסה גם זו – החלו מסתובבים במושבה כשידיהם תלוּיוֹת להם מרוּשלות וזרוֹת. בערב היה בית העם מלא רעש וכוחים. כל אחד ניחש אחרת.

– אם הוא מתאחר, סימן טוב זה לנו – נחשו אחדים. אחרים ראו בזה דוקא סימן רע. הזקנים העלו זכרונות מימים עברו, חטטו בארכיו־המוח אם קרה כבר כדבר הזה, ספרו הזקנים על שנה אחת כזאת, שבה איחר היורה ובא לבסוף מלא וגדוש, על החורף החמים אז ועל השבלים המלאות והאלומות הכבדות.

– “אהו! אי אפשר היה להרים אלומה, העגלה חרקה מכוֹבד המשא, שני זוגות פרדות רתמנו לעגלה ולא יכלו להוֹציאה. והמכונה הגדולה שפכה את הגרעינים דרך כל צנורותיה מבלי להפסיק לרגע. והגרעינים גדולים ובהירים. עמדתי אז אני אצל השקים ולא עצרתי רוח לא יכולתי “לקבל” את כל אלה השקים הנפוחים שפלטה המכונה. היינו נאלצים להתחלף. רק חצי יום אפשר היה לעמוד אצל השקים וגם זה היה למעלה מכוחותינו. היתה אז שנה – אהו! גם הממשלה קבלה מידה הגונה וגם לנו נשאר די. אח! צהלה אז המושבה. עבדנו כולנו שכוֹרים. אחרי כל גמירת גורן של אכר – נותן זה יין וביד רחבה, היינו אז שכורים מגרעינים שמנים ומיין אדום, אוהו” – – –

עמדו כולם בפיות פעורים, “בלעו” את הספורים ובלב כל אחד ואחד התעורר זיק תקוה: אולי. מי יודע. אולי גם השנה… הלואי. אך היורה ישן לו שנת הקיץ שלו בנבכי ים ולא שעה לאלה האכרים ולידיהם הרחבות שנמנמו מתוך בטלת אוֹנס. היו הימים מתקצרים והולכים ומשאירים חלק מעצמם מעבר להרים גבוהים. טיילו רוחות פרוּעוֹת על שדה־השלף החרב, עטפו את שארית הגבעולים המלוחכים עד השורש מפי בהמות רעבות, שכבת אבק עכורה. הפכו ההרים צהובים. בלטו הסלעים הצהובים־האפורים, כמכות־שחין יבשות. היו מזנקות רוחות־כסלו קוֹדרוֹת, נוֹשאוֹת על גביהן עננות עקרות ומעבירות אותן מעבר למושבה הרחק־הרחק לאפקים המיותמים ומשאירים כאן במושבה רק מיללתם הטרופה. היו השומרים באלה הלילות מתאבקים עם שר השינה, שירד עליהם, שחור וכבד. הגיעו מדי פעם “חדשות” איומות: במושבה זו פרצו קיר והתחילו להוציא את הפרות המשובחות, הספיק השומר לבוא ברגע הנכון ונפגש – במטר כדורים שורקים. במושבה שניה נגנבה פרדה, והגנבה נודעה רק למחרת בבוקר כשמצאו את השומר עטוף־שק ורטוש־בטן. התהלכו שמועות על להקת שודדים מעבר הירדן הנועז, ספרו שנלווּ אליהם פלחים מהכפרים השכנים, שמתבטלים עתה מאונס, באין היורה הברוּך, והם מובילים אותם בדרכי המושבות, הנהירין להם מאד מאד – – התהלכו האכרים אבלים, שכן הפחד בעיניהם: “שמא ח”ו תגנב הפרה מהרפת – ונמצאו בעניותם המנוולת. ספרו כבר במושבה על פלוני ועל אלמוני, שאזל הלחם ממזוותו והילדים אוכלים רק עדשים מאובקים.

