חייו    🔗

גי דה מוֹפּאסאַן נולד ב־5 באוגוסט 1850. ב־1 בינואר 1892 נתערער שיווי משקלו הרוחני וב־6 ביולי 1893 התמוטט גם במובן הגופני. הוא נולד בארמון מירומניל, 8 מילין מצפונה לרוּאֶן בחוף נורמאנדיה, ששימש בימים ההם כמעון־קיץ להוריו. האם היתה בת עשרים ותשע בשעת לידתו של גי, והאב היה בן שלושים ושתים. ההורים היו בעלי תרבות גבוהה. האם בת למשפחה אמידה של חרשתנים בנורמאנדיה, היתה ידידה לפלוֹבאֶר, אשר החשיב מאוד את טעמה ושיקול דעתה, והוא מדגיש זאת במכתבים אחדים אליה. ההורים נתגרשו והבן חונך בעיקרו של דבר על ידי אמו שהיתה קרובה מאוד לבנה כל ימי חייה וכיוונה את מהלך חייו. מופאסאן חיבר את שיריו הראשונים בהיותו בגיל שלוש עשרה, והקוראה הראשונה של שירים אלה היתה האם. היא התמסרה לטיפוח נטיותיו הספרותיות ופיקחה על חומר הקריאה שלו. הוא התרשם בעיקר מיצירות שקספיר. עובדה זו מעניינת במיוחד כשאנו מעלים על דעתנו, שבני נוער רחוקים בדרך כלל מן המחזאי הבריטי הגדול. בהיותו בן ארבע־עשרה נשלח הנער לסמינר באיבטוֹט, בו נתחנכו בני אמידי הסביבה. שם ניסו לחנכו חינוך דתי, אולם הוא לא התקרב מעולם לכנסיה ולא גילה הבנה לעקרונותיה. כשמלאו לו שבע עשרה פרש מן הסמינר ועבר לבית ספר ברוּאַן. שם עמד, בגיל תשע עשרה, בבחינת הבגרות.

המאורע החשוב ביותר בחיי מופאסאן בימי שהותו ברואַן היה היכרותו עם לואי בוּאילהאֶט. מופאסאן מעיד ששני אנשים השפיעו השפעה מכרעת על חייו: האחד הוא בואילהאט ברואַן ומישנהו – גוסטאב פלוֹבאֶר, שלפניו הוצג שנתיים לאחר מכן.

מי היה לואי בואילהאט? הוא היה סופר־מחזאי, שדראמותיו הוצגו בפאריס של שנות הששים. לפי תפקידו הרשמי היה ספרן בספריה העירונית של רואַן. עדות להערצת בני העיר אליו היא פסל השיש שהקימו לזכרו ב־1882. סופר זה לא נתפרסם מחוץ לצרפת, אולם שני הסופרים, מופאַסאַן הצעיר ופלובאר הקשיש ממנו, שהיה ידידו הקרוב ביותר, העריצוהו. היה זה אדם בעל השכלה מקיפה לא רק בשטח הספרות, אלא גם בשטח הרפואה ומדעי הטבע. הוא הגיע לידי בקיאות ועמקות בספרות היוונית והרומית. פלובאר מעיד, ששלט בשתי הלשונות הקלאסיות שליטה מלאה, בכתב ובעל פה. עשר שנים למד סינית, כדי שיוכל לתרגם ספרות סין ישר ממקורה.

מופאסאן היה בן שמונה עשרה כשהוצג לפני בואילהאט, והוא הושפע ממנו מאוד. המשורר והסופר הצעיר הגיש את נסיונותיו הראשונים לסופר הנודע, שהעיר את הערותיו. רק מותו של בואילהאט ביולי 1869 שם קץ לידידות העמוקה ביניהם.

מופאַסאַן למד דברים רבים מפי הסופר הישיש. כמוהו ונהג להעלים את הצדדים האישיים בחייו מאחורי אמנותו ויצירתו. כמוהו לא נטה להשמיע הערות בלתי־מבוססות על הספרות.

מופאסאן היה בן שמונה עשרה כשניתנה לו הזדמנות להכיר את המשורר האנגלי הנודע, סווינברן. אחד מידידי סווינברן, שהתארח בבית המשורר האנגלי בסביבה, כמעט שטבע בים. מופאסאן הוא האיש שהצילו, ובהזדמנות זו הזמינו סווינברן אליו. מופאסאן מעיד חמש עשרה שנה אחר־כך, שהתרשם עמוקות מן המשורר האנגלי המוזר.

 

לחיות כדי לכתוב, ולא לכתוב כדי לחיות    🔗

מלחמת 1870 הרחיקה את מופאסאן משולחן הכתיבה. הגרמנים כבשו את רואַן בדצמבר 1870. מופאסאן לבש מדים והשתתף בקרבות.

את תיאור נסיגת הצבא הצרפתי מרואן מוצאים אנו בסיפורו המפורסם של מופאסאן “השמנמונת”. הסופר כמעט שנלקח בשבי ולא ניצל אלא בזכות זריזות רגליו. נסיון חייו במלחמה סיפק, כמובן, לסופר הצעיר חוויות וחומר רב.

כיוון שפלובאֶר נמנה עם ידידיה הקרובים של אם מופאסאן, התיעצה עמו ביחס לעתיד בנה, שהחליט להתמסר לספרות. שאיפותיו גבוהות ביותר, ועקרונו היסודי הוא לחיות כדי לכתוב ולא לכתוב כדי לחיות. אין הסופר הצעיר נחפז ליצור ולפרסם. קרוב לעשר שנים הוא מקדיש להכנות ולהתכוננות, וכמעט שלא פירסם דבר, בתקופה זו, פרט לסיפורים אחדים, שירים מעטים וסצינות. אף יצירות אלה פורסמו בשם בדוי.

מופאסאן בן העשרים ואחת בא לפאריס להשתקע בה. המלחמה פסקה, הוא מקבל משרה במיניסטריון הצי. בניגוד לכל החששות להצלחתו בשטח זה הוא מתגלה כפקיד למופת. את שעותיו הפנויות מקדיש לא לכתיבה אלא לשייט בסינה ולטיולים ממושכים ביערות ובשדות. הופעתו והתנהגותו כובשות את כל הלבבות. זולא, שקנה היכרותו ב־1871 בבית פלובאֶר ושעקב מאז אחר הקריאֶרה הספרותית שלו, מעיד על אותה תקופה בחיי מופאסאן: “הכל חיבבו אותו על עליצותו, על הופעתו הנאה ועל הקסם והכוח שנאצלו ממנו. הוא היה הבן הנאה והעליז של הבית, שכבש את כל הלבבות”. בחוגם של פלובאֶר וזולאַ חיבבו מאוד את מופאסאן על תכונותיו האישיות, אולם איש מאנשי החוג לא ניבא לו קריאֶרה ספרותית מזהירה.

הסופר הצעיר מנסה ראשונה את כוחו בשטח הדראמה בחרוזים. בכל חודשי החורף 1877 עבד על מחזה פיוטי. אחד ממערכוניו זכה להצגה על במת ה“קומדי פראנסאֶז”.

 

“שמעני, בחור צעיר…”    🔗

פלובאֶר קירב אליו את בן ידידתו הותיקה, זה שידעו עוד מימי שהותו ברואַן. אולם הידידות האמיתית ביניהם התחילה בפאריס בשנת 1871. פלובאֶר היה נוהג לקבל אורחים בכל יום ראשון בשבוע וחבורה מגוונת של סופרים היתה מתכנסת בביתו. ביניהם היה גם טוּרגאֶנאֶב הרוסי, ששלט בלשונות רבות וידע יפה את יצירותיהם של גיתה וסווינברן ואת הספרות הצרפתית והאנגלית. בין באי הבית היו זולאַ, דוֹדאֶ, טיין, אֶדמונד גוֹנקוּר, המשורר המפורסם מאֶנדאֶס וסופרים ומשוררים אחרים. מופאסאן היה ילד־שעשועיו של החוג החשוב הזה. פלובאֶר קרא לו תכופות בשם החיבה “בני היקר”. עד מותו של פלובאֶר ב־1881, היינו עשר שנים, שררה ידידות עמוקה בין הסופר הותיק ובין הסופר הצעיר. פלובאֶר היה הקורא הראשון של יצירות מופאסאן ומתח עליהן ביקורת אכזרית. בכתבי היד אפשר לראות עד היום הזה הערות שוליים של פלובאֶר. השניים קיימו גם חליפת מכתבים ממושכת, המעידה על הידידות העמוקה. פלובאֶר ניסה לכוון את פעילות הסופר הצעיר. הוא נתן לו מהלכים בין עורכי עתונים, הפנה את תשומת ליבו אל נושאים מסויימים. במכתבי פלובאֶר למופאסאן מוצאים אנו משפטים כגון אלה: “אבקשך לרסן את עצמך (הכוונה לגבי נשים) לטובת הספרות. מי שגמר אומר להיות אמן, אינו רשאי לחיות כשאר בני אדם” (28 באוגוסט 1876). במכתב אחר, שנכתב שנתיים אחר־כך, מוצאים אנו את הפסקה הבאה: “שמעני, בחור צעיר, אתה חייב. – המבין אתה? – חייב לעבוד יותר מאשר עד כה. מתעורר בי חשד עליך, שעצלן אתה. אתה מרבה לשוט בסירה, מרבה להתעמל. אכן, אדוני, איש תרבות אינו זקוק לתנועה רבה כל כך, כדעת הרופאים. אתה נולדת לחרוז חרוזים, ועליך לחרוז”.

 

“כבה המאור הגדול”    🔗

מופאַסאַן היה כל ימיו אסיר־תודה לפלובאֶר על הדרכתו והשפעתו, ומובן מאליו, כי לו, ל“זקן”, הוא מקדיש את ספרו הראשון, ספר שירים. הוא כותב בהקדשה בין השאר: “מוקדש לידידי המפורסם והאבהי שבכל לבי אוהבנו, לאמן ללא פגם, אשר אני מעריץ למעלה מכל”. במקום אחר מדבר הוא על פלובאֶר כעל “המאור הגדול”. מותו של פלובאֶר הנחית מכה קשה ביותר על מופאַסאַן. באביב 1881 כתב מופאסאן לזולאַ: “אינני יכול לתאר לך עד כמה חסר לי פלובאֶר. הוא ממש יוצא ונכנס בבית ורודף אותי. אני שומע את קולו, מגלה, לתמהוני, שמחקה אני את תנועותיו. רואה אני אותו בעיני רוחי, בכל רגע. נראה לי, שסביבי מדבר ושממה”. קשה למצוא בתולדות הספרות והאמנות דוגמא מעין זו לידידות נפלאה בין רב ובין תלמידו. כשהופיעו סימני מלנכוליה ראשונים במופאַסאַן, היה פלובאֶר מודאג מאוד.

