ניסן, בנו של השכן, ילד פיקח, שלשונו בפיו כחרב המתהפכת – הוא שנטפל ליוסי ומירר את חייו.

– כן, כן, ילדים – פיזזו שרירי פניו של ניסן – זה כבר ידוע: הוא ינק בקטנותו אצל גויה, אצל פילצ’יכה, אשתו של פילקה חוטב־העצים, הגזלן.

התדהמה רבה: פנים משתרבבים, פיות נפערים, עיניים נבלטות.

– מה אתם לוטשים עיניים כעגלים? – שוטף ניסן – אינכם מאמינים? באוזניי שמעתי. אמו סיפרה אצלנו. הוא היה קטנטן, “כזה”… ואביו היה אז חולה, ואמו נצטרכה לנסוע עם אביו הרחק־הרחק, אל רופא גדול. השאירה אותו אצל דודתו ושׂכרה את פילצ’יכה הכובסת, שתבוא להיניק אותו כל יום, שלוש פעמים ביום.

– או־אה… – מעווה את פרצופו דודיק החיוור – חלב של גויה… כמו חזיר…

– הוא “טרייף, טרייף”… – צווח ילד אחר – אסור יהיה לו להניח תפילין כשיהיה בר־מצווה.

– אפילו עכשיו אסור לו לקחת סידור ביד.

– פילצ’יכה פילצ’יכה! – פרצה רננה כללית מסביב ליוסי, וניסן מנצח על המקהלה.

יוסי, שבדרך כלל לא היה רגיל למחול על עלבון, עמד הפעם כהלום רעם. הוריד ראשו והידק אצבע ימינו בין שיניו.

כך נשאר עומד בלי־נוע גם לאחר שפסקה הרננה והילדים נשתתקו. בדיחות־הדעת פגה, ובעלי־המוסר התחילו לגלגל בזכותו של המלוּגלג:

– הוא אינו אשם, לא הבין כלום, היה תינוק.

– לתינוקות אין אוכל אחר. אילמא ינק – היה מת.

הדברים לא חילצו את יוסי מן ההלם, ובשובו הביתה עדיין היה ראשו שח ואצבעו בין שיניו.

–מה קרה, אמור! – השתדלה האם לדובב אותו – היכו אותך בחדר? חטפו ממך משהו? – שלוף את האצבע, דבּר דבר!

– “פילצ’יכה! פילצ’יכה!” נזדעק יוסי, והדברים הופלטו מפיו כמכיתת־ברזל שנגרסה במאמצים – מדוע מסרת אותי לינוק אצל פילצ’יכה?

– טיפש, מי זה בילבל את מוחך שם ב“חדר”?

– לא. לא. זאת אמת. את סיפרת לאמו של ניסן. אני יודע הכול.

יוסי נדחק לתוך הכוך החשוך שבין תנור־החורף לתנור־האפייה ונצטנף שם כקיפוד. רק לאחר שידולים מרובים, ובעיקר לאחר שאמו נשבעה, כי תספר לו את האמת לאמיתה – יצא מפינתו ואכל את ארוחתו הקרה.

האם עמדה בדיבורה. היא סיפרה.

סיפוריה של האם על מעשים שהיו – מעשים הקשורים בעברה, בנעוריה, או באב המנוח ומחלתו הממושכת, היו מרתקים את ילדיה יותר מן המעשיות הנפלאות על שדים ורוחות, נסיכים ובנות־מלכים. יוסי, יהודה אחיו הגדול ממנו בשנתיים, וזינה, אחותו הצעירה ממנו, היו בולעים בצימאון כל מלה מאותם הסיפורים, שבהם היו הם עצמם משולבים כציוּני־עתים: מעשה זה קרה כשיהודה נולד, ומעשה פלוני כשיוסי חלה באדמת, וזינה טרם באה לעולם. ואם־כי כל המסופר התרחש כאן בין הכתלים הנמוכים האלה, שאין הילדים נותנים דעתם עליהם כל ימות השנה, אף־על־פי־כן, שעה שהאם מספרת הכל עוטה אור פלאי, היוצא כאילו מאיזה מקור נסתר וממלא את חלל החדר.

