בַּצָּבָא הָרוּסִי    🔗

24. לאורי־ניסן גנסין

[חותמת־הדואר: אוריול, 1.2.1902]

ליבער ברודער!

די טעג געהען. איך שטעה אויף פינף אזייגער פארטאג און ביז ניין אזייגער ביינאכט שווים איך ארום אין מאטערניש, אין שפרינגעניש, אין שווערע אָבּידעס און אָסקאָרבּליעניעס. איך פערנעם אַ אָרט פון אשלעכט חדר־יונגעל און לייד שרעקליך. דעביי פערגעס איך ניט אויף א מינוּט אויך יענע וועלט, וואס חוצ’ן קאַזאַרמע, און כ’ווייס דייטליך, אז ניט דא איז פאר אזא זשאַלקען נפש, ווי איך, אויך ניטא קיין אֶרט. זונטאג זיטץ איך א גאנצען טאג אין געהאקטע וואונדען. די קראנקע פיס און הענד רוהען א ביסעל אָבּ, אבער דער נשמה איז שווערער. ארום און ארום איז קאזארמע… עס טראכט־זיך… און דער עיקר טראכט זיך וועגען די אייגענע אָבּידעס פון מיין געבארענס־טאג אָן… פון מיין נאטורליכע און סאציאַלע אוראָדסטוואָ, עלענדקייט, אונגליקליכקייט… איך וייס קלאר, אז דיר איז אונגענעהם צו לייענען די ווערטער, נאר מיך – –¹ טרערען – און איך וואלט, דוכט מיר, שרייבען אַ סך, אַ סך… אויסער דיעזען בריוועל שרייב איך גאר נישט. קיין ביכעל זעה איך ניט אין די אויגען. קיין עטוואס לעבעדיגען מענשען אוודאי ניט. איבעריגענס, איז די מעשה פערקעהרט: קיין פערשטארבענע מענשען (ד. ה. סאָזנאטעלנע) זעה איך ניט; לעבעדיגע זענען אלע, אויסער די קראנקליכע און – – –² קאליקעס. מען זינגט און מען טאַנצט, ווען מען גיט נור די ערלויבענעס. די ערשיינונגען, וועלכע גיבען דא, רעקאמענדירען דאס לעבען אין כלל אקוּראט ווי עס איז. און מיר, אפיזישען קאליקע, אַנ־’ערענסטען און פיעהלענדען אַנאַליטיק און רעפלעקטאָר, איז דא שווער, שווער, זעהר שווער! און אז איך וועל שוין איבערקומען די פיער יאהר³ - וואס וועט זיין דענסטמאל?…

נאר, נאך אלעמען, טאקי “ארורים החיים”, גוואלד “ארורים”, אָבער… אין פסוק שטעהט דאך אויך “ארור המות”…

און אין פֶרק שטעהט: “על כרחך אתה חי…”

און נאך אלעמען, ברודער לעבען, וואלט איך גערן געלייענט פון דיר עטליכע ווערטער, א בריוועלע… דו פערשטעהסט?

דו שרייבסט ניט – איך האב צו דיר קיין טענות ניט. אָבער פאר וואס זאלסטו טאקע ניט שרייבען?

און פאר וואס זאלסטו זיך פוילען טאקי מחיה זיין מיך מיט א ביבליאגראפישען מיש־מאַש, וועגען דאס, וועגען יענץ? וואס דרוקט “תושיה”, וועגען וואס רעדט די וועלט, וואס הערט זיך אין דער רוסישער ליטעראטור?

דו פערשטעהסט איך מוז זיך לעגען שלאפען נייען, ניט שפעטער, און זונטאג זיטץ איך אין געהאקטע וואונדען. ארויס געהן פון חצר־הקאזארמע האב איך קיין רשות ניט, און געשפייזט ווערען פון פרעמדע הענד, האט אפילו נוחַ’ס ראָב געוואוסט, אז עס איז ניט גוט…

דו פערשטעהסט, אז איך בין אניזשנער טשין, אז איך ווער געלערנט צו פערהיטען דעם ארדענונג און איך האב אויף זיך גבוה מעל גבוה…

דו פערשטעהסט, אז איך בין איצט פעהיג צו פלוידערען נאך א סך, ווען עס זאל זיין אָרט,⁴ און נאך מעהר פעהיג צו אראב פון זינען… געריס דוד’ן.⁵

תרגום:

אחי אהובי!