בסוף 1878 עובר מופאסאן ממיניסטריון הצי למיניסטריון החינוך. ידו של פלובאֶר היתה בכך, שכן היה מיניסטר החינוך באותם ימים. בארדו, אחד מידידיו של פלובאֶר. הסופר מילא גם כאן את תפקידיו באמונה. הוא עומד על סף שנתו השלושים, ועדיין לא פירסם כל יצירה ספרותית גדולה, אך הוא מתכנן רומאן גדול, שנושאו מצא חן בעיני פלובאֶר. ברם, ההגשמה עדיין רחוקה. פלובאֶר מציג את מופאַסאַן לפני המו"ל שאַרפאֶנטיה, והלה מפרסם במארס 1880 את ספר שיריו הראשון. באותו פרק זמן ראה אור הסיפור “השמנמונת” שהוציא בבת אחת מוניטין למופאסאן. ההצלחה שנחלו השירים והסיפור משפיעה על הסופר, והוא מחליט לפרוש מן הפקידות ולהקדיש כל כוחותיו ליצירה ספרותית. ושוב היה זה פלובאֶר, אשר כתב את ההקדמה לספר השירים. הנושא העיקרי של הכרך הקטן הוא אהבה. חושניות לוהטת מורגשת בשירים האלה, רגש פאנתאיסטי, התמזגות עם היקום. הקורא בשירים אלה יבחין, שמסתתר מאחוריהם המספר. הכרך הקטן אינו התחלה אלא סיום. שיר אחד “על חוף הים”, שנדפס באחד השבועונים, גרם צרות למחברו, כיוון שהשלטונות סבורים, שהוא בלתי מוסרי. פלובאֶר מפעיל מיד את קשריו למנוע שערוריה, שהרי מדובר בפקיד בכיר במיניסטריון החינוך. פלובאֶר פירסם מכתב גלוי למופאסאן ונטלו תחת חסותו. מאמר זה נדפס אחרי כן כהקדמה לשירים. פלובאֶר השיג את מטרתו, והמשפט שמופאסאן היה צפוי לו, בוטל.

 

אין להפריד בין חייו ובין יצירותיו    🔗

מאז אביב 1880, היינו מגיל שלושים, חי מופאסאן כסופר חופשי. החלה בחייו תקופה של פעילות מתמדת, לא רק בשטח הספרות, אלא גם בחיי האמנות והחברה. שוב אין להפריד בין חיי הסופר ובין יצירותיו. חייו ויצירתו קשורים מעתה הדדית. הסופר מגלה מרץ בלתי רגיל, שהצטבר בו בעשר שנות ההתבוננות. מאז שנת 1883 אין שנה בלי שמופאסאן יפרסם שני כרכים לפחות, ויש שנים שמספר הכרכים עלה לשלושה ואף לארבעה. ב־1885 פירסם לא פחות מחמישה כרכים. בעשר שנות יצירה פירסם מופאסאן ששה רומאנים, שלוש מאות סיפורים ארוכים וקצרים, כרך קטן של שירים, כרך מחזות, שלושה כרכים של רשמי מסע. נוסף על כך פירסם מאות מאמרים שהיו ממלאים כרכים אחדים, אילו כונסו.

כל ימיו לא ידע שלווה בנפשו, ומשום כך אהב לנסוע. הוא סייר בכל רחבי צרפת. פעמים רבות ביקר באלג’יריה ובטוניסיה. פעמים אחדות סייר בכל רחבי איטליה וגם בגרמניה ובאנגליה ביקר.

עד סוף חייו שלט מופאסאן שלטון מלא בכוחותיו הרוחניים. כל אחת מיצירותיו מצטיינת בבהירות, בהגיון שקוף ובסגנון מלוטש. מורגש שהסופר הקפיד על הפרט הקטן ביותר. כל דבר מחושב לפרטיו. הערותיו בעל פה ובכתב מעידות על כך, שהוא חש כי האסון עומד להתרחש. גם צוואתו מעידה, שהתכונן לקץ מפתיע ומר. כאוסוואלד, גיבור “רוחות”, מחזהו המפורסם של איבסן, חש מופאסאן את האסון המתקרב. בשנת 1888, לרגל סיורו במזרח הקרוב, תקפו כאב־ראש חמור ביותר. ההתקפה ארכה כעשר שעות ולא נמצאה כל תרופה לה. מיחושי הראש הקשים שוב לא סרו ממנו. הם חוזרים מזמן לזמן. מופאסאן מספר, שהמחלה החריפה מאוקטובר 1889 גברה עליו סערת־נפשו. מכאובים שגרוניים תקפוהו ונדודי שינה פקדוהו. בסוף 1890 חי מופאסאן בבדידות כמעט מוחלטת בספינת טיולים בים התיכון. בינואר 1892 ניסה לשים קץ לחייו. נסיונו סוכל והוא נשלח לבית חולים סגור בפאריס. שם עבר עליו סבל רב ותוך שנה ומחצה הגיע לידי התמוטטות רוחנית גמורה.

 

היצירה – דרך היסורים    🔗

בשנת 1892 ניסה מופאסאן לטרוף נפשו בכפו, ובשנת 1893, נפטר בבית חולי הרוח. כך גמר את חייו הנסערים, רבי־התהפוכות, המותרות והתענוגות, הסופר המהולל, אהוב הקהל הרחב לכל שכבותיו, המספר המשעשע ועם זה המטריד את המחשבה והלב בבעיות פסיכו־פילוסופיות וחברתיות, אמן הנובילה החריפה, העמוקה, הדינאמית, העשירה בציוריות נפלאה ובסגנון דק הטעם – כותב א. מיטוס. הסופר אשר ביצירתו נפגשו שני הזרמים הספרותיים, הנאטוראליזם והסימבוליזם, והיו לאחדות שלמה, המוסברת, מחוץ לתכונות נפשו האמנותית, ביחוד על־ידי האופי שבתפיסת־העולם שלו המעמדית. כי מופאסאן השתייך למעמד האצילים ושורשי יצירתו נעוצים בהלך הרוחות של מעמד זה, שעמד זה כבר בסימן של ירידה חברתית ומדינית. לכן עלינו לנתח את האידיאולוגיה הפילוסופית שלו לאור התנאים ההיסטוריים של תקופתו. המשבר של שנות השבעים נתן דחיפה כבירה להתעוררות כוח חדש מאיים על המשטר הקאפיטאליסטי, שהלך והתפשט במימדים העצומים של האימפריאליזם; הקומונה של 1871 באה להזכיר לחברה הקאפיטאליסטית על אותו הכוח, הפרולטריון, שנולד בתוכו ובא להסיג את גבולו. אולם לבני המעמד האריסטוקראטי המתנוון היה כוח זה יותר שנוא מן המשטר הקאפיטאליסטי, ולכן לא היה להם שום סיכויים גם להבא. התרבות האריסטוקראטית, הקדושה למופאסאן, נדחתה לתחום העבר. המציאות היתה מאיימת מכדי שיוכל להימלט ממנה ולהיסגר במגדל היופי והאמנות, כדוגמת המשוררים מבני מעמדו שקידמוהו, די־וונא וא. די־מוסאֶ. ומכאן כל תפיסת עולמו. כל יצירתו היא דרך־היסורים של חיפוש אותו עולם היופי האידיאלי, שיוכל להסתתר שם מן המציאות השנואה. אך עם זה מגיע הוא לכלל מסקנה, כי לחינם החיפוש הזה, לשווא הן כל האילוזיות והאידיאלים, ואין מיסתור מן המציאות הזאת, שהוא מוקיע אותה בכל נבלותה. ובזה יש להסביר את הניגודיות שבהשקפותיו, נאטוראליסטיות ואידיאליסטיות גם יחד. אין הוא יכול להימלט מן המציאות, אף־על־פי שבכל תקופת יצירתו הוא מנסה לברוח ממנה, להחליף את המציאות בחזון. ומכאן האידיאולוגיה הפילוסופית של יצירתו.

בתחום זה מעניין הרומן הראשון שלו “החיים”. החיים הם תגמול איום על כמה רגעים של אושר, או ביתר דיוק, על חלום האושר. ברומאן זה בולטים ביחוד מוטיבים חברתיים, המגדירים את הרעיונות שבו: הירידה הכלכלית והמוסרית של מעמד האצילים מצאה בו את ביטוייה. אך את חוויות מעמדו נוטה מופאסאן לראות כחוויות כלל־אנושיות. הוא מרחיב את היריעה. וכיוון שהוא מוכרח להודות במציאות זו, הריהו רואה קודם־כל את אי־אפשרותו של האדם להסתלק ממנה כאי־אפשרות פיסית, כתוצאה מהגבלת הכרתו של האדם על־ידי טבעו הפיסי. הניגוד הנצחי בין טבע האדם והשכל, בין ההווייה וההכרה – הריהו הגרעין היסודי של יצירתו. בכללו באופן פילוסופי את גורלו של מעמדו, הוא בא לכלל דעה, שהניגוד מקורו בטבע האנושי גופו, בתורת ברייה חושבת.

חוק הריבוי הטבעי, חוק ההתחדשות הנצחית של החיים, מקור ההרמוניה בבריאה, הוא בשביל האדם מקור של יסורים ללא־קץ. בתחום זה יש לנושא האהבה אצל מופאסאן ערך מיוחד. פעמים הוא מפתחו בציורים נלהבים וחגיגיים (“אלמנה”, “ולד”, “קבר”), פעמים הוא מורידו עד לגסות ופאתיתיות (“ווידוי”, “אוטו”, “אב ובן”) ויש שהוא עובר תחומי הציור האמנותי באותן הנובילות הגובלות עם פורנוגראפיה (“שפם”, “חלודה”, “תבונה”), אך נושא זה, שהאמן חוזר אליו בכל תקופת יצירתו, מושך, קודם־כל, מצד הטראגיות הבלתי נמנעת שבעצם האהבה. האהבה־התאווה מביאה תמיד בכנפיה את האבדון, המוות (“אלמנה”, “מיס האֶרייט”, “וידוי”), ואותה טראגיות מקורה במומנט הביולוגי, באופי הבלתי הגיוני של האינסטינקט, שהוא תמיד מנוגד לתבונה (“הילדה רוק”, “אדון אקסט”). החיוב והשלילי שבהערכתו של האינסטינקט – הריהו המומנט האופייני בכל יצירת מופאסאן.

