חייו    🔗

מיכאיל יוריאביץ' לאֶרמונטוב נולד במוסקבה ב־1814. אמו מאריה מיכאילובנה היתה בת משפחת אצילים בשם סטוליפין. לאב יוּרי פטרוביץ', לא עשיר ולא אציל, היתה אחוזה קטנה. האם מתה עוד לפני מלאות לבנה שלוש שנים. אחר מותה פרש בעלה אל אחוזתו, והילד חונך בבית אם אמו. הילד שגדל באחוזה למד לאהוב את נוף המולדת, והמראות שראה שם נחרתו עמוק על לוח לבו. סבתא שנסעה להתרפא בקאוקאז היתה לוקחת עמה תכופות את נכדה. הילד התרשם עמוקות ממסעם האחרון לקאוקאז בקיץ 1825. אהבתו אל הקאוקאז עמקה והלכה ברבות השנים.

הנער זכה לחינוך מעולה וסיגל לו לשונות צרפת, גרמניה ויוון.

הנער חיבב מאוד ספרים ובעודו בן שלוש עשרה כבר גילה ידיעה רבה בספרות הרוסית והלועזית, ששאב בספריתה הגדולה של סבתו. הנער חיבב ביותר את שירי פושקין, והיצירה הראשונה שהעתיק למחברתו בתשומת לב רבה, היה שיר סיפורי של פושקין. הנער שמע סיפורים רבים על מלחמת 1812 מפי אחדים מבני משפחתו שהשתתפו בקרבות, לרבות בּוֹרוֹדינו. גם אבי המשורר היה בין הלוחמים. באחוזת סבתו שמע הנער לראשונה על הדקאבריסטים. אמנם מרד 14 בדצמבר 1825 דוכא, אולם חשיבותו בתולדות רוסיה היתה גדולה על אף כשלונו. שני אחי סבתו היו קשורים לתנועה הדקאבריסטית. הידיעה על העלאת חלק מן המורדים לגרדום ועל דין הגלות על השאר, עשו רושם עמוק על הנער. באחוזה עמד מקרוב על חיי עמלם של האיכרים. רבות שמע גם על תנועת פוגאצ’וב.

השירים הראשונים    🔗

בסתו 1827 עקרה הסבתא מאחוזתה למוסקבה ולקחה עמה את הנכד. הצעיר נמסר לפנימיה של בני האצילים, שהוקמה ליד אוניברסיטת מוסקבה. כאן קיבלו את חינוכם בשעתם גם אלכסנדר סרגייביץ' גריבּוֹיאֶדוב, המשורר הרומאנטי והמתרגם־האמן ז’וקובסקי ואחרים. סבתו שכרה את המשכיל הנודע זינוֹביאֶב לשמש מורה לנכד. תלמידי הפנימיה יסדו חוג לספרות, שהיה פעיל ביותר. בכתב־עת שהוציא חוג זה נדפסו שיריו הראשונים של לאֶרמונטוב. בן 14 היה כשהחל “לפברק שירים” לפי עדותו. נסיונותיו הספרותיים הראשונים אבדו. ידוע לנו שיר סיפורי בשם “צ’אֶרקאֶסים”, שנכתב תחת רשמי ביקורו בקאוקאז ב־1825. לארמונטוב הצעיר עשה שנתיים בפנימיה וחיבר באותה תקופה כחמישים שירים ליריים ושירים אפּיים אחדים. בשיריו הראשונים בולט היסוד המדיני. הוא נתרשם ממאורעות אחדים שאירעו באוניברסיטה. משורר־סטודנט נלקח בניגוד לרצונו לשרת בצבא על שתקף בשיריו את הממשלה. המשורר בן החמש עשרה כתב שיר פוליטי מובהק בשם “תמונת אדם תורכי”, בו הוא תוקף את המשטר. בשירו “מונולוג” מוצאים אנו לראשונה את רעיונן היסודי של יצירותיו החשובות: גורלו הטראגי של הרוסי המתקדם בתקופה שלאחר המרד הדקאבריסטי, בימי שלטונו של הצאר ניקולאי. אותה שעה למד בשקידה וזכה בפרסים על הצטיינו בלימודיו. הצאר ביקר בפנימיה ב־1830, והמוסד לא מצא חן בעיניו. משום כך פקד להפכו לבית ספר תיכון. בשנת 1830 בילה את הקיץ באחוזת קרוביו. שם עקב מקרוב אחר חייהם הקשים של האיכרים ומצא ענין בשיר הרוסי העממי. בסתו אותה שנה נתקבל לאוניברסיטת מוסקבה. אוניברסיטה זו מילאה תפקיד חשוב בהתפתחות החברה ברוסיה בימים ההם. המחשבה החופשית פשטה בין תלמידי האוניברסיטה שנלחמו בפרופיסור הריאקציוני מאלוב. באוניברסיטת מוסקבה למדו בימים ההם צעירים שתרמו לאחר זמן רבות לתרבות הרוסית כביאֶלינסקי, האֶרצאֶן וגוֹנצ’אַרוֹב. לארמונטוב ייסד קבוצה שגילתה התענינות מיוחדת בספרות ובתיאטרון וכתב בימים ההם מחזה בשם “האדם המוזר”. הוא תיאר בעיקר את יחסם האכזרי של האצילים אל עבדיהם. הוא גילה התענינות מיוחדת בספרות הרוסית והעריץ ככל בני הנוער הרוסי את פושקין. ביאֶלינסקי מציין, שהכל ראו בלארמונטוב את יורשו של פושקין. שירו הסיפורי הראשון של לארמונטוב “האסיר מקאוקאז”, שנכתב ב־1828, הושפע השפעה עמוקה משיר מעין זה של פושקין. בשיר זה העתיק לארמונטוב שורות שלימות משל פושקין. נוסף לכך ראוי לציין, שנושאן של יצירות אחדות דומה בהרבה לנושאי פושקין כגון “הדימון” או “הנביא”, המשורר בן השש עשרה רכש לעצמו בקיאות גדולה בספרות הרוסית. ברור היה לו שאין בכוחו להביע את רעיונותיו בצורה חפשית, ודבר זה הגביר בו את רצון הפעולה. הוא החליט להילחם בכל כוחותיו למען ביטול משטר, הכובל את רצונו של האדם. אחת התופעות השליליות ביותר של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת היה משטר העבדות. בדראמות הראשונות כגון “האדם המוזר” או “אנשים ורגשות”, תיאר לארמונטוב את סבל העם הרוסי ואת תקוותיו. ראשית שנות השלושים הצטיינה בפעילות פוליטית, ויצירות לארמונטוב משקפות מאורעות אלה. בשיר בשם “נבואה”, שנכתב ב־1830 הוא מתנבא ל“שנה שחורה”. כתר הצאר יפול ויחולל. אותה שנה חיבר את השיר “נובגורוד”, שהוא קריאה למרד. בצרפת פרץ מרד באותה שנה ביולי 1830, שארל העשירי הודח. סימני מהפכה נראו גם בבלגיה, באיטליה, בספרד, בשוויץ ובפולין. לארמונטוב קידם בברכה את המרד בצרפת ושר שיר ל“דגל החירות”, שצעד “כרוח לפני ההמון הגיבור”. בימים ההם חיבר גם שיר סיפורי בשם “בנה האחרון של החירות”, בו הוא מעלה על נס את עבר המולדת ורואה במאבק העם הרוסי לעצמאותו את סמל אומץ הלב והגבורה. המשורר מתאר כובשים נורמאניים שהגיעו לשטח רוסיה בין המאה התשיעית והאחת עשרה, אולם הרוסים לא נכנעו לפניהם. הפטריוטים נמלטו ליערות והוסיפו להילחם למען שחרור מולדתם. לארמונטוב אינו מסתפק בתיאור העבר בשיר זה, אלא מעלה על נס את הדקאבריסטים, שגורשו לסיביר, אולם גם שם לא קיפחו את אמונתם בעתיד.

התנגשות האדם הפרוגרסיבי עם החברה המפגרת    🔗

במחזהו “האיש המוזר” חשף את פשעי “החברה הגבוהה”. הוא מתאר את אכזריות אנשי החצר, את קנאותם, צביעותם ושפלותם. הוא מציג לעומתם את וואלדימיר ארבינין הנבון, לוחם הצדק. ניגוד זה מסמל את רעיונו היסודי של המחזה: שני מחנות עומדים זה לעומת זה. האצילים בעלי אחוזה במחנה האחד ובמחנה היריב, אדם, בן אותה חברה, אלא שהשקפותיו אחרות, והוא ישר ואמיץ, השונא כל עוול. הכוחות הנאבקים אינם שווים, וארבינין סופו להיכשל. לארמונטוב מגולל כאן אחת השאלות החשובות ביותר של דורו – התנגשות האדם הפרוגרסיבי עם החברה השמרנית והמפגרת, נושא שגריבויאֶדוב כתב עליו את הקומדיה המפורסמת “השכל גורם צרות”.