נימים רכות, רווּיות התנצלות כאובה, רוטטות בקולה של האם, כשהיא מספרת על מחלתו של האב המנוח:

לא היה רופא, חובש, מנחש וידעוני שלא דרשתי אליהם. יום אחד באים ומספרים, כי באחד הכפרים, המרוחק מן העיירה מהלך כמה ימים, מתגורר איזה “סב”, גוי זקן עושה־פלא, המרפא בעשבים ולחשים, ואין הוא מקבל חולים אלא אחת לחודש, בליל מולד הירח. כמה נתייסרתי עד שעלה בידי לשדל את החולה להזדקק לאותו “סב”. – “עבודה זרה – היה טוען – את כופה עלי עבודה זרה, וסופי יורש גיהינום. מהעולם הזה כבר נתקפחתי, ועל־ידך אפסיד גם את חלקי בעולם הבא”. סוף־סוף נתרצה. נסענו והגענו לאותו כפר. חכינו מספר ימים, ובלילה הראשון למולד הירח הואיל אותו זקן להכניסנו לחצרו. את החולה הושיב על הקרקע, עשה הקפות מסביבו, מקיף ומלחש, תולש שערות מראשו ומזקנו, טובלן בצלוחית מים, מים עכורים, שורפן באש ומצווה על החולה לשאוף את הריח אל קרבו. היה אביכם המסכן מציית להוראות בעיניים עצומות ואומר “תהילים” בלחש. לאחר־מכן הוליך אותנו ה“סב” אל הגן שמאחורי ביתו, העמיד את החולה ליד אחד השיחים, פקד עליו למלא את כובעו עפר, להזדקף מלוא קומתו על בהונותיו ולזרוק אל מול הירח. סירב אביכם. זאת לא רצה לעשות בשום פנים אז נתן לי ה“סב” צרור שרשים יבשים, כתומים, אמר לשחוק אותם כשנחזור הביתה, למהול בחלב של עז שחורה ולהשקות את החולה שלוש כפות לפני זריחת החמה ושלוש לאחר שקיעה. למעלה משלושים עיזים היו אז בעיירה, אך, כמו להכעיס, לא נמצאה ביניהן אף אחת שחורה כולה, ועד שאנו מחשבים חשבונות ומטקסים עצה לקנות עז שכזו, אבדו השרשים, וכך יצאה כל הטירחה ועוגמת־הנפש לבטלה…

לא עברו ימים מרובים, והנה נודע כי לעיר המחוז בא פרופסור מן הבירה, רופא מומחה מאין כמוהו – סיפרו הבריות – ממש מחייה מתים. אתה, יוסי, תינוק היית אז, כבין חודשיים, אי־אפשר היה לטלטל אותך בדרך ארוכה. מה לעשות? מינקת לא ניתן למצוא בעיירה. היו שתי יולדות צעירות, שתנובתן הדלה הספיקה בקושי לצאצאיהן. מה לעשות? באין ברירה הפקדתי אותך בידי הדודה הניה ושכרתי את פילצ’יכה, שילדה אז את נסטיה שלה והיתה שופעת חלב כפרה בריאה, שתבוא להיניק אותך שלוש פעמים ביום – נו, מה אתה כבר מסתמר כחתול פראי? – מרתיעה את עצמה האם לעבר יוסי, שהחוויר, נשך את שפתו התחתונה וכבש ראשו בחזהו – הרי לא שמעת את העיקר. העיקר, שאתה, “תכשיט” שכמותך, לא ינקת אצלה כלל. אף טיפת־חלב אחת משלה לא באה אל פיך. כשחזרנו הביתה מצאנו אותך גוסס כמעט. הדודה הניה נפלה למשכב מרוב ייסורים. רק נטלה אותך פילצ’יכה בחיקה – סיפרה הדודה הניה – מיד צידדת את ראשך והתחלת לגעות בבכי, וכך בכית כל אותם שלושה ימים ולילות, שהייתי מחוץ לבית, ולא רצית ליטול את הדד לתוך פיך. לא הועילו שום תחבולות. השכנים אמרו, כי יתכן שאתה מבחין בזרותה. מה עשו? הלבישו את הגויה בשמלותי שנשארו בבית, כיסו את פניה – לשווא! נאלצים היו לכלכל אותך בתה מתוק – כפית בכל חצי שעה – וקצת חלב־פרה מהול במים. אילו התמהמהתי עוד יום אחד, מי יודע אם הייתי מוצאת אותך בחיים.