 

האדם הביולוגי והאדם החברתי    🔗

עמדה זו של מאטריאליזם ביולוגי, המקרבת את מופאסאן אל הנאטוראליזם, הביאה אותו לידי זה, שהוא מתחיל, בדרך כלל, להתעניין יותר באדם הביולוגי מאשר באדם החברתי. הוא שואף למצוא תמיד מתחת ללבוש החיצוני של המקרים את הטבע הנצחי, הבלתי משתנה של האדם, לחשוף את “האימפולסים האינסטינקטיביים” המשותפים לכל האנשים וביחסו השלילי אל המשטר הבורגני מציב הסופר נגדו, בתורת האשמה עיקרית, את סירוסו של הטבע האנושי, את העיקר הביולוגי הבריא. לפי דעתו של מופאסאן עומד כל בניין חברתי על סירוס החיים הביולוגיים. אלא מתחת לרעיון פילוסופי זה מסתתרת הביקורת החריפה על החברה הבורגנית, המשטר החברתי והמדיני של צרפת בתקופת הריפובליקה השלישית, ביקורת של נציג אותו המעמד, שהודח מהשתתפות באותם החיים, והמציב נגד החברה הזאת את האידיאלים של צרפת שלפני המהפכה (בנובילות “עצות הסבתא”). ביחוד חריפה הביקורת על צרפת הבורגנית ברומאן “ידידי נעים”. בתנאי החיים של הריפובליקה השלישית מצא מופאסאן חומר עשיר לגינוי החברה בכלל על כל יסודותיה הרקובים. הבורגנות הפינאנסית והתעשייתית השיגה בתקופה זו את עליונותה ושלטונה, אך עם זה נראו בה כבר כל סימני התפוררותה. הרפתקאות פינאנסיות עצומות (עניין פאנאמה) ניצול אכזרי של המושבות, עושק וגזל חוקיים, מיקח שוחד של פקידי השלטונות, העתונות הנמכרת, רקבון הפארלאמנטאריזם – אלה הם הקווים האופייניים של משטר הריפובליקה השלישית. כל זה מוצא את ביטויו ברומאן “באֶל אַמי” (“ידיד נעים”). דמותו של דורואַ, הרפתקן ערום, מחוצף, שכל האמצעים כשרים בעיניו, העולה בכל המעלות משפל המדרגה עד פיסגת החברה הבורגנית, הריהו מסמל את כל התקופה. מעניינת, אגב, ההקבלה בין הרומאן “חיים” והרומאן “ידיד נעים”. בראשון – הגסיסה האטית הגורלית של משפחה אצילית, בשני – דרך העלייה של הכוח החברתי החדש בכל נוולותו. שני התהליכים קשורים זה בזה. אלא שמופאסאן מוקיע את נגעי החברה החדשה לא בשם צורות־חיים חברתיות חדשות, המוכרחות לבוא בעתיד, אלא לשם האידיאל שלו בעבר. הנטיות האריסטוקראטיות ביצירת מופאסאן מתבלטות בייחוד בתקופתו האחרונה. מנוסתו ממגדל עופל יש בה מן המורא מפני אותו הסמל של הנצחון המובלט של הדימוקראטיה. ברומאן “עזה כמוות” הוא מתקומם, אמנם, על החברה העליונה, מוקיע את האפסות והריקנות שלה, אך עם זה מוצא בה נפשות אציליות, הנושאות בחובן את הניצוץ הקדוש של יפי־האלמוות. רק בחברה זו מוצא הוא את נושאי התרבות הגדולה של העבר. מעטים הם, והם בודדים באצילותם.

 

הנושא העיקרי של היצירה    🔗

ההשקפה על העולם כמו על הגשמת רצון אכזר כלפי האדם כמו על כוחות טמירים והסובבים אותו לרעתו, הריהי מקור המיסטיקה הנזעמת של מופאסאן, הנרמזת עוד בראשית עבודתו הספרותית (“דוקטור אורקליוס גלוס”) ומגיעה למלוא התגלותה בסיפורו “מורלא”. המיסטיקה הנשענת בעצם על אותה הדעה הביולוגית העולם החיצוני הוא אויב לאדם, באשר אינו נתפס על ידיו בשלימותו, באשר טבע האדם, חושיו, אינם מושלמים. ומכאן – הבדידות, שקיבלה בתקופת יצירתו האחרונה חשיבות מיוחדת. דמות האדם, הבודד בהחלט בתבל כולה, אשר שם הכל מתנכר לו, אורב לו, בין המציאותי ובין העל־מציאותי, נעשה הנושא העיקרי ביצירתו של מופאסאן (“בית מלון” – טירוף הדעת מתוך בדידות בראש האלפים; “לילה” – סיוט הבדידות בתוך הכרך הגדול).

אך אם הבריאה אינה מושלמת והיא נגדנו – יש להילחם בה. נושא זה מפותח בסיפור “יופי ללא־תועלת”. הרעיון היסודי של הסיפור הוא תמצית כל יצירתו בתקופתו האחרונה. יתרונו היחידי של האדם¹, כיצור עליון על אדמות, כלול בזה שהוא יכול בכוח שכלו לעקוב אחרי הטבע, לקשט את עצמותו החייתית בחזיונות נעלים, להחליף את המציאות בחלום. ודבר זה מנסה מופאסאן לעשות, אך כל יצירתו היא יחד עם זה גם האישור לאבדן החלום, כשהוא מתנגש עם המציאות, ומכאן מגיע מופאסאן לכלל מסקנה, כי הצלת האדם היא במקום שאין שליטה למציאות הזאת, וההכרה היא חופשית בהחלט, בהתגברה על כל ההכרחיות. ומכאן – המוצא השני: הנארקוזה, השכרון (“חלום”, “מזרח”) וטירוף־הדעת, ומשם עוד צעד אל שלילת החיים בכלל. בעיית המוות – היא העיקרית ביצירת מופאסאן (“הנרדמת”). אידיאל העתיד – התאבדות יפה וחופשית – דבריו נתקיימו באחריתו.

 

כבש דעת קהל הקוראים בתנופה אחת    🔗

מופאסאן כבש את קהל הקוראים בצרפת בתנופה אחת. הסופר האלמוני מאתמול שכתב את “השמנמונת” ואת “מדמואזל פיפי”, נתפרסם בן־לילה. הסיפור האחרון ראה אור לראשונה בקובץ קטן בשם “ערבי מדאַן” (אחוזתו של זולא היתה במדאן, ומכאן קיבל הקובץ הקטן את שמו). ההצלחה היתה גדולה מאוד, הקובץ הקטן זכה עוד בחודש הראשון לשמונה מהדורות.

הגיבורה הראשית, פרי דמיונו של מופאסאן, היא זונה הנאלצת להתמסר בימי מלחמת 1870 לקצין גרמני, כדי שהנוסעים הנמצאים בחברתה יוכלו להמשיך דרכם באין מפריע. מופאסאן נתכוון בעיקר לתיאור צביעותם של האזרחים, הנכונים לעצום עין אחת מן החטא, אם הדבר נוגע לטובתם. כל האנשים ה“הגונים” וה“נכבדים” מחניפים ליצאנית זו כשהם נתונים ברעב וכשכלכלתם תלויה בנערת־רחוב זו. בעלי המידות הטובות והפאטריוטים משדלים את הנערה להיענות לאויב, כדי שיסייע להם לברוח. משהושגה המטרה והמשכת דרכם מובטחת, מיד הם פונים עורף לנערה שהצילה אותם, כשהיא נתונה במצוקת רעב, כיוון ששכחה לקחת עמה את צידתה לדרך. אין איש מהם עוזר לה. סגנונו המזהיר של מופאסאן, פשטות ביטויו, ציוריות לשונו, כשרונו המיוחד להסתכלות – כל הסגולות הללו באות לידי ביטוי בסיפור המפורסם. הסופר מצייר את הדמויות השונות שבחבורת הנוסעים. מעניין לציין, שהסופר מתיחס בהגינות מלאה אל האויב הגרמני. תושבי רואן משתכנעים מעט מעט, כי בטעות זקפו על חשבון הגרמנים מעשי זוועה שונים. הולכים ונוצרים יחסים אנושיים בין הצרפתים ובין הגרמנים, המתקרבים אף לאהדה. הסופר יודע לצייר בכשרון בלתי מצוי את מצב הרוח השורר בקרב החבורה. אין פרט הנעלם מעיניו.

 

מופאסאן ומלחמת 1870    🔗

הכובשים הגרמנים התנהגו בצרפת באכזריות חימה, בעריצות קנטרנית, בחללם את כבודם הלאומי של הצרפתים, בהתעללם בהם התעללות סתם, בהשמידם ללא תכלית את רכושם, בשדדם אותם, באנסם אותם, בשוללם מהם צל קורת־גג.

בסדרה של ספורים תיאר מופאסאן את היגון הגדול של צרפת הכבושה והביע את רחשי התפעלותו למעשי הגבורה של לוחמי־העם האלמונים, שכתבו את עלילות־גבורתם על מגילת הימים, בספר המלחמה הזאת.

בסיפורו “המטורפת” מתאר מופאסאן את ההתעללות הנתעבה שהתעלל קצין פרוסי נוכל וגס באשה חולנית וחדלת־ישע. אין היא מצייתת לפקודותיו, מפני שאינה מבינה אותן, – היא מטורפת. אך הקצין גוזר להשליכה, יחד עם מטתה, מן הבית אל היער, אל השלג… החולה המסכנה גוועת ביער. בסיפורו “שני ידידים” הופכת התעללות זו שני אזרחים לגיבורים־פאטריוטים, הבוחרים למות ולא למסור לאויב את הסוד הצבאי.

בסיפור “דו־קרב” – תמונה חדשה מהתעללויותיהם הגסות של הפולשים הפרוסיים באזרח הפשוט. אך אזרח זה, האוהב חיי שלווה ונחת, אינו כלל איש־מלחמה, ואף על פי כן מוצא הוא עוז בנפשו להדוף את המנצח שזקף חוטמו. הוא הורג איש פרוסי, ולנצחונו מוחאים כף אנשים זרים. הצדק הוא המוחא לו כפים.

בסיפורו “אבא מילון” עובר לעיני הקורא איכר צרפתי, פאטריוט צנוע ואמיתי. בשנאתו עד אין הבלג לפולש ובתאוות הנקם שבו הוא מזכיר מאוד את בני העממים הכבושים תחת ידי הגרמנים בימינו. כאז כן עתה, אין הבדל. ממש כך בסיפור “שבויים”, בתו של יערן, “בתולת־יער”, נאלצת ליתן מקלט לסיעת חיילים גרמניים שתעו, אך מערימה עליהם והופכתם לשבוייה. כך העלה מופאסאן סדרה של דמויות עממיות – גיבורים אלמונים “אלמי נפש”, “ענווי עולם”, אך יפי־מעשה, דגולים בחירוף־נפש. מהדורות של קידוש השם.

מופאסאן מתאר בכוח הוכחה ריאליסטית עצומה במלאכת מחשבה בלתי מצוייה, את העם הצרפתי המושפל, האנוס, המדוכדך עד עפר, שמצא בנפשו שלו מקור־לא־אכזב של פאטריוטיות בריאה, אדירה, של רצון סטיכי להדוף את המשעבד הגרמני. מופאסאן יצר דמויות רבות של אנשים אלמונים מהמון העם, הגדולים בגבורתם, בנקמתם, במסירות נפשם האצילית. הדמויות האדירות, האלמוניות הללו עולות לפתע פתאום, כהחצב ניצוץ מאבן חלמיש, – והרי כל־כך הרבה ניצוצות גנוזים באבן כזאת. יש רק לדעת לחצבם. ובסיפור אחד – “מאדמואזל פיפי” – נקמת הנקמות, ותמיהה לכאורה, תמיהה ופליאה: את הנקמה הגדולה בעד בזיונה של צרפת נוקמת, בסיפור זה, הזונה רחל. עוד יבוא החוקר אשר יפתור את השאלה הזאת, התמוהה, לכאורה, מדוע מסר מופאסאן את התעודה הזאת של נקמת צרפת דווקא לזונה? מדוע דווקא רחל? שם תנ"כי כל־כך, שם יהודי כל כך? היהודיה רחל נוקמת – היא לבדה! – את נקמת צרפת, ואחר־כך מסתירה כומר מפני הגרמנים. והיכן מסתירה? בבית היראה דווקא. תסביך אופייני, מאלף, אומר דרשני. וזהו אחד מסיפורי המופת של מופאסאן גם מבחינה אמנותית.