היה חצי טבת. עמד יום שרב מחניק. התנשאוּ עמודי אָבק בהשתוללות פרועה וחדרו לריאות, נתיבש הכל. החלו הילדים משתעלים בשעול יבש, קצר. היתה פתאום פורצת מאיזו רפת געיה צרודה, קולנית. חרדו כולם לשמע הצריחה הצרודה של בהמה אלמת – ובלילה של אותו היום, בהעיר הפעמון להחליבה המשוּתפת, כשהאכרים קמו אחוּזי שינה ממטותיהם, משתעלים ויוצאים החוצה עם פנסיהם הקטנים – אפפה אותם חשכה עבה, מעיקה. האיר הפנס רק מרובע קטן ועלוב. לא הבחינו העינים שוּם דבר. לא נראו לא שמים ולא שדות, רק אפלה עבה מכוּסה שער שחור סבוך. וכששבו מהחליבה ושכבו במטותיהם – לא באה, כרגיל, השינה החוטפת את הגוִיה העיפה וצוללת אתה לתוך תהום עמוקה, רק התהפכו אלה מצד אל צד, כאילו היה המצע תחתיהם כַּף לוהט ביום שרב. רק לפנות בוקר בהבקיע רוח מערבית צוננת את החשכה העבה, שקעו הכל, עם גלי הרוּח שהחליקו קלות בין קיפולי הסדין, לתוך שינה עמוקה. נרדמו גם שומרים על־יד שערי בטון אפורים. וכשהוצת הברק הראשון מלוּוה דרדור רעמים – רקדו כבר טיפות עבות על גגות רעפים אדומים. שמעוני הקיץ מבוהל. קפץ מהמטה, וכשנגש לחלון – הוּכוּ עיניו באור מסמא. שמעוני לבש את הפרוה ויצא החוצה. הרוח תפסתו ככדור־משחק, טלטלתו ממקום למקום. בדרה לו את שׂפמו הארוֹך, קרעה ממנו פרוותו הבלה. לא חש בכל אלה שמעוני, פער את פיו ולגם טיפות עבות עגולות כחיה צמאה – –

 

ב    🔗

יום ולילה ירד היוֹרה הברוך. נישאו שיירות עננים מעל למושבה הקטנה, הריקו עליה עטיניהם המלאים ועברו הלאה לעבר ההרים הגבוהים. נשארו תלוּיים שם קלים ושקופים כשלפוּחיות ענקיות שנתרוקנו מאוירן, פרצה לה חמה דרך קרעי עננים אפורים, הציצה מבוּישת ואחוזת שינה ומיד נעלמה שוב. הביאה הרוח המערבית הצוֹננת שיירה חדשה, התרוקנו גם אלה ועברו לאחיהם השקוּפים. תפחה האדמה. הפכה שחורה ונוצצת, ואף זו האדומה, הזבורית שינתה את צבעה והיתה עתה חומה שחורה. יצאו האכרים מבתיהם, בוססו בבוץ הרב, וכשנפגשו בחנות המרכזית, היו עתה פניהם קורנים, הקולות צלוּלים ומלאים בטחון. הביט אחד על השני בנצחון:

– הַ אמרתי – –

הסתובב שמעוני בחצרו, שהיתה עתה רחוצה למשעי מהאבק הרב שרבץ עליה במשך הקיץ הארוך, התקין את הרתמות, ניקה סכין המחרשה והשחיזה. עבדו ידיו בקלות ובמהירוּת. התרוצצו עיניו הקטנות מלאות גיל ובטחון. חש את עצמו היום שמעוני משוחרר ממחשבתו העגומה המנקרת במוחו. וכשרבקה עברה את החצר במגפיה הגדולים, כשכרסה הולך לפניה, מפלס ומסיר כל מכשול בדרך, הציפתו תקוה חזקה: “אולי הפעם, דוקא הפעם, שלא רצה כל כך בזה, יצא בן־זכר המקוּוה”. כעבור ימים אחדים, כשהעין הגדולה והאדומה החלה מעפילה על ההר הגבוה במזרח כדי לאחוז משם דרכה הלאה כמימים ימימה – דרדרו עגלות על מורד הכביש בדרדור־צהלה. היה זה דומה לצחוק־רם, אדיר, הפורץ מחזה כביש מאובן, על אשר העירוהו משנתו הארוכה. התגלגלה גם עגלתו של שמעוני במורד הכביש. ישבה שם למעלה הבת הבכירה, ששמעוני לקחה היום אתו לשדה להיות לו לעזר בעבודה. הגיעו לשדה. פרק שמעוני את שקי הזריעה וחלקם לאורך החלקה. אחר רתם במחרשה והתחיל לסמן קוים ישרים לזריעה, וכשדרך על אדמת חלקתו הרכה, שנכבשה תחת רגליו בהכנעה, חש שמעוני בשמחתה האלמת שהיא שׂשׂה לקראת בעלה, שבא להשליך גרעינים לתוך חיקה הפורה. הלך שמעוני על חלקתו המצייתת ופיזר את הגרעינים בתנוּעה רחבה מלאת אוֹן. וכשעבר את התלם הראשון, שפתחה הבת, וראה את האדמה השחורה השמנה נצטיירו שם פני ילד אדומים, פני זכר אמיצים…