לארמונטוב הצעיר היה רומאנטיקן. בוידויו הפיוטי המפורסם “אחד עשר ביוני 1831”, מגדיר הוא את עצמו ברוח הרומאנטיקה. גיבוריו מצטיינים ברגשות לוהטים. הם אמיצים ונועזים, ולעולם אינם משלימים עם חיי חולין. להוטים הם אחרי מעשי גבורה. גורלם הטראגי של גיבורים כאלה הוא הנושא היסודי ביצירותיו הראשונות. המשורר היה אדם לוחם מטבעו. אם כי נטה בימי נעוריו לרומאנטיקה, ניכרת עוד ביצירותיו הראשונות התענינות יתירה במציאות. הסתכלותו בחיים ואהדתו לעם הפשוט דרשו ממנו תיאור נאמן של המציאות. את מקום השירים הרומאנטיים תופסים שירים ריאליסטיים כגון “הסתו” (1828), “לידידי” (1829), “השיר” (1830) והשיר המפורסם “העני” (1830).

מות אביו בסתו 1831 הגביר את דכאונו. גם באוניברסיטה נחל אכזבה ומחא נמרצות על המרצים “השוטים והזקנים שנבחרו על ידי האדמיניסטראציה המוגבלת”. הענינים הגיעו לידי כך, שראה לפרוש מן האוניברסיטה “מטעמי משפחה”. בסוף 1832 נסע לבית סבתא לפטרבורג. עם צאתו ממוסקבה כתב: “מוסקבה היא מולדתי ותישאר מולדתי. בה נולדתי בה סבלתי הרבה ובה גם הייתי מאושר מדי…”

פטרבורג היתה ניגודה הגמור של מוסקבה. בירת ניקולאי הראשון, שוטריה ופקידיה ידעו למרר את חיי התושבים. דיכאונו של לארמונטוב גבר. אוניברסיטת פטרבורג סירבה להכיר בלימודיו הקודמים ודרשה ממנו להתחיל בלימודיו מראשיתה. מאחר שתקופת הלימודים הוארכה בימים ההם בשנה נוספת, נרשם לארמונטוב לבית ספר צבאי. שוב עברה עליו שנה קשה ביותר: עליו היה להסתגל לסביבה חדשה לגמרי, בה בלטה עליונותו הרוחנית המוחלטת. מצב רוחו הקשה החמיר גם משום שאנוס היה לפרוש מאהובתו, ווארוארה לופוחינה. בהיותו בבית הספר הצבאי המשיך בכתיבת הרומאן “ואדים” שהחל בה עוד במוסקבה. נושא הרומאן – מרידות האיכרים. גיבור הרומאן הוא בוריס פטרוביץ' פאליצין, אדם אכזר מושחת המעורר נגדו את האיכרים. הסופר מתאר את המרד באמצעים ריאליסטיים. בשעת המרד מתברר, שפאליצין הוא בעל אחוזה מבודד לחלוטין, ואין אתו איש העשוי להיות לו לעזר. בעלי האחוזה ידעו יפה את חולשתם. הם תלו כל תקוותיהם בצבא הצארי. “מה יכולנו לעשות, ללא נשק, ללא ידידים, כשאנו מוקפים עבדים, הנכונים לאבד כל אשר בידם, ובלבד שיראו את גווית אדוניהם מתנדנדת על עץ התליה?” אומר פאליצין לבנו. לארמונטוב יודע לתאר את עוצמת זעם העם מזה ואת חולשת שלטון בעל האחוזה מזה. “האנשים הסובלים מלאים בדרך כלל ענווה” – כותב לארמונטוב –: “אולם משעלה בידם לפרוק מעליהם את עולם, נהפך הכבש לנמר. הנדכא נהפך למדכא והוא גומל לעושקו מאה מונים על רשעתו ואבוי למנוצחים”.

רעיון הרומאן, המתאר את מרד האיכרים, נולד בלארמונטוב ללא השראה מן הצד, והוא לא ידע, כי גם פושקין טיפל בנושא זה. לארמונטוב כתב את הרומאן בעצם הימים בהם פורסמו יצירות פושקין כגון “תולדות מרד פּוּגאַצ’וב”, “בת הקפיטאן” ו“דוברובסקי”. ומשום כך מפליא הדבר, שלא רק הרעיון אלא אף פרטים רבים הנמצאים ברומאן של לארמונטוב מצויים גם ביצירות פושקין. בעיקר ב“בת הקפיטאן”. לארמונטוב ניצל בכתיבת הרומאן סיפורים ומעשיות של מרד פּוּגאַצ’וב ששמע בילדותו. ברור לו שמרד האיכרים סופו להיכשל בגלל חוסר אחדות. הוא החליט להפסיק את עבודתו על הרומאן, מאחר שלא עלה בידו למצוא כל פתרון לבעיה על אף עיונו הממושך.

מאבק עם הצאנזורה    🔗

ב־22 בנובמבר 1834 סיים לארמונטוב לימודיו בבית הספר הצבאי. שנה לאחר מכן זכה לפירסום מסויים כמשורר ודבר זה נעשה במקרה, בניגוד לרצונו. אחד מחבריו בבית הספר הצבאי, שהיה גם קרובו וידידו, מסר שיר סיפורי של לארמונטוב לעורך כתב־עת, בלי ידיעת המחבר. השיר פורסם בקיץ 1835. במחציתן השניה של שנות השלושים נטש לארמונטוב את הרומאנטיקה וחתר לתיאור נאמן של המציאות ולפשטות הביטוי. ב־1835 כתב מחזה בשם “נשף המסיכות” ועבד על סיפור בשם “הנסיכה ליגוֹבסקאיה”. ב“נשף המסיכות” מצייר לארמונטוב תמונה סאטירית מחיי האצילים והפקידים. הוא חושף את דלות מחשבתה של האצולה, שחיתותה, רדיפה אחר הבצע וקובע שהאיש שאינו מוכן לכרוע ברך בכנסיה אינו מסוגל להשיג שום דבר. הסאטירה של לארמונטוב מתחרה בהומור המר של גריבוֹיאֶדוֹב. סביב ארבינין המרדן וקשה העורף, שאינו זוכה להזדמנות להפגין את כוחו, נרקמת רשת מזימות. החברה נוקמת בו את נקמתה. הסופר מתייחס בביקורת לא רק לאצולה, אלא גם לגיבורו. הוא מגנה אותו על הפיגו את זעמו באמרות חריפות ועל שאינו מגיע לכלל פעולה. במחזה יש לראות נקודת מפנה חשובה בדרך המשורר. הוא עבר דרך ארוכה עד הגיעו לריאליזם הביקורתי של המחזה. התיאור לנפשות הפועלות הוא תיאור חי. הדו־שיח מזהיר, קצר ושנון. כל אחד מגיבורי המחזה מצטיין בסגנון המיוחד לו. המחזה מגלה את התפתחותו המהירה של המשורר תוך פרק זמן קצר. בולשת הצאר, לא התירה את הצגת המחזה והחזירה אותו לידי המחבר, שיכניס בו את “התיקונים ההכרחיים”. ראש הצנזורה דרש שינויים יסודיים עד כדי סילוף רעיונו היסודי של המחזה. לארמונטוב סיים את העיבוד תוך ששה שבועות, הוסיף מערכה רביעית, אך את הרעיון היסודי לא שינה אלא אף העמיק אותו. המחזה נאסר בשניה והוחזר לו שנית להכנסת שינויים. שוב הכניס בו שינויים, אולם את הרעיון היסודי לא שינה, והמחזה נאסר בשלישית.

בסוף 1835 נטל לו לארמונטוב חופשה וחי זמן־מה באחוזה. שם ניגש לעבוד על מחזה בשם “שני אחים”. אחר שובו לפטרבורג המשיך את עבודתו על סיפורו “הנסיכה ליגובסקאיה”. סיפור זה מוקיע את החברה הגבוהה, את אנוכיותה ושחיתותה. כאן מוצאים אנו דבר־מה חדש בלארמונטוב: בסיפור זה הוא מצייר לראשונה את דמותו של קראסינסקי, פקיד קטן שאינו בן האצולה. הגיבור החדש של לארמונטוב הוא סמל וטיפוס של הפקידים הנמוכים בפטרבורג מאותם הימים. הסיפור מתאר את הסכסוך בין הפקיד הנמוך ובין הקצין, בן האצולה. המחבר מתאר את עולם הפקידות הפטרבורגית באמצעים ריאליסטיים ומעמיד לעומת דלות הפרברים את עושר מרכז העיר.

דמותו של קראסינסקי קרובה ללא ספק לדמות גיבורם של סיפורי גוגל. גם בתיאור פטרבורג יש דמיון לתיאוריו של גוגל, ובכל זאת יש הבדל בין השניים. קראסינסקי אינו הפקיד המעונה של גוגול, המעורר בקורא רגש השתתפות צער בלבד, אלא בן־אדם המוחה על העלבונות ואינו משלים אתם.