הימים עוברים. אני קם בחמש לפנות בוקר ועד תשע בערב אני מתשוטט בתוך תלאות, בתוך קפיצות, עוולות קשות ועלבונות. דומה מצבי לשל ילד לא־טוב ב“חדר” וסבלי איום. יחד עם זה אין אני שוכח לרגע גם את העולם ההוא, שמחוץ לקסרקטין, ויודע ברור, כי גם לא כאן אין מקום לנפש עלובה שכמוני. ביום א' בשבוע אני כלוּא כל היום, ללא מעשים ולמרבה יסורים. הרגלים והידים הדווֹת נחות, אמנם, מעט. אבל הנשמה – לה קשה יותר. בכל צד מסביב – קסרקטין… באות מחשבות… וביחוד באות מחשבות על עלבונותי שלי למן יום צאתי לאויר־עולם… על היותי בריה משונה ופגומה, יתומה ואומללה מצד הטבע ומצד החברה… אני יודע ברור, כי לא־נעים לך לקרוא את הדברים האלה, אבל אני נחנק¹ מדמעות ונדמה לי, שהייתי כותב הרבה־הרבה… מלבד מכתב קטן זה אין אני כותב כלום. ספר אין עיני רואות. אדם חי, פחות או יותר – ודאי שלא. ועל צד האמת, נהפוך הוא: אדם מת (זאת אומרת: אדם בעל־הכרה) אין אני רואה; חיים הם כל האנשים, מלבד חולנים ובעלי־מומים.² פה שרים ורוקדים, בשעה שנותנים רשות לכך. מה שעובר ומתרחש כאן מחַיב את החיים, בדרך כלל, בדיוק כמו שהם. ולאיש כמוני, נכה בגוף, מתרשם ומנתח רציני ורַגש, רע פה, רע, רע מאוד! וגם לאחר שיעברו עלי איך שהוא ארבע השנים – מה יהיה בי אז?…³

ואולם, אחרי הכל, הן “ארורים החיים”, הוי “ארורים”, אלא ש… במקרא כתוב גם “ארור המוות”…

ובפרקי אבות נאמר: “על כרחך אתה חי”…

ואחרי הכל, אח יקר לי, משתוקק אני לקרוא ממך שורות אחדות, איגרת לא־גדולה… מבין אתה לי?

אין אתה כותב לי – אין לי טענות עליך. ואולם למה־זה, באמת, לא תכתוב לי?

ולמה תתעצל אף להחיות נפשי במין צליף־צלף ביבליוגרפי, על דא ועל הא? מה מדפיסה “תושיה”, מה מנסר בעולם, מה חדש בספרות הרוסית?

מבין אתה, אנוס אני לשכב לישון בתשע בערב, לא יאוחר מכך, וביום ראשון בשבוע אני כלוּא, ללא מעשים ולמרבה יסורים. לצאת מחצר־הקסרקטין אין לי רשות, ולהיות נזון מידי זרים – גם עורבו של נוח ידע, שאין זה טוב…

מבין אתה, חַייל פשוט אני, נמוך־דרגה, ומלמדים אותי להגן על הסדר הקיים וממונים עלי גבוה מעל גבוה…

מבין אתה, מסוגל אני עתה לפטפט הרבה־הרבה, לוּ היה מקום לכך,⁴ ויותר מזה מסוגל אני – לצאת מדעתי… אמור שלום לדוד.⁵

25. לז. י. אנכי

[חותמת הדואר: אוריול, 28.4.1902]

לאהרנסון⁶

אחי היקר!

אחרי אשר גמרתי אתמול לכתוב מכתב ארוך לך ולאורי־ניסן נכנס אלי הַקַזַרמָתָה⁷ פראדקין ידידנו⁸ ויגד לי, כי אורי־ניסן נוסע לבוֹריסוֹגלאֶבּסק ואתה נסעת לטרוּבּטשאֶבסק – והחבילה נתפרדה. אז דנתי את מכתבי ההוא לגניזה. היום בבואי העירה מצאתי את… אורי־ניסן יושב בבית הרב⁹ ומכין את עצמו ללכת אלי. שמחתי היתה ממש כשמחתי ביום ההוא, בצאתי החוּצה – ואראך! ¹⁰ אורי־ניסן כבר נסע עתה מפּה – ואני כותב אליך. במכתבי אשר כתבתי אתמול היתה בקשה, כי תוסיפו תחדשו את חליפת מכתבינו! מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר – תבין מעצמך. שוב היו שם דברים מרים, תרעומת ופילוסופיה, כנהוּג. ואתה הן תדע את הדברים האלה בעל פּה. אגב־אורחא: היום קראתי את מכתבך להלל ציטלין. אבקש לכתוב לי בעת שיעלה על דעתך. איני מחכה ממך השקפה עולמית חדשה, אך רשמים חדשים הן יוכל היות כי יהיו לך. אדריסתי היא על שם יעקב קצנלסון.