היתה כבר החמה באמצע מהלכה החרפי. היו קרניה צוננות־מלטפות. האויר השקוף מלא צהלה ורננה. הפסיק שמעוני את הזריעה. ישבו שניהם הוא והבת, אכלו דבר־מה, ומיד שבו לעבודתם. היה חבל לו לשמעוני לאבד אפילו רגע מאלו שעוֹת הפּז.

לפנוֹת ערב כששבו הביתה, הביט שמעוני על חלקתו הזרועה, שהשחירה בין פסי הרכבת, צבה ומלאה, ועל השמש השוקעת אדומה ומבטיחה גם “מחר” כזה, טבל לבו של שמעוני בנהרות־חדוה, והתחיל מפזם לו איזה ניגון נשכח. ישבה הבת והביטה על אביה הקורן והקשיבה לניגוניו העליזים, התפללה הבת חרש בלבה: “הלואי והיו כל הימים “ימי זריעה” ויהיה אבא שמח וטוב־לב”. כשהגיעו לחצרם – קפץ שמעוני מהעגלה בתנוּעה זריזה, כאילו שבו אליו ימי־עלוּמיו, התיר את הפרדה, השקה אותה, חלק לה מנת המספוא ונכנס לרפת. הפרות עמדו ע"י האבוס והעלו גרה בשלוה בהמית: בדבקות שרבבו ראשיהן למעלה והתמסרו ללטיפותיו הרכות של שמעוני. חלק להן שמעוני מספוא ביד רחבה. פחד הרזון פג עם ליל־החורף הזך, והוסיף ל"יחסנית" עוד חופן טובין.

– נַ נַ כבר לא תדעי רעב. עוד מעט וההרים יתכסו עשב רך מתוק. יהיה טוב – דבר שמעוני לפרותיו.

כשהתרחץ ונכנס לחדר, היה כבר מוכן על השולחן מרק חם מעלה הבל. התישב שמעוני ברחבוּת. פניו חייכו עליזות. הרגישו מיד הילדים באבא המתמוגג – והחדר נתמלא צפצוף עליז. הביט עתה שמעוני על רבקה במבט רך, אבהי, נתמלאו עיניו דמעות־רחמים מעורפלות. רצה לעשות למענה משהו טוב, טוב מאד, ולא ידע שמעוני, ברחמיו הגדולים, מה לעשות לרבקה שלו היקרה. רק הגיש לה מדי פעם עוד צלחת מרק ועוד צלחת ומלמל:

– אה, אה, רבקה… אכלי, רבקה… אין דבר. יהיה טוב, רבקה – אה, אה, אין דבר… וכתום הארוחה לא נתן לה ללכת לחליבה.

– אין דבר, רבקה, אין דבר. בעצמנו נגמור.

