הרכבת זזה. שריקת הקטר התגלגלה על פני מישטח שדות קצורים, והדיה נמוגו במרחקים. פרות רועות בשיפולי הסוללה זקפו ראשיהם והקשיבו לתיקתוק הגלגלים בעיניים תוהות. ליאות מיישנת־מרגעת כבשה את שמואל ונמזגה לתוכו כשיקוי־מרפא. הוא השתטח על אחד הספסלים בקרון הריק למחצה והניח את ראשו על חבילתו.
בסמוך ישבו איכרים מספר, שחזרו מן העיר אחרי משפט בעסקי־קרקעות. זקן, שעורפו מדולדל ומקומט כעורף הצב, הדליף את טירטורו הכבד על הראשים המיוגעים:
– מכיוון שאותו מיצר, כלומר – המיצר הישן הקיים מדור־לדור – מן הסכר מוצאו, שם הוא מתחיל (המקל המסוּקס שבידו הדגיש את ה“שם” בדפיקה פסקנית) ומשם הריהו פונה שמאלה, הולך ונמשך עד האבן הגדולה בקצה אחוזתו של הכומר. קבלה היא בידי. מימות אבי־זקני. אחר־כך, המתינו –. המקל ניתק מריצפת הקרון וניתלה באוויר.
– מה בצע? – הטיח כנגדו איכר צעיר – אתה, סבא, במקל, והפריץ כנגדך במפה – שחור על גבי לבן – זהו!
– הרף, אל תבלבל. תן לסיים. – ומקלו של הזקן ירד לריצפה ונשׂתרך בין הרגליים המפושׂקות לתאר את הגבול: אחר־כך ימינה, במשעול, לאורך בית הקברות, מצד האשוּחים, מצד האשוּחים, עמיתיי החנוּנים! – קרא הזקן בריתחה – היטב זוכר אני. ינוקא הייתי אז – כזה… את האווזים נהגתי לשדה באותו משעול עצמו…
שמואל קלט את הדברים, כשהוא הולך ומתנמנם, ולעיניו המתערפלות נתמשכו משעולי־שדות מסוּיגים קירות חיים של שיבלים מתנועעות, ביצבצו דגניות חבויות, ובית־הקברות הכפרי הופיע במראה על עצי הדובדבנים שבו ועשביו הדשנים, הגבוהים.
הוא נרדם. שכוב היה אפרקדן, ראשו שקוע בחבילה שמראשותיו, וכובעו המכסה על פניו זע ימינה ושמאלה עם תנועת הקרון, זע ומגלה חליפות זווית־מצח מקומרת, צלע־אף מתרחב בקצהו ובדל־אוזן שקוף.
כשהתעורר ופקח עיניו, כבר נטתה השמש לצד מערב. הרכבת עמדה. נערות כפריות צבאו על הקרונות מבחוץ והכריזו בקולי־קולות על מימכרן: פירות, כותח טרי, לביבות־בשר. הקטר המפוחם נזף בטרדניות בשריקה זועפת, הטיל כנגדן סילונות אדים ותימרות עשן, ונמלט.
דימדומי השקיעה נשתלחו על פני המישור. שמואל הביט בעד החלון ושלווה רוויית־רוך מילאה את נפשו. כך היה חש בילדותו, בהתעוררו מתרדמה לאחר בכייה ממושכת על משאלה שלא ניתנה לו…
האיכרים ירדו. הרכבת המשיכה לרוץ בדרכה. צללי־ערב פשטו בקרון הריק, ורק באמצע הריצפה רטטה שלולית־אור קטנה. מהקרון הסמוך הציץ אברך זלדקן, ומיד הסב ראשו אחורנית:
– ריק, יהודים, ריק. בואו לכאן!
בין המתלקטים לקרון, הכיר שמואל שניים מבני עיירתו: את קלמן הסרסור ור' נוח סוחר־הפשתים.
– נו, כמה יש לנו כבר? – התרוצץ האברך הזלדקן – ששה? האדון הסטודנט אף הוא יצטרף למנין. מי זה יתן לו לברוח מכאן? בעל־כורחו נצרפהו. רק את הכובע יחבוש נא לראשו, אין דבר – לא יזיע בו עכשיו: החום פג. ובכן, יש לנו כבר שבעה – ברוך השם! נחוצים עוד שלושה. נמצא, אם ירצה השם, נמצא עוד שלושה יהודים, – שידל את עצמו בנעימה, ותוך כדי דיבור חזר ופרח לקרון הסמוך.
