רותי בת השמונה, שבעיניה הבהירות מתלחלח צחוק־רצון תמידי ושפתה העליונה, המשוכה כלפי מעלה, חושפת טור שיניים זעירות, מתאימות להפליא – רות זו אפיקורסית גמורה היא, כופרת בעיקר.
– טפשה, אין אלוהים, אני יודעת. רק האדוקים אומרים ככה – מתריסה רותי כלפי חנה’לה חברתה, בת־השכנים.
ויואליק, בן השש, אחיה של רותי, מקמר את מצחו המעוגל, תולה את עיניו הכחולות בשמיים הרחוקים וקודד אותם באצבעו הקטנה: “וזה אפילו לא שמיים. זה נדמה ככה, אבל זה אוויר – את מבינה, רק אוויר. אין שמיים. אבא שלי אומר: אם עפים באווירון למעלה־למעלה, גבוה־גבוה, אז אף פעם לא יכולים להגיע לשמיים – רק אוויר, אוויר, אבא יודע.”
– טפשים חושבים שזה שמיים – מסייעת לו רותי.
בת השכנים אינה נכנעת. היא אינה מתווכחת. אך ראשה וצמתה הקטנה נעים בעקשנות: יש שמיים, ויש אדוני. יש. יש. יש.
– אדוני? – צוחקת רותי – את ראית אותו?
– לא ראיתי אותו, אבל אני יודעת. אי אפשר לראות אותו.
– הוא מתחבא? – לוטש יואליק עיניים מופתעות – אולי הוא פה באיזה מקום – אני מפחד…
– לא צריך לפחד – מחייכת חנה’לה ופניה החיוורות מתלהטות – הוא טוב. כל מה שאני מבקשת הוא עושה לי, ה־כול.
אך הנה נכנס האב והילדים נשתתקו. הוא בא בצעדים מהירים, תחב אצבעותיו בבלוריתו הפרועה והפשיל ראשו אל השעון שעל הקיר: “שש פחות רבע.”
רק עתה הבחינו הילדים כי שימשות החלון האפילו בדימדומי הערב. רות ויואליק התחילו עוקבים אחרי המחוג הגדול, שזחל אט־אט. בסיומן של כל חמש דקות הרטיט המחוג בזיע קל, ואז זעו גם שמורות הילדים המסתכלים בעיפעוף קצר. האב התהלך בחדר בפה קפוץ, ומפעם לפעם העביר מבטו מן החלון אל השעון וחוזר חלילה. יראה סתומה כבשה את ליבה של בת־השכנים: נדמה היה לה, כי אבא של רותי ויואליק יסתער אל השעון וישמטהו מעל הקיר.
השעון צילצל שש, ויואליק פרץ בבכי: “אמא כבר במשטרה… כבר לקחו אותה…”
מתחילה כעס האב על יואליק, ואחר־כך ניסה להשקיטו: “עד שבע עוד מותר ללכת בחוץ. הרחוב מלא אנשים.”
יואליק התייפח ביתר עוז ודרש שיילכו כולם לחפש את אמא. גם רות לא יכלה להתאפק, מחתה דמעה בחשאי ואמרה: "לא נכון, אבא, אתה רוצה שלא נדאג, אני קראתי – “עוצר משש בערב עד חמש בבוקר” – גם חנה קראה.
האב הודיע שהוא יורד למטה להעיף עין בשכונה וביקש מבת־השכנים שתישאר עם הילדים עד שובו. יואליק נאחז במעילו של האב ופרץ בצווחה: “אל תלך, יתפסו גם אותך.”
האב שמט את כנף מעילו מידי יואליק, גער בו שלא יהיה “צורח כחמור”, ויצא.
חנה’לה חשבה: לא נכון לומר “צורח כחמור” – המורה מתקן תמיד שהחמור “נוער” ולא “צורח”. היא נתכוונה להעיר על כך לרותי, אך ברגע זה ניגש יואליק, שבכיו נתקטע בבת־אחת, ואמר בתרעומת, כממשיך בשיחה שפתח בה בינו לבין עצמו: “ואפילו זרקו פצצה היום”…
עיני הילדים התרחבו. הדומיה בחדר נעשתה צלולה יותר, מתוחה מאד, והרהיטים התערטלו בזרות…
– וגם ירו ברובים – המשיך יואליק בנשימה אחת – ואתם יודעים, מן הרובה יוצא כדור כזה עם חוד, שעושה חור, חור קטן פה בלב, ואז מתים. – “אוי אמא!” – התייפח יואליק מחדש, מבוהל מדברי עצמו.