כילו שמעוני והבת את החליבה. עבר עוד פעם את הרפת ואת האורוה, בדק את המנעולים – ונכנס לחדר. נרדם מיד שמעוני בקול נחרה רמה. גנחה תחתיו המטה בקול חרחור של גמל רעב. עשה שמעוני, תוך שינה, תנועות משונות ופניו כוסו טיפות זיעה כגודל החומצה. היה נדמה לו לשמעוני, כל אותו הלילה, שהוא עומד בתוך ים־שבלים נסער, קוצר קציר אחרי קציר ואך כילה לקצור והנה שוב צמחו ועלו שבלים מלאות עבות ושעירות כזנב הסנאי – –

וכששמעוני הקיץ – קלטו מיד אזניו אנחות שקטות, מרוּוחות. הוא מהר לרבקה. היא שכבה במטה, פניה לאים ומעוּדנים, עיניה שהיו לחות ועטופות דוק הכאבים שרק זה עברו, שפעו אהבה גדולה, זרה. מיד הוברר לו הכל. הוא העביר עיניו במהירות על המטה, נפגש בסדין הלבן, הפשילו – ופנים זעירים אדומים קבועים בתוך ראש גדול מכוסה שער שחור מדובלל, נגלו לו. בקדחנות עבר על כל אברי הגוף. חיוּך רחב מלא עונג עילאי הציף את פניו. בגרונו עמד לו דבר־מה חריף ומחודד. הוא גחן על רבקה ודמעות גדולות נשרו מעיניו.

– רבקה, רבקה יקרה. איך זה… איך זה קרה רבקה… מדוע לא העירות אותי. איך זה קרה, רבקה.

היא ענתה בחיוּך רפה. שמעוני רץ בחדר ממקום למקום. לא ידע במה לעסוק תחילה. העיר את הבת ומלמל לעצמו: “איך זה… איך זה קרה…” הילדים התעוררו לקול הרעש. לא הבינו פשר הבהלה והחלו בוכים.

– מה הבכי זה פתאום – גער בהם שמעוני – לקום מהר, בנות! לקום! בן יש לי, בן…

קמו הילדים והקיפו את האם ואת הילוד הרך. הסיקה הבת הגדולה אש על הכירים והחלה מטפלת באמא היולדת. התהלך שמעוני בחדר ולא ידע כיצד להתיר פקעת מחשבותיו הסבוכה – עד שראה את העין הגדולה האדומה מציצה לחדרו, נזכר שמעוני בזריעה וחשב: “חבל ש”זה" בא ביום זריעה, לא יוכל להשאר בבית אצל רבקה, אבל את הבת הבכירה לא יקח היום לשדה".

נשארה הבת בבית לטפל באם היולדת. נסע שמעוני לבדו לזריעה ובתוך לבו שם מכה החדווה הלמוּת־שמחה, כבמקבת גדולה – – –

עתה עמדו ימים בהירים, האכרים השתדלו להכניס כל כמה יותר לתוך חיקה השחור של האדמה הצבה, היתה היא, השחורה מבטיחה כל כך בשתיקתה הכבושה. שמעוני פזז מגיל. הוא הצליח להשיג אחת החלקות ה"שמנות" של אותו המחכיר הנכרי, היושב שם בערים הגדולות ומתענג על תאוות עירוניות. נגמרה הזריעה. שודדה האדמה והשתרעה ישרה שלווה ושקטה כאשה בהריונה. רק הנצנים הבודדים, שהחלו מציצים פה ושם, העידו על התכונה הרבה האיתנית, הנעשית שם בחיקה הפורה.

אהב שמעוני לעבור בשבתות על שדותיו הירוקים, המחייכים באלפי נצנים דקיקים, לגחון לאדמה, אגב חתירת אצבעות בתוך הלחות הנעימה למדוד את עומק הרטיבות, לחייך לתוך שפמו הארוך: אוהו! יש לכם די, יש לכם די ליניקה. ומיד להזכר ברבקה, זו שסוחבת אתו יחד בעול עד היום האחרון של החודש התשיעי, ובילוד הרך. החליט שמעוני, בטיילו בין ירק שדותיו המשגשגים: הפעם אערוך “ברית”, תזכור לה כל המושבה, יראו מה ששמעוני יכול, יראו. החליט להוציא לשחיטה את העגל הגדול שפטם אותו מתוך טפול רב: “אין דבר, ישמחו הכל ותשבע גם רבקה שלי נחת מעט”.

וכשהוא שב מהשדות, עובר את המושבה ועיניו הקטנות נוצצות מגיל, – היו האכרים נגשים אליו, שואלים על מצב שדותיו ותוקעים לו לבסוף יד־עמל רחבה:

– מזל־טוב, שמעוני! בן־זכר – שמענו, נכון?