שמואל חבש את כובעו והתבונן מן־הצד בבני עיירתו.
קלמן הסרסור היה כרוך אחרי סוחר־הפשתים המסורבל ודאג לרווחתו:
– יתן לי, ר' נוח את מזוודתו, ואשים אותה על האיצטבה – אה? אינו רוצה? אם־כן, אשים אותה כאן, תחת הספסל.
המ… נהם הסוחר, יושב בהרווחה וכריסו מתרבצת על שוקי רגליו הקצרות – אבל מעט מים… צריך ליטול ידיים לפני התפילה.
– באמת, באמת. – נתחמצו פניו של קלמן – איך אפשר בלי נטילת ידיים?… אבל בשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובה, כמדומה לי – – – לפי ה“שולחן ערוך”, עימעם הסוחר לתוך זקנו, אפשר להסתפק – – בקהווה, למשל? – הרתיע קלמן בשמחה – בקבוק מלא קהווה יש לי בחבילתי.
– מילא.
– סוחר־הפשתים פשט ידיו לתוך חללו של החלון הפתוח, והסרסור יצק עליהן את הקהווה מבקבוקו. האברך הזלדקן הצליח בינתיים להשלים את המנין. שני אברכים מבין הנוספים החזיקו בעתון. האחד, קצר־ראייה, נבר בחוטמו בין השורות, והשני, גבוה הרבה יותר וזקנקן נאה לסנטרו, הביט לתוך העתון מעל ראש חברו והצטחק בשביעת־רצון:
– מה אמרתי לך? עכשיו רואה אתה מה כוחו של האשכנזי. הביא את “פוני” לבין אגמי־המים ושנה לו פרק כהלכה. לבין הביצות! כמו שנאמר “וישׂאהו רוח ויתקעהו ימה סוף” – מפלה גמורה!
– זה אתמול כתב העורך של “האזרח” – משך בכתפיו קצר־הראיה
– שצבאנו הולך מחייל אל חייל.
– עורך “האזרח”! – שירבב חברו את שפתיו בביטול – משה מסיני!… יודע אתה מה קרה ערב המלחמה הקודמת – מלחמת רוסיה ביפאן? יום אחד לפני הכרזת המלחמה פירסם סוקולוב, נחום סוקולוב הגדול, עורך “הצפירה”, מאמר ארוך והוכיח באותות ומופתים, כי מלחמה בין רוסיה ליפאן לא תיתכן. בשום אופן. שומע אתה? – ממש כך. והנה קם “פוני” ועשה את ההפך מזה: לא חשש כלל שעל־ידי כך יתבדה תלמיד־חכם בישראל…
הזלדקן טפל פעם ופעמיים על הספסל הקידמי, וקולו הדק התנגן בהנאה ובחדוות־נצחון: “אשרי יושבי ביתך”… חלל הקרון נתמלא מילמול חשאי, שנתערב בו שאון הגלגלים וצילצול הזגוגיות בחלונות, שרעדו מטילטולי הקרון. רצועות הארגמן והזהב בשולי האופק דעכו ולבשו גון תכול־אפור. האלון הבודד, הרחק בלב השדות, שזהורית אחרונה דלקה עדיין בצמרתו, נראה במרוצת הרכבת כסובב על עומדו ופורש זרועותיו לארבע רוחות העולם העוטף צל.