פסל ארבע מאות שירים    🔗

“נשף מסיכות” והסיפור הבלתי מושלם “הנסיכה ליגובסקאיא”, שניהם מסמלים את תקופת מעברו של הסופר מן הרומאנטיקה של הריאליזם. כך הגיעה שנת 1837, בה מלאו עשרים וחמש שנה לקרב בּוֹרוֹדינו ולגירוש הכובשים הצרפתים מעל אדמת רוסיה. בעשרים וחמש השנים האלה נוצרה ספרות סביב מאורעות 1812, אולם מרביתה היתה “נאמנה” לקו. פאטריאוטיזם מזוייף זה הסעיר את לארמונטוב, ותגובתו היתה הימנונו הנפלא לעם הרוסי. הוא כתב שיר זה כדי להציג את אהבת המולדת ושירותה מול שלטון העריצות של המעמד החברתי העליון. לארמונטוב מדגיש, שברוסיה הצארית אין אדם מן העם יכול לזכות להוקרה, וכי אין מעריכים כראוי את מעשה גבורתו. מאורעות 1812 וגבורת העם מוסיפים להעסיקו. בפואימה “צ’אֶרקסים”, שהיא הפואימה הראשונה של המשורר, הידועה לנו, הוא מתאר את נצחון צבאות הרוסים על חיל נפוליאון. את נושא מלחמת ההתגוננות אנו מוצאים בשירים אחדים, המוקדשים לנפוליאון. גם בשיר המפורסם “שני ענקים” (1832) הוא מעמיד זה לעומת זה את הכובש הזר, “הנועז עד כדי חוצפה” ואת העם הרוסי, שגבר על השליט הצרפתי. מלחמת 1812 היה בעיני המשורר המאורע החשוב ביותר בתולדות מולדתו. בשיר “בּוֹרוֹדינו” מתאר הוא את המלחמה הזאת, את הקרבתם העצמית של חיילים רוסיים, את אהבתם העמוקה למולדת ואת מלחמתם המרה. תיאור קרב בורודינו מדוייק ונאמן למאורעות, שאפשר לראות בו בצדק כרוניקה פיוטית. תמונות הקרב של “בורודינו” הן ריאליסטיות ביותר. הוא שילב בשיר פתגמים רוסיים רבים. גאוותו הלאומית קשורה בשיר פאטריוטי זה לביקורת שמתח על החברה בימי ניקולאי הראשון. הוא הקדיש לנושא זה שיר שני בשם “שדה בורודינו”,. אולם רב ההבדל בין שני השירים. בשיר הנעורים מתאר המשורר את המאורע ההיסטורי הגדול בסגנון רומאנטי. ואילו “בורודינו” הוא שיר ריאליסטי בהחלט. במקום ההשוואות הרומאנטיות השגרתיות באו דברים הלקוחים מן החיים. לארמונטוב נמנה עם הסופרים המעטים, שידעו למתוח ביקורת חריפה וקשה על יצירותיהם הם. לפני “בורודני” חיבר כארבע מאות שירים ליריים ופואימות אחדות, אולם הוא פסל את כולם. “בורודינו” פתח תקופה חדשה בתולדות הספרות הרוסית. במקום שירים מלאכותיים ומנופחים בא סיפור עממי ופשוט. מבקרים רבים סבורים, ששיר זה פתח דף חדש בתולדות השירה הרוסית. המציאות הפשוטה והקרה של הימים ההיסטוריים הגדולים הופיעה בפעם הראשונה בכח ביטוי עז בספרות. טולסטוי הגדול הודה, שהגרעין המרכזי של הרומאן “מלחמה ושלום” היה השיר “בורודינו”. ב־27 ביולי 1941 לרגל יום הולדתו המאה של לארמונטוב ציין ה“פראבדה”: “בורודינו הוא אוצר יקר של הספרות הרוסית. אין למצוא פאטריוט רוסי, שלא ידע את השיר הזה ושלא יכיר תודה ללארמונטוב על החינוך הפטריוטי שנתן לו”.

“מות המשורר”    🔗

אלכסנדר סרגאייביץ פושקין נפצע פצעי־מוות בדוקרב בפטרבורג ב־27 בינואר 1837. הידיעה על מות המשורר זיעזעה את כל רוסיה. האצולה המקורבת לחצר לא הסתירה כלל את שמחתה לאיד ורק זעם העם שפרץ, הרתיע אותם ואת הממשלה. לארמונטוב לא הכיר את פושקין אישית, אולם הוא העריץ אותו מעומק ליבו. בו ביום שנודע לו על מות פושקין, כתב לארמונטוב את שירו, בו נפרד מעל חברו, המשורר הדגול. הוא לא נרתע מלכנות את הרוצחים בשמם הנכון. השיר הועתק בכתב־יד, והמספר פאנאיב (1812–1862) מספר ששיר זה הועתק בעשרת אלפים טפסים, ורבים למדוהו על פה. לארמונטוב הוסיף אחרי כן שש עשרה שורות לשירו זה, “מות המשורר”, ובתוספת זו הוא מזהיר את האצילים, מקורבי החצר, כי קיים בית דין של מעלה והפושעים יבואו על עונשם. גם אם בית דין של מטה אינו פוגע בהם. לארמונטוב מופיע בשירו זה לא רק כמשורר, אלא גם כמהפכן וכחלוץ הנאום הפוליטי השירי. לוּנאַצ’אַרסקי (1875–1933) ציין, כי בכל הספרות הרוסית קשה למצוא שיר כמוהו, שיבטא באותה חריפות ובאותה עוצמה את הזעם האציל, המכוון על האצילים המנוונים, כשירו הגדול הזה של לארמונטוב לרגל מות פושקין.

השיר הזה פירסם בבת אחת את שמו של לארמונטוב ברבים ובישר, שפושקין השאיר אחריו יורש. מובן מאליו, ששיר זה הגיע עד מהרה לידי הבולשת הצארית ולידי מפקדו העליון של משמר הכבוד בחצר, מיכאיל פאבלוביץ', אחי הצאר. נאסר לא רק לארמונטוב אלא גם אדם אחד, ראַיאֶבסקי, שהפיץ את השיר ברבים. ראיאֶבסקי ניסה בהגנתו לגלות בשיר פנים שלא כהלכה כדי להציל נפשו, אולם לארמונטוב לא עשה כמוהו. הוא הכריז בעדותו הרשמית: “לא יכולתי לגנות את שירי: האמת היתה מעודי קדושה בעיני”. המשורר נענש עונש חמור: הוא הועבר על פי “הוראה עליונה” לגדוד צבא שחנה בניז’ני־נובגורוד. היה זה עונש חמור, כיוון שבקאוקאז נטושה היתה מלחמה מרה בתושבי ההרים, וגדוד זה השתתף בפעילות בקרבות אלה. משמעותו האמיתית של גירוש זה היתה למעשה פסק־דין מוות.

לארמונטוב לא הגיע לחזית, מאחר שחלה בדרך ונשלח למקום מרפא בקאוקאז. שם כתב פואימה בשם “על הצאר איבאן ואסיליאביץ', שומר ראשו הצעיר והסוחר הנועז קאַלאֶסניקוב”. רוח השירה העממית הרוסית מצאה את ביטוייה בפואימה זו. המבקר הנודע ביילינסקי ציין, שיצירה זו בשלה, אמנותית ועממית כאחת. זוהי פואימה המתארת את דמותו של הצאר איבאן הרביעי באור חדש לגמרי. ההיסטוריונים של הריאקציה תיארוהו כשליט אכזר. ואילו לאֶרמונטוב מדגיש את אופיו החזק ואת גדלותו הנפשית. מאחר שהמשורר היה גולה מדיני באותה תקופה לא יכלה יצירתו להתפרסם בשם המחבר, והיא נדפסה כיצירה אלמונית.

פעילות ספרותית קדחתנית    🔗

לאֶרמונטוב הירבה לסייר בקאוקאז ועשה גם בטיפליס, בה חנה גדודו. הגדוד לא נשלח לקו האש כיוון שציפו לביקור הצאר. בקאוקאז נזדמנו לו ללאֶרמונטוב אחדים מן הדאֶקאבריסטים, שגורשו תחילה לסיביר ואחרי־כן הועברו כחיילים טוראים לגדודי קאוקאז. עבודת הפרך, הסבל והעינויים נתנו אותותיהם באנשים אלה, אשר שוב לא ניתן להכיר בהם את המורדים המזויינים משנת 1825. אך המשורר לא שהה זמן רב בטיפליס. בפקודת הצאר מ־11 באוקטובר 1837 הוחזר המשורר, אך לא לפטרבורג אלא לקרבת נובגורוד. לארמונטוב היה עושה ברצון בקאוקאז, שכן גילה ענין רב בתושבי ההרים, בחייהם ובמנהגיהם. משכו את ליבו אגדות הטאטארים והגרוזינים. הגירוש לא חולל כל שינוי בנפש המשורר פרט לכך שחיזק את רצונו להילחם למען החירות. הוא משווה את עצמו לרומח, היינו לנשק מסוכן.

בשתדלנותה של סבתו הוחזר המשורר באפריל 1838 לפטרבורג. בחזרו כבר הלך שמו לפניו כמשורר. שיריו “מות המשורר”, “בורודינו” ו“השיר על הסוחר קאַלאֶסניקוב” קבעו לו מקום נכבד בין המשוררים הרוסיים. הוא בא במגע ער עם הסופרים בני־דורו והשתתף בכתב עת ספרותי חשוב, בו החל לפרסם מאז מארס 1839 פרקים שונים מ“גיבור דורנו”. בפטרבורג נפגש עם גוֹגוֹל, וידוע לנו, שביום הולדתו של גוגול קרא לפניו את שירו האפּי “מצירי”.