– נכון, נכון – עונה שמעוני בגאוה – בודאי תבואו אלי ל"ברית", הַ?

– נבוא, נבוא. רק תכין מן המשומר.

– יהיה, יהיה גם מן המשומר, גם מן האדום.

היה “ברית” אצל שמעוני שהמושבה אינה זוכרת כמוהו לשמחה. השיג שמעוני בחנות המשותפת חבית יין גדולה על חשבון השנה הטובה, והבת הכינה מטעמים ממבחר פרי המשק, התאספו האכרים לביתו על נשיהם וטפיהם. נגשו האכרות ליולדת, הסתכלו בילוד וחלקו מחמאות:

– אוהו! איזה בן. הביטו על ראשו, על לחייו האדומות. יהיה זה זורע – אוהו!" –

התרוצץ שמעוני מאחד לשני, שכח מחשבותיו על העול שנעשה לו במושבה. היו לו כל אחד ואחת כל כך יקרים, כל כך אהובים – –

– שתו, שתו אין דבר. יש די.

לגמו האכרים לגימה יתרה. החלו מדברים בטון הגבוה, בזה שמשתמשים בו להכניע פרד מתעקש… דברו הכל על הימים היפים, החמים:

– השמש – אֵם רחמניה טובה. מלטפת ראשי הגבעולים הרכים.

– אוהו! היא מלטפת – והם עולים ועולים כעל שמרים.

– הכניס בה היורה מנה הגונה, עמוק הכניס, אוהו!

– ואלה הזוללים יונקים במלא פיהם.

– נו, נו. מים ושמש, שמש ומים. אין פלא.

– בעוד שבועים, כששוב תצמא – צריך עוד פעם מנה הגונה.

– מעליש, יהיה, יהיה. עוד יש שם די למעלה.

סולקו, לבסוף, השולחנות הצדה. יצא אלוני בכתפיו הרחבות, דפק ברגליו, הנתונות בתוך מגפים שחורים נוצצים, ומחזהו הוציא קול בּס רחב: “וטהר לבנו, וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמת, הו, הַ, הוֹ, הוֹ”. התערבו הכל ביחד: אכרים, אכרות וילדים בתוכם ועד שעה מאוחרת רקדו ושמחו אצל שמעוני.

 

ג    🔗

חדשי החורף הגיעו לקצם. הכל שגשג ופרח. עדר הפרות רעה כל היום על ההרים, המכוסים עשב דק ריחני ובערב מלאו דליים גדולים נוזל לבן. היו האכרים יוצאים בשבתות לשדותיהם, אומדים בעין מנוסה את הקמה הצעירה והמוח מחַשב כל מיני חשבונות משמחים. בחנות המשותפת היה עתה בפי כּל השמאי החדש שמנו השנה להערכת התבואה. סיפרו על הערכתו אשתקד בשפלה הברוכה. קיווּ שגם כאן יעריך ב"חסד".

המליטה “יחסנית” עגלה חומה. רץ שמעוני כל היום מהחדר אל הרפת ומהעגלה לבן. שפעה “יחסנית” דליים חלב. לא מסר שמעוני הכל לחנות המשותפת, השאיר מעט גם בשביל הבית. היתה עתה ארוחתו של שמעוני מתובלת מעט חמאה ושמנת. קפצו ילדותיו כגדיים עליזים, לא סרו מהעגלה.

– הבט, אבא, איזו עינים גדולות אצל העגלה, יותר יפות משל האח הקטן.

גער בהן שמעוני: “נו, די. די לעמוד אצל העגלה, לכנה לעזור קצת לאמא”.

