פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח היא הפרשה השמינית בספר בראשית, המתחילה בפרק ל"ב, פסוק ד' ומסתיימת בפרק ל"ו, פסוק מ"ג.

הפרשה ארוכה ומורכבת, כוללת סיפורים דרמטיים רבים ופסוקים בלתי נשכחים, הנוגעים בנגלה ובנעלם ובנבכי נפש האדם. הפרשה כוללת סיפורים מאלפים על אבותינו ואמותינו ברגעי פחד ואימה, תושייה ומצוקה, קללה וברכה, אלימות ופיוס, בתקופה של הגירה ונדודים והתיישבות, הכרוכה במשברים, בציפיות ואכזבות, בסכנות ובכאב, מאז ומעולם. סיפורן ההיסטורי של שתי משפחות קרובות, שונאות ואוהבות, המאוימות במלחמת הכול בכל, ומצליחות להתגבר על החטא והפשע, על הטינה, המשטמה, השנאה והנקמה, בכוחו של הזמן החולף ובכוחה של החכמה והתושייה והנכונות להתחרט ולשוב בתשובה, לבקש סליחה, להעניק כבוד ומנחה, לפצות ולשלם, לדבר, לרצות, להקשיב ולהתפייס, ולהפוך סיפור שנאה ונקמה ומוות ידוע מראש ומלחמת נקם ושילם, לאפשרות מבורכת של פיוס וריצוי, סליחה ופיצוי, השלמה ותקווה, וסיפור של המשך החיים במקום קיטועם הרצחני במלחמת הכול בכל, מסופר בהרחבה, בפרוט נוקב וביושר חשוף.

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד, ואעיר על מקצת מפסוקיה אחרי כוכבית. הרחבתי על פרשת דינה ממקורות לא ידועים ופחות מוכרים. והרחבתי על פרשת ראובן ובלהה. הפרשה מתחילה ונחתמת בארץ שעיר, בשדה אדום, מקום מושבו של עשו בן יצחק ורבקה, אחיו התאום של יעקוב שגורש למדבר כדי לחיות על חרבו.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

* יעקב שב מחרן אשר במזרח, בארם נהריים, ומהגלעד, אל נחלת אבותיו בין שכם לדרום ארץ ישראל, בין מערת המכפלה בחברון לבאר שבע. יעקב חייב לחצות את הגבול בנחל יבוק ולעבור דרך אדום, היא ארצו של עשיו אחיו, שזמם להרוג אותו משום שגנב ממנו את ברכת אביו ודן אותו לחיות על חרבו במדבר. יַבּוֹק, או נחל זַרְקָא' (בערבית: نهر الزرقاء – “הנחל הכחול”) הוא נחל איתן בירדן ואחד מיובליו החשובים של נהר הירדן, המרהיב ביופיו בנוף המדברי, כאז כן היום. מלאכים בפסוק זה הם שליחים בשר ודם שיעקב מצווה עליהם מה להגיד לאחיו התאום הנגזל והמגורש, הבוכה השוטם והזועם, המקנא והשונא, בשעה שהוא מתחנן לסליחתו ולנדיבות לבו.

ראוי שפסוקים אלה יהיו חלק מחומר הלימוד בכל תכנית ללימוד דיפלומטיה ובכל שיעור לניהול קונפליקטים, שכן הם מלמדים על עדיפות החכמה, התבונה, הפיוס, הדיבור והקשב, הריצוי, הסליחה והפשרה, תמיד ובכל עת, על פני כניעה לזעם, לטינה ולשנאה, לכעס, לקנאה ולנקמה, למשטמה ולתאוות רצח וענישה, גם במקום שרגשות אלה מוצדקים לחלוטין, שכן תוצאותיהם של תגובות ומהלכים הצומחים מרגשות אלה, שתמיד עולים כתוצאה מעוול, מגזל, ממרמה או מסילוף, היא הרג ושפיכות דמים, מלחמות, אסונות ושדות קטל ושרשרת אינסופית של נקמת דם ושפיכות דמים.

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה.

* יעקב מנחה את שליחיו לפנות לְעֵשָׂו בלשון אדון ולהציג אותו כעבדו. זכרו את המלך חוסיין אציל הנפש שכרע על ברכיו וביקש את סליחת משפחות הנרצחים באירוע טרור שבו חיילים ירדנים הרגו ישראלים.

וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.

יעקב ממשיך ומציין שחלקו שפר עליו והוא בעל רכוש והוא מבקש להתפייס ולמצוא חן בעיני אחיו ולחלוק עמו מהברכה והשפע שזכה בהם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

* המלאכים לא פגשו את עשיו ולא דברו עמו כמצוות אדונם, אלא מיהרו לשוב ליעקב ולהודיע לו על מצב חירום: אחיו בא מלווה באנשי חיל רבים ויש מקום לדאגה. יעקב המוכה רגשי אשם, מוצדקים לגמרי, על פשעיו כנגד אחיו הנגזל והמגורש למדבר כדי לחיות על חרבו, אחיו התאום שהבטיח להורגו, מגיב באימה ופחד ויראה, מצד אחד, ובהתארגנות הגנתית רבת תושייה, מצד שני.

כלומר, האימה איננה