רות השתדלה להרגיע את האח הקטן. היא לא דיברה אליו – פחדה שאם תפתח פיה להגיד דבר־מה, תפרוץ גם היא בבכי – רק החזיקה בכפות ידיו של יואליק, לחצה אותן, ליטפה אותן, ובפניה עירוב של פחד ותחנונים.
יואליק הוסיף לצרוח. רות הירפתה ממנו במבוכה. רצה אל הדלת ופתחה אותה קימעא, משם מיהרה אל החלון, הזדקפה על בהונותיה והצמידה את אפה אל השימשה. היא נשמה ברהיטות, דוק־הבל כיסה את השימשה, ופתאום פנתה בבת־אחת לאחור, נשכה את שפתה התחתונה ופשטה ידיה לעבר חנה: “התפללי, חנה’לה, התפללי לאלוהים, שאמא שלנו תבוא. אני מבקשת, התפללי מיד.”
רגע קט נשארו ידיה פשוטות, ויואליק נשא אליה פנים נדהמות עם שני שבילים לחים על לחייו.
– לא־לא, רותי – נרתעה חנה’לה, וצמתה הקטנה נתפרכסה על עורפה – למה זה אני? הלא זאת אמא שלך. את התפללי, בעצמך התפללי.
– לא־לא, הוא לא ישמע בקולי – התחננה רותי – תמיד אמרתי עליו דברים לא טובים. התפללי, חנה’לה, אותך הוא אוהב. בעצמך סיפרת.
חנה’לה הסמיקה, הורידה ראשה, ואצבעותיה הדקות לפתו את מסעד הכיסא הניצב לפניה. כשחזרה והפשילה ראשה, היו פניה חיוורות מהרגיל, אך קולה הדק היה צלול ובוטח: “אדוני, אדוני הטוב שלי, עשה ככה, שאמא של רותי ויואליק תבוא הביתה. רחמנות על רותי ויואליק. עשה, שאמא שלהם תבוא. עשה ככה. אני מבקשת ממך.” –
היתה דממה. הילדים עמדו קשובים. המחוג הגדול זחל בעצלתיים, ובסוף כל חמש דקות הרתיע עצמו בזיע קל ונקישה עמומה.
– אפילו אין שומעים כלום – התרעם יואליק.
–היא תבוא, תבוא. אני יודעת – לחשה חנה’לה.
עברו עוד דקות אחדות. יואליק התחיל לפטפט על בית־האסורים. הוא היה בטוח שאמא תוחזק שם עד הבוקר.
אף אחד מהילדים לא ראה בעיניו בית־כלא, אך הם ידעו שיש שם ברזילים בחלונות, שאין מיטות, והאסירים ישנים על קש, פשוט קש המונח על הרצפה. ויואליק הוסיף “שיש שם אפילו עכברים גדולים, יותר גדולים מחתולים.”
הילדים מילמלו בלחש ואזניהם דרוכות לכל רחש מבחוץ.
והנה חרקה דלת הפרוזדור ונשמע קול צעדים במעלה המדרגות. מישהו מהקומה השניה שאל: “אסתר – את? באמת אסרו אותך?”
– בוודאי. הייתי כבר במשטרה. תארי לך, חשבתי שכבר אצטרך ללון שם. פתאום מישמשתי בכיסי ומצאתי פיסת־נייר – תרופה שרשם לי הרופא לפני שבועיים – את יודעת. הראיתי להם, אמרתי שהלכתי לבית מרקחת, וזה דחוף. תארי לעצמך, אמצאה כזאת ניצנצה במוחי – והם שיחררו אותי – אמצאה כזאת – פתאום.
היה זה קול אמא המפכפך וצוחק, מפכפך וצוחק.
האב האיץ: “בואי כבר, הילדים לבדם בחדר. יואליק נקרע מרוב בכי.”
יואליק לא בכה. האם התפלאה שהילדים לא פרצו לקראתה בצהלת חדווה. הם עמדו בלי־נוע, וכשחיבקה אותם ולחצה אותם אל חזה, ליכסנו עצמם, ועיניהם הפליגו אל בת־השכנים, שפניה נהרו כלפיהם ברוך. יואליק זקף כנגדה מבט־פליאה שוקק, ורותי החליפה אתה חיוך דק, מאוֹתת, חיוך של ברית־סתרים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.