ועוד סיפורים: “הרפתקאותיו של וולטר שנאפס”, “דודה סובאז'” ו“השמנמונת”. פרקים פרקים של חרפת צרפת וגאוות צרפת במעשי־גבורה אלמוניים. אחים הם. בזעמם – ליצירות ממין אלה של זולא ושל דודה ורבות אחרות בספרות הצרפתית, בעת ההיא, שכולן כאחת הוקיעו לדראון את הפולש הגרמני.

 

“מדמואזל פיפי”    🔗

הנה קטע מ“מדמואַזל פיפי” בתרגומו של אליהו מייטוס:

"אף־על־פי שירד גשם, הניחו את החלון פתוח, ופעם בפעם היה אחד מהם ניגש ומקשיב. בשעה שש ועשר דקות הודיע הבארון, כי קול משק גלגלים בא מרחוק. כולם פנו אל החלון; ומיד בא ביעף הקרון הגדול, הרתום לארבעה סוסים דוהרים, המרופשים עד גבותיהם, מהבילים ונוחרים.

ועל המעקה ירדו חמש נשים, חמש נערות יפות־תואר, שנבחרו בטעם על־ידי חברו של הקאפיטאן, אשר אליו הלך “חובה” ובידו כרטיס־הביקור של קצינו.

הן לא הניחו שיפצירו בהן הרבה, בדעתן, כי ישלמו להן בעין יפה, וכבר הספיקו במשך שלושה חודשים להכיר את הפרוסיים והשלימו עמהם, כמו עם מצב העניינים בכלל. “הכרח מקצוענו הוא” – טענו בנפשן, בהשתדלותן להחריש מרדות חבוייה של שריד ממצפונן.

מיד נכנסו לחדר־האוכל. בהיותו מואר נראה החדר זעוף־פנים שבעתיים בחורבנו, והשולחן הערוך בכל מיני מטעמים, כלי־יקר וכסף, שנמצאו בתוך הקיר, אשר שם הצפינום אדוני הטירה, שיווה לחדר מראה של פונדק־שודדים, הסועדים את לבם אחרי השוד. הקאפיטאן, כולו מפיק זיו, שם תיכף ידו על הנשים. כאילו היו קניינו הפרטי, בחן, חיבק ריחרח קבע את שווין ככוהנות ההילולים, וכשביקשו שלושת הצעירים לבחור איש־איש את בחורתו, עצרם ביד־שליט, ברצותו לחלק בעצמו לפי התארים, לפי היושר, שלא לפגוע, חלילה, בתור־המעלות.

וכדי למנוע כל מחלוקת, תרעומת וחשד בחלוקה, העמידן בשורה לפי קומתן, ופנה אל הגבוהה שבהן בקול מצווה:

– מה שמך?

– פאמילה – ענתה זו, בהתאמצה לדבר בקול רם.

והוא מכריז:

– מספר ראשון, פאמילה, נמסרת למפקד.

בגפפו אחר־כך את הבלונדינית כאות לקניין פרטי, הציע את השמנה מאנדה ללייטנאנט אוטו, את חווה המכונה “העגבניה” – לסגן־הלייטנאנט פרי, ואלו את הקטנה מכולן, את רחל, ברוניטית צעירה מאוד, יהודיה בעלת אף סולד, המאשר את הכלל, כי לכל בני גזעה חוטמים גבנוניים – לצעיר הקצינים, למארקיז השכיר, ווילהלם פון איריק.

אך כל הנשים היו יפות ושמנות, בלי סימני־היכר בקלסתר־הפנים. דומות זו לזו בגינוניהן ובצבע עורן, מהיותן עוסקות יום־יום בעסקי־אהבים וחיות יחד בבתי־קלון.

שלושת הצעירים ביקשו להוליך מיד את הבחורות למעלה, באמתלה שעליהן להתרחץ. אך הקאפיטאן התנגד לכך מחכמה, בטענו כי הן נקיות למדי, וכי אלה שיעלו עמהן, ירצו, אולי, כשירדו, להתחלף בנשים, ובכך יפרידו בין הזוגות. נסיונו ניצח. הסתפקו רק ברוב נשיקות, נשיקות־של־ציפייה.

פתאום כמעט נחנקה רחל. היא השתעלה עד לדמעות והוציאה עשן מנחיריה. כאילו בכוונה לנשקה הכניס המארקיז סילון של עשן־טבק לתוך פיה. היא לא נתכעסה, לא אמרה דבר, ורק זקפה מבט חריף בקונה. ובמעמקי עיניה השחורות נתלקח הזעם.

ישבו אל השולחן. נדמה, כי המפקד עצמו היה מלא שמחה; מימינו הושיב את פאמילה, משמאלו – את הבלונדינית, ובפרשו את מפיתו, הכריז והודיע:

– רעיון נפלא עלה על דעתך, הקאפיטאן!

הלויטנאנטים אוטו ופריץ, שישבו מנומסים כדרך שיושבים לפני גבירות מהחברה, הביאו במבוכה את שכנותיהם, ואלו הבארון קאלווינגשטיין, שראה את עצמו בחוגו שלו, היה זורח, מפיק הלצות מפולפלות ובשל פקוע שערותיו האדמוניות נראה כאחוז־שלהבת. הוא דיבר דברי חיבוב במבטא צרפתי־רייני, ומחמאות־המרזח שלו, שנרקקו מבעד לחללן של שתי שיניו המותזות, ניתזו אל הבחורות עם פליטות הרוק.

אך הנערות לא הבינו כלום; נדמה, כי בינתן לא ניעורה, אלא בשעה שהבארון החל להטיח מלים גסות וניבול־פה, שהחריפו שבעתיים מחמת מיבטאו. אז גיחכו כולן כמטורפות, בצנחן על בטני שכניהן, בחזרן על ביטויי הבארון, שסירסם בכוונה ביתר סירוס, כדי להכריחן לנבל פיהן. הן היו שטופות בניבול־פה, לאחר שנשתכרו מבקבוקי־היין הראשונים, וחזרו להיות מה שהנן, ובכניסתן לתפקידן הרגיל נשקו שפמים על ימין ושפמים על שמאל. צבטו ידיים, צווחו צווחות נוקבות, שתו מכל הכוסות, פיזמו פיזמונות צרפתיים וקטעי שירים גרמניים, שלמדו יום יום מפי השונא.

עד מהרה נשתוללו גם הגברים, שנתבסמו מבשר נשיי זה הנוח להיכבש, התחילו לצרוח, לנפץ את הכלים, והחיילים שניצבו מאחורי הכיסאות, שימשו אותם בשוויון־נפש.

המפקד לבדו עדיין היתה בו מידת־מה של כיבוש היצר.

מאזמואזל פיפי הושיב את רחל על ברכיו ובהשתלהבו – על־אף שבעצם הוסיף להיות קר – היה מנשק כמי שאחזו בולמוס, את סילסולי שערה השחורים על ערפה. כשאפו מבין שמלתה ועורה את החום הענוג של גופה והריח הנודף ממנו, או שהיה צובטה בעד השמלה עד שנצטעקה, בתקוף עליו יצר האכזריות ותיאבון ההריסה. עתים, באחזו אותה בזרועותיו ובלחצו אותה אליו היה מצמיד את שפתיו אל פי־היהודיה הרענן בנשיקה עד כלות הנשימה; ופתאום ברגע כזה, נשכה נשיכה עמוקה כל כך, שחוט של דם נזל על סנטרה של הנערה ונשתלשל לתוך מחוכה.

שוב נעצה מבט בעיניו של הקצין ובמחותה את הדם, הפטירה:

– בעד זה משלמים…

הוא גיחך גיחוך אכזרי.

– אשלם!

הקריבו פרפראות. מזגו יין שאפמאן. המפקד קם ממושבו, וכאיש הנושא כוס של ברכה לחיי הקיסרית אבגוסטה, אמר:

– לחיי הבחורות שלנו!

והתחילו הברכות, ברכות־אדיבות של חיילים שיכורים, ממוזגים בבדיחות ציניות, שנראו גסות שבעתיים מחמת שיבושי הלשון.

הקצינים קמו בזה אחר זה, בנסותם להבריק בברק חידודיהם, בהתאמצם להיות מבדחים, והנשים השיכורות לחלוטין, בעיניים בוהות, בשפתיים משורבבות, מחאו כל פעם כפיים בהשתוללות.

הקאפיטאן, ברצותו לשוות להילולא אופי חגיגי ונימוסי, חזר ונשא את הכוס וקרא:

– בעד נצחוננו על הלבבות!

אז קפץ הלויטנאנט אוטו, שפרצופו דמה לפרצוף של דוב שווארצוואלדי, נרגש והלום־יין קרא בהתלהבות פאטריוטית:

– בעד נצחוננו על צרפת!

בכל עוצם שיכרונן נשתתקו הנשים בבת־ראש, ואלו רחל פנתה אליו מרתיחה כולה:

– דע לך, כי מכירה אני צרפתים, שבפניהם לא היית אומר דבר זה!

אך המארקיז הקטן, שעדיין הוסיף להחזיקה על ברכיו, געה בצחוק:

– חה־חה־חה! צרפתים כאלה לא ראיתי. אך מופיעים אנו, ומיד הם נושאים רגליהם!

הנערה, שנזדעפה, הטיחה בפניו:

– אתה משקר, נבל!

שעה קלה הסתכל בה בעיניו הבהירות, כדרך שהיה מסתכל בתמונות, שאת בדיהן היה נוקב ביריות־האקדוח, אחר־כך הצטחק:

– ככה?! נו, הבי נא ונשוחח על כך, יפהפיה! וכי היינו שרויים כאן, אילו היו אמיצים?

הוא נתרגש:

– אנו – אדוניהם! צרפת שלנו!

בבת־ראש חמקה רחל מעל ברכיו וישבה על הכסא, הוא קם, הושיט את כוסו אל אמצע השולחן וחזר:

– לנו כל צרפת, כל הצרפתים, כל היערות, השדות ומישכנות צרפת!

השאר, שהיו הלומי־יין לחלוטין, אחוזי התלהבות צבאית, התלהבות בהמית, הרימו כוסותיהם בקול תרועה:

– תחי פרוסיה!

וגמעו בבת אחת. הנשים לא מיחו, כיוון שהיו נדהמות ונפחדות. גם רחל שתקה, באין כוח להשיב.