והנני אחיך י. ח. בּרֶנר.

26. לא. נ. גנסין

[אוֹריוֹל, איר־סיון תרס"ב / מאי־יוּני 1902]

– – – האמנם, הוא (כלומר אהרנסון¹¹) בוודאי ימס מרב נחת למקרא מכתבי. שם היו בוודאי חמש עשרות סימני קריאה ומאה נקודות ו – חכמה בלי שיעור! קטעים מהשקפתי העולמית, הגיונות, שׂרטוטים, רשמים, שגעון… וכל הנחמד והנעים – – –¹²

27. לז. י. אנכי

[לפי חותמת־הדואר: אוריול, 3.8.1902 / י“ג באב תרס”ב]

אחי היקר, היקר!

קיבלתי את מכתבך. אתמול קיבלתי מפּוצ’אֶפּ על־ידי איש אחד שני ספרים. היום אני כותב לאורי־ניסן. קבלתי מקוֹטיק¹³ שלושה רובל, אך מכתב על־דבר כתבַי שאצלו לא קיבלתי.¹⁴ העתון החדשי “הקשת”, שנוסד בברלין ע"י הסופרים העברים דהתם,¹⁵ שלח לי, בתוך יתר הסופרים, הצעה לתמכם תמיכה רוחנית בפרי־עטי. נורא הכאב, אחי, ומי יביענו!

היה שלום. אחיך י. ח. ברֶנר.

תשעה באב.

כן, עיקר שכחתי: אתה מזכירני איזה דברים על־דבר פראדקין. הטובע אוחז בראש שיבולת. אבל דע לך, כי כל זה עורבא פרח בפועל ממש, ואין הדבר הזה צריך לתפּוס אף המקום היותר קטן בלבך.¹⁶

28. לז. י. אנכי

י"ד אבגוסט [1902]. בשובי מן המשמר ובשבתי באוהל יחף.

אחי היקר לי, האהוב!

קיבלתי איגרתך, בעל־התפּעלוּת חביב! אוי, אהרנסון, אתה שואל: מדוע “עורבא פרח”; אתה מדמה, כי אני “נמהר לחתוך את גזר־דיני”, אבל גזר־דיני הן נחתך ועומד הוא. אברייטע אריין; אשמאלע – ארויס.¹⁷ פראדקין אינו כותב; חופשה מוגבלת אין נותנים, ולוּ גם יתנו – נוּ, מה? עורבא פרח!

אתה תהיה עוד ירח ימים בטרובּצ’אֶבסק, וכו' ו“בכן עוד פעם אנא התבונן, התחשב בדבר הזה היטב”.¹⁸ ו“בכן” זה אינו מובן לי. מה ענין שמיטה אצל הר סיני? או אולי אתה מביע בזה שיהיו בידך שקלים אחדים לישועה, אבל כמה תם וחביב, חביב ותם, אתה, אחי היקר!

ועל־דבר קוֹטיק – גם פה הנך בעל־התפּעלות יותר מן המידה (הנני מַכּס נורדוי אמיתי בהאי שעתא!).^18א אין עוד אותות חותכים, כי הכתבים יאבדו אצלו. הוא ענה, לאחרונה. ואף שגם במכתבו זה אין כלום על דבר הכתבים, ואולם פה הוא מציע לפנַי לבקש לי חופשה מוגבלת ולנסוע אליו לביאליסטוק לעבוד עבודתו הספרותית. ואף שגם זה “עורבא פרח”, אבל מה אתה חפץ?

