א. 🔗
שמונה שנים חלפו מאז עזבתי את השיכון המרוחק וניכנסתי לביתי החדש אשר בטבורה של העיר. היתה זו עזיבה הכרחית, שכן הייתי אז בתהליך של חזרה לצור־מחצבתי, ואילו האווירה החילונית באיזור השיכון לא עלתה בקנה אחד עם החווייה הגדולה שהיתה לי אז – חוויית החוזר בתשובה.
בקירבת־מקום לביתי החדש מצאתי את בית־הכנסת הגדול בזיכרון־משה. מלבד האולם הגדול, המשמש כבית־מידרש וכמקום־תפילה, יש בו גם חדרים יותר קטנים, השטיבלאך, למעלה ולמטה, המתמלאים תמיד בקהל מתפללים גדול. בחגים מתפללים גם במיסדרונות, בכניסות, בחצר ו… בחוץ. זהו אחד הבתים הקדושים, שבו מוצאים תמיד, ביום ובלילה, מיניינים וקבוצות של יהודים טובים העוסקים בתורה ובתפילה. הללו לומדים גמרא ואחרים משניות, שולחן־ערוך, עין־יעקב, רמב"ם או משהו אחר, ויש כאלה האומרים תהילים או עוסקים בצדקה ובגמילות־חסדים.
במקום קדוש זה הרגשתי כציפור שמצאה את קינה. התפללתי, יחד עם האחרים, למדתי תורה, עשיתי מעשים־טובים והתמסרתי, כולי, לעבודת הבורא. כשחזרתי הביתה מן העבודה, אכלתי ושתיתי, נחתי קצת ועשיתי מה שעשיתי, ולאחר־מכן מיהרתי לבית־הכנסת ההוא ושם מצאתי את עצמי יושב, בעיקר, בתוך קבוצה של יהודים יחידי־סגולה ובעלי אופק נירחב.
ב. 🔗
המנהיג הרוחני של קבוצה זו היה “הרב האמריקאני הזקן” – יהודי יקר ומעניין. שמו המלא: הרב ר' יעקב־יוסף הרמן. כבר אז היה ישיש ובעל הדרת־פנים, אולם זקוף היה תמיד ובריא בגופו ובנפשו. היה זה איש מיוחד במינו, שסיפרו עליו ניסים־וניפלאות, ואילו בפרק הזמן, שנימשך כחמש שנים, אשר למדתי תורה מפיו והייתי במחיצתו, למדתי ממנו רבות.
ברחוב מאה־שערים היה לו בית־מיסחר לחפצי־קודש, כגון: ספרי־תורה, תפילין, מזוזות, טליתות וכיוצא־בהם. לפנות־ערב נועל היה את חנותו ובא רגלי, כמעט בריצה, עד לבית־הכנסת שבזיכרון־משה. שם היה מצטרף אלינו לתפילת “מנחה” ויושב ללמוד עמנו “עין־יעקב”. לאחר־מכן הצטרפנו אל המיניין הגדול, אשר באולם הגדול, לתפילת “מעריב” ואח"כ ישב הרב, שנית, ללמוד אתנו גמרא.
איש מופלא היה הרב הישיש הזה ובשעה שנתן שיעור לא השתעמם איש מאתנו. שלא בדומה למגידי־שיעור אחרים, שאינם סוטים מן הקו, היה הוא נוטה לצדדים, באורח־רוח, ומעביר את השיעור גם לפסים אחרים, בהתאם לשאלות שצצו וניתעוררו תוך־כדי הלימוד, בדרך־אגב. תמיד היה בשיעוריו משהו מגוון ומשעשע ותלמידיו לא הרגישו בחלוף הזמן.
גם מראהו החיצוני עורר אהדה. הוא היה זקוף־קומה, למרות גילו המופלג, נקי ומסודר וגם אדם בעל גמישות וזריזות. תמיד היה מחייך ומקבל כל אדם בסבר־פנים יפות. בחנותו, בביתו וגם בבית־המידרש היו באים אליו אנשים. מי בבקשת עזרה ומי בעיניין של הלוואה ללא ריבית. נוהג היה להיענות לכל־דיכפין בכל עיניין שהוא וגם בביתו סמוכים היו על שולחנו, בכל שבת וחג, למעלה מעשרה אנשים, בעיקר כדי שיוכלו לומר בברכת־המזון: “נברך אלקינו שאכלנו משלו”.