התהלכה רבקה עדינה וחיורת, עשתה את עבודתה בלאות מעוּדנת. הביט עליה שמעוני ולבו נמלא רחמים. "כמה היא עמלה רבקה שלי: מטפלת בילדים, בפרות ובגינה ועוד מיניקה “מוצצן כזה”. חשב שמעוני למכור, אחרי הקציר, מעט “עודף” ולקנות עוד פרה חולבת “הן זקוקה עתה רבקה שלי לחלב”. ועוד רבות חשב לעשות שמעוני, לכשתכלה עבודת הקציר. אך הימים היפים נמשכו קצת יותר מדי. עבר שבוע ועוד שבוע, חודש תמים. נכנס גם חודש אדר – ואין שינוי במזג האויר. התחילו מטיילים עירוניים מציפים את המושבה הקטנה. מתפעלים מכל עגל רך וסיח משתולל ומהימים היפים, המצויינים לטיולים. הביט שמעוני בעין זועמת אכולת־קנאה על אלה העירוניים הצוהלים, שאינם יודעים ולא כלום על הפחד הטמיר, השוכן שם עמוק בלבו. עלתה שנאה איתנית, שנאת דורות, לאלה החוגגים שאין מזונותיהם בידי שמים.

התחיל שמעוני צופה בכוכבים ובמזלות, תר אחרי כל עננה קלה, לועגת. אך הכל לשוא – נכנס גם חודש ניסן והשמים סגורים ומסוגרים. הבחין שמעוני בעינו החדה בצבע הבהיר שעטתה הקמה הירוקה. היתה עתה לשמעוני תקוה אחת יחידה: תקות המלקוש. “אוהו! – עוד יש בכוחו לשנות הכל. מלקוש הגון והתבואה ניצלה” – חשב שמעוני, אבל שם במוחו האפל הצטייר כבר מחסן ריק שומם ובפנתו שקים אחדים מבוישים.

הגיעו ימים, ימים משונים. החל הטבע משטח ולועג בגלוי. היה לפתע בצהרים עולה שרב מחניק ועוטף הכל ערפל דלוח. היתה החמה צופה מהשמים העכורים חיורה וחלשה כחולת קדחת. וכשאחרי השרב בצהרים התכסו השמים שחורים – לא עצם איש עיניו. ישבו האכרים עד שעה מאוחרת בלילה והקשיבו לכל נדנוד־קל: שמא – – – התהלכו האכרים קודרים, השתדלו לא להביט איש בפני רעהו. התהלך כבר גם שמעוני בהליכתו הרגילה: הכובע מכסה עיניו הקטנות החרדות, – קומתו שחה, – שפמו יורד לו מבודד כאצל חתול זקן. חלתה לפתע העגלה הקטנה. רץ שמעוני מרופא הבהמות אל ידעונים ערבים. משקה אותה סמי מרפא חריפים ומאכילה עשבי־סגולה שונים. לא הועילו אלה הבקבוקים המרובים, מעלי־ריח, בית־המרקחת המיוחד, ולא הועילו עשבי־סגולה כמושים. השתטחה העגלה הקטנה – וגועה. נשקף מעיניה הגדולות, – כשתי אבנים מצובעות – שנשארו פקוחות ומאובנות קפאון המות המסואב ללא פשר והבנה. פחדו עתה ילדותיו של שמעוני להביט בפני אבא מטורף. השתלטה בביתו דומית־קפאון מעיקה.

נעלם עתה מדי פעם אכר אחר. וכששב, כעבור ימים מספר, למושבה לבוש חולצות השבת הרקומה והגטרים הישנים, – שחה קומתו עוד יותר. ידעו כבר הכל ששם־שם בבנקים אין מטים אוזן; יודע כבר שם המנהל על שמי הנחושת, הפרושים על המושבה הקטנה.

נשמעה כבר המלה האיומה: בצורת.

התהלך אלוני מאחד לשני וצעק:

– גוואלד! מה אתם שותקים. נעשה דבר־מה, הן אי־אפשר ככה, – לא ענה לו איש, רק העינים החרדות שקעו עוד יותר עמוק בחוריהן. היה בשתיקה זו כל חדלון־הכוח ואפיסת־המעש נגד הטבע האכזר – – – לא שתק אלוני, ובערב אחד הזעיק את הכל לבית־העם, שעמד עתה אבל ושומם. עלה אלוני על השולחן, דפק בידו הרחבה והתחיל משוע בקול הבס שלו:

– נטכס עצה. נפנה למי שהוא, הן אי־אפשר ככה. הלא, הלא כולנו – נמות כולנו – – –

שוב שתקו האכרים, רק הזבובים שהקדימו השנה להתעורר משנת החורף, זמזמו וזמזמו. צף פתאום המכונן הקטן בעל הפנים השחורים, הרזים כמוכי שדפון והתחיל צווח בקולו הדק:

– תנו לי כסף. אני אסדר… תנו כסף. צנור גדול אקנה… המוטור שלי ישקה, ישקה את הכל… תראו בחיי, תראו.