שוב הצעתי לפני אורי־ניסן שישתדל להדפיס את סיפּוּרי, אחרי אשר אתקנו. “מַניה” זו קמה עלי לענותני זה שבועות אחדים. עתה קיבלתי מכתב מאורי־ניסן – “יש תקוה… ואם אמנם… אולי… אבל” – נו…^★ אבל איני יודע, היעלה בידי לתקן, יען שתקוותי, כי תהי לנו עת חפשית אחרי ימי המחנה, עולה בתוהו, יען שעלינו ללכת שתים שלוש מאות פּרסה עד בואנו ועד התיצבנו לפני המלך בסביבות קוּרסק, ובשובנו משם…

אחי היקר! עורבא פרח, חא־חא־חא! – האקטיוֹר צוחק והמסך נופל.

אחיך.

29. לז. י. אנכי

[אוריול, חורף תרס"ג / סוף 1902 – תחילת 1903]

אחי היקר אהרנסון!

קיבלתי את איגרתך. ב“חיי” אין כל חדש.

אתה שואלני, כיצד אני חושב ע"ד השינוי שנהיה בבאם?¹⁹

אני חושב, כי כך צריך להיות: הפילוסופיה דורשת להיות רך ולבלי לדחות כלום. אמנם, בנוגע לבאם, בתור “איש חי”, אני תמים־דעים עמך.

אתה כותב על דבר קברים. גם לבי אני עתה קבר גדול אחרי האבדון שהיה לי.²⁰ יש אמנם רגעים, שהמתים קמים לתחיה, ואז נחוץ רק לקרום עליהם עור ועצמות וקמו על רגליהם,²¹ אבל שעה פנוּיה אין לי לעשות את הדבר הזה: דרוש לי לשמור את עגלות־הגדוּד ולקלוף תפוּחי־אדמה.

ולקרוא אני יכול, בכל זאת, ואני קורא מכל הבא לידי. לרוב ספרי־פילוסופיה.

אני הייתי חפץ לדעת יותר מפורט ע"ד שוֹפמן. על איזו תנאים הוא עובד בצבא?²² כמוני? אתה כותב, שלדעתך “עוד הרבה חסר לו”, ואוּלם גם “הרבה יש בו”? או אולי דיבּרה תורה כלשון בני אדם? בכלל, איזה רושם הוא משאיר? חיצוֹניוּתוֹ אירופּית או יהודית? בעניני עולמנו גם זה ענין.

וספרוֹ לא מצא חן בעיני. אם חפץ אתה, כי אהיה כסופרינו הגדולים, האוהבים לצטט משיריהם או מספריהם, אשר אִתם בכתוּבים, אצטט גם אנוכי מרשימותי, לאמור:

“עברתי במקרה על פני סיפוּרי שוֹפמן ואַש החדשים,²³ והם מילאו בקרבי הרהוּרי־ספק ביחס אל התפּתחוּת הספרות העברית. אין לסופרינו הצעירים החדשים מדגרמיהם²⁴ כלום. אי־אפשר לאמור ששוֹפמן מבּיט על הכל בעיניו הוא (מידה מיוחדת, לדעתי, לכל הציירים), אלא: הוא אינו יודע כלום מלבד את עצמו, וגם דעתו את אי־בהירוּת נפשו – אינה בהירה. לא די שאין מלה חדשה (דבר יקר־המציאוּת בכלל), אלא גם אין מלה חזקה. הסופר נחפּז ללדת. “הערדל”, “הקרדום”, “בבית זר”, “רפאל” – זהו ציוּר אחד במלים שונות (האחרון חלש ביותר); “כחום היום” - ²⁵безсмыслица; “יונה” – עוד פעם אותו דבר, מעט דקדנטיוּת, מעט רשמי־הקריאה של כתבי איפוליט החולה ב”אידיוט" לדוסטויֶבסקי הגדול וּמעט פרטנזיה להצטיין באוֹריגינַליוּת בספרותנו העלובה – והרושם, אם ישנו, אינו טוב מאוד. הטוב שבקובץ הוא הסיפור “מחיצה”. פּה אנו רואים כשרונו של המחבּר, אף שגם בסיפורים הנ“ל יש מקומות רציניים ומגלים את לבב הכותב, שהוא אחד מאתנו, במובן ידוע. כשרונו של אַש גדול משל שוֹפמן, אך גם בו אין דבר אף מעֵין גדול. הכל מרפרף ממעל וכתוב על רגל אחת, והעיקר – גוָן אחד, מצב אחד וּפסיכולוגיה אחת לכל. גדול מהם נומבּרג, ואולם…”

פה הפסיקוני אז, בכתבי, להביא שקים מבית אוסף החפצים, ולא הוספתי לכתוב את דברי־הביקורת שלי, ועתה ראשי כואב.