חפצתי פעם לראות במו־עיני כיצד נוהג הוא בביתו בליל־שבת והוא שמח לדבר זה והזמינני לעלות אליו לאחר תפילת ערבית של שבת. היתה לי חווייה נעימה ביותר כשניזדמן לי אז להיות באווירה קדושה של בית יהודי יקר. מסביב לשולחן הגדול, שהיתה פרושה עליו מפה לבנה, ישבו כמיניין אורחים חסרי־אמצעים. נרות־שבת דלקו בתוך פמוטות גדולים של כסף. הוא קידש בדחילו־ורחימו והרבנית הגישה “גפילטה־פיש” ושאר מאכלים שהפיצו את ריח־ניחוחם בכל החצר – למעלה ולמטה. מה ניצטערו הרב והרבנית כשאמרתי שעלי ללכת, כי ממתינים לי בביתי. הם חפצו מאוד שאצטרף גם אני אליהם…
ג. 🔗
בעת שסיים, עם תלמידיו, בבית־המידרש, מסכת בגמרא, היה עושה מסיבת סיום ומזמין לסעודה רבנים ועניים. במיקרים אלה סירב בהחלט שנישתתף בהוצאות – נוטל היה הכל על עצמו. אשתו הרבנית היתה מכינה את מטעמיה ואילו הוא היה מספק את שאר המיצרכים, דואג ומטפל בכל דבר – כקטן וכגדול.
פונה הייתי אליו בכל והוא היה עונה לי בסבלנות, מסביר ומדריך, מרגיע ומשפיע. חום מיוחד שפע ממנו והוא הצליח תמיד במשימתו. בדומה למים מרגיעים, הצליח להשקיט את אלה שבקירבם התחוללה מילחמה לחיים ולמוות – מילחמת היצר הטוב ביצר הרע, ולכוונם לדרך הטובה והנכונה דרך ה' שטופת האור.
בשבת אחר־הצוהריים היה דורש מפרשת־השבוע ונותן שיעור בחומש עם פירושים. קהל השומעים מגלה היה עיניין רב בשיעורי שבת בין־הערביים האלה, שנימשכו עד לתפילת ערבית של מוצאי־שבת־קודש, ואנשים רבים היו מתקבצים ומצטופפים מסביב לשולחן הארוך, שהוא ישב בראשו, והיו שותים את דבריו בצימאון.
פעם אחת דובר על אחד מבאי בית־המידרש שבזמן האחרון רבו צרותיו בביתו. הרב הציע שאותו איש יתן לבדיקה את כל מזוזותיו, כי מקור עיקרי לפגעים בבית הוא מזוזות פסולות. לאחר־מכן, כשחזרו והודיעו, שכמה מן המזוזות נימצאו לא כשרות, הציע להחליפן במזוזות כשרות למהדרין, רצוי במידה יותר גדולה, שניכתבו והוכנו בהידור ובהשגחה. למותר לציין, כי באותו בית חזר השלום על כנו.
מסביר היה לנו, כי צורך חיוני הוא בתפילה לומר את התפילות במתינות ובכוונה. בעיקר את “קריאת שמע”, שהיא קבלת עול מלכות־שמיים, צריך לקרוא במתינות, בכוונה ולבטא את מלותיה באופן מדוייק, כך שלא יבטאו, חלילה, “ואבדתם” במקום “ועבדתם” וכיוצא־בזה. כן התרעם על אותם האנשים המסיימים את תפילת “שמונה־עשרה” במהירות מופרזת ועלולים, תוך־כדי־כך, להשמיט מלים חשובות בהבלעה, או לשבשן ולסרסן, כגון: ב“הטוב כי לא תמו חסדיך” עלולה להיבלע ולהישמט המילה “לא”, כך, שעלולים, חס־ושלום, לבטא: “הטוב כי תמו חסדיך” במקום “הטוב כי לא תמו חסדיך”.
תוך־כדי לימוד היה מצביע על נערים, שמצאו את מקומם בבית־המידרש ולמדו בחשק ובהתמדה. הללו היו ניניו ומטעים היה בשימחה, כי צאצאיו, כולם, בני־תורה ויראי ה' והודה על־כך לאלקיו.