– כמשה… כמשה רבּנו, שסירב לינוק אצל בת־פרעה… – מתנחם יוסי בליבו, זוקף ראשו ומבטו מתרפק על פני אמו הקורנים כנגדו.

אל אוזני הילדים ב“חדר” הגיע הסיפור למחרת, כשהוא מתובל לא מעט: יוסי לא רק שלא ינק אצל פילצ’יכה – הוא ירק על דדיה ובעט בהם ברגליו, הרתיע עצמו מחיקה וכמעט שנפל לארץ והתפוצץ לולא הקדימה הדודה הניה וחטפה אותו בזרועותיה.

הילדים השתאו אל יוסי. קסמו להם תנועות פניו וגופו, בהם המחיש את עלילת הסיפור, כך כשסיים בהכרזה של זחיחות־הדעת – “כמשה, כמשה רבנו” – נהפך הגלגל בן־רגע.

– “יוסי רבנו! יוסי רבנו!” – צחק אחד הילדים בקינטור, ומיד נצטרפו כל השאר, בהילולא: הוא שקרן! בודה מליבו. “קפץ”, “בעט”, “ירק” – שקר וכזב! הוא ינק. ואפילו מיצמץ בשפתיו… ליקלק בלשונו – פילצ’יכה!

דמו של יוסי התגעש בו והציף את פניו. הוא זינק אל חבריו באגרופים קפוצים, והם התפזרו לעברים. לקריאות הגנאי, שהופרחו אליו מרחוק, נוסף כינוי חדש: – הביטו – נשמע קול – איך הוא בוער כולו: פילקה! פילקה השיכור, פילקה הגזלן!

– פילקה חוטב העצים! פילקה הגזלן! – צהלה כל החבורה.

המום וקודר חזר יוסי הביתה. הוא הודיע בשיניים הדוקות, שמהיום והלאה לא ילך עוד ל“חדר”. האם ניחשה את הסיבה, אך לא ניסתה אליו דבר. היא החליטה לעוזבו לנפשו לפי שעה: בין כה וכה הימים הם ימי פרוס הפסח; אחרי החג היא תסור ל“חדר” ותקח דברים עם המלמד.

מרובה היתה העבודה לקראת החג, ויוסי תרם חלקו בחריצות יתירה, אך עשה הכל בשתיקה ובעיניים מושפלות. דבר אחד היה מנקר במוחו כל הזמן: האמת? איך להגיע לתכליתה? מי יערוב לו כי סיפורה של האם – הוא הנכון? אולי לשאול את דודה הניה… אבל אם אמא גמרה אומר להעלים, אז בוודאי הזהירה על כך גם את הדודה. אפשר לשאול את פילצ’יכה עצמה. לעתים קרובות שוכרים אותה בעיירה לעבודת כביסה. הוא יכול ללכת בעקבותיה, כשהיא חוזרת לביתה לעת־ערב, לגשת אליה מחוץ לעיירה בדרכה אל הכפר. אבל איך ישאל אותה, והוא אינו יודע לדבר בלשונה – ולו גם ידע – לא, הוא היה מתבייש…

יום לפני ערב החג ירד גשם ומיסמס את שארית השלג לדייסה אפורה, מרופשת. יוסי בוסס בה בלי הפוגה, אץ למלא כל מיני שליחויות. יהודה אחיו הצליח להשתמט וכמעט לא יצא מן הבית. בערב נזכרה האם, שהספסל הישן מהמטבח לא הוכנס הביתה יחד עם כל הכלים שהוצאו לשיפשוף והדחה.

– יוסי, קפוץ החוצה והכנס את הספסל! – פקד יהודה.

יוסי סירב, וקטטה נפלה בין האחים.

– די לכם, די – גערה האם, ששכבה כבר עייפה במיטתה וזינה לצידה – לא איכפת שיישאר הספסל בחוץ עד הבוקר. איש לא יחמוד את ה“מציאה” הזאת.