לשוא אתה ירא להדאיב את נפשי ואינך שופך את רוחך הסוער לפני. ידוע תדע, כי נפשי מודאבה עד הקצה האחרון – ואין מה לירוא. אמנם, גם ב“התאפקך מדבר הרבה אודותיך” אני יודע הכל למדי, ובכל זאת כתוב לי מה אתה עושה; לא, איך אתה חי.

אם חפץ אתה לקרוא איזה דבר – קרא את “הכתבים מתחת הקרקע” (Заниски из ноднолъя) לדוסטויֶבסקי הגדול.

ו“השלוח” העומד לאט לא הדפיס את “הינוקא” שלך. Еще־бы! ²⁶ מתפּלא אנוכי רק שמצא בך אחד־העם סימני כשרון.²⁷

לגנסין ולבאם לא כתבתי עוד. אבקשך לכתוב להם ולהזכירני, כלומר, לבקש סליחה בעדי. אמנם, אדריסתו של בּאם אינה ידועה לי, ולולא זאת, יש רגעים שאני חפץ לכתוב לו מאוד.

אינך מאמין, יש בקרבי תשוקה עתה להמשיך שיחתי אתך עד אין סוף, אבל על מה אדבר, אחי היקר? אמנם דקה, עמוקה אנחתי, אך סוף־סוף רק אנחה. וגם מי יודע, אם דקה ואם עמוּקה!

אחיך עד אין קץ

יח"ב.

כן, עיקר שכחתי: למות אין חפץ כלל. ודאי מפּני שהחי חפץ לחיות – רצון עיוור – ואולם לי נדמה שאצלי הוא הדבר כך: כּכה סבלתי, כּכה עוּניתי, יסורים כאלה, וסוף־הסופות – חושך נצחי, אפס נצחי, כאילו לא הייתי… נורא הדבר! אמנם, הלא סוף כל סוף, איך שיהיה, יהיה כדבר הזה, ובכל זאת… חא־חא־חא! (השֹחוק הזה אינו טבעי).

30. לז. י. אנכי

[חותמת־הדואר: אוריול, 27.4.1903]

אחי, אחי אהובי, יקירי, אחי עד הקבר!

בכי של שמחה בכיתי בקבלי את איגרתך הקטנה, כי מאוד־מאוד דאגתי לשתיקתך מאז גוֹרשת מקיוב.²⁸

ובכן הנך שוכן בעיר־מולדתך.²⁹ אויה, אחי, לבי מתפּלץ. שתי בכיות אני בוכה: לוּלא הייתי אני בבור־שבי לא הייתי מניחך להיות “ככה בודד, ככה גלמוד מכל ומהכל”…

רעד עובר בכל עצמותי.

ושם לך “דירה מיוחדה לעצמך”, אבל עד מתי יהיה כדבר הזה? “שעות”³⁰ יש לך או לא? וספרים, עתונים – הגם זה אין לך?

כתוב על זה, אחי.

צייטלין³¹ ברוֹסלאבל, כמדומה. מאמרו האחרון “לחשבונו של עולם” בחוברת ג' של “השלוח” הוא מאמר מצוּין עד מאוד. גם סיפוּרי אני³² החל להידפס בחוברת ההיא. וצר לי מאוד, שגם אתה גם אורי־ניסן דווקא אינכם קוראים את “השלוח” –

אורי־ניסן עתה בתחנה קטנה: מאֶנה, ל. ר. ז'. ד.,³³ פלך צ’אֶרניגוב, בבית הירשה בּאסין – זוהי כתובתו. היום קיבלתי מכתב ממנו: לוֹ ניתן שטר־שחרור לדורות מעבודת־הצבא. התשמע? הוא חפשי!

ו“נשמתי הכואבה” מרגשת כאב ורחמים. הרעה גדולה מכפי שידברו ויכתבו אודותה. והצלה אָיִן…

ובעולם יש חדשות: קישינוב! ³⁴ אם נעמוד ונצעק כל הימים וכל הלילות – אין אנו מספיקים. הקללות מתנדפות!..