אותה תקופה היה לארמונטוב פורה ביותר ביצירתו הספרותית. ב־1838 סיים את הנוסח האחרון של השיר הסיפורי “דימון”, שעבד עליו כעשר שנים, שכן החל פואימה זו ב־1829 וסיימה ב־1838. אולם ב־1841 חזר וליטשה. על אף צורתה הרומאנטית תוקפת יצירה זו בחריפות את סביבתו ומסירה את הלוט מעל פני החברה הגבוהה, החיה בלי “מטרה ועקבות”. פואימה זו כוללת מחאה חריפה על דיכוי האישיות ומסתיימת בקריאה נלהבת למלחמה למען החירות. ביאֶלינסקי מציין במסה, שכתב ב־1846 על פושקין, שה“דימון” ללארמונטוב הוא בחינת הריסה צורך בנין ושלילה צורך חיוב. היצירה מעוררת ספיקות, אולם לא לגבי עצם המציאות אלא לגבי צדק זה, יופי זה ואושר זה. הוא מצביע על אידיאל חדש: תנועה בלתי פוסקת, התחדשות מתמדת, היא הדימון הנצחי.

בשירו “הגלאדיאטור הגוסס”, שנכתב ב־1836, דוחה לארמונטוב את הרומאנטיקה המערבית. שנתיים אחרי כן הוא תוקף את האֶפיגונים בספרות הרוסית, על פרישה מן המסורת המפוארת של פושקין. הוא מגנה את הרומאנטיקה הריאקציונית בשיר “אל תאמין לעצמם” שנכתב ב־1829. לארמונטוב מייעץ למשורר צעיר, בעל נטיות רומאנטיות, שיתיחס בפקפוק ל“השראה” שלו. הוא דוחה כתיבה בלשון מלאכותית ורומאנטית. בשנה שלאחריה חוזר המשורר לשאלת הרומאנטיקה והריאליזם בשירו “העתונאי, הקורא והסופר” הוא תובע בשירו זה מן הסופרים לכתוב בפשטות.

השיר הסיפורי “אשת החשב מטאמבוב” כתוב ברוחו של פושקין כפי שהיא באה לדי ביטוי בעיקר ברומאן בחרוזים “אוֹניאֶגין”. המשורר משתמש בעלילה העליזה והלגלגנית – קצין זוכה בקלפים באשת החשב – כדי לתאר בצורה קלה ונוצצת ובריאליזם אמיתי חיי עיירה רוסית ומוסרה. עוד מראשיתו של השיר – תיאור העיר טאמבוב – מוכיחה שהמשורר הצטרף לזרם הריאליסטי. לארמונטוב יוצר דמות חייה בחשב הזקן, בובקובסקי, המתפרנס בעיקר על לקיחת שוחד, השונא כל עבודה מועילה, אוהב את משחק הקלפים ואת השמפנייה ואינו נרתע מפני משחק בקלפים מסומנים. פירסום הפואימה לא גרם נחת מרובה למחבר, כיוון שהצנזורה והעורכים הכניסו בה שינויים ניכרים.

לארמונטוב התווה לו תכנית ספרותית מקיפה, כשניגש לכתיבת השיר הסיפורי הגדול “סאשקה”. אך הוא לא סיים את יצירתו וכתב רק את הפרק הראשון ואת ראשית פרקה השני, אולם קטעים אלה מעידים על היקפה ועל עומקה של התכנית. הפרק הראשון מתאר את מוסקבה ומציג את שכבות החברה השונות. כל שורה חדורה איבה למשטר. לעומת החברה הגבוהה המושחתת הוא מציג לפנינו גיבורים אמיצים ובעלי אופי חזק. הם המסמלים את רוסיה והם הערבים לעתיד המולדת ולא האדונים החשובים המתרפסים לפני כל זר. המשורר מצליף הזרים המרובים השורצים ברוסיה באותה תקופה, וביניהם מרגלים מסוכנים. הפואימה חדורה לעג לרומאנטיקה.

בימים ההם החל לעבוד על פואימה אחרת “אגדת ילדים”, אף היא לא הושלמה. גם בה יוצא המשורר להתקפה על האצולה, על משטר העריצות, על חיי החצר. בעשרים ושבעת הבתים שנכתבו נתכוון לצייר תמונה מקיפה על רוסיה בשנות השלושים. שוב אנו רואים את האצילים הפחדנים והשפלים מזה ואת הפטריוטים הנאמנים והאמיצים מזה. הנושא חוזר על כך גם בפואימה “מצירי”. את גרעין הנושא מצא המשורר בסיפורו של משרת, ששמע בימי שהותו בקאוקאז. הטראגדיה של הפרט נהפכת כאן לטראגדיה של הכלל. רעיון החירות מתנגש עם החוקים הנוראים של עריצות הפרט והממשל. טוב המוות מן העבדות וחיי חירות קצרים טובים מחיי שעבוד ארוכים – זהו רעיון היסוד של הפואימה.

דו הקרב הראשון ותוצאותיו    🔗

אמנם החזיר ניקולאי הראשון את לארמונטוב מן הגולה, אולם יחסו העוין אל המשורר לא נשתנה, שכן אף לא העלה לארמונטוב על דעתו לבקש סליחה. יצירותיו האחרונות תקפו בצורה חריפה יותר את אנשי החצר ואת החברה הגבוהה. כל אלה שהוקעו על ידו עוד ב“מות המשורר”. לארמונטוב נמנה עם “חוג הששה עשר”. חוג זה נקרא גם על שם המשורר, כיוון שרצו להדגיש בכך את התפקיד החשוב שמילא לארמונטוב בחוג. חוג זה החל לפעול בשנת 1839, והיה מורכב מאקדמאים ומקצינים גבוהים, שנהגו להתאסף אחר הצגת תיאטרון או נשף כדי לשוחח דרך חירות על המצב. חוג זה לא הצטיין באידיאולוגיה מעובדת לפרטיה, ואף לא היה גוף פוליטי, אולם ניקולאי הראשון שנבהל מפני המרד הדאקאבריסטי ומפני מרידות האיכרים של שנות השלושים, היה מפחד פחד מוות מפני ארגונים מהפכניים סודיים. הצאר, הבולשת והחצר חיפשו אמתלה להיפרע מן המשורר. אמתלה זו נמצאה בפברואר 1840. כשנודע שלארמנטוב עומד לצאת לדוקרב עם דה באראנטה, בן שגריר צרפת בפטרבורג. הסיבה לדוקרב זה לא נודעה עד היום. ברור, שהצרפתי תבע את המשורר לדוקרב מטעמים פוליטיים. השגריר הצרפתי רצה לברר עוד בסוף 1839 אצל אלכסנדר איבאנוביץ' טורגאֶנייב, אחי ניקולאי איבאנוביץ' טורגאנייב, למי התכוון לארמונטוב בשירו על מות פושקין: האם רצה לפגוע ברוצח פושקין בלבד או בצרפתים בכלל. בן השגריר פגע בכבוד העם הרוסי, ולארמונטוב נפגע על ידי כך. הדוקרב נסתיים ללא כל תוצאה רצינית. היה מקום להניח, שכל העניין תם ונשלם. אחר זמן קצר נודע הדבר לצאר, לארמונטוב נאסר והחלה חקירה נגדו. כאן נמצאה האמתלה לסיים את החשבון עם המשורר הרוסי הלאומי. הצרפתי ירה לראשונה אולם החטיא את המטרה. לארמונטוב ירה אחרי כן האוויר. עדותו זו של המשורר לא מצאה חן בעיני הצרפתי הצעיר הגאה והרברבן. הוחלט שהדוקרב יישנה אחר שחרורו של המשורר ממאסר. ראש הבולשת הזמין אליו את לארמונטוב ודרש ממנו שיבקש סליחה מבנו של הדיפלומאט הצרפתי על העליבו אותו בהעידו עדות שקר נגדו. לארמונטוב השיב בשלילה. הוא שיגר איגרת למפקד הגברדיה של החצר וביקשו להגן על כבודו של קצין רוסי. הוא מציין שבקשת ראש הבולשת נגדה את צוו מצפונו: “הנני מצטער באמת, שעדותי פגעה בבאראנטה. לא חשבתי על כך מראש, וזו לא היתה כוונתי; אולם עתה לא אוכל לתקן את המשגה באמצעות שקר, כי עד כדי כך לא ירדתי. בשעה שאמרתי שיריתי באוויר היתה זו האמת הטהורה, והנני מוכן לחזור על כך בהן צדקי”. אופייני הדבר שבריב בין הרוסי ובין הצרפתי תומכים אנשי החצר בצרפתי…