שתקו שוב. ידעו הכל את פי הצנור הקטן־הקטן – – ונתפזרו לבתיהם.

נשאר שמעוני יושב בתוך בית־העם האבל והשומם, עיניו מורדות כאצל כלב מוכה ובמוחו שם מתפתלות מחשבות־זעם עקומות. עברו עתה לעיני שמעוני שנות העמל שלו המרובות בארץ קטנה זו הזועמת: השנים הראשונות בפרדסים שם אצל הבועזים בין ערב־רב מגרגר שפה זרה, משונה ומשגיח נוגש לועג מבין אחינו בני ישראל… הארוחות הגסות של קטניות ושמן זול, וקיבה נפוחה מגהקת, ולילות בהוטל מזוהם אכול רמשים עוקצים. ולבסוף שנות האושר, כשזכה לבוא אל הנחלה. ואז – אז רק התחילה פרשת העינוּיים: שנה “רעה”, פרה חולה, גנבה ומסים – הו המסים האלה – כל בריאותו וכוחו הכניס לאדמה זו המחרישה, ככלב מסור שמרה ולבסוף נתוּן לחסדי שמים – – – נזכר שמעוני באותם ימי הפז המעטים, ימי הזריעה, את תקווֹתיו ובטחונו ואת מחשבותיו על השנה הטובה הברוכה. תקפו כעס טרוף לצאת ככה, בכוחותיו האחרונים שהשאירה לו אדמתו הזוללת, נגד איזה גדול נוקם ונוטר; להתיצב פנים־אל־פנים במלחמה גלויה אתו, לנצח או לנפול שדוד. לגמור פעם במלחמה תמידית זו שבין אדם ושמים – – –

התהלך שמעוני בבית־העם האבל אכול כעס טרוף ודבר בקול רם, הניף אגרופיו הקמוצים הנוקשים ואיים על מישהו נסתר עד שנפתחה הדלת והופיעה הבת הבכירה עטופה מעיל ישן וקרוע, שערותיה מפוזרות ומסומרות, עיניה פעורות בפחד בלהות. רעדה הבת בהביטה על אבא משונה, על עיניו האדומות מזרות ניצוצות זעם. רטט קולה אחוז בעתה:

– אבא… אבא… בוא הביתה אבא. עת החליבה הגיעה – –

עמדו ימים כבדי נשימה. השמים מכוסים אדים סמיכים. האויר קפוא ומאובן. לא נדנוד קל ולא זיע כלשהו, כאילו לובן הכל וחושל בידי נפח ענק. היו הימים דלוחים וחולים. רטטה שלהבת באויר המלובן, היה דומה כאילו שטוח הוא כל היקום כקרבן חרוך על מזבח יוקד – – –

היה הירח מופיע בלילות אדום כעין־שודד זועמת. והלילה – גניחות חמות, כאילו שוכב שם הגדול עלי ערש־דוי וגונח גניחות־לילה חמות על עולם נחרב. קשרו כל הרוחות יד־אחת. ואף זו המערבית נשבה פראית־מדברית ולוהטת. החווירו השדות. החלו הגבעולים, כאילו מישהו מאיץ בהם, ממהרים להוציא שבלים צרות דקות ושדופות. חלתה רבקה.

הוציא שמעוני את “יחסנית”. נעלם איתה, וכעבור איזה ימים שב כשהוא מתגנב לביתו לבדו ומונה בהחבא שטרות מלאים כתמים שמנים. ישבו הילדים ובכו על “יחסנית” המפרפרת עתה בין ידים שמנות־אדומות וקצרות של שוחט גוץ ומאכלת ארורה. קפצה רוגזה על שמעוני – והתחיל צועק:

– זוללים, שקט! מה “תשעה באב” היום הַ –

נשתתקו הילדים והתכוצו אצל רבקה החולה.