ובנוגע לדידך, צריך אתה, אחי, להתחזק ו“לבלי לירוא מפניך”. אם אני חי – מוּתר לך לחיות בוודאי. ארורים החיים, אך גם ארור המוות. ומי יודע, אם לחיים טובים אין לנו לחכות, אבל לחיים של ענין, לחיים של אהבה ורעוּת בעיר אחת ואפשר גם בחדר אחד – אפשר שיש לנו לקוות. הן רק שנתיים ומחצה נשאר לי לשכב חי בקבר, ואח"כ – נחיה ביחד, נגור ביחד, ואולי גם נדוֹד ביחד. מצא תנחומין בגדלותך, בהבנתך העמוקה והגדולה את העולם והחיים, ולכשתחפּוץ – גם באהבתי הגדולה והעמוקה אליך. קרא את הקריאה: “ובכל זאת!”

אחיך לנצח י. ח. בּרֶנר.

את מכתבך, כמו כל המכתבים הבאים אלי, אני מוכרח לקרוע.³⁵

31. לז. י. אנכי

[חותמת־הדואר: אוֹריוֹל, 20.5.1903]

אחי היקר!

קיבלתי את איגרתך. אדריסתו של קלויזנר היא: ואַרשה, חברת “אחיאסף”, ד“ר י. קלויזנר. על שם זה תוכל לשלוח כתבים ל”השלוח". ואדריסתו של ה. צ.³⁶ ברוסלאבל הלא בוודאי ידועה לך: “בית־המסחר של י. ס. גינצבורג ובנו”, אלא שסופרנו הוא עתה (אם עודנו שם) בתחנה קטנה של המסילה ריגה–אוֹריוֹל,《Снежетская》ואתה יכול לשלוח אליו מכתבים על שם מ. י. גינצבורג בשביל צייטלין.

ובדבר “עבודתי החדשה” – הנה זוהי שקראת שם אז, רק מקוצרה ולא באותה השלימוּת, אבל קלויזנר הרשה לעצמו ושלא בידיעתי כינה ל“רשימותי ושׂרטוטי” אלה “רומן”³⁷ – ומה אעשה לו?

אתה מבקש לכתוב הרבה, אבל לי אין מה לכתוב אף מעט. כבר הננו באהלי־המחנה³⁸ ושם אנו מושכים בעולנו. קורא אני רק קריאת־ארעי.

ב“לוּח־אחיאסף” הבא יודפסו ממני שלושה דברים לא־גדולים: “בחצר”, “שמה” ו“פעמיים”.³⁹

אורי־ניסן חולה קצת (אוי, בני־הרבנים!). הוא עודנו בפ.⁴⁰ על מכתבו לא עניתי לו עוד. אין מה לכתוב.

אחיך – –⁴¹ עד מותי

י. ח. ברנר.

32. לז. י. אנכי

ח' יולי, תרס"ג [1903, אוֹריוֹל]

הידד, אחי היקר, הטוב, החביב, הידד!

ורגשי שמחתי אלה⁴² הבעתי זה כרגע גם במכתבי לקלוזנר. ובכן נזדמן בפונדק אחד – ב“השלוח”.

ואני – כלתה נפשי בימים האחרונים. וגם מגנסין קיבלתי מכתב־פלצות: מדוּע אין מכתב מאהרנסון?⁴³ מדוע? מה אתו? –

מה אתך – אנו יודעים, אנו יודעים… ואולם בכל זאת, טוב הדבר: חי אתה, דעתך צלולה, וכתביך רואים אור!

ועל אודותי אין מה לכתוב. אתה בדידך ואנא – בדידי⁴⁴. עינויי בקיץ האחרון, הגופניים והרוחניים, כבדים מכל אלה שידענו שם…⁴⁵ התזכור?

ואולם – הידד! הידד! חי־נפשי, אין אני חפץ לדבּר עתה דברי־קינה. עוד נעשה חיל, אחי היקר!

“אַל יפּול רוחכם, עליזים, מתרוננים…”

ועתה, אחי, בשעת־חדוָה הייתי חפץ דווקא לפטפּט מעט, אבל בי נשבעתי, כבר איחרתי המועד משוב אל המחנה. את המכתב הזה אני כותב בעיר.

בקרוב תקבל ממני מכתב ארוך.

והנני אחיך־נצח

יוסף חיים.

33. לז. י. אנכי

י אבגוסט תרס"ג. אוֹריוֹל [1903]

אחי אהובי,

קיבלתי איגרתך, ובמקום המכתב הארוך שהבטחתי הנני כותב עוד פעם מכתב קצר, ואתה הלא לא תכעס עלי.