אך הקטטה לא פסקה. כשהתחילה האחים להתפשט לשכיבת־לילה עוד הטילו זה בזה חיצי חידודים.

– פילצ’יכה! – התיז פתאום יהודה לעבר יוסי.

שוב נתרגש על יוסי אותו בולמוס־חימה שהטיל פחדו על חבריו המתקלסים. פקעת קשה, צורבת, כעין תפוח אדמה לוהט שנבלע על קליפתו, עלתה מתחת לחזהו אל גרונו – כפות ידיו נתקשו לפטישי־אגרופים, והוא נגח בגבו של יהודה נגיחה עזה, מוחצת.

יהודה נפל בצעקה, וראשו נחבט ברגל המיטה. האם חפזה בבהלה ממשכבה, וזינה אחריה. שתיהן התרוצצו בחדר בכותנות הלילה, בעוד יהודה שוכב על הרצפה – ברכיו הרפופות מזדקרות לצד אחד, וראשו הפצוע נוטה לצד השני

– מים! מים! מגבת! – צעקה האם.

היא אזרה את שארית כוחה, שהותיר בה יום העמל המייגע, והעלתה את הפצוע אל משכבו, שפכה מים על פניו עד שפקח את עיניו ופלט אנחה. ציוותה האם על זינה שתשכב לישון, והיא עצמה ישבה ליד יהודה שעה ארוכה, הרטיבה מגבות בחילופים וחבשה לראשו.

כל אותה שעה שכב יוסי מקופל תחת שמיכתו, עוצר נשימתו ואוזניו דרוכות. האם לא דיברה אליו, כך כשנפנתה לשכב, עברה על ידו, נתעכבה לרגע קט וצבטה את זרועו צביטה עמוקה, עוקרנית:

– גז־לן! – סיננה בין שיניה בלחישת־קצף בוטה.

לבו של יוסי שקע, וראשו הפך חלל ריק: “גזלן” אמרה… את “פילקה” הבליעה…

“פילקה גזלן”, “פילקה גזלן” – חזר יוסי בפני עצמו באפס־קול. אין מנוס. זהו. לא רק הזוהמה מהחלב הטמא של הגויה חדרה אל קרבו – דבקה בו גם רישעותו של הגוי – בעלה של הגויה, פילקה הגזלן. אותה “רציחה” דורסנית שהתלקחה בו כלפי חבריו ב“חדר”, אותה “רציחה” שנתקרשה באגרופיו בנגחו את אחיו – רק מקור אחר לה: “עשֹיו”, גילגולו של קיין הארור…

אבל כיצד? כיצד חדרה לתוכו אותה רציחה של הגוי הגזלן? – אם צדק ניסן חברו שפרסם קלונו ברבים, ואם אמא בסיפורה שיקרה לו מתוך רחמנות – מכל מקום, הרי לא הגוי הוא שהיניק אותו, אלא היא – הגויה… הגויה טמאה, היא אוכלת כל דבר־פיגול, אבל הרי את פילקה בעלה אין היא אוכלת, אם־כן כיצד העבירה לו, לרך היונק, את גזלנותו?

מסביב לנקודה זו נלבטה מחשבתו של יוסי, חותרת לשווא למצוא את פשר התעלומה, עד שנתייגע וצלל לתוך תרדמה טרופה משובשת בחלומות: הנה הוא בא לבית־הכנסת להתפלל, אך חבריו שומטים את הסידור מבין ידיו – “כאן מקום קדוש, אתה – לך להתפלל בקלויסטר, עם פילקה!” – יהודה הפצוע נוטה למות, והוא – יוסי – נופל על צווארו ומנשקו בבכי, אך אמא וזינה מנתקות אותו בכוח ודוחפות אותו החוצה… – מן הכוך שליד תנור־החורף מגיחים פילקה ופילצ’יכה זוגתו בדמות יצור אחד משונה המושיט לשון ארוכה וצוחק צחוק פרוע.

עששית הנפט בחדר דלקה עדיין במעומעם. השלהבת הדועכת היבהבה וסיכסכה את הצללים על הקירות. יוסי התהפך בשנתו מצד אל צד, ומפעם לפעם הרעידו את גופו ריטוטים קצרים כניצנוצי ברקים בשמי־סגריר.