פסק הדין במשפט הדוקרב היה שיש להעביר את המשורר אל אחד הגדודים בחזית. הצאר אישר את ההחלטה וקבע אישית את הגדוד. לארמונטוב נשלח שנית אל שדה הקרב למען ימצא שם את מותו. הצאר ניקולאי הראשון כתב אל אשתו ברמזו על “גיבור דורנו”: “דרך צלחה, מר לארמונטוב הנכבד, השתדל להתפכח ככל אשר תוכל…” בסוף אפריל 1840 יצא לארמונטוב לקאוקאז אחר פרסמו את השיר הנודע “שיר ערש קאוקאזי”. המשורר השתתף בקרבות שניטשו כל הקיץ והסתו. הוא היה מעורה בחיי הטוראים שחיבבוהו מאוד. התנהגותו העממית והחברותית של המשורר־הקצין הרגיזה את קציני האצולה שמסרו דו“ח על התנהגותו “הפסולה” לגנראל גאלאפייב. המלחמה היתה אחד המוטיבים העיקריים בשירת לארמונטוב, אולם הפעם ניתנה לו הזדמנות להכיר את המלחמה מתוך נסיון אישי. הוא מבחין בין מלחמה עממית צודקת ומשחררת ובין מלחמת כיבוש שאין לה הצדקה. הוא מחה על אותם יסודות החברה המביאים לידי מלחמות. הוא מקלל את העריצים השופכים “דם צדיקים”. הוא מוחה על כך שאנשים חפים מפשע נהרגים בקרבות. את רעיונותיו על מלחמה ושלום הוא מביא לידי ביטוי בשיר “ואלאריק”, שנכתב אחר קרב־דמים שנערך ליד נהר זה. הוא מוסיף לתאר כאן בסגנון ריאליסטי את אופיו של הטוראי הרוסי כפי שהחל בדבר ב”בורודינו".

“גיבור דורנו”    🔗

לארמונטוב היה בדרך לקאוקאז בהופיע הרומאן שלו “גיבור דורנו” בפטרבורג. עוד בימי גירושו הראשון מקאוקאז ב־1837 תיכנן יצירה שתתאר בצורה ריאליסטית את “גיבור הדור”. הוא כתב רומאן זה ב־9–1838 ופרקיו הופיעו בזה אחר זה בכתב עת כסיפורים נפרדים.

לארמונטוב חיבר מבוא קצר לסיפור “הפאטאליסט”, בו הוא כותב: “הסיפור המתפרסם כאן נמצא בין רשימות פאֶצ’ורין שקיבלתים ממאקסים מאקסימיץ‘. אין אני מעז לקוות, שכל קורא כתב העת עדיין זוכר את השמות הללו, שהם בלתי נשכחים בשבילי. משום כך רואה אני צורך להזכיר, שמאקסים מאקסימיץ’ הוא אותו קאפיטאן הפרשים החביב, שסיפר לי את תולדות באֶלה (שנדפס בחוברת השלישית של כתב העת), פאצ’ורין הוא אותו צעיר שסייע לבאלה לברוח. הנני מפרסם את הקטע של רשימות פאצ’ורין בצורה שקיבלתיה”.

אחרי כן באה הערת מערכת כתב העת: “הננו נאחזים בשמחה רבה בהזדמנות המיוחדת ומודיעים, שמיכאיל יוריאביץ לארמונטוב יפרסם בקרוב את אוסף סיפוריו, הן אלה שראו אור והן אלה שעדיין לא ראו אור. הוא יעשיר את הספרות הרוסית במתנה חדשה ונפלאה”.

הכוונה היתה ל“גיבור דורנו”, אוסף זה של סיפוריו שראה אור ב־1840. הכרך כלל שלושה סיפורים, שכבר התפרסמו בכתב העת ועוד שני סיפורים חדשים בשם “מאקסים מאקסימיץ' והנסיכה מארי”.

הרומאן “גיבור דורנו” אינו רק אחת היצירות הריאליסטיות הטובות ביותר של הפרוזה הרוסית, אפשר לראות בו גם חידוש חשוב. זהו המשך הרומאן החברתי־הפסיכולוגי, ששני מטפחיו החשובים ביותר ברוסיה הם טורגנייב וטולסטוי. אשר לחיי לארמונטוב ויצירתו מסכם רומאן זה את הקאריירה הספרותית הקצרה שלו.

הסופר מעיד על יצירתו במבוא, שהוא התכוון לספר “תולדות נשמה אנושית”. עם זאת צייר תמונה נאמנה של תקופתו ותיאר בצורה עניינית את חברת דורו.

גיבור הרומאן פאֶצ’ורין הוא אדם בעל רצון עז, שחונן בכשרונות נעלים. סגולותיו האנושיות החשובות אינן מסוגלות להתפתח במסיבות הקשות של תקופת הצאר ניקולאי הראשון. “הגאון הכבול לשולחן הפקידות – מעיר פאצ’ורין – סופו לרדת לאבדון או לצאת מדעתו, ממש כפי שאדם בריא ובעל שרירים יבול במוקדם או במאוחר אם יגביל את עצמו על ישיבה בלבד ולא יתנועע”. פאצ’ורין מנסה לפרוץ את המעגל שנסגר סביבו על ידי משטר העריצות והחברה, אולם אינו רואה מוצא מן הסבך: “ימי נעורי האפורים הוקדשו לאותו מאבק אשר נאבקתי עם עצמי ועם העולם…”

רעיונו היסודי של הרומאן הוא הסיכסוך בין האישיות החזקה השואפת למעשים ובין החברה, בעיקר חברת האצולה והפקידות. לארמונטוב מצייר בכוח ביטוי נמרץ את חייה הריקנים של החברה הגבוהה. הוא מאתר את הצביעות הממיתה אף את כשרונותיו המיוחדים של האיש החזק ועוקרת מקרבו את החסד ואת השמחה. פאצ’ורין מגיע לידי מסקנה, שבמשטר הפיאודאלי ובשלטון העריצות אין מקום לא לשכל ולא לכשרון, הואיל ואינם זוכים לכל הערכה. המאושרים ביותר הם הבורים. התהילה אינה אלא גילגול של ההצלחה והשגתה תלויה בזריזות לב".

פאצ’ורין בזבז את ימי נעוריו על מאבק עם עצמו ועם החברה הסובבת אותו, ולא גיבורו של לארמונטוב נחל נצחון במאבק זה.

“מתוך חשש מפני הלעג קברתי מיטב רגשותי במעמקי לבי והם כלו שם. דיברתי אמת, וסירבו להאמין לי. התחלתי לשקר. הכרתי באופן יסודי את העולם ואת מניעי החברה, וכך נתתי לי מהלכים במדע החיים. נוכחתי לדעת, שאחרים מנצלים כל הזדמנות וכל אותם יתרונות, שאני שאפתי להשיגם”.

פאצ’ורין הצעיר מנסה להילחם. נשמתו הצמאה והשוקקה מציירת לפניו תמונות שונות, אולם כעבור זמן קצר לא נותרה לו אלא העייפות. הוא מנסה לשאוב הנאה מן התענוגות הנרכשים בכסף, אולם כעבור זמן־מה בוחל הוא בהם. אחרי כן הוא מטיל את עצמו לחיי חברה, אולם גם דבר זה נמאס עליו. הוא מנסה לקרוא, ללמוד ולהשתלם, אולם גם דבר זה אינו מעורר בו התלהבות. הוא גורש מקאוקאז בגלל שערוריה מסויימת וקיווה, כי שם יעלה בידו להשתחרר מן השעמום. אולם חיי־קרב וסכנה אינם כוח משיכה וכעבור חודש ימים “השתעמם שם יותר מאשר בעבר”.

מה נותר לו איפוא? חיי החברה אינם מושכים אותו. שעה שגרוסניצקי שואלו משום מה אין רואים אותו לעולם בבית משפחת ליגובסקי, בו מבקרת “החברה המקומית הטובה ביותר”, – משיב פאצ’ורין: “אני השתעממתי מאוד בחברה ההיא”. כשגרוסניצקי מעיר שבית הנסיכה הוא “אחד הבתים הנעימים ביותר”, – משיב פאצ’ורין: “בעיני הבית הנעים ביותר הוא ביתי”. פאצ’ורין אינו יודע למצוא לעצמו עיסוק מועיל. “מי יודע אם לא הועידני הגורל לחבר רומאנים על טראגדיות של האזרחים הקטנים או רומאנים משפחתיים או סיפורים לאיזו הוצאת ספרים זולה? מי יודע? בודאי רבים סבורים בראשית חייהם, שעתידים הם להשלים חייהם כאלכסנדר הגדול או כלורד ביירון, ובסופו של דבר הם נשארים כל ימי חייהם פקידים נמוכים בלבד”.

פאצ’ורין עומד על כך, שפעילותו אינה שווה כלום וכי הוא מבזבז לשווא את כוחותיו הרוחניים וממיט אסון על סביבתו.