הוא הדריכני בדרכי היהדות, על־פי שיטתו המיוחדת, הסביר לי בסבלנות ובאורך־רוח את הטעון הסבר, העלה אותי במובן רוחני והביא פורקן לנפשי.
ד. 🔗
ערב אחד פגשתיו במעלה רחוב שטראוס. הוא נעל את בית־מיסחרו ומיהר לבית־המידרש לתפילה ולתורה. כשראני, חייך אלי בטוב־ליבו וברכני לשלום.
“רבי”, שאלתיו, “האם יכול הוא לפתור לי חלום?”
הוא אישר, שיש ביכולתו, בעזר ה' יתברך, לפתור חלומות ושאלני מה החלום אשר הראני ה'. עניתי, כי חלמתי הלילה והנה עובר אנוכי באותו רחוב, שבו הוא דר כשעל ראשי תפילין. חיוך רחב התפשט על פניו של הרב והוא אמר, שצריך לצבוט על לחיי… מיד, לבקשתו, הצטרפתי אליו ומיהרנו יחד לזיכרון־משה, לבית־המידרש. התישבנו על הספסל, ליד השולחן הארוך, והוא הוציא גמרא ופתח בפרק “הרואה”, במסכת “ברכות”, והראה לי תוך הדגשה:
“המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש”.
הרב הוסיף לחייך והעיר:
“בעיקר שים ליבך לדברי רבי אליעזר הגדול, התנא האלקי אשר חונן ברוח־הקודש, שהוסיף, כי אלו תפילין שבראש”.
עברו כמה חודשים ובישרתי לרב:
“רבי, הזוכר הוא את פיתרונו לחלומי בעיניין התפילין, הנה חלמתי הלילה עוד ושוב אני עובר ליד ביתו, כשאני עם תפילין של יד”.
“נו”, השיב, “חלמת קודם, שאתה מניח תפילין של ראש והנה חלמת הפעם על תפילין של יד – להשלים את החסר”.
שוב עבר זמן־מה וחלמתי, שהנני עובר ברחוב מאה־שערים, סמוך לחנותו של הרב, כשראשי עטור בתפילין של ראש וידי ענודה בתפילין של יד. כשסיפרתי לו חלום זה, נהנה מאוד ואמר:
“תעלה בחייך מעלה־מעלה”. הוא הביט עלי בחיוכו התמידי והוסיף:
“השתדל נא, בני, ללכת תמיד בדרך ה' ואז תעשה ותצליח”.
ה. 🔗
אצלו בבית היה ארון קודש, ספרי־תורה וחפצי־קודש כך, שלעתים שימש הבית גם כבית־כנסת. בשבתות היה מתאסף אצלו מיניין אנשים לתפילת שחרית. היה זה ציבור של אנשים יראי־שמיים, שהתפללו ברגש ובכוונה עצומה. זכורני, פעם אחת, כשמיהרתי לבית־הכנסת הגדול בערב שימחת־תורה, והוא פגשני בדרך ושאלני אם ברצוני לבוא אליו לביתו להשתתף במיניין שהתאסף שם, לא קסם לי הדבר אולם לא יכולתי להשיב את פניו ריקם והלכתי עמו. צר היה לי על שמחמיץ אנוכי את חוויית ליל שימחת־תורה, בבית־הכנסת הגדול וברוב עם, אולם אחרי־כן, כשספגתי מן הקדושה והתרוממות הרוח, שהיתה בביתו, היתה לי חווייה נעימה באמת, דבר שאיני שוכח לעולם. זכורה לי גם תפילת ליל פורים בביתו וקריאת המגילה שם. גם דבר זה היה אצלי בבחינת חווייה בלתי נישכחת, חווייה עמוקה ונעימה.
בביתו ראיתי ושמעתי דברים מופלאים והוא מילא את יצר סקרנותי, וכמיהתי לדעת כל דבר הקשור ביהדות הצרופה, והיה עונה ומסביר לי הכל בסבלנות ובמתינות. עיניו הפיקו תמיד אהבה לזולת וכאמור לא מש מפניו חיוכו הניצחי. פעם אחת, במוצאי־שבת־קודש, לאחר תפילת ערבית, סיפרתי לו, כי בקבוק היין שלי נישבר בפיו, בעת שחפצתי להסיר ממנו את מיכסהו ועל־כן חששתי לשברים של זכוכית, שעלולים היו ליפול לתוכו, ועל־כן שאלתיו אם רצוי להבדיל על משקה אחר. הוא ענה, הגם שעל־פי הדין אפשר להשתמש במשקה אחר (המהווה משקה המדינה), בכל־זאת יותר רצוי להשתמש לצורך מיצווה זו ביין ממש ולכן מציע הוא שאבוא אליו הביתה ואקח ממנו, בהשאלה, בקבוק יין.