אז הציב המארקיז על ראשה של היהודיה את כוסו, שנתמלאה מחדש יין שאמפאן.

– לנו – קרא – שייכות גם כל נשי צרפת!

רחל נזדקרה חיש־מהר, הכוס נתהפכה, וכאילו לטבילה, שפכה את היין הצהוב על שערותיה השחורות, ובנפלה ארצה נשברה. שפתיה של הנערה רעדו. היא נעצה עיניים מתגרות בקצין, שהוסיף לצחוק, ונחנקת מעוצר־כעס מלמלה:

– לא, אתה טועה, זה לא נכון! נשי צרפת לעולם לא יהיו שלכם!

הוא ישב כדי לצחוק להנאתו, ובחקותו את המיבטא הפאריסאי אמר:

– היא מאוד נחמודת, מאד נחמודת; למה איפוא את כאן, פעוטונת שלי?

היא נשתתקה תחילה. לפי שמגודל התרגשותה לא הבינה את דבריו, אחר כך, משעמדה על משמעותם, השיבה בהתמרמרות ובחמת רוח:

– אני! אני! אבל אני – אינני אשה, אני זונה ובחורה כזאת דרושה לפרוסים.

בטרם הספיקה לסיים את דבריה, סטר לה על פניה, אך כשחזר והניף ידו, תפסה מעל השולחן סכין קטנה עם להב חד וכהרף עיין, עד שלא הספיק איש להשגיח בכך, תקעתה לקצין בצוואר, באותו שקע שממנו תחילתו של החזה.

איזו מלה נחנקה בגרונו והוא עמד פעור פה ואושת חלחלה בעיניו.

מיד פרצו כולם בצעקות וקפצו איש ממקומו בבהלה, אך רחל שמטה את הכיסא אל בין רגליו של הלויטנאנט אוטו שהתמתח מלוא קומתו, רצה אל החלון, פתחתו בטרם יספיקו להדביקה וקפצה לתוך החשיכה, שבה לא פסק הגשם.

לאחר שתי דקות נפח מאדמואזל פיפי את נפשו. מיד שלפו פריץ ואוטו את חרבותיהם וביקשו לבתר את הנשים, שהתפלשו לרגליהם. בקושי הצליח המאיור למנוע טבח זה ופקד לסגור את ארבע הנשים המטורפות בחדר מיוחד ולהפקיד עליהן משמר של שני זקיפים. אחר־כן ערך את גדודו כנכונים לקרב ויצא לרדוף אחרי הבורחת, בבטחון גמור שיתפשוה.

חמישים איש מלווי איומים נשלחו אל הגן; עוד מאתיים איש פישפשו ביערות ובכל הבתים שבעמק.

השולחן שפונה כרגע, שימש עכשיו ערש מוות וארבעת הקצינים קשוחים, מפוכחים, זעומי פנים כאנשי־צבא בשעת מילוי תפקידים, ניצבו ליד החלון והתאמצו לנקוב במבטם את מעבה האפילה.

הגשם האיום והנורא נמשך. פיכפוך שאין לו סוף מילא את המחשכים שיכשוך מפכה של מים ניתכים, של מים זורמים, של מים מטפטפים, של מים מזדלפים מסביב.

פתאום נשמע קול יריה, אחרי כן מרחוק – שני ובמשך ארבע שעות נשמעו פעם בפעם יריות קרובות ורחוקות, מלים מוזרות שנפלטו בקולות ניחרים והידדו בקריאות.

עם בוקר חזרו כולם. שני חיילים נהרגו ושלושה אחרים נפצעו, אך את רחל לא מצאו.

אז החליטו הפרוסים להטיל אימה על התושבים. קפצו אל הבתים, חיפשו, בדקו, הפכו את כל היישוב. היהודיה כנראה נעלמה ועקבותיה לא נודעו.

מששמע הגנראל דבר זה ציווה להשתיק את העניין והטיל קנס על המאיור, שהוא גם הוא ענש את הסרים למשמעתו, והרוזן פארלסבר החליט לשפוך את חמתו על כל המחוז; כיוון שנזקק לאמתלה, כדי שיוכל לנגוש באין מפריע, קרא אליו את הכומר וגזר עליו שיצלצל בפעמון בשעת לווייתו של המארקיז פון איריק.

הפעם ציית לו הכומר, וכשגופתו של מאדמוזאל פיפי, שחיילים נשאוה ומלפניה, מסביבה ומאחוריה צעדו חיילים טעוני רובים, הוצאה מטירת דיוביל, בדרך לבית הקברות, השמיע הפעמון לראשונה את צלצול הקבורה, אך בקצב צוהל, כאילו יד אוהבת ליטפתו.

הפעמון צילצל גם בערב וגם למחרת הבוקר, צילצל יום יום, הירבה לצלצל, ככל שתבעו ממנו. עתים היה מתחיל להתנועע מאליו בעיצומו של לילה, ובחשיכה מפליט שניים שלושה צלילים וכאילו אחזתו שמחה מופלאה ניעור בלי דעת למה. אזי החליטו איכרי המקום, כי הפעמון מכושף וכבר לא קרב איש אל מגדל הפעמון, חוץ מן הכומר והפעמונר.

ושם, למעלה, בבדידות ובעצבות, התגוררה הנערה האומללה, שקיבלה בסתר את מזונותיה מידי האנשים הללו.

היא ישבה בתוך מגדל הפעמון עד יציאת הצבא הגרמני ואז בערב אחד ביקש הכומר עגלה מאת הנחתום והוביל את שבוייתו עד שערי רואן. משהגיעו לשם, נשק לה הכומר. היא ירדה מעל העגלה ובמהרה שמה פעמיה אל בית הקלון, שבעליו חשבה כבר מתה.

לימים הוציאה משם פאטריוט אחד, שהיה רחוק מלהאמין בדעות של הכל, התאהב בה על המצווה הגדולה שעשתה. אחר כך כשכבר אהבה בזכות עצמה, נשאה לו לאשה ועשאה גברת בעמיה, השקולה נגד רבות אחרות".

 

“באל אַמי”    🔗

הרומאן “בּאֶל אַמי”, שיצא לאור ב־1885, הוא אחד הרומאנים המפורסמים והפופולאריים ביותר של מופאסאן. גיבורו הראשי, ג’ורג' דוּרוֹא, דומה לאותם טיפוסי צעירים המצויים בכתבי סטאנדאל ובאלזאק. גם הוא שואף לעלות משפל המדרגה כדי לעשות קאַריאֶרה. אולם ז’וליאֶן סוֹראֶל או לוּסיאֶן רוּבאַמפרא הם אנשים מוכשרים, ורק תקופתם אשמה בכך שהם אנוסים לנקוט אמצעים בלתי הוגנים כדי להגיע למעמד גבוה יותר, הרי אין דורוא אלא קאַריאֶריסט ציני, נבל, שאין בכוחו לבסס את תכניותיו על כשרונות, שהרי הוא חסר־כשרון, אלא על חיצוניותו הנאה הלוקחת לב ובראש וראשונה על רשעותו המובהקת. רומאן זה, שנכתב בשפה בהירה ופשוטה, הוא סאטירה נועזת על עשרות השנים הראשונות של הרפובליקה השלישית. הוא מוקיע תעלולי ממשלות, בנקים, עתונים ואת שיטות ניצולו של האימפריאליזם הצרפתי.

ג’ורג' דורואַ היה בשעתו קצין בחיל הפרשים. מימי שירותו בצבא נשארה לו יציבות הגוף המופתית ותנועותיו המוצקות. צילינדר ישן, כמה קווים חריפים, מבט כובש, גוף ענק – הנה ה“בּאֶל אַמי”. שכלו והשכלתו לא השיגו את הרמה המקובלת. מחשבתו ריקה, דמיונו עלוב, אולם בטחונו העצמי אינו יודע גבול. צמאונו להצלחה, לממון, להרפתקה, ליין ולנשים, גבר והלך מיום ליום. משסיים את שירותו בצבא לבש בגדי־אזרח ועזב את אפריקה בה עשה שנתיים, בתחנה קטנה בדרום. בפאריס רדף לשווא אחר המזל. באין לו קשרים אל רמי־מעלה לא עלה בידו להשיג דבר על אף שאפתנותו. הוא נשאר תקוע ליד שולחן כתיבה קטן במשרד חברת מסילת הברזל הצפונית ונאלץ לעבוד יום יום מן הבוקר עד הערב בשכר של אלף וחמש מאות פראנק לשנה. הוא התגעגע על תקופת שירותו במדבר, שכן יכול היה לשדוד שם את הערביים באין מפריע.

באחד מערבי יוני נזדמן לו בדרכו שארל פוֹרסטיאֶ, מי ששירת אתו בעבר בגדוד. פורסיטאֶ נשא אשה והיה לעתונאי נודע, לסופרו המדיני של העתון “חיי צרפת”. בבטחונם של בני אדם, שראו ברכה בעמלם, הראה לדורוא את הדרכים המוליכות להצלחה בחיים: הכל תלוי בהופעה החיצונית. אדם זריז יכול להתמנות למיניסטר ביתר קלות מאשר לדרגת מנהל משרד. “עליך לכפות את עצמך על בני־אדם ולא להתחנן לפניהם”.

דורוא לא שיער, שפגישה מקרית זו ברחוב עתידה לתת לחייו כיוון חדש. פורסטיא הבטיח לו, שישתדל למענו אצל מר וואלטר, העורך והמו"ל של עתונו, להמציא לו משרה קטנה בעתון. אשר להשכלתו הזעומה – מרגיע אותו פורסטיא – אין מקום לדאגה, שהרי לא קשה כלל להיראות כאדם משכיל. העיקר הוא שלא להתפס בבורות. יש לתמרן וללמוד להשתמש בלכסיקון. כל בני האדם טיפשים כברווזים ובורים כחמורים. שני הידידים בילו יחד את הערב, ובשעת פרידה הזמין פורסטיא את ידידו לבקר בביתו למחרת היום, ושם תינתן לו הזדמנות להכיר את חברי מערכת העתון לרבות העורך הראשי. דורוא בא לסעודה החגיגית. הפראַק שלבש שאול היה, והחליפה לא הלמה אותו כלל. בכל זאת מצליח לעשות רושם טוב, בעיקר על הנשים. אחר לגימת משקאות חריפים לרווייה סיפר הרפתקאות מלחמה שונות ומעשיות מחיי הערביים באפריקה. כך הצליח לעשות רושם גם על העורך הראשי, שהזמין בו במקום סידרת מאמרים על זכרונותיו מימי המלחמה באפריקה. הצעד הראשון עלה יפה. דורוא קיבל עבודה במערכת “חיי צרפת”. תחילה הטילו עליו תפקידים בלתי־חשובים של השגת ידיעות. סידרת המאמרים לא התקדמה. דורוא צייר את הכותרת: “זכרונות צייד מאפריקה”, אולם הוא לא היה מסוגל לנסח את רעיונותיו המעורפלים. בלית ברירה פנה לידידו, פורסטיא, והלה הפנה אותו אל אשתו. בעזרתה נכתב איכשהו המאמר הראשון שנשא את חתימתו של דורוא. קוראי העתון ציפו להמשך, אולם אשתו של פורסטיא מיאנה להוסיף בשיתוף פעולה. דורוא חיבר בכוחות עצמו פרק אחד, אולם העורכים סירבו לקבלו לדפוס, אף אחר העיבוד הרביעי. סידרת המאמרים על אפריקה עלתה על שרטון. אף על פי כן למד “הצעיר היפה” תוך זמן־מה את סביבתו ועמד על האינטרסים הפוליטיים והכלכליים, שפעלו מאחורי העתון. תוך חדשים מועטים למד את מקצוע העתונאות ואף סיגל לו נסיון מסויים בניסוח.

