[דניס סילק, הגר בירושלים, כותב:

טריפון פשוט חיכה לאיזה אספן אמריקאי עשיר. הוא היה תחריט בכרך המשך ליוספוס מן המאה השבע־עשרה. מחיר הספר היה מסומן בדולרים. הסתכלתי בתחריט של האיש שראשו עטור כוכבים ואצבעותיו נחשים, והחזרתי אותו אל המדף. אבל הוא החליק מתוך הספר ומשם אל הרחוב. הוא פתר כמה חידות ירושלמיות. אחר־כך הבטתי שוב באותו תחריט. נוכחתי כי הוספתי את האות רי"ש לשמו. קודם לכן הוא היה טיפון, השד המצרי ביש־המזל.

המשוררת היהודיה ילידת גרמניה, אלזה לאסקר–שילר, באה לירושלים ב־1930 ומתה שם ב־1945. היא פוקדת כמה ירושלמים בקביעות. המשורר עמיחי פגש בה לא מזמן ליד התחנה המרכזית. היא ניתרה מעלה מטה והיה עליו לאחוז בה בחוזקה לבל תתעופף.]

 

I    🔗

כל המוציא לאור את כתביו של מי מאבותיו שופט את עצמו ובשרו. אני מחיה את אפרו של ג’יימס באקינגהאם סילק. אקווה שלא יציגו אותו כשוטה לאחר המוות ואותי כבוגד. סבו של סב סבי, ג’יימס באקינגהאם סילק מווילנה, ביקר בלבאנט ב־1820 ושוב ב–1842. ב–1821 פירסם זכרונות בפלשתינה, בארצות הגלעד והבשן; ספר נודע לשמצה בחורף של אותה שנה. לאחר מכן נסוג אל חשכת האלמוניות, ולדברי סבי היה ראוי לה בהחלט. (על משפטו זה חולק נכד אחד.) לאחר עשרים שנה שב אל הלבאנט וב־1843 כתב את ספרו השני “טריפון הענק בירושלים” ובו הוא מעלה זכרונות מפגישותיו עם אנשי שם בשנה שקדמה לכך. חבל שכתב־היד הזה לא פורסם מעולם, ואני מציע לתקן את המעוות, ולו רק מפני שהוא כלל איגרות של המשוררת אלזה לאסקר־שילר שחיתה בשנותיה האחרונות בירושלים. אם הקטעים הללו יפיקו רצון, אפרסם בשלמותו את “טריפון הענק בירושלים”. יהי רצון שאחד מאבותי יגיח מן האפילה רכוב על כתפיו של הענק ההוא.

 

II    🔗

… בילוי הזמן העיקרי שלהן – בתרגימא ודת. שלא כמסופר על ביתני הנשים של התורכי הגדול, הנשים הספרדיות הללו נודעות לתהילה בשל כיבוש יצרן. לפעמים הן נאנחות לעומת ים המלח, שם, לטענת הרביים שלהן, מבהיקה במליחות הגברת לוט. בימים בהירים אפשר להבחין בנציב המלח שלה מירושלים. להן זוהי אם קדמונית.

סמוך לראמאדן נאספים מוסלמי ירושלים בחצרו של מסגד עומר. הם לובשים גלימות דקות פשוטות ובלבוש זה הם מחקים תנועות שחיה. תנועות חיקוי אלה מגוחכות ביותר בעיני איש אנגלי שהורגל מנעוריו לחדוות המים. יש משהו מעורר חמלה במראה ילידי עיר האבן, הנטועים כמאובנים בכברת ארץ שלהם, מחווים תנועות שילדינו ישימו אותן ללעג ולקלס מבעד לאצבעותיהם. אחת המעשיות על־אודות מוחמד מבהירה את פשר הדבר. כאשר הגיע מוחמד לירושלים הבחין בצחיחותה החרֵבה ואז קרא ויאמר שעליו לשחות סביב לירושלים בטרם יעלה ממנה למרום. ניתן לו נהר והוא שחה בו סביב־סביב לקול תשואותיהם של אנשי העיר שחשו בעליל כי לא היה בן־תמותה רגיל.

בסיפור אחר, מקורו של הנהר המקיף את ירושלים בעלילות הענק טריפון. טריפון היה חִימֶרָה, תעתוע, יציר דמיון שעלה לרגל לירושלים ב־1837, ויש אומרים שב־1839. על כל פנים, הכל מסכימים בדבר קומתו הנישאה, חכמתו ועור הקשקשים שלו שמראהו אל־אנושי. כשהגיע למרכז העיר, ערך דוכן ועליו מכשירים שונים ומשונים. היו שם גלגלי שיניים של איזו מכונה גדולה, עין אדם, זיקית, חבל קפיצה וטוב־לב.