התהלך שמעוני בימים האלה, שלאחר מעשהו עם “יחסנית”, שותק ומכונס לתוכו. לא נגעו ידיו בעבודה כל שהיא. רבתה העזובה בחצרו: הוציאו הפרות ראשיהן מהרפת האפורה וגעו רחמים:

– מָה מה.

טיילה הפרדה על הגורן וחיפשה שבלי־אשתקד ועצי־הפרי האחדים שבחצרו כוסו רשת יבלית עבה. לא ראה שמעוני ולא כלום. לא את העזובה שבחצרו ולא מבטי הילדים הנבעתים, רק הקשיב שם לתוכו, לתוך המועקה הכבדה שמלאתו. תעה שכלו הבהיר בין לבירינטי המוח הנפתלים, נדחק לאחת הפינות החשוכות שם ונשאר רובץ עזוב ונשכח. את מקומו תפשו עתה מחשבות מוזרות ומשונות.

לא שתק שוב אלוני. הריץ מכתבים ל"מוסדות". לא נענה במהרה. קם – ונסע לשם. שב אלוני ממסעיו והזעיק את האכרים לבית־העם למסור דין־וחשבון מפעולותיו. בא גם שמעוני. עלה אלוני על השולחן ורעם בקול הבּס שלו העב.

– אין דבר! לא יתנו לגווֹע ברעב… אין דבר! יש אוזן קשבת. צריך רק פעולה, פעולה חזקה… יעזרו יעזרו, עוד יש אוזן קשבת.

ישב שמעוני והביט ישר בפני אלוני ולא הבין כלום. קלט רק: “אין דבר” אין דבר" “יש אוזן” “יש אוזן”… החל מכרסמו כעסו הטרוף. היה רצון לו לשמעוני להרים את השולחן הגדול ולשבור אותו בראש אלוני ובראשי הכל. קם ויצא.

הלך שמעוני והלך – עד שמצא את עצמו בין השדות השדופים. דרך ברגליו על הגבעולים היבשים, לא נכנעו אלה למגפיו הזעירות, הזדקפו בעקשנותם היבשה במין שריקה־צריחה חדה. חדרו נמלים זעירים למתחת עורו של שמעוני לשמע השריקה החדה, הלך שמעוני הלאה הלאה עד שהגיע לשדותיו – וישב. הכניס ראשו לבין מגפיו היבשים, ידיו שלב סביבם – וקפא בשתיקה.

חש פתאום שמעוני רוח קרה מטיילת לו על חזהו המגודל. הרים ראשוֹ – ושמים מעוננים תלויים לו מעל לראשו, רק להושיט יד ולגעת. פער שמעוני את פיו, התרומם חזהו, חודדו אזניו כאצל כלב ציד, לא ידע שמעוני פשר ההרוחה שקמה עם הרוח המערבית הצוננת והקשיב והביט להעננים, שהיו תלויים קרובים־קרובים לשדותיו. חסרה רק המולת גשם רוויה – – –

לא הבחין שמעוני במוחו הלקוי בכל הלעג שבעננים אלה לשדות שדופים חרבים: השתטח בתוך שדותיו – והביט. עברה שעה אחר שעה. בקע במזרח השחר הנוצץ. התנדפו העננים העקרות חיש־מהר – ונעלמו. התנועע דבר־מה באופק הורוֹד ורקד לפני שמעוני רקוד משונה. לא הבחין בדבר המשונה, רק כשזה התקרב והיה אמות אחדות ממנו – התבלטה צורת ערבי מתנודד על גמל לבן. הביט שמעוני על הערבי כעל יצור מעולם אחר, אגדי. עצר הערבי בגמלו, ירד, הבריכו וניגש למעין החרב שבקצה גבול שדהו של שמעוני. טבל הערבי כפיו בשארית המים הדלוחים, נגבם. הוריד מהגמל שטיח קצר וכרע עליו. שלוש פעמים גחן אל האדמה ונשקה, אחר נשאר שוכב דבוק אליה משך זמן ארוך, כששפתיו לוחשות תפילה חשאית. שמעוני רותק למקומו, בעינים קהות הביט על היצור המשונה ועל התרפקויותיו הדבקות על האדמה העלובה, החרבה – – –