דעתו של דורוא לא נחה, שכן עדיין היו דלתות הסאלונים נעולות בפניו. באחד הימים הוצג לפני גברת מאראל, ידידתה של גברת פורסטיא. מאז נפגשו תכופות, ובסופו של דבר נעשתה קלותילד מאראל לאהובתו של דורוא.

התקוות הנפרזות שתלה דורוא בפירסום ובקאריאֶרה הוליכוהו שולל. הוא נסתבך בחובות והיה שרוי במחסור יותר מאשר בתקופת עבודתו במשרד מסילת הברזל. הענינים הגיעו לידי כך שנזקק לעזרתה הכספית של אהובתו. דורוא מנסה לקנות את ליבה של אשת העורך הראשי. ההצלחה מאירה לו פנים, והוא מתמנה בזכותה לעורך מדור חשוב בעתון. בתוקף תפקידו נמסר לרשותו תקציב ניכר, והוא משלשל חלק ניכר מן הסכום הזה לכיסו. אשת העורך הראשי מציגה אותו לפני עתונאים חשובים, בעלי הון ומדינאים. בנו של בעל בית המרזח הקטן בנורמאנדיה מתחיל לטפס מעלה־מעלה בסולם החברה. פורסטיא חלה בינתיים בריאותיו ונשלח על ידי רופאו לריביאֶרה. בהעדרו מן המערכת גדלה השפעתו של דורוא על העתון. מעט מעט מתחיל הוא לתפוס את מקומו בין עורכי העתון החשובים. אחר מותו של פורסטיא נושא דורוא את אלמנתו המביאה עמה לנישואיה החדשים את הסכום המכובד של ארבעים אלף פראנק. דורוא מוסיף ועולה בסולם החברה על ידי נישואיו החדשים וזוכה לתואר אצילות. לאשה החדשה חוג רחב של ידידים והיא יודעת להשיג פרטים רבים על כל התרחשות פוליטית. בזכות אינפורמציה זו עוררו מאמריו של דורוא דאֶ קאנטל התעניינות גדולה, והוא מתמנה לעורך המדור הפוליטי של העתון. העתון פתח בהתקפה נמרצת על הממשלה, שכן דרשו זאת האינטרסים של אילי ההון ושל האימפריאליזם הצרפתי המתפתח בקצב מהיר. השפעתו של העורך החדש גדלה והלכה. הענינים המדיניים מסתבכים בינתיים. הממשלה נפלה, והממשלה החדשה מרבה להשתמש בטורי “חיי צרפת”. בינתיים נהפך העתון לבטאונה הרשמי של הממשלה. הסאלון של גברת דורוא נהפך לאחד ממרכזי החיים הפוליטיים והחברתיים. בעיקר הרבה לבקר בבית מיניסטר החוץ החדש. באחד הימים מת הרוזן וודראק והוריש את הונו לגברת דורוא. כך זכה הזוג דורוא לפתע פתאום לעשירות מופלגת. הממשלה מכינה בינתיים בסודי סודות פעולה צבאית נגד מאַרוקו. מובן מאליו שהדבר כרוך בפעולה כלכלית ענפה. אשת העורך הראשי, שנהפכה בינתיים לאהובת דורוא, שומעת על הסוד ומוסרת אותו לאהובה, כדי שירכוש לעצמו ניירות־ערך מארוקניים ואף מעמידה לרשותו את הסכומים הדרושים לכך. כך זוכה העורך הראשי ברווח של ארבעים מיליון, מיניסטר החוץ בעשרים מיליון ו“הצעיר היפה”, במיליון פראנק. בתו הצעירה של העורך הראשי מוצאת חן בעיני “הצעיר היפה”, ומשתברר לו שהיא משיבה לו אהבה הוא מזדרז להתגרש מאשתו, כדי שיוכל לשאתה. ברור היה לו, שהאם לא תסכים לעולם לנישואין אלה עם הבת. בלית ברירה הוא מבריח את הצעירה בליל קיץ. היא מוקסמת מן ההרפתקה. דורוא סבור לעומת זה שבסופו של דבר ישבור את התנגדות ההורים שיתנו את הסכמתם, כדי למנוע שערוריה. וכך היה. באחד מסעיפי ההסכם נקבע, שהרוזן דורוא דה־קאנטל מתמנה לעורך הראשי של העתון. טכס הנישואין נערך בכנסייה הגדולה ביותר של פאריס בנוכחות אלפיים מוזמנים. זוהי הקאריאֶרה של “בּאֶל אַמי” ונצחונו המלא.

 

אמנותו של מופאסאן    🔗

דרך הריאליזם הצרפתי התפלגה לשני כוונים: קו אחד מקשר את האחים גוֹנקוּר עם זולאַ, קו שני עובר מדוֹדאֶ למופאסאן. אמנם מרבים לדבר על ריאליזם ונאטוראליזם, אך ספרות זו התרחקה והלכה מכל מציאות והתקרבה לרומנטיקה חדשה. האימפרסיאוניזם שימש נקודת זניקה. נתברר שהאמן אינו מסוגל להנציח את המציאות מטעם פשוט עד למאד – משום שהמציאות אינה קיימת: היא לובשת צורה ופושטת צורה בכל רגע ורגע, ואם המציאות תלויה במשהו איך אראה אותה, האם ראויה היא לשמה? מה יהיה גורלו של הנאטורליזם האוביקטיבי אם הסובייקטיביזם של המסתכל מקלקל את השורה באופן הכרחי? האם לא הודה זולאַ הגדול בעצמו, שהאמנות היא חלק מן הטבע, שרואים אותו בכוח טמפרמנט מסויים. אכן המציאות אינה משהו אוביקטיבי, היא חומר בידי היוצר בלבד – בזה נחתם כשלון הנאטורליזם. כל הסיסמאות המפורסמות של Epassibilité Impersonnalité נחלו כשלון מחפיר כבר אצל דודאֶ. הדרך היתה פתוחה חזרה לסובייקטיבזם – לרומנטיקה.

מופאַסאַן חונך לריאליזם על ידי פלובאֶר הרומנטי, משום כך היה לנגודם הגמור של האחים גונקור. מופאַסאַן אינו מנתח בדרך כלל כדוגמת האחים, שהיו משוכנעים שברומן של העתיד לא יהיה כל מקום לעלילה, הוא יהיה כולו נתוח. בניגוד לזה תופסת האינטואיציה את מקום הנתוח אצל מופאַסאַן; בניגוד לסופרים שהיו אנשי־מדע נשאר הוא אמן אבסולוטי המרגיש בחושו האינטואיטיבי כל מה ש“בונים” אחרים בזיעת אפיים. פלובאֶר חנכו לאינטואיציה. בהקדמה ל“פּיאֶר וז’אן” מספר מופאַסאַן שפלובאֶר שנן לו תורה בזו הלשון: “אם רוצה אתה לתאר אש בוערת או איזה אילן בשדה, עליך לעמוד מול האש או האילן זמן ארוך כל כך עד שאש זו לא תהיה דומה לשום אש בעולם והאילן הזה לא יהיה דומה לשום אילן שבעולם”. מופאַסאַן עלה על רבוֹ בנדון זה; הוא הוסיף וראה את האש ואת האילן בצורה אינדיבידואלית לחלוטין. בזה חוסל סדר התיאור האובייקטיבי.

אופייני הוא בשביל מופאסאן הקיצור. הוא מסוגל להאיר את הדברים בשתים־שלוש מלים אור מלא. הוא מגיע לעמקים ששום אמודאי הנשמה ומנתחי ההכרה אינם מסוגלים להגיע אליהם. כוחו בקיצור, בצמצום. כוחו בנובילה, קווים אחדים במכחול־אמן ונוצרה תמונה העולה על כל רומאן. זולאַ סובייקטיבי מאד ואינו יודע על כך. מופאסאן לירי ביותר. הנובילות שלו הן טראגדיות אנושיות, עמוקות ושקטות, פרטים טפלים הופכים סמלים.

מופאַסאַן פסימי הוא, אך אין בו כאב־עולם, אין בו כל נימה של רוגז, אין הוא סאטירי כדודאֶ, אין הוא שונא את האנשים כפלובאֶר. הוא בוחן כליות ולב. האנשים עומדים בפניו עירומים לחלוטין, מלאי בושה; הוא אינו מתנקם בהם ברגעים אלה – אלא מסתפק בחיוך קל. הוא סולח את כל החטאים, כל חטאי הבורז’ואַזיה, כל הזנות. הרי האדם אינו אשם במאומה. החיים אשמים בכל, הם המטאטאים את האדם, כסערה המשחקת עם עלה נדף, ובעמקם של חיים אלה האיום בין עונשי האדם: המות.

מופאסאן הפסימי אחוז אימה ופחד מפני המות. הוא דבק בחיים אף אם מכוערים הם. אך החיים אינם מכוערים באופן קבוע – הם גם יפים לעתים. הם עצובים, אך ישנן בהם תופעות מעודדות – הנה הטבע. בחיק הטבע, שמופאסאן ידע ואהב כמעטים, האדם הוא רק צעצוע. משום כך צריך האדם לחיות את חייו בצורה היפה והחפשית ביותר, וטפש יהיה אם לא יקריבם כקרבנה המופלא של האהבה. הרי זהו הדבר היחידי בחיים “העזה כמות”… הטבע משכרו. ומאחר שהכל נהרס בו בעצמו וכנפיו השחורות של טרוף הדעת יורדות על רוחו, רק אז הוא מפיל את עמוד התווך של חייו ויצירתו: את הטבע.

מופאַסאַן מהווה ריאקציה נגד הנאטוראליזם גם בסגנונו, בו יש הרבה מן המסורת הקלאסית. אופן הרצאתו שונה לחלוטין ובאופן יסודי מפלובאֶר, מגונקורים או מזולאַ. הראשונים אונסים את השפה, כדי שישיגו את מטרותיהם. זולאַ מקריב לעתים את הסגנון, כיון שרוצה לספר את הכל. ארבעת הסופרים האלה המעורפלים לעתים חוטאים נגד רוח השפה הצרפתית. הטעם הצרפתי קפדן בנוגע לשתי עבירות אלו. לא כן מופאַסאַן. סגנונו מצטיין בשלוש הקביעות היסודיות של ההרצאה הצרפתית: קלות, פשטות, בהירות. לא היה לו כל צורך לחפש בזיעת אפיו את המלה הגואלת, ידע לבטא את כל חזיונותיו – יחד עם זה מדברים אצלו הפקיד, האיכר או האציל ניב המיוחד להם. אשר לסגנון מהווה מופאַסאַן אחד הפרקים הנאים והנעימים ביותר בספרות הצרפתית. הוא הוכיח בניגוד גמור לעצת פלובאֶר שאפשר לעשות דברים קשים בצורה קלה ונאותה.