הנה על אודותי: הקיץ עבר עלי במצב נורא וכבד מנשֹוֹא. לא כתבתי אף מלה אחת. ובכל זאת קראתי קצת. בכלל הנני קורא לפרקים ספרים רצינים. עתה יש לי שהוּת הרבה. אני משלם בכסף בעד עתי.⁴⁶ מצב רוחי לא ברע, ויש בתוכי אֶנרגיה ואהבת־החיים וגם, במובן ידוע, מחשבות חיוביות (במוחי יש תוכן לסיפּוּר “ההוא גברא”),⁴⁷ ובכל זאת, כפי הנראה, לא אכתוב כלוּם. צר לי שמסרתי את ה“בחורף” ל“השלוח”. קלוזנר נאנס לחלק את הסיפּוּר הזה להמשכים קטנים, ותחת שדימיתי, כי ישלַם הסיפּוּר עד סוף הקיץ – יימשך עד סוף השנה. הרושם נמחה. וגם ציורי הקטנים האחרונים לא נדפסו, ואני עומד בדרך, ואיני יודע מה כתבתי כבר ומה יש עלי עוד לכתוב. בכלל אני מהרהר הרבה על דבר העתיד. מחשבתי על דבר ערך העולם ומהוּת החיים, בכלל ובעומק, לא נשתנתה, ואולם, בכל זאת, אני חש אפשרות רגעים מעניינים ועבודה אנושית, ויש שאאמין, כי אדם תקיף אני וראוי לחיות. סוף־סוף, חבל, שלא למדתי דבר ואיני יודע לשונות ומדעים, אך עד כמה שאפשר עוד אמלא את החסרון, ומה שאי־אפשר – מה לעשות? ומקץ שנתיים, כשאשתחרר מזה – אתחזק לחיות כראוי, לברוא חיים לי…

ועתה על אודותיך: עליך לנסוע ממקום־מושבך. לאודיסה טוב לך, לעת־עתה, מאשר לואַרשה, אך איך שיהיה, חבל שאין בידך כסף. השתדל להשתלם. עוד יבוא יום ונעבוד ביחד. אַל תתן לעצבים למשול בך. אתה קורא: “הסופרים… העתונים… ריח הספרות…” – אַל תרגז! לנו אין עוד ספרוּת ועלינו ליצרה. “כשזוכר אתה את כל אלה תרגיש בקרבך דבר לא־נעים במאוד”… “– –⁴⁸ אתה ירא קצת”… מה לעשות, אחא? לאנשים לא־שלמים כמותנו בוודאי לא נקל לחיות, אבל מה לעשות, גדולה שלנו משלהם! ובכלל – ילדוּת… אמנם ילדוּת טבעית, מוּבנת ובמידה ידועה גם טרגית… אבל מה לעשות? אם גיבורים אין אנו, הלא גם חלשים איננו! נעימוּת בל נבקש, נבקש תוכן!

ועל דבר הבדידוּת – זה חלק האדם!

ביני וּבין צייטלין אין חליפת־מכתבים. כך. איננו כותבים איש לרעהו. הוא בחיים וגם בשלום בוודאי, עד כמה שאפשר הדבר.

מגנסין לא קיבלתי כלום, ואיני יודע מדוע. אם תכתוב לו הזכירהו, כי יודיעני למצער את אדריסתו בואַרשה.

אחיך עד עולם י. ח.

ל“הינוקא” שלך אני מחכה בכלות־הנפש. הן אני עוד לא קראתי.

34. לז. י. אנכי

[חותמת הדואר: אוֹריוֹל, 10.9.1903]

“ודומה שאני צולל בתוך נבכי ים שחור וגדול ועמוק כנצח”…⁴⁹

וקורא אני דברי־שירה, דברי־שירה אמיתיים על ההוא ינוקא, ש“עזב את מקומו והלך לו למעמקי־היער”; ושומע אני את קולו על “חילוּל־החיים, על לבו הגועש והסוער, על נפשו המשתוקקת לראות אנשים אלוהים”; ומאזין אני לנבואתו ש“עם ישראל ברא את האלוהים ועתה עליו לברוא את האדם”; ומבין אני איך שהוא נוצר “בשביל העולם החדש, אך לא לברוא אותו”; ורואה אני איך “הוא עושה שלום את אויבו היותר נורא והיותר שֹנוּא לו”…

ופּוֹאימה כזו אני רואה בפעם הראשונה בעברית.