ביאלינסקי כותב על פאצ’ורין, שגיבור זה אינו זורק פראזות לחלל העולם, כי כל מלה היוצאת מפיו גלויה היא ומעידה על חוויות רבות. הוא אהב הרבה ומן הנסיון למד, שחיי כל רגש קצרים למדי. הוא בשל לרגשות חדשים, לרעיונות חדשים. הוא מוכן לכך, אולם גורלו מונעו מנסיונות חדשים, ולישנים הוא בז. משום כך מתייחס האיש בפקפוק אל רגשות ואל רעיונות והוא מנתק מעט מעט את קשריו לחיים. פאצ’ורין פורש מחבריו, וחברה חדשה לא ידע למצוא, ובמה לעסוק אין הוא יודע. “סקרתי את כל עברי” – רושם פאצ’ורין ביומנו בלילה האחרון לפני הדוקרב עם גרוסניצקי – “ושאלתי את עצמי בלי משים:לשם מה חייתי? לשם מה נולדתי? בוודאי היתה מטרה כלשהי. נראה, שנועדתי לגדולות שהרי חש אני כוח אין סופי בנפשי… אולם לא גיליתי יעוד זה. השתעשעתי עם קסמי רגשות ריקים וכפויי־טובה. יצאתי מתוך הכור הזה קשה וקר כברזל, אולם קיפחתי לעולם את חום השאיפות הנעלות, את צבע חיי היפה ביותר”. פאצ’ורין יודע שאין הוא היחיד, שניתק קשריו מן המציאות ואין הוא היחיד שנחל מפלה בדוקרב זה. זה גורלו של מרבית חבריו ההוגים. הוא יוצר לעצמו מושג ברור על כך, שדורו שוב אינו מסוגל לקרבנות של ממש לא לטובת האנושות ולא לטובת אושרו הפרטי.

פאצ’ורין מקטרג על מסיבות חייו. “השמחות השקטות אינן מרגיעות אותו ואינן מביאות מנוחה לנשמתו. הוא שוקע בהרהורים ושואל את עצמו: מדוע סירב לעלות על שביל החיים האזרחיים השקטים, שהגורל פתח לפניו. הוא משיב לעצמו בוודאות: לא, לא הייתי יכול להשלים עם גורל זה. דומה אני למלח שנולד על סיפון אניה וגדל שם. נפשו נתקשרה בסערות ובמאבק עם הגלים. כשהוא עולה על החוף הוא מתענה, משתעמם, ואפילו גן מצל מושך אותו ושמש שלווה שולחת אליו את קרניה. הוא משוטט כל היום בודד ועזוב על החוף, מאזין לקולם החדגוני של הגלים המגיעים אליו ושולח מבטו אל המרחק המעורפל. הוא תר את האופק בעיקר את הקו הדק המפריד בין הים הכחול לבין העננים האפורים ומקווה לגלות שם את המפרש, אליו הוא מייחל…”

פאצ’ורין בז לעצמו אולם פתרון אינו מוצא, ותוצאת הרהוריו היא התקווה: “אמות איך שהוא בעצם הדרך”. ובמקום אחר: “ובכן כשאמות אמות. העולם לא יפסיד הרבה, אני עצמי בוחל בכל. דומה אני לאדם המפהק בעצם החגיגה ואינו נוסע הביתה לישון, משום שמרכבתו עדיין לא הגיעה, אולם בסופו של דבר מגיעה המרכבה ו… היו שלום…”

דמותו של פאצ’ורין מציאותית וחיה המחבר מדגיש את טיפוסיות גיבורו. במבוא שכתב למהדורתו השניה של הרומאן קובע לארמונטוב: “‘גיבור דורנו’ רבותי הנכבדים, אמנם פורטרט הוא, אולם לא פורטרט של יחיד אלא פורטרט, שהורכב ממגרעותיו של דור שלם”.

אוֹנייגין ופצ’ורין “אנשים מיותרים” הם, ובכל זאת חייב להם הדור החדש, היינו דור שנות הששים, הרבה. “הם לא פיתחו מרץ רב – כותב האֶרצאֶן ב־1864 – אולם רבים מהם אבדו מתוך מאבקים פנימיים, בשל בעיות שלא ידעו ליישב, בשל ספיקות שלא יכלו להשיב עליהם ותחת משא החיים הכבד שלא יכלו לשאתו. פשע הוא לגנותם. בדרך כלל אפשר לומר, שהדור החדש חייב להודות לאנשים המיותרים של הדור הקודם על כך שהוא שוב אינו מיותר”.

ברומאן של לארמונטוב הכל מציאותי. הוא צייר בדמות הגיבור הראשי את דור האצולה הצעיר אחר מרד הדאקבריסטים. לארמונטוב ראה שפע טיפוסים, שאינם נבדלים ממאקסים מאקסימיץ' או גרוסניצקי. האפיזודה עם המבריחים – מעשה שהיה. הנסיכה ליגובסקייה ובתה הן דמויות טפוסיות של החברה האריסטוקראטית, שהסופר ידעה היטב במוסקבה, בפטרבורג ובמקומות המרפא. הסיפור “באֶלה” אינו מתבסס על דברים, שהסופר שמע בשנות השלושים, אלא סבורים שמעשה שהיה כאן, שאירע לאחד מקרובי המשורר בשם האסטאטוב, אלא שלארמונטוב השלים את הסיפור ותיארו באמצעים פיוטיים.

הרומאן מיטיב לתאר את חיי תושבי ההרים ונימוסיהם ואת חיי הצבא הרוסי שחנה בקאוקאז.

ב“גיבור דורנו” נתן לארמונטוב ביטוי מושלם לתיאורי הנוף הרומאנטיים. בו הוא מדבר בלעג על הרומאנטיקה הריאקציונית, לעג הבא לידי ביטויו המלא בתיאורו של גרוסניצקי.

“גיבור דורנו” היא היצירה הראשונה בספרות הרוסית המנתחת את נשמת האדם ניתוח פסיכולוגי. לארמונטוב נתן כאן ניתוח פסיכולוגי סינתאֶטי. הוא מתאר את דמות פאצ’ורין על פרטי פרטיה ומנתח את קשרי החברה, את כל המשטר ובראש ובראשונה את השפעת החברה על עיצוב אופיו של הגיבור. מבנהו המיוחד של הרומאן מאפשר תיאור מפורט ביותר לאופיו של הגיבור. סדרם הכרונולוגי של המאורעות בחמישה סיפורי הרומאן הוא: “פאצ’ורין גורש מפטרבורג לקאוקאז על חטאים, שאין המחבר מפרטם. פאצ’ורין בא לטאמאן, פוגש שם את המבריחים, אחרי כן הולך הוא להינפש (בסיפור “הנסיכה מארי”). אחר הדוקרב עם גרוסניצקי נכלא פאצ’ורין במצודה נידחת הנתונה לפיקודו של מאקסים מאקסימיץ. שם מתרחשת בריחת באֶלה. פאצ’ורין עובר מן המצודה אל כפר קוזאקים ומכיר שם את ווליץ' (הפאטאליסט). אחרי כן חוזר הוא לפטרבורג. על פרק זמן זה עובר המחבר בשתיקה. פאצ’ורין נוסע מן הבירה לפרס ומזדמן שם שנית עם קאפיטן הפרשים (מאקסים מאקסימיץ), ובשובו מפרס הוא מת (מבוא ליומן פאצ’ורין). המחבר מפסיק את סדרם הכרונולוגי של המאורעות: הרומאן נפתח בסיפורים “באֶלה” ו”מאקסים מאקסימיץ". הוא מצייר את תמונת פאצ’ורין לפי הסתכלותם של זרים. אחרי כן בא יומן פאצ’ורין המכיל את הניתוח העצמי הפסיכולוגי המסובך. מבנה זה מאפשר את הדגמת אופי פאצ’ורין במלואו, ואנו עומדים במפורט על רגשותיו, על מעשיו ועל חייו הפנימיים.

לארמונווב צייר במאקסים מאקסימיץ' את דמותו הטיפוסית של קצין בדור ההוא, אדם נפלא הנידון על ידי משטר הצאר ניקולאי לניוון בפינה נידחת. פאצ’ורין הוא הקוטב הנגדי, כיוון שאינו משלים עם מצבו ורוצה לפרוץ בכל כוחו את מעגלה הגורלי של החברה הפיאודאלית ומחפש דרכים חדשות לפעילותה הסוערת. ואילו מאקסים מאקסימיץ' משלים עם גורלו ואף אינו מוחה. על יד תיאור דמות הקצין מבליט לארמונטוב עוד יותר את גיבורו הראשי כיוון שהוא מעמיד לעומת צמאון הפעולה של פאצ’ורין ולעומת מרצו השופע את חולשת הקצין המשלים עם התנאים בהם הוא נתון.

מבוכה בקרב המבקרים הריאקציוניים    🔗

הופעת “גיבור דורנו” גרמה מבוכה גדולה בקרב המבקרים הריאקציוניים. הם לא יכלו להתעלם מחשיבותו הגדולה של המאורע הספרותי. בעל כרחם הודו בלשונו העשירה של הרומאן ובשלימותו, אולם הם מתחו ביקורת על הסופר על יחסו לחברת דורו. הם ניסו לעקם את דמותו של הגיבור הראשי ולהוכיח, שרעיונה היסודי של היצירה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. ביאלינסקי הכריז מלחמה קשה על מבקרים אלה ותיאר את גיבורו של לארמונטוב כ“גבר נועז, בעל רצון חזק שאינו נרתע מפני כל סכנה, ולא עוד אלא שהוא מחפש את הסכנה ואת הסערה כדי למצוא עיסוק כל שהוא למלא את מעמקי נפשו העצומים בפעילות כלשהי, ואפילו היא חסרת מטרה”. הגדרה זו הולמת את מהלך מחשבותיו של לארמונטוב. לארמונטוב חיבר מבוא למהדורה השניה של הרומאן ושאל שם את המבקרים הריאקציוניים: “מדוע מסרבים אתם להאמין שדמותו של פאצ’ורין הולמת את המציאות? אולי משום שיש בדמות זו מנת אמת גדולה מאשר רצוי לכם?”