לא התחרטתי על־כך. היה זה באמת בקבוק יין משופרא־דשופרא, שהכין וייצר בכבודו־ובעצמו – יין מופלא, שלא טעמתי מימי. נאמר לי, כי מדקדק הוא ביין כחוט השערה באשר מיועד הוא לפולחני הדת, וקיימים חששות רבים בנוגע לכשרותו. לכן עושה הוא אותו בעצם ידיו ומקפיד על כשרותו המוחלטת.
ו. 🔗
הוא היה נוהג לצום בכל שני וחמישי, וראה פלא – תמיד היה בקו־בריאות מצויין. מסתגף היה למען עם־ישראל ומתחנן יומם־ולילה אל בוראו שיסלח לעמו וירחם עליו. למרות זאת, כאמור, היה בריא בהחלט בגופו ובנפשו. קומה זקופה היתה לו וגופו היה, למרות שלא עסק מימיו בספורט ובהתעמלות, תמיר וחסון. הילוכו היה מהיר, כי חפץ תמיד “להספיק” למלא יותר־ויותר את יעודו עלי־אדמות, בטרם ימלאו ימיו־ושנותיו והוא יצטרך לחזור אל בוראו – אביו שבשמיים.
מעולם הסתפק במועט, אפילו כשהיה עשיר גדול, אולם ביחסו לעניים ולניזקקים גילה יד רחבה. יושב היה ומחשב את הכנסותיו ונותן מזה מעשר לצורכי צדקה. לעתים, כאשר התרבו הוצאות אלה, למעלה מן המותר על־פי הדין, זוקף היה אותן על־חשבון החודשים הבאים ולצורך זה ניהל פינקסים מדוייקים בקפדנות רבה.
מספר היה לנו על ילדותו בעיר סלוצק שברוסיה, לפני שהיגר לאמריקה. “עם תה”, היה אומר בתמיהה, “מי היה משתמש בסוכר? – רק העשירים! תה, אצלנו, שתו אז לא ממותק בכלל”. מוסיף היה ומספר, שאמו נהגה, כשאר האמהות, לתת לו פרוסת־לחם ולשלחו בבוקר ל“חדר”, שנימצא בריחוק־מקום ושם שהה עד הערב והסתפק בפרוסה זו במשך כל היום.
ז. 🔗
בגיל תשע נסע לאמריקה ושם למד תורה וגם שלח, ברוב הימים, ידו במיסחר, בעיקר בסחר הפרוות, שהיה אז אחד העסקים הגדולים. עסקיו פרחו ודמי המחזור שלו הגיעו לעשרות מיליוני דולארים. היו פונים אליו גדולי אומות העולם כגון: וודרו ווילסון, ג’ורג' הליפאקס ואחרים והוא עמד בראש אירגון עצום של מיסחר בפרוות־גלם, שהיו לו סניפים בבריטניה ובאוסטרליה. מס ההכנסה, ששילם מן ההכנסות, שהיו לו משכר הדירה מבתים, הסתכם במיליונים, שלא לדבר על הכנסות אחרות.
בזמן המשבר המפורסם באמריקה הודיע הבנק הגדול “אירווינג טראסט קומפאני”, כי הוא מוחל לכל בעלי־חובותיו. מנהל הבנק היה מתפעל מאישיותו של הרב ונהג לומר, כי רוחש הוא אימון גמור באדם זה בשל הגינותו המוחלטת, אשר לא ראה כדוגמתה, ובשעת המשבר הופיע בעצמו בביתו של הרב והעניק לו הלוואה “בתנאי שלא יחזירנה”… לאחר־מכן, כשהקב"ה עזר לרב, והוא התאושש מן המפלה המשקית, שלח ביד בנו, שהיה אז בן 16, את החוב למנהל הבנק. הלה החזיר את הנער כלעומת־שבא, מבלי לקחת מידו את הכסף וביקשו להזכיר לאביו הרב, כי בזמנו דיבר על תנאי, שההלוואה לא תוחזר. כששמע זאת הרב, אמר לבנו כי הוא עומד על־כך, שיש להחזיר את החוב למנהל הבנק והוא לא נירגע עד שהכסף הוחזר לו כרצונו.