יהודים התפללו ברצינות עסקנית. יהודים הנושאים בקירבם את הכול
– את מולדתם הקדומה, את אלוהיהם. את אמונתם – התפללו בקרון־הרכבת כמו בבית־הכנסת. הספסלים המשחירים, השחוקים ושׂרוטים, עם ציבורי החבילות והמזוודות, לא הפריעו בעדם. הנה עמדו דום בתפילת ה“שמונה־עשרה”, רגליהם מצומדות ופניהם לצד מזרח. זה עוצם עיניו, אחר כובש מצחו בכף ידו, מישהו פולט אנחה קטועה, – ושמואל חש שאווירה קרובה, חמימה, ספוגה עצבות מתוקה מלפפת אותו מסביב וחודרת לתוכו פנימה. יתכן, כי גם בשעה זו, אגב תפילה, לא אחד מהם מוסיף להגות במשׂאו ומתנו, בשקי הדגן המוטלים במחסן, בחבילות הפשתים שבעלייה, בטירדות משפחה ופגעי־חיים שונים – ועם זאת, חש הוא, שמרחפת על כולם איזו השראה מיוחדת, היונקת מעולמות אחרים הרחוקים מעולם המעשה. וטוב לו לעמוד גם הוא כמותם, ללחוש את הפסוקים השגורים עדיין על פיו, כשעיניו צופות באופק הכבוי, ורוח הערביים הקלה, החרישית, מתנשבת בעד החלון ומחליקה על פניו וצוארו.
אה! – שיפשף הזלדקן את כפות ידיו בקורת־רוח עם גמר התפילה – חטפנו “מנחה”. מזלי הוא. “יאהר־צייט” לי, ומאמש הייתי דואג, שמא אחמיץ את ה“קדיש” האחרון.
– כן, כן, – נענה האברך הגבוה – מזלך הוא ש“פוני” טרם התחיל להעביר במסילה זו את צבאו לעבר הגבול האוסטרי. איך היינו מתפללים במעמד חיילים?
– “במעמד חיילים?” – חזר קצר־הראייה – כשיתחיל מסע הגדודים, תהיה הכניסה לרכבת זו אסורה לאזרחים – גויים ויהודים כאחד.
– איי, איי – נאנח קלמן – לפני חמש שנים, כשהוּחל בסלילת הקו אמרתי: יהודים, לא לטובתנו מהתכוון “פוני”, אל מעיו של הקיר"ה מפלס הוא את המסילה הזאת…
– לא יזכה לכך – רטן ר' נוח, כשהוא מושך כלפי מעלה את גביניו העבותים – עד ש“פוני” יחגור את מכנסיו, יעבור הקיר"ה ועד קיוב יגיע.
– הלוואי – התפתל הזלדקן – ידיו ועיניו נשואות למעלה – הרי אז ניסע ל“ימים נוראים” אל הרבי מצ’ורטקוב באין מפריע. חסל סדר גבולות ומבריחים. קום וסע הלוך וחזור – תענוג!
– העיקר, הפרנסה – חינן קולו הסרסור – כל הסחורות ממקומותינו היו נשלחות לקיר"ה. עתה ננעלו השערים, והכול מונח כאבן שאין לה הופכין: דגן ופשתים, ביצים ועורות – לאן ילך כל זה?
– על השאלה המרה ענתה שריקה ארוכה של הקטר בלווית קול פעפוע תוסס של אדים נפלטים. הרכבת נעצרה. הסרסור חפז להוציא את מזוודתו של הסוחר מתחת לספסל:
– יורדים, ר' נוח! הנה המזוודה שלו.
העיירה שכנה במרחק שלוש פרסאות מן הרכבת. הסוחר עלה לכרכרה היחידה שחיכתה לנוסעים, והסרסור פרש לירכתי המסילה והפליג ברגל בשביל החוצה את השדות.
שמואל מסר את מטענו – מזוודה וחבילה – לידי העגלון:
– מסור אותם לדבורה האלמנה ברחוב העגלונים, אני הולך ברגל.
מחר אשלם לך.
קלמן לא הרחיק הרבה, ושמואל הדביק אותו במהרה ונילווה אליו.
– מי לך בעיירתנו? – שאל קלמן.
– יליד העיירה אני – ענה שמואל.
– זהו – נעצר הסרסור וטפח על שכמו – כל הדרך הסתכלתי בך, פניך היו מוּכרים לי – עכשיו נזכרתי: הרי אתה בנה של דבורה האלמנה, אביך היה אהרון־משה החזן. יהודי יקר היה אביך. בעל־תפילה למופת, ה“מנחה” שלו בערב יום־כיפור – עד היום טעמה אצור בעצמותיי. נוסח! נוסח כפשוטו, בלי סילסולים וקפנדריות, אבל איזו מתיקות!