קרב קשה נתלקח גם סביב כרך “השירים” שפירסם לארמונטוב ב־1840. המבקרים במחנה הריאקציוני תקפו את יצירות לארמונטוב ושללו מהן את אופין הלאומי הרוסי. הם כפרו במקוריותו וניסו לתאר את המשורר הגדול כאפיגון מוכשר, המחקה יצירות זרות.

הקלאסיקונים של הספרות הרוסית העריכו כראוי את הרומאן של לארמונטוב. “איש מתוכנו לא כתב פרוזה נכונה ונפלאה כל־כך, שריח נעים נודף ממנה” – אמר עליו גולו. טורגנייב קבע, ש“פשטותו של לארמונטוב, צמצומו וכל ביטויו” אינם נופלים משל פושקין והביע התפעלות מן הסיפור “טאמאן”. לב ניקולאייביץ טולסטוי אמר ש“לו חי לארמונטוב לא היה כל צורך לא בי ולא בדוסטוייבסקי”. כשטולסטוי נשאל, מהי היצירה המושלמת ביותר בפרוזה הרוסית, השיב ללא היסוס: “טאמאן”, צ’אֶכוב אמר פעם: “אינני יודע שפה יפה משפתו של למארמונטוב. הייתי מציע: לקחת את הסיפור הזה (“טאמאן”), לנתחו כפי שעושים בבית הספר – משפט אחר משפט, כך הייתי לומד לכתוב”.

תוכנית של טרילוגיה    🔗

הגברת ארסנייאבה הצליחה סוף־סוף בראשית 1841 אחר התרוצצויות רבות להשיג חופשה קצרה לנכדה האהוב. לארמונטוב חזר לפטרבורג, ומיד נסתבך. המשורר הגולה, קצין חיל הרגלים, העז להזמין לריקוד את הרוזנת ווֹרוֹנצוֹבאַ, לפני שהזמינוה קצינים רמי מעלה, ובראשם אחי הצאר, מיכאיל פאבלוביץ'. לארמונטוב נצטווה להופיע למחרת היום לפני הגינראל, שפקד עליו לחזור מיד אל גדודו. ושוב התערבה סבתו בדבר והשיגה דחיית המסע לזמן קצר.

לארמונטוב תיכנן בימים ההם פירסום כתב עת ספרותי. הוא חלם על פרישה מן הצבא ועל השתקעות בספרות. הוא התכונן לחבר רומאן חדש. בעצם אמר לכתוב שלושה רומאנים, שכל אחד מהם מוקדש לתקופה אחרת בחיי החברה הרוסית: הרומאן הראשון על תקופת קאטרינה השניה, הרומאן השני – תקופה אלכסנדר הראשון והכרך השלישי והאחרון – ההווה. רעיון זה העסיק את לארמונטוב כל כך, עד כי ביום הדוקרב עצמו, שעתיים לפי מותו פירט את תכנית הרומאן לפני שלישו. הוא נתכוון לכתוב טרילוגיה גדולה מוקדשת לשלוש נקודות מפנה בחיי העם הרוסי, למרד פוגאצ’וב, למלחמת ההתגוננות ולנפוליאון. ביחס להווה התכוון המשורר כנראה למרד הדקאבריסטים ולמלחמת קאוקאז. הסופר אמר לתאר שלושה דורות, שלוש תקופות בשלושה רומאנים. כשסיפרו לטולסטוי על התכנית הזאת, קרא: “הוא רצה לעשות מה שנסיתי אני, ב’הדקאבריסטים' וב’מלחמה ושלום'. מה חבל שלא הספיק להגשים את תכניתו, כי היה מסוגל לכך”.

דו הקרב הגורלי    🔗

לארמונטוב עבד קשה באביב 1841 בפטרבורג. הוא ניגש לכתיבת סיפור חדש המוכיח שגברו נטיותיו הריאליסטיות. הסיפור תוקף את הדמיוני והמיסטי המסומל על יד הרומאנטיקן הגרמני הריאקציוני א. ט. א. הופמאן. אותה שנה חיבר לארמונטוב את שירו המפורסם “מולדתי”. הוא כותב בשיר זה שהוא אוהב את מולדתו יותר מאשר אחרים. הוא מתכוון כאן ל“אהבת המולדת” לפי דרכם של האצילים, אנשי החצר ובעלי האחוזה. האצילים נתנו פירוש ריאקציוני למושג “מולדת”, היינו נאמנות לצאר, למשטר הפיאודאלי. בפי לארמונטוב היה פירוש הדבר אהבת העם ושנאת משטר העבדים. לארמונטוב התענין תמיד בגורל העם וחיפש דרך להמון, לאדם הפשוט, לאיכר, לדקאבריסטים ולאינטליגנציה הרוסית.

במחצית אפריל 1841 יוצא המשורר לדרכו לקאוקאז. הוא התעכב זמן מה במוסקבה ונועד עם סופרים אחדים, ביניהם יורי פידורוביץ' סאמארין, המעיד שכל התענינותו של הסופר הוקדשה בימים ההם לשאלות החברה והספרות. הוא חלם על שובו לרוסיה כעבור זמן קצר ולא העלה כלל על הדעת שבפטרבורג כבר נחתם גורלו הטראגי. הצאר נתן הוראה ב־11 ביולי 1841, שגדודו של לארמונטוב ייצא למלחמה על אחד השבטים המסוכנים ביותר בקאוקאז. הצאר קבע במפורש שלארמונטוב חייב להשתתף בקרבות הקשים ביותר ובהוראה סודית חייב את הקצין לארמונטוב להימצא בקן האש ושהמפקדה לא תשתמש באמתלה כלשהי להרחיקו משם. לארמונטוב ניצל מן ההשתתפות בקרב הקשה על ידי ביקורו בפיאטיגורסק.

האצילים הריאקציוניים שנאו את לארמונטוב ועשו כל אשר ביכולתם להפטר ממנו. הבולשת ניסתה להסית נגדו קצינים אחדים. ידוע לנו, שאחד הסוכנים ניסה לשכנע את הקצין ליסאנייביץ' לתבוע את לארמונטוב לקרב, אלא שהלה השיב לו: “מה עלה על דעתך? אני לא ארים ידי על איש כזה”. הסוכן ואסילצ’יקוב מצא אחר כן את המיור מארטינוב, שעשה לו שם רב בדו־קרבות רבים. הוא היה לרוצחו של המשורר. מארטינוב ניצל אמתלה תפלה כדי לתבוע את לארמונטוב לדוקרב, שנקבע ב־15 ליולי 1841. היה זה רצח בכוונה תחילה. התנאים נקבעו כך שלא נותר סיכוי למשורר להישאר בחיים. היריבים עמדו זה מול זה במרחק קטן. נבחר האקדח בעל הקאליבר הגדול ביותר, וכל צד רשאי היה לירות שלוש פעמים ולא פעם אחת כמקובל במקרים דומים. לא היה רופא במקום ואף לא עגלה להעביר את הפצוע במהירות האפשרית לפיאטיגורסק הסמוכה. מארטינוב ושלישיו ידעו, שלארמונטוב לא יירה כלל. המשורר ניצב במקום המסומן וכיוון את אקדוחו כלפי מעלה. כשמארטינוב ראה זאת, תפס מיד את מקומו, כיוון את אקדוחו זמן רב עד כדי כך שאחד השלישים התעצבן וקרא: “עליך לירות! אחרת אפריד ביניכם”. מארטינוב ירה והכדור פגע פגיעה ממיתה בלארמונטוב.

טולסטוי: “מעולם לא עסק בקטנות”    🔗

ניקולאי הראשון קיבל את הידיעה בהנאה מרובה והורה להשתיק את הדבר ככל האפשר. הצאר עמד על כך, ששלושת “החשודים” לא ייענשו עונש רציני. העונש שנקבע לדוקרב בימים ההם היה “נטילת כל הזכויות האזרחיות, מלקות בציבור וגלות אל עבודת כפייה”. בית המשפט לא הפעיל את העונשים החמורים האלה, ושלושת הנאשמים יצאו ללא כל עונש הראוי לשמו.

הסופרים הרוסיים מן המאה האחרונה למדו הרבה מלארמונטוב. באֶלינסקי מדגיש את הקשר בין יצירות טורגנייב הצעיר לבין שירת לארמונטוב. בצדק רואים בלארמונטוב את הסופר שסלל את הדרך לפני טולסטוי. טולסטוי עצמו אישר פעמים אחדות את הקשר הנפשי העמוק שחש אל יצירת לארמונטוב. הוא היה אומר: “חבל על מותו בגיל צעיר כל־כך. איזה כוח עצום היה טמון באיש זה. הוא היה מסוגל לדברים רבים. עוד בראשית הופעתו כסופר גילה את כוחו העצום. מעולם לא עסק בקטנות. כל מלה שיצאה מפיו ביטאה את כוחו והשפעתו”.