גם טריפון התלונן על צחיחותה של העיר והמציא את הנהר שבו טבל מדי יום את קשקשיו. לאחר־מכן היה עושה להטים במכשיריו בעוד העין בוחנת אותו. אחדים כינו אותו עושה להטים פשוט או מאחז עיניים. אחרים הכריזו עליו כעל רב גדול.

בשנת 1842 בערך, טריפון המציא כרגיל את הנהר שלו, אבל בהזדמנות זו הרחיק לשחות עמו ונמלט, צדו העשוי קשקשים שורף את המים במנוסתו. העין התמידה לשחות לצדו כנושא–כלים נאמן. אנשי העיר מזהים אותו עם טיכֶה, אֵלת המקרה, האלילה של איליה קפיטולינה. אבל דבר זה אינו מתקבל על הדעת.

 

III    🔗

והנה עוד מעשה בענק טריפון מאת סילק.

… ביום ההוא טריפון הלוליין הקיף את ירושלים על החבל המתוח בחלל האוויר. הוא נעם לאוויר, אם לשפוט על־פי הזמזום שנשמע באוזניהם של בני העיר למטה. הוא נראה שקוף, אפשר היה להבחין בזרימת דמו בגון הדבש, או בלשדו. זיקית שהלך מאחור צמוד אליו, לבש גון דבש נעים ביותר. הדוכן שלו למטה, עם העין האנושית שהשאיר כשוער או שומר־סף, אותו דוכן רטט כל העת בשעת העליה למרום. האזרחים שעמדו בסמוך קראו סימני חרדה בקשתית העין. ברדת טריפון בירכתי אותו בחמימות. אכן, היה זה מעשה גדול, אמרתי, גדולי האמנים של אחיזת עיניים באירופה לא יוכלו, קרוב לוודאי, לחזור על מעשה כזה. טריפון העיר רק כי לא היתה זו זריזות איבריו ככל שנפלאה היא, אלא רוחו – היא שסמכה אותו על החבל שלו. שאלתי על־אודות זיקית. כאשר טריפון, צוחק, הרים את כובעו לברך אותי, ראיתי את החיה הצנועה שצימצמה עצמה לשולי כובעו של אדונה.¹

טריפון

 

IV    🔗

סילק מתאר פגישה של טריפון עם מבקר מחמיר ביום שלאחר־מכן. “אילו,” אמר המבקר, “היית מהלך חמישה סנטימטרים מעל פני האדמה, הייתי יכול למחוא כף, אבל אתה מראה נטיה חומרנית מסוימת בכך שאתה מעדיף את חלל האוויר.”

טריפון היה נבוך ביותר, וזיקית איבד את צבעו לרגעים אחדים. “אני רואה, אחרי ככלות הכל,” אמר טריפון, “שהופעתי לפני ירושלים. אילו התוודעת אלי קודם לכן, ללא ספק הייתי מעדיף אותם סנטימטרים.”

“חוששני שהיית נופל,” אמר המבקר שלו.

טריפון והזיקית שלו חזרו הביתה בשתיקה.

 

V    🔗

בערך באותו זמן קיבל סילק מכתב מאחד הגיאוגרפים של הלבאנט, קַאתְבֶּרְט הוֹלְט, אשר קרא את “טריפון הענק” בכתב־יד.

רח' רמב"ן 49

רחביה, ירושלים

11 במרץ 1966

סילק היקר,

אני רואה שבלעת הכל, רכלן זקן שכמוך. הייתי כאן ב־1836 ושוב ב־38, אבל אינני זוכר איש בשם טריפון. כולם פגשו את כולם בימים ההם. הייתי פוגש אותו, אני בטוח בכך. ג׳יימס פין מעולם לא הזכיר אותו בפני, וכפי שידוע לך, הוא טיפח לו אוסף מוזר ביותר.

באשר למוחמד: האם שחה מסביב לנהר? האם היה שם נהר? איש לא הזכיר זאת בפני. אני מניח שאתה מחליף את טריפון בבעל־שם מטבריה שבילה את לילותיו על ההר ביללה, ואת ימיו בהתבוננות בכדור בדולח בשוק של טבריה. יש אומרים שיילל מפני שחזה את העתיד. אינני יודע, אעפ״י שאני עצמי שמעתי אותו מיילל ב־1836. הוא עורר בי התרגשות עמוקה. ייללתי יחד אתו. אני מניח כי זהו האיש שלך. אני מצרף כאן קטע מנבואותיו של הבעל־שם אשר ראו אור ב־1838.