ואין אני חפץ לעשות ניתוּח, אין אני חפץ להשתמש באיזמל, אין אני חפץ להוציא מפּי המלות של “הקוֹמדיאנטים השונים, האוכלים ושותים בנחת ובהנאה, היודעים כביכול את הכל והמתפּלפּלים על הכל”, אין אני חפץ לאמור: זוהי רוֹמאנטיוּת, לא־ריאליוּת, דברי הפילוסופיה שפה סותרים זה את זה, פסוק זה על פי הטכניקה המקוּבלה מיוּתר הוא, פסוק אלמוני אין מקומו בכאן, או שכבר נשנה, מלה זו (“נצח”, למשל) ממלאה את התיאורים מעט יותר מן המידה… אין, אין אני חפץ בכגון דא של המבקרים המושבעים; איני חפץ לחלל את הקודש.

אני קורא: “רבקה נתנה את קולה בבכי תמרורים, בכי של נפש מעוּנה מאהבה שהשתפך במלוא רוחב הנצח” וכו' וכו' ונדמה לי, שמוּתר היה למחוק המלות “בכי של נפש מעוּנה מאהבה”… פשיטא! (ומזה תקיש על השאר), אבל עדיין אני אסור בחבלי הקסם ששמו עלי “הקרניים המופזות, המשתטחות ומתפּזרות ורובצות בנעימות על הכר הנרחב” וכו' וכו' עד סוף הפּואימה; עדיין אני מסתכל בזה פּינחס השיכּור, זה בעל השֹפתים העבות, אשר “תמיד לא ידעו מנוחה”, ש“אינו אוהב את המלמדים לאדם דרך־החיים”; עדיין מצלצל קולו באזני:

– לכאורה מה יפה עולמו של הקדוש ברוך הוא…

ואור חביב ממלא את כל היקוּם – ושֹוֹחק.

ואחרי העיוּן?

קצנלסון⁵⁰ עוד לא קרא את הפּואימה: לכשיקראנה אכתוב לך את דעתו.

ואתה, אחי, לך בכוחך זה ועשה חיל. התרכז, עבוד… תחזקנה ידיך! ⁵¹

35. לד"ר יוסף קלוזנר

כ“ד דצמבר. תרס”ד [אוֹריוֹל, 24.12.1903]

לאישי יוסף קלוזנר.

אתמול קיבלתי את הכסף (סך 100 רובל),⁵² גם את הספר “עפּ”ד, II, ו“חרמון”⁵³ קיבלתי, שמחירם עולה לי 1,66. עד עתה נשלח לי מ“אחיאסף”⁵⁴ 65 ר' (50 לאבותי ו־15 הלום). הס"ה, אפוא, 166 p. 66 k.. כמה מגיע לי עוד על פי החשבון?

במכתבך שלפני האחרון, מיום ד' נובמבר,⁵⁵ אתה כותב, שלעשות תיקונים בהפּלאטין של ב“חורף” קשה, ועל־כן טוב שאעשה “לוח הטעויות” ותדפיסו בסוף הסיפוּר, אבל אני הלא איני יודע את מספרי־העמודים, ובכלל להוראתך בזה אני צריך, איך לעשות.⁵⁶

מפּני סיבות חיצוניות ופנימיות לא כתבתי דבר בכל העת, אף שמוחי מלא ציורים ולבי – הרגשות. אך בשבוע האחרון כתבתי דבר – –⁵⁷ שיש לו ערך, כמדומה: “גלוּת” (משׂרטוטי נכה־רוח). כמוּת הדבר מעט גדולה מ“הנדיל”⁵⁸ ואחרי שיעלה בידי להכשירו לדפוס אשלחהו אליך. ועוד ציור אחד אכתוב, כמדומה, בימים אלה.

בברכת “חזק ואמץ!”

י.ח.ב.

36. לח. נ. ביאליק

[אוֹריוֹל, 6.1.1904]

לח. נ. ביאליק.

מכתבך קיבלתי. מטעם אחד⁵⁹ אני מבקשך להדפיס את “הנדיל” בפסידונים.⁶⁰

ציורים חדשים תקבל ממני לא קרוב מבעוד שבועות מספר.

לעתה עתה אַל תוסיף לשלוח לי הלום דבר־מה.

המוקיר שמך

י. ח. ב.

ו' יאנואר.