שירת לארמונטוב השפיעה לא רק על הספרות, אלא גם על הציירים הרוסיים הגדולים ביותר וגם על הקומפוזיטורים הרוסיים החשובים כגון רימסקי־קורסאקוב, רובינשטיין וצ’ייקובסקי. דוד שמעוני שתרגם הרבה מיצירת לארמונטוב לעברית, כתב במבוא לתרגום שיריו את הדברים האלה:

“למעלה משני יובלות עברו ממות המשורר וראה איזה פלא: שיריו נשמרו רעננים ועזים כבזמן היכתבם. לא פג טעמם ולא נס ליחם. הם שייכים לאותו סוג היצירות הנדיר, אשר מלבד הכשרון הרב נתן להם יוצרם גם דבר מה חשוב יותר: הוא נתן להם את חייו, הוא החדירן ברטט נשמתו, נשמה עמוקה ועזה, עשירת הלבטים ואדירת המעוף. וכיוון שהמשורר שר את נפשו, שר ‘כמו ששרה הציפור’ הרי הוא משיג אותה פשטות נשגבה, אשר היא כליל כל צורה ואין תמורות וחליפות חלות בה. עם כל הבוז והלעג למציאות העכורה, עם כל השנאה להווה הדל ממעש, היה לארמונטוב רחוק מלהיות משורר היאוש. הוא העריץ לא רק את הסער שבטבע, הוא שאף גם לשידוד המערכות בחיי הדור, בחיי עמו ומולדתו. חרוזי הברזל אשר בהם הצליף על דורו ‘המזקין בלי מעש ותועלת’ עוררו את הציבור להתנער מקפאון האדישות והאהבה העצמית הפעוטה, להתאזר ולהיחלץ למעשים ולפעולות. אבל בשום אופן אין לצמצם את מהותו של לארמונטוב בתחומי אהבת המולדת והחופש. בנפשו הגדולה התמזגו סגולות ותכונות, רגשות ושאיפות רבות ושונות, ואהבתו העמוקה לעמו ולארצו לא מנעתו מעולם להתרומם מעל פני האדמה ולהמריא אל עולמות רחוקים ונעלמים”.

לארמונטוב: כתבים נבחרים    🔗

(תרגם דוד שמעוני)

הקדמה ל“גבור דורנו”    🔗

ההקדמה היא הדבר הראשון וגם האחרון שבכל ספר וספר; או שהיא מבארת את מטרת החיבור או שהיא משמשת התנצלות ותשובה על דברי המבקרים. אך על פי רוב אין לקוראים עניין בתכלית המוסרית של הספר ובקטרוגיהם של העתונים, ולפיכך אינם קוראים את ההקדמות. ויש להצטער על כך, בייחוד אצלנו. ציבורנו עודנו צעיר ותמים־נפש כל כך, עד שאינו מבין את המשל, אם לא ימצא בסופו את מוסר ההשכל. הוא אינו מרגיש בהצלה, אינו חש את הלעג, בקיצור, חינוכו פגום. עדיין אינו יודע שבחברה הגונה ובספר הגון אין מקום לגידופים גלויים; שהשכלת זמננו המציאה נשק חד יותר כמעט בלתי־נראה ואף על פי כן מסוכן מאוד, שמתחת לכסות החנופה יכה מכה אנושה ולא יחטיא. ציבורנו דומה לאותו בן־כפר, שבשמעו את שיחתם של שני דיפלומטים, הממונים מטעם שתי מדינות עוינות זו את זו, ודאי היה לו שכל אחד מהם מרמה את ממשלתו לשם הידידות החמה והענוגה שהם רוחשים זה לזה.

הספר הזה נתנסה זה מקרוב בנסיון קשה; קוראים אחדים וכן גם איזה עתונים האמינו שכל דבריו הם דברים כמשמעם, שאינם יוצאים מידי פשוטם. אחדים נעלבו, ועלבונם לא היה קל, על שניתן להם למופת אדם פורע־מוסר כ“גיבור דורנו”; אחרים העירו הערה דקה מן הדקה, שהמחבר צייר בזה את דמות דיוקנו שלו ודמות דיוקנם של מכריו… הלצה ישנה ועלובה. אך נראה, שכך הוא טבעה של רוסיה, שהכול מתחדש בה חוץ מדברי תיפלות כאלה שאינם משתנים. אפילו הנפלאה שבאגדות־קסמים, ספק אם לא יגנו אותה אצלנו, שכוונתה להעליב את פלוני־אלמוני.

רבותי, גיבור דורנו הוא באמת דמות־דיוקן, אך לא דיוקנו של אדם אחד, כי אם של כל חטאות דורנו, שהגיעו למרום התפתחותן. ושוב תאמרו לי, שאי אפשר לו לאדם שיהיה פגום כל־כך; אף אני אשיב לכם: כלום לא האמנתם באפשרות קיומם של כל אותם הפושעים הרומאנטיים והטראגיים, ולמה זה לא תאמינו, כי גם פאֶצ’ורין חי וקיים? ואם התענגתם על יצורי־דמיון נוראים יותר ומקולקלים יותר, למה זה לא תדעו רחמים לדמות זו אפילו כשהיא יצור־דמיון בלבד? האם משום שיש בו מן האמת יותר משאתם רוצים?

תאמרו לי, כי המוסריות אינה נשכרת מזה… סליחה. יותר מדי הלעיטו את האנשים במיני מתיקה, עד שנתקלקלה קיבתם; יש צורך בסמי־מרפא מרים, באמתות עוקצות, ואולם אל־נא תחשבו, כי בלב המחבר עלתה מחשבת־גאווה לתקן את חסרונותיהם של בני־האדם, ישרהו ה' מבערות כזו. הוא צייר פשוט, להנאתו, את האדם בן־הדור, כפי שהבין אותו וכפי שראה אותו לעתים קרובות יותר מדי, לאסונו ולאסונכם, דיינו שנודע דבר המחלה, ואולם איך להירפא ממנה – ה' הוא יודע.

הקדמה ל“יומנו של פאצ’ורין”    🔗

זה לא־כבר נודע לי, כי פאֶצ’ורין מת בדרכו מפרס. הידיעה הזאת שימחתני מאוד. היא נתנה לי את הרשות להדפיס את הרשימות האלה, ואני השתמשתי במקרה זה וחתמתי את שמי על חיבורו של אחר. הלוואי שלא יקנסוני הקוראים על הזיוף קטן־הערך הזה!

עתה צריך אני להסביר את הסיבות, שהעירוני למסור לקהל את סודות לבו של אדם זר לי. אילו הייתי לפחות ידיד לו, כי אז היה הדבר מובן מאליו: אי־הצניעות הזדונית של ידידים נאמנים מובנת לכול אולם אני ראיתיו רק פעם בחיי, בדרך; משמע, שאיני יכול להרגיש אליו אותה שנאה, שקשה להביעה, המסתתרת תחת מכסה ידידות ומצפה בכליון־עיניים למותו של החבר האהוב או לאיזה אסון אחר, שיתחולל על ראשו, כדי לשפוך עליו מבול של נזיפות, עצות הלצות וניחומים.

בקראי בעיון את הרשימות האלו נוכחתי להאמין בתום־לבו של מחברן שהציג לראווה באכזריות כזו את חולשותיו ומומיו. סיפר קורותיה של נשמת אדם, ולו גם של הנשמה הפחותה ביותר, אולי מעניין ומועיל יותר מסיפור קורותיו של עם שלם; ביחוד, כשסיפור זה הוא פרי הסתכלות עצמית של שכל מפותח די־צורכו, והוא כתוב בלי הכוונה הגאוותנית לעורר השתתפות או התפעלות. וידויו של רוסו כבר לקוי על־ידי זה, שקראו לפני ידידיו.

ובכן רק החפץ להביא תועלת אילצני להדפיס קטעים של היומן, שבא לידי במקרה. אמנם שיניתי את כל השמות הפרטיים, אך אלה, שבהם מדובר כאן, יכירו בוודאי את עצמם; ואפשר שימצאו התנצלות לכמה מעשים, שבהם האשימו עד היום את האיש, אשר מעתה אין לו שום קשר עם העולם הזה: אנו סולחים תמיד, כשאנו מבינים.

אני מוסר בספר זה רק אותן הרשימות, שיש להן שייכות לזמן שהייתו של פאֶצ’ורין בקאווקאז. בידי נשארה עוד מחברת עבה, שבה הוא מספר את קורות כל חייו. בזמן מן הזמנים תצא גם היא לאור עולם, אך לעת־עתה איני מעז ליטול על עצמי את האחריות הזאת מפני כמה סיבות חשובות.

אפשר שאחדים מן הקוראים יתאוו לשמוע את חוות־דעתי על אופיו של פאֶצ’ורין. תשובתי – שם הספר הזה. “אבל הן זו היא אירוניה זדונית!”, יאמרו לי. – איני יודע.

מ. י. לארמונטוב: “גיבור דורנו”    🔗