אני מקווה שלא תבין את מכתבי שלא כהלכה.

שלך בנאמנות רבה,

קאתברט הולט.

 

VI    🔗

הולט גזר את העמוד הראשון ממשאו של הבעל־שם אל תושבי טבריה. אני מביא אותו כאן ככתבו וכלשונו, כפי ששלחו לג׳יימס באקינגהאם סילק.

הבעל־שם מטבריה

הדבר אשר אנוכי נושא אליכם בין החוחים. אהי לפה בשדה חוחים. דבר אין בין השמיים לנפשותיכם, כי ילודי שווקים אתם. מדושנים, בני טיפוחים, נבחרתם למוות.

ידעתי את הרכב בן־הבליעל. הכי אצילכם מאופני מרכבותיו וטלטלתו? ראשי כרוב רבים מספור אתם, ציצת הגזר, ינעם לכם למלא סל משמנים. אתם לב החסה הכוזב, קר ורטוב, לא משיב נפש. עליכם נתתי קולי בזעקה בין ההרים.

נפש אלוהים נשקפה מבעד לחלון. ידוע ידע היכן ימצאני בביתכם. אבדתי ככלב יליד בית, כחתול. על־כן פשטתי עור מקירות. ידעתי מקום חורים בהר. אני בעל־שם של ההר שלי –שמו הטוב. טיפחתיו כטפח ילד מת, נשימתי נתתי לו למאכל, ויהי לנשמה חיה. לו ניהלתיו מטה, עדיכם, כחיה, וסיפר לכם כיצד יגדל. את עורו נתן לי, אני נתתי לו את נשימת אפי. זה הבית לנשמה. אני ישן כל הלילה ורואה את נשימת ההר עולה מעלה כעשן המזבח לאלוהים. יש ואתמה – האם נשימתי הר? לא אדע.

אך מעט נשמות תעלינה השמיימה. אך מעט נשמות תעלינה השמיימה. אתם נשמות בית, נשמות של חלון זכוכית, חופן זרע מת אשר קונים אין לו. הסוסים הם חכמי הדור שלכם, כשלמה המלך היו לכם.

ראיתי מלוא העגלה נשמות. הרכב נסע חוגג, שורשים רבים קצר ביבולו, שמעתיכם בוכים. משוועים לאשר יבוא וישבה את הרכָּב ויניח כפו על תחום שלטונו.

 

VII    🔗

מסע ההר של הזיקית

לא היו קוראים בין ציפורי ההר, וניחוחות דקים לא היו באותו הר, אתה מבין. ידעתי שהיינו בשליחות למען ירושלים. הדרך היתה פנימה והלאה. קרביו של ההר הדיפו סרחון של עור מת, מרקיב. הלכנו דרך בית בורסקי בנוי אבן. הקירות היו רפודים בחלומותיהם הישנים של כורים, תכניות חרותות של מרבצים.

בכיתי על קת של את ישן. כאשר הגענו לשורשו המרקיב של ההר, טריפון כרך את עצמו סביב לו. הוא היה אחוז צירים. השורש טולטל ואני שמעתי קול טפטוף מלמעלה. רציתי לברוח אך לא יכולתי. הצבע היחיד להיחבא בו היה חיוורונו של טריפון עם פיתוליו סביב לאותו שורש. וכך נשארתי שם בחיוורונו של טריפון.

 

VIII    🔗

על אפו וחמתו של קאתברט הולט, ג׳יימס באקינגהאם סילק המשיך להתבונן באשר רצה להתבונן בירושלים. באותו זמן החל להתרועע עם המשוררת אלזה לאסקר־שילר, שאותה הציג בפניו זיקית. היא כתבה לו את המכתב הבא:

ירושלים, רח׳ המעלות

10 ביולי 1940

ידיד יקר,

שוב איני מרגישה בטוב. הפחמי התהלך לו על ראשי כל היום. אמרתי לו – למה להביא את שק הפחמים הזה, הלא קיץ עכשיו. בוא לבדך. אבל אנא, דפוק בעדינות. הוא צחק ונמלט מהר מאוד ומאז הייתי מביטה בפחם ההוא, חושבת על הפחם ההוא. אתמול הלכתי לי בירושלים, וחשבתי, כפי שאתה בוודאי מתאר לך, על דברים רבים. על אחדים מהם סיפרתי לך: על עורקיו של המלך בסלע, וצווארו המיתמר מן הסלע. נסה לזכור מה שאמרתי. (אינני צריכה לחזור על כך לעתים כה תכופות.) ואז, ילד מאיזה מקום־לא־עדין זרק עלי אבן. זה הזכיר לי את הדלת שטרקת. זאת היתה אבן מעליבה שכוונה ביד אמונה.