ח. 🔗
בעת שהותו באמריקה יסד אגודה דתית גדולה וחזקה וגם חברה להכשרת המיקוואות. הוא כתב בעיתונות היהודית מאמרים וסיפורים, בכינויים סיפרותיים, אשר מגמתם ומטרתם היתה לקרב את המוני היהודים אל אביהם שבשמיים, והתמסר לפעולה של המרצת בעלי העסקים לסגור את עסקיהם בערב־שבת ללא איחור. הוא גר בקומה עליונה בבית־מידות בניו־יורק אולם, כשהגיע חג הסוכות, לא וויתר על סוכה כדת־וכדין, שהכין ובנה למטה בחצר ולא היה איכפת לו הטורח שבעלייה וירידה מן הבית, למעלה, אל הסוכה, למטה, הלוך־וחזור, פעמים רבות ביום.
לרגל עסקיו נסע לפעמים לאירופה ומשם נהג לשלוח, בכל יום שישי, מיברק דחוף אל אשתו עם שתי המלים: “הדליקו את הנר”, שעל־פי הדין צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב־שבת עם חשיכה. הוא היה משלם יותר ועושה חישוב מדוייק, שהמיברק יגיע ביום שישי בצוהריים, כדי שלא תיגרם תקלה של חילול־שבת – חס־ושלום! פעם אחת, בהיותו באירופה, לא מצא מיניין לתפילת שחרית והוא מיהר במונית מיוחדת אל שדה התעופה, שכר מטוס מיוחד, בכסף תועפות, וטס ללונדון – בלי ויזה… כדי שיוכל להספיק להגיע למיניין, שצריך היה להיות בו אחד הרבנים החשובים.
ט. 🔗
באמריקה היו מבקרים אצלו מגדולי היהדות של הימים ההם: ר' אלחנן־בונם וסרמן; הרב מקובנה, ר' אברהם שפירא; ראש־ישיבת חברון, ר' משה־מרדכי אפשטיין – זכר כולם לברכה.
לבסוף, היה לו באמריקה מישפט גדול. דין זה היה לו עם סוחר אחד והוא סירב, בכל־תוקף, למלא את רצון השופט ולהישבע. טען, שאינו נישבע, אפילו לאמת, ולא היה איכפת לו שהשופט פסק, בשל כך, לטובת בעל־דינו כך, שהפסיד את מרבית הונו. מעניין, כאשר שאלו את אשתו, כיצד מרגישה היא עתה, לאחר שבעלה העשיר התרושש, ענתה, כי אצלה לא חל כל שינוי – מקודם נהג בעלה לתת לה עשרה דולארים לשבוע, לכלכלת הבית, וכן עושה הוא עתה… אדם צנוע זה חי, באופן פרטי, בפשטות ואילו בהונו השתמש כבאמצעי לעשות את רצון אביו שבשמיים.
לאחר־מכן החליט לעלות לארץ. אמר ועשה, ובשנת תרצ"ט עלה על אונייה כשפניו מועדות ארצה. בהיותו על האונייה, בדרך, פרצה מילחמת העולם השניה וכל הנוסעים הועברו אל אונייה אחרת, שצריכה היתה להחזירם למקום־מוצאם. הרב יעקב־יוסף הרמן לא אבה לשמוע על חזרה לאמריקה וטען, כי לא יוותר על נסיעתו לארץ הקדושה. הוא מצא חן בעיני קברניטי האונייה, שראו בו אדם קדוש ובעל מידות יקרות, והם השאירוהו באותה אונייה וכך, בתקופה שהמילחמה השתוללה, הגיע לארץ.