הסתכלות ריאלית, משמעת מוחלטת בסיפרות, סוד הצמצום, גמישות הסגנון וצבעוניותו, פסימיות בעלת רגש עליונות, הופכים את מופאַסאַן למה שהנהו באמת: בוֹקאצ’וֹ של הנובילה המודרנית.

מופאַסאַן הוא הפחות־רומאנטי מבין הסופרים הנאטוראליסטיים הגדולים. פלובאֶר וזולאַ גדלו בהערצת ויקטור הוגו. מופאַסאַן היה, כאמור, חניכו המובהק של פלובאֶר. הוא קובע שני עקרונות יסוד לאמנותו: ההסתכלות ואמנות הסגנון. אשר לסגנון לימדוֹ פלובאֶר לבצע דברים קלים בצורה קשה. מופאַסאן הושפע מן הנאטוראליזם של זולאַ ומדרישותיו הסגנוניות של פלובאֶר. הוא היה קרוב מאוד לאסכולה זו. חייו החלו ללא אמונה, באדישות במובן המוסרי. הוא בז לאדם יותר משריחם עליו. הוא ידע להעלים את רגשותיו האישיים. במובן זה עלה על מורו ורבו. פלובאֶר מגלה פה ושם את רגשותיו האישיים, אולם אוביאֶקטיביותו וקרירותו של מופאסאן משמשות מופת עד היום הזה. קשה למצוא סופר בעולם, שיגלה כל כך מעט מנפשו, מאישיותו, ביצירותיו כמופאַסאַן. הוא מתבונן בכל דמויותיו מבחוץ. דומה, כמעט שאינו נוקט עמדה כלפיהם. קשה לקבוע אם הוא אוהבן או שונאן, אם סומך הוא ידו על מעשיהם או שהוא מגנה אותם. הוא מגלה בעיקר את רגשותיו האישיים על ידי העמדת התופעות והדמויות אלה לעומת אלה. יש מאשימים אותו בקרירות וטוענים, שהוא אונס את הקורא לבטא את רגשותיו באמצעות הדמות. הוא היה פסימי ממוריו. מסקנתו בדבר חוסר כל סיכוי למאבק האנושי, ליווהו כל ימי חייו. האדם אינו מסוגל להשתחרר מן החיה אשר בו. הוא ראה את משמעותם היחידה של החיים במוות המשחרר. הזמן לא חולל כל שינוי בפסימיות שלו. ייתכן, שעצביו גרמו לכך: התקרבותה של המחלה הנוראה שהפכה אותו למת החי. המבקר הצרפתי הנודע, לאֶמאֶטר, מדבר על “הפסימיות של חולה העצבים”. ייתכן, שצדק. השקפת עולם פסימית זו גורמת לכך שרבים מגיבורי הסופר, בעיקר ביצירותיו הראשונות, פועלים לפי החוש ולא לפי ההגיון.

 

גי דה מופאסאן: “התכשיטים”    🔗

"מר לנטן הכירה בנשפיה אצל סגן המנהל של משרדו. בו במקום התאהב בה, ראשו וכולו, כאילו נלכד ברשת.

היא היתה בתו של גובה מסים באחת מערי־השדה. אביה מת מזה שנים מספר והיא באה לפאריס יחד עם אמה, שהכירה בעיר כמה משפחות הגונות ואף ערכה אצלן ביקורים תכופים בתקוה להשיא את העלמה. האם ובתה עניות היו, אך שמרו על כבודן. חיו בנחת ואהובות היו על הבריות. בנערה נתגלמו לכאורה, כל סגולותיה של האשה הישרה, האידיאלית, שצעיר רציני היה מתאווה להקדיש לה חייו. ביופיה הצנוע השתקפה ענוותנותם של מלאכי השרת, ובת צחוקה הקלה שבקלות היתה כקרן זוהר שבקעה מעומק לבה.

הכל גמרו עליה את ההלל. כל מכירה היה אומר וחוזר ואומר: “אשרי האיש שיזכה בה. אשה טובה ממנה לא ימצא”.

מר לנטן, ששרת כלבלר ראשי במיניסטריון הפנים, במשכורת שנתית של שלשת אלפים וחמש מאות פרנקים, ביקש את יד העלמה ונשאה לאשה.

חייו עמדה מאושרים היו עד אין קץ. היא ניהלה את משק־הבית בחסכון ובתבונה, ואפשר היה להאמין שחיים הם ברווחה, האשה לא חסכה כלפיו אותות אהבה ופינוקים ללא ספור. חנניותה כה רבה היתה שגם שש שנים לאחר שהכירה, היה מאוהב בה יותר מבראשונה.

ולא מצא² בה אלא שתי פגימות: חיבתה לתיאטרון ולתכשיטים מזויפים.

היו לה כמה ידידות מבין נשות הפקידים הנמוכים, והן היו ממציאות לה מקומות ביציע לכל המחזות המפורסמים, ואפילו להצגות־הבכורה: מרצונו או שלא מרצונו חייב היה בעלה להטלטל למקומות אלה, אף שעייף היה עד מוות אחרי יום העבודה. אז הפציר בה ובקשה בכל לשון של בקשה שתצא לתיאטרון בחברת אחת מידידותיה שתלווינה אחר־ההצגה לביתה. זמן רב מאנה לשמוע להצעה, כי לא נראה הדבר בעיניה, אך לבסוף נאותה, כדי להניח את דעתו; ועל כך היה אסיר תודה לה מקרב לב.

והנה, אותה חיבה לתיאטרון פתחה בקרבה עד מהרה גם את הרצון להתקשט. אמנם, שמלותיה נשארו פשוטות כפי שהיו, תפורות בטוב־טעם ובצניעות חנניותה העדינה, הכובשת לבבות בשפע טוהרה, ובת צחוקה שלא ירדה משפתיה הבהיקו שבעתיים בגלל פשטות מלבושיה. אולם באזניה התחילה לשים אבני נהר גדולות שדומות היו ליהלומים. על צוארה לבשה ענק של פנינים מזויפים, ועל ידה שמה צמידים ממתכת שהבריקה כזהב. אף במסרקות ראשה נצנצו זגוגיות שמשובצות היו בטעם, כאבני חן ממש.

מאותה גנדרנות זולה סלד במקצת לבו של בעלה, שהיה רגיל לומר: “אהובתי, אם אין לאדם אפשרות להתקשט בתכשיטים אמיתיים, מוטב שיתקשט ביפיו הטבעי ובחן הליכותיו, כי הללו הן אבני־החן היקרות שבכולן”.

אך בתשובה על כך היתה מחייכת ועונה: “וכי מה אעשה אהבתי את אלה. זוהי חולשתי. הצדק אתך, יודעת אני זאת. אולם אין אדם משנה את טבעו. אילו יכולתי להשיג תכשיטים ממש, הייתי המאושרת שבנשים”.

ואצבעותיה היו משחקות במחרוזות־פנינים ובאבני בדולח מלוטשות. “ראה”, היתה חוזרת ואומרת. “הלא עשויים הם להפליא. אפשר להאמין, כי אמיתיים הם”.

הוא היה מחייך ואומר: “טעם צועני טעמיך”.

לפרקים, עת היו נשארים לבדם בבית בשעות הערב, ליד האח המבוערת, היתה מביאה את קופסת העור שבה שמרה על ה“סדקית” (כך היה קורא מר לנטן לתכשיטיה), היתה שמה את הקופסה על שולחן התה ובוחנת בעיון ובהתלהבות את העדיים המזוייפים, כאילו הפיקה מהם תענוג כמוס ועמוק. לפעמים היתה עונדת ענק על צואר בעלה, למורת־רוחו, והיתה פורצת בצחוק גדול. “כמה מגוחך אתה!” היתה אומרת ואחרי כן היתה קופצת בזרועותיו ומנשקת לו בכוח פעמים אין ספור.

בשובה לילה אחד, בחורף, מהצגת האופירה, רעדה מקור. למחרת החלה להשתעל. לאחר שבוע מתה מדלקת הריאות.

לנטן אף הוא כמעט שירד אחריה שאולה. צערו היה כה רב, עד ששערותיו הלבינו במשך חודש אחד. מן הבוקר עד לערב לא פסק מלבכות. לבו נקרע לגזרים מסבלו האיום, זכרונותיו בעתוהו, לנגד עיניו עמדה תמיד בת צחוקה של המנוחה ואזניו שמעו בלי הרף את קולה הקוסם.

הכאב לא שכך עם הזמן. לא פעם אירע שבמשרדו בעת ששוחחו חבריו על עניני דיומא, היו לחייו מתנפחים לפתע, אפו מצטמק, עיניו זולגות דמעות, ופניו מתעווים בהעוויה איומה, כשהבכי פורץ מגרונו.

הוא שמר על חדרה של בת זוגו ולא שינה בו מאומה. יום־יום היה מסתגר בתוכו והגה ברעיתו. כל הרהיטים, ואפילו המלבושים, נשארו בחדר, ממש באותו מקום שבו היו ביום האחרון לחיה.

אולם בשבילו נעשו החיים קשים יותר ויותר. משכרתו, שבידי אשתו הספיקה לכל צרכי הבית, לא כיסתה עתה גם את הוצאותיו הוא, ותמה היה מאד כיצד היתה מצליחה אשתו לספק לו תמיד יינות מובחרים ולהכין ארוחות מצוינות, שהיו מחוץ להשגתו, לפי הכנסותיו הקטנות.

הוא נכנס בחובות, והתרוצץ, כדי ללוות כסף מכאן ומשם, כמשפט האנשים שאין להם מאומה. אך בוקר אחד, משראה, כי אין בכיסו אפילו פרוטה לפרטה אף כי היה עוד שבוע תמים לסוף החודש, החליט למכור משהו, ומיד עלה בדעתו להפטר מה“סדקית” של אשתו, כי בעומק לבו נשמר עוד, משום מה, הרוגז על “אחיזת עיניים” זו, שלא נעמה לו עוד בחייה. עצם מראיהם של העדיים המזוייפים פגע בנפשו בזכרו, יום־יום באהובתו הנערצת.

שעה ארוכה פשפש בתוך ערימת הזגוגיות המבריקות – שהרי עד יומה האחרון, כמעט קונה היתה בעקשנותה חפץ חדש אחרי חפץ. לבסוף החליט למכור את הענק הגדול, שהיה כנראה, אהוב עליה ביותר ושערכו היה, לפי אומדנותו של לנטן, מששה עד שמונה פרנקים; כי אכן, לגבי תכשיט מזויף עשוי היה הענק יפה באמת.