ידיד יקר, אני יודעת שאתה חכם ממני, וסבלני יותר. אתה אינך אחיינו או נינו של העוני. בוא במהרה. נסה את ידידתך הירושלמית. היא לא תריב אתך.

אלזה לאסקר־שילר.

 

IX    🔗

מכתבו של קאתברט הולט לסילק הבעיר את חמתו של זיקית והוא הדין בהערה מעליבה של הולט ששמע אותה, מקווה אני, לא מפיו של סבו של סב סבי. הוא שלח להולט את התשובה הראויה לו.

זיקית לקאתברט הולט

מערות סנהדריה, ירושלים

18 במרץ 1966

אדוני,

אני הוא זה אשר כינית אותו החיה הקטנה המסכנה של הנוכל. אתה חי בין ספרים, אני בין צבעים. ראיתי על מדפיך (אף כי לא נראיתי שם) את סיפורי מסעותיהם של הנוסעים הגדולים, בורקהארדט, מלוויל, מולינו ולינץ׳. אדוני, אתה יכול להתקנא בטיולַי הארוכים עם טריפון.

ישנתי בין פיתוליו של טריפון וב־8 הנצחי של שולי כובעו. אני החיה הקטנה המלכותית שלו, ואני מודיע לך אדוני, טריפון אינו בדיה, אף אם אתה כזה; נתמזגתי בגוונים נחותים עד שמצאתי את טריפון. ראיתי חלון שביקש להיזכר על־ידו, אבן מדרכה שהתחננה למבטו. הוא היה גם קלפן מומחה ובחוצות ירושלים דישדש דיפדף כבחפיסת קלפים –– אבל את ה׳אס׳ האחרון, את הסוד, הוא שמר בשרוולו. עם ה׳אס׳ הזה, עם הסוד הזה, הוא התעורר בבוקר וצחק למראה האורווה המזוהמת שם ישן בלילה.

אסיים בזאת, אדוני, אתה משקר לאבני העיר. כל השניים שבך – עיניים, אוזניים, נחיריים, ידיים ורגליים –הם שקרנים. אתה מפרק את העיר. טריפון מחבר אותה.

שלך בכל הכבוד, אדוני,

החיה הקטנה המסכנה של הנוכל.

 

X    🔗

קסמים או כיבודים

עין של טריפון, אוזן שלו? זיקית מציע אותו להמון. הנחשים התמימים מתגלגלים הלאה, אך הם נתפסים. העיר אוכלת את מוחו. כובעו צף על־פני הנהר. שלום לך 8 נצחי. אך טריפון אינו מהסס על הטראפציה שלו, וכל העיר נמצאת שם בזכות הטראפציה. זוהי שעת צהריים וטריפון מוגש על צלחת. זיקית מהלך סביב בצבעים מונמכים, קד קידות. מפצחי הזרעונים של כיכר ציון טועמים את הטעם החדש. אך זהו תעלול, תעלול של טריפון. הלוליין אינו מתפצח בשיניהם.

 

XI    🔗

סילק השלֵו בדרך־כלל, הושפע יותר ויותר מחזיון השיחה עם המשוררת לאסקר־שילר, מידידה ויועצה הזיקית ומטריפון המסתורי. בערך ב־1842 הוא החל מתעניין באמות־המידה האמיתיות של עיר, באותן פרופורציות החומקות לעד מן הבנאי הרגיל שנשכר לכך. הוא חיבר על כך את השירה הזאת, וכאן אולי טמון ההסבר לדחייתו של כתב־היד השלם על־ידי מו״ל נוח לבריות בדרך־כלל.

למוד את העיר

זה מתחיל במים. אתה מטיל אנך למוד את עומק המים.

מכאן מתחילה האבן.

שמעתי אותם מטילים את האנך למים, הם תרו אחרי המקום הנכון לבנות חומה, עיר. חומת העיר נבנית במוסיקה, בתקווה, באנך של משוררים.

מי היו הבונים, הדייגים שהטילו את האנך שלהם בתקווה?

ראיתי אותם ראשים סמוכים זה לה, טריפון ולאסקר־שילר מדברים מתחת למים. זוהי הגיאוגרפיה של האוקיאנוס, לשחות מתחת ליסודות העיר, לאותו מקום בים שם מתחילה החומה.

ג’יימס סילק באקינגהאם

היכן הם היסודות של היסודות? בים התודעה של המשוררים.