י. 🔗
פה השתקע בירושלים ופתח בית־מיסחר לספרי־תורה, מזוזות, טליתות ושאר חפצי־קודש וה' הצליח דרכו והוא שיגשג במיסחרו. כמובן, שהמשיך באותה שיטה, שהכנסותיו קודש היו לצדקה ולמיצוות ואילו הוא ובני־ביתו המשיכו לחיות בצנע ובפשטות. מאז לא לן, אפילו לילה אחד, בעיר אחרת. וזכורני, שפעם אחת נסע לחיפה לקבל את פני בנו, שהגיע מאמריקה, וביני־וביני נעשתה שעת לילה מאוחרת וכבר לא היתה תחבורה ציבורית לירושלים. הרב לא היסס ושכר מונית מיוחדת, שתסיעם מחיפה לירושלים, במחיר גדול, כדי שלא לוותר על הזכות לישון בעיר הקודש. בנו סיפר לי, כי הדבר קרה בשימחה מישפחתית, שהיתה לפני שש־עשרה שנה בתל־אביב, שגם אז שכר מונית מיוחדת, בחצות־לילה, שהסיעתו לירושלים.
בדרך־אגב, סיפרתי לו, פעם אחת, כי העברתי את אמי, לאחר פטירתו של אבא ז"ל, מתל־אביב לירושלים. הוא נהנה מאוד מעובדה זו ואמר:
“היודע אתה איזה מעשה גדול עשית? – להעביר את אמא לירושלים! אין לך מושג מה פירוש הדבר לחיות ולפעול כאן – בעיר קודשנו”.
יא. 🔗
לרב יש בנות ובן אחד. בנו היחיד, הרב נחום־דוד הרמן, הינו פנים מוכרות בירושלים ומפעם־לפעם משמיע הוא דרשות נהדרות ונאומים חוצבי להבות־אש. הוא שימש באמריקה כרב ור“מ ומתפרסם הוא כאן מהכנסותיו מבתים שיש לו באמריקה. בארץ עוסק הוא בתורה ועבודה (עבודת ה' ממש) וגמילות־חסדים. הוא היה בארץ לפני־כן, משנת תרפ”ה עד תרפ“ט, למד בישיבה וחזר לפני מאורעות תרפ”ט לאמריקה בגלל שידוך. לאחר שנשא שם אשה, נסע עמה לעיר מיר בפולין ללמוד בישיבה המפורסמת, ושם נולדו ילדיהם – בן ובת. הבן, כלומר: נכדו של הרב הזקן, משמש כראש־ישיבה באמריקה, ואילו הבת נשואה לראש־ישיבה בירושלים. הרב הזקן זכה, בחסדי ה' יתברך, לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים – כולם יראי ה' ועוסקים בתורתו הקדושה.
בנו, הרב נחום־דוד, סיפר לי מעשה אופייני לאביו, שקרה לפני שלוש־עשרה שנה. הוא הזמין חליפת־שבת חדשה, לבשה בערב־שבת ובירך עליה “שהחיינו”. בליל־שבת, כשישבו לאכול, קיבל אחד מאורחיו, עני מיסכן ועלוב, התקפת עצבים ושפך עליו צלחת מלאה תבשיל. חליפתו החדשה של הרב ניתלכלכה מלמעלה ועד למטה. הוא חשש לתגובה שלילית מצד הנוכחים ולכן הזדרז ואמר אל כולם:
“אין דבר, רבותי – כלום לא קרה!”
יותר מאוחר הסביר לבנו, כי על־פי רצון ה' צריך לנקוט תמיד, ובעיקר לגבי אנשים מיסכנים ועלובי־החיים, במידת הסבלנות והרחמנות. אכן, הרב האמריקאני הזקן, במידותיו הנעלות, ובהתנהגותו היהודית למופת, אהוב היה על הכל. הוא הורה, שלעולם לא צריך לשקר ולא להכאיב לשום יהודי בעולם. מעתה־ואילך, אמר, אפשר כבר להתחיל לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא.
יב. 🔗
כיום הרב הינו זקן בא־בימים ואינו מסוגל עוד לצאת־ולבוא. הוא חי אצל בנו וממשיך לעבוד את ה' יתברך כפי יכולתו. הבן מקיים בכל מאודו את מיצוות כיבוד אב ומטפל באביו במסירות. כשבאתי לבקר את הרב הזקן, הכירני מייד ושוב האיר אלי את פניו וחייך אלי באותו חיוך הזכור לי מאותם ימים מאושרים אשר הייתי במחיצתו. הוא הופיע בפרוזדור, הושיט לי ידו וקרא ברגש, מעומק לבו החם:
“תלמידי היקר – מה שלומך?”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.