טמן את הענק בכיסו והלך בכוון למיניסטריון, שבו עבד. בעברו לאורך הבולבארים חיפש חנות של צורף, שתעורר בו אימון.

לבסוף גמר אומר ונכנס לאחת החנויות. בוש היה במקצת לגלות את עניו ברבים, בבקשו למכור חפץ נטול־ערך כל כך.

“אדוני”, פנה לצורף, “הייתי רוצה לדעת בכמה תעריך את זה”.

הלה לקח את הענק בידו, בחן אותו, הפך בו, שקל אותו בידו, שם זכוכית מגדלת לעינו, קרא לעוזרו, לחש לו באזנו מה שלחש, חזר ושם את הענק על הדלפק והסתכל בו מריחוק־מה, כדי להתרשם ממנו יותר.

מר לנטן, שכל הבדיקות הללו ביישוהו עוד יותר, פתח פיו על מנת להגיד: “אכן יודע אני שאין לחפץ כל ערך” – אך הצורף הקדימו ואמר:

“אדוני, ערכו של זה בין שנים־עשר לחמשה־עשר אלף פרנקים. יכול אני לקנותו, אם אדע כיצד הגיע לידיך”.

האלמן פקח את עיניו לרווחה ופער את פיו. מוחו לא השיג את הדבר. לבסוף, גמגם ואמר: “אדוני אומר… אדוני בטוח”. אך הצורף פרש את תמהונו אחרת וענה בקול חותך: “יכול אתה לבקש במקום אחר, אולי יתנו לך יותר. בשבילי שווה הענק חמשה־עשר אלף פרנקים לכל היותר. תוכל לחזור אלי, אם לא תשיג הצעה טובה מזאת”.

נדהם ותמה, לקח מר לנטן את התכשיט ויצא את החנות. תקף אותו רצון בלתי ברור להשאר לבדו ולהרהר בדבר.

אולם ברגע שיצא החוצה כמעט שפרץ בצחוק. הוא חישב: “איזה טפש! איזה טפש מושלם! חבל בכל זאת, שלא נאחזתי בהצעתו. הא לך צורף, שאינו מבחין בין תכשיט אמיתי למזויף!”

מיד נכנס לחנותו של צורף אחר, בתחילת רחוב דה־לה־פה. רק ראה הסוחר את העדי, קרא:

“לכל הרוחות, הרי מכיר אני יפה את הענק. אני הוא שמכרתיו”.

מר לנטן נבוך ושאל:

“מה מחירו?”

“אדוני, מכרתיו בעשרים וחמשה אלף פרנקים. אני מוכן לקחתו בחזרה בעד שמונה עשרה אלף, אם תוכל להגיש לי, בהתאם לדרישת החוק, כיצד הגיע לידיך”.

הפעם נאלץ מר לנטן לשבת, מרוב תמהונו. הוא מלמל:

“אבל… אבל יבחון נא את הענק, אדוני… בטוח הייתי עד עכשיו שהוא… מזויף”.

הצורף שאל: “האם תוכל למסור לי את שמך אדוני?”

“כמובן, שמי לנטן, אני פקיד במיניסטריון הפנים ואני גר ברחוב דה מארטיר 16”.

הסוחר פתח את ספריו, חיפש בהם ואמר: “אכן, נשלח הענק הזה לפי כתובת הגברת לנטן, רחוב דה מארטיר 16, ביום ה־20 ביולי 1876”.

ושני הגברים נעצו זה בזה את עיניהם. הפתעה ללא־גבול היתה במבטו של הפקיד, וחשד חזק במבט הצורף.

לבסוף פתח הצורף: “הייתי מבקשך להשאיר את החפץ אצלי, אני אתן עליו קבלה”.

מר לנטן מלמל: “כן, כמובן, בבקשה”, ויצא החוצה בקפלו את נייר הקבלה על מנת לשימו בכיס.

הוא חצה את הרחוב, הלך זמן מה לארכו, עד שהשגיח, כי פנה לכוון נגדי לזה הדרוש לו; חזר עד לגן טיולרי, עבר את הגשר על הסינה, שוב גילה שטעה בדרך, ושב ל“שדות אלישע”. שום מחשבה ברורה לא נתגבשה במוחו. הוא ניסה לחשוב בהגיון, להבין מה שקרה. אשתו לא יכלה לקנות בעצמה חפץ כה יקר. – לא, ודאי שלא יכלה. – אלא אם כן, היתה זו מתנה! מתנה! מתנה ממי? בעד מה?

הוא עמד מלכת, וכך נשאר תקוע באמצע הרחוב. חשד איום נצנץ במוחו. – האמנם, היא? – ואם כן, הרי גם יתר התכשיטים מתנות היו! נדמה לו שהקרקע נעה תחת רגליו, כי העץ שלפניו נפל כרות³. הוא פשט ידיו וצנח ארצה. חושיו עזבוהו.

רוחו שבה אליו בבית המרקחת לשם הביאוהו עוברי־האורח. הוא נסע לביתו ונסגר בחדר.

עד שירד הלילה געה בבכי. כדי לא לצעוק, נשך את מטפחתו. אחר־כך שכב לישון. העייפות והצער העיקו על לבו, שנתו כבדה היתה.

קרן־אור העירה אותו בבוקר. קם לאטו, התכוון לגשת למשרדו במיניסטריון. קשה היה לו לעבוד אחרי זעזועים כאלה. עלה בדעתו שיוכל להתנצל בפני מנהלו; ישב איפוא, וכתב לו מכתב. אחר־כך נזכר שעליו לחזור לחנות הצורף, ופניו הסמיקו מבושה. שעה ארוכה ישב שקוע במחשבות. אכן, מכל מקום, לא יתכן להשאיר את הענק בידי אותו ברנש. התלבש, איפוא, ויצא החוצה.

היה יום יפה, שמים כחולים נפרשו מעל לעיר שהיתה כמחייכת. הולכי בטל טיילו להנאתם, כשידיהם בכיסיהם.

לנטן הסתכל בהם והרהר: “טוב לו לאדם כשעשיר הוא! אפילו צער יכול אדם להפיג, אם יש לו כסף. יוצא הוא לאן שלבו רוצה, נוסע לו למרחקים, מתבדד. הא! אילו עשיר הייתי!”

הרעב התחיל להציק לו, שהרי לא טעם מאומה מזה יומיים, אולם בכיסו לא היתה אף פרוטה אחת. שוב נזכר בענק. שמונה עשר אלף פרנקים! שמונה עשר אלף פרנקים! הרי סכום זה הגון, למרות הכל.

הגיע לרחוב דה־לה־פה והחל לטייל הלוך ושוב לאורך המדרכה שממול לחנות. שמונה עשר אלף פרנקים. לא פעם העמיד רגלו על סף החנות, אך נרתע משום הכלימה.

אולם הרעב היה גדול מאד ובכיס לא היתה אף פרוטה. לפתע גמר אומר בלבו וכדי לא לתת שהות לעצמו להתחרט, עבר בריצה את הרחוב ונכנס לחנותו של הצורף.

אך ראהו, מיהר הסוחר לקראתו, חייך בנימוס והציע לו כסא. עוזריו נכנסו אף הם לחדר ובעיניהם ועל שפתיהם הופיעו בנות־צחוק.

הצורף אמר: “בדקתי את הדבר, אדוני, ואם לא שנית את דעתך, מוכן אני לשלם לך את הסכום שהצעתי”.

הפקיד מלמל: “כן, בודאי”.

הצורף הוציא ממגרתו שמונה עשר שטרות כסף גדולים, ספרם ומסרם ללנטן. הלה חתם ביד רועדת על שובר־קבלה קטן ושלשל את הכסף לכיסו.

על סף הדלת עמד ופנה שוב לצורף שהיה עדיין מחייך, הוריד את מבטו ואמר: “יש לי… יש לי עוד כמה עדיים… שבאו אלי באותה הדרך. האם מוכן תהיה לקנותם גם הם?”

הסוחר החווה קידה: “כן, כמובן, אדוני”. אחד מפקידיו יצא לחדר שני, כדי לצחוק במלוא פיו. פקיד אחר קינח חטמו בכוח רב.

לנטן לא שם לב לכל אלה. פניו הסמיקו, אך נשארו רציניים. הוא הודיע: “אחזור ואביאם”.

ונסע בכרכרה, כדי לקחת את התכשיטים.

כשחזר אל הצורף, כשעה לאחר מכן, עוד טרם הספיק לאכול דבר. שני האנשים עברו על התכשיטים זה אחר זה והעריכו את שווים. כמעט כל העדיים נקנו באותה חנות.

לנטן עמד עתה על המקח, דרש להראות לו את פנקסי המכירה, והעלה קולו ככל שעלה הסכום וגדל.

היהלומים הגדולים שבעגילים נערכו בעשרים אלף פרנקים. הצמידים ערכם שלשים וחמשה אלף, הסיכות, הטבעות והקמיעות – ששה עשר אלף. רביד אזמרגדים וספירים – ארבעה עשר אלף. נטיפה גדולה התלויה בשרשרת זהב בצורת ענק – ארבעים אלף. בסך הכל הגיע הסכום למאה תשעים וששה אלף פרנקים.

הסוחר הצעיר, בבת צחוק לגלגנית: “נראה, כי אלה היו שייכים לאשה שהשקיעה את כל חסכונותיה בתכשיטים”.

לנטן השיב בכובד ראש: “הרי זו דרך טובה מדרך אחרת להשקעת כספים”. ועזב את החנות, לאחר שהסכים עם רוכש העדיים שבחינת מומחים תיערך למחרת היום.

כשיצא החוצה הסתכל במגדל ואנדום ונתעורר בו הרצון לטפס עליו, כאילו נאגר בראשו כל טוב העולם. הוא הרגיש קלות נפלאה בגופו ומוכן היה לקפוץ בקפיצה אחת מעל לפסל נפוליאון, המזדקר בראש הטור.

פת צהרים סעד במסעדת וואזן ושתה יין שמחירו עשרים פרנק הבקבוק.

לפתע נזכר במשרד המיניסטריון שלו. פקד על הרכב להובילו לשם, נכנס ישר ללשכת מנהלו והודיע כלאחר יד: “באתי, אדוני, כדי להגיש את התפטרותי. ירשתי שלש מאות אלף פרנקים”. לחץ את ידיהם של חבריו לעבודה לשעבר וסיפר להם על תכניותיו לעתיד. אחר כך נסע וסעד פת ערבית ב“קפה אנגלה”.

כיון שישב ליד אדם, שנראה בעיניו כמכובד ביותר, לא יכול לעצור כוח שלא לספר באזניו מתוך גנדרנות ידועה, שירש זה עתה סך ארבע מאות אלף פרנק.

בפעם הראשונה בחייו לא הרגיש שעמום בתיאטרון ואת הלילה בילה בחברת נערות שדעתן קלה.

ששה חדשים אחר כך נשא לו אשה שניה. היתה זו אשה ישרה עד מאד, אבל איפה היה קשה, היא גרמה לו צער רב".