הם אומרים לבונה, למלך– הצב את החומה כאן, את העיר שם, הם נותנים בידם את אמות־המידה, אך לא את סיבת המידות. הו לא, לא את סיבת המידות. הבנאי מביט בהם, בולע את השאלה. יש לו הגיר שלו, אמת־המידה, ולהם יש התבנית שדלו מן המים. מה יכול המלך לעשות?

ראיתי אותם, את השניים, והם כחיות־ים, שוחים בעזוז, לוטפים את יסודות הרוח של העיר.

 

XII    🔗

אך ג׳יימס באקינגהאם סילק לא הוסיף לכתוב עוד. הוא סבל מיחס הבוז של החיה כפולת־הראשים: קאתברט הולט והמו״ל. הנה כך ראה לאחרונה את טריפון.

… באותו יום אחר־הצהריים הלהטוטן טריפון הצליח לשחק בתשעה כדורי בדולח בבת־אחת. השמש נשתקפה והוכפלה בהם כמעט ללא נשוא. אשתי צחקה בראותה את פיותיהם וחוטמיהם של אנשים רבים, מכוונים הישר למעלה, כאילו על־מנת להתעטש או לאכול את כדורי הבדולח של טריפון.

לאחר שלושים דקות, כשנתעייף מן המשחק המלכותי, הוא ערך שוב את הכדורים על שולחנו ועתה לא היו גדולים מקומץ גולות ביד בני…

יציר הדמיון הצנוע והמחונן הזה חש עתה באי־נחת. באוזני אשתי התלונן ששיחק בשביל עצמו בתוך כל ההמון הרב הזה. הוא גישר בהליכתו על־פני העיר זמן רב מדי, עד כי חש אותה בפיתוליו הכמוסים ביותר.

וכעת שחה ונעלם לו בנהר שלו, והותיר אחריו לעיר אפיק יבש לכל מיני שמועות וניחושים.

 

XIII    🔗

כתב־היד של סבו של סב סבי מסתיים בשירו של זיקית, שירו היחיד ששרד.

ברכת פרידה של זיקית לטריפון

"הוֹ, מֵת אֶהְיֶה אִמִּי,

כַּאֲבָנִים בַּכֹּתֶל.

הָאֲבָנִים בָּרְחוֹב, אִמִּי,

עָלַי כֻּלָּן בּוֹכוֹת הֵן."

הַאִם מִפְּנֵי שֶׁאֵין נָהָר בִּירוּשָׁלַיִם

תִּדְמֶּה עַצְמְךָ לְהַר שֶׁלָּמַד לִשְׂחוֹת?

לְמַד לִשְׂחוֹת

מֵעֵבֶר לְכָל הַפָּנִים

לִצְחֹק לְאֶבֶן הַצּוּרִים.

וְדַע, מִכָּל הַמַּחְצַבִים

פּוֹצַעַת רַק שׁוּנִית

שֶׁרְצוֹנָהּ לִהְיוֹת לְמַיִם.

הֵן מַסְלוּלָהּ הַמֵּת שֶׁל הַחוֹמָה

מַכִּיר אוֹתְךָ –

חַיֵךְ אֶל מִטְפָּחוֹת וְּשְׂחֵה

סְבִיב הַחוֹמָה הַכְּמוֹ־תּוּרְכִּית

שֶׁל זוֹ הָעִיר.

הַגַל נָעוּל.

 

הערת המתרגמת    🔗

דניס סילק, כתב את טריפון באמצע שנות השישים. זוהי פנטאסיה על נוסעים ירושלמיים. באנתולוגיה שלו Retrievement שהופיעה כמה שנים לאחר מכן, אפשר להבחין במקורות השראה לפנטאסיה זו, שבה הדמיון מסתייף עם המציאות במכות חרב מהירות ובקפיצות זמן קדימה ואחורה.

מדי פעם מסתמן כאן חיוך דק, כאשר המציאות ׳עושה תרגיל׳ לדמיון ודולה מאוצר עובדותיה אחד ג׳יימס סילק באקינגהאם, חוקר ונוסע מפורסם בן המאה ה־19 (נותר רק להזיז את השם > שבאמצע לסוף), או נזיר ישועי שכתב ׳המשך׳ ליוספוס במאה ה־17… (הוא כתב אותו בלי מרכאות). הדמיון, לעומת זאת, מראה כמו בחלום הקולקטיבי על ים בירושלים, והים התגלגל כאן בנהר. גם זיקתו של דניס סילק לקירקס ולתיאטרון בובות (הוא עצמו יוצר תיאטרון של חפצים) – באה כאן לידי ביטוי בדמותו של טריפון, שבאורח פלא מכה שורשים בירושלים כאחד מאלה שדניס חש אליהם אחוות משוררים.

ע.צ.