שמואל כמעט לא הכיר את אביו, שמת עליו בילדותו. שמורה היתה בזכרונו בבואה מטושטשת של יהודי גבוה, רחב־כתפיים, לבוש קפּוטה ארוכה, ושׂערות־שיבה בזקנו. גנוזות היו בתוכו גם תחושות עמומות הקשורות בדמות אביו, משהו נעימות מופלאה, שחש שעה שאביו החזיק אותו על ברכיו, ושמחה שהציפה אותו, כשהיה עומד לצד אביו על הספסל בבית הכנסת… אביו מגולל את ספר התורה המוטל פתוח על הבימה, מושך ומעביר לצידו את יריעות הגווילים הצהובים מידי יריבו המחזיק בספר־התורה מהעבר השני: חלקו של אבא הולך ומתעבּה, וחלקו של היריב הולך ודל, הולך ומצטמק…
ברור ביותר זכוּר היה לו המראה האימתני: תבנית־גוף ארוכה־ארוכה שׂרוּעה על הרצפה, מכוסה סדין לבן, ושני נרות דולקים למראשותיה. הוא, הקטן, אינו משיג בדיוק מה זה “אבא מת”. נדמה לו, כי שם מתחת לסדין עושה אבא משהו חשוב ורציני מאוד, משהו מעין “בירכת־כוהנים”, ולכן כולם כה נלחצים אל הקירות וצועדים בזהירות.
כשגדל, היו בני העיירה מזכירים לו לעיתים קרובות את אוּמנותו של אבא, מקלסים את נועם קולו וחוזרים על קיטעי־תפילה לפי הנוסח שלו.
אך קלמן הסרסור, המהלך לצידו, לא חדל כל הדרך מלפזם את זמירות אביו בקול רפה אך מלא רגש, שחברו לו כמקהלה צירצורים של המוני חרגולים ושירת צפרדעים באגמים הרחוקים. העיירה לא נראתה עדיין, אך מעל ההרים שמעבר לה ניצנצנו אורות הכפר הקלושים.
– איזה חזן! איזה חזן! – משך קלמן בהתפעלות – וצדיק היה האיש, צדיק אמיתי, בלא גוזמה. זוכר אני אותה שנה, כשנגמר בנינו של בית־הכנסת החדש ורק תנורים חסרו בו – הכסף לא הספיק. איך אפשר להתפלל בחורף בבית כנסת שאין בו תנורים? והנה בא אביך והציע לגבאים שיעבור לפני התיבה ב“ימים נוראים” ללא־תשלום, ובדמי החזנות יקימו את התנורים בבית. וכך הווה. בדמי החזנות נבנו שני התנורים העגולים העומדים שם עד היום. הוא, אביך, כבר היה חולה אותה שנה. בשארית־כוחו התפלל. לא עברה חצי שנה, והאיש שבק חיים. תפילה אחרונה התפלל אז כשליח־ציבור. היתה זו מסירות נפש לטובת הכלל – ממש מסירות־נפש.
את דבר התנורים, שנבנו בזכות אבא, ידע שמואל עוד בימי ילדותו. שמור עמו זיכרם של אותן ימי־חורף, טרופי־סופה, כשהיה חוצה את תילי השלג, המאַבּכים קטורת לבנה, ומבקיע לו דרך אל בית־הכנסת לומר “קדיש”. לעיתים רחוקות היה מצליח להתחמם מעט ליד “התנורים של אבא”. לרוב היו גדולים וחזקים ממנו הודפים אותו הצידה. היה חוזר הביתה בבכי, ואמו בוכה יחד אתו: “הרי בשארית כוחותיו התפלל למען התנורים האלה, חלבו ודמו משוקעים בקירותיהם”…
“אמא, אמא” – לחש שמואל וחונק דמעה בגרונו. צעירה היתה עוד בימים ההם, יכלה להינשא שנית, ואף הציעו לה שידוכים, אך היא באחת: “בני לא יהיה בן־חורג, די לו שהוא יתום”… וכך עברו ימים ולילות, שנים ארוכות, בעמל מפרך, בדחקות, בייסורים, והעיניים השחורות, המבריקות, עששו בלא־עת, האצבעות נתקשו וציפּורניהן נתגדמו ונתרסקו משיפשוף, גרידה, הדחה…
– נו, אתה הגעת כבר – הוציא קלמן את שמואל מהירהוריו – הרי כאן גרה דבורה אמך, ואני עקרתי מכאן לרחוב השוק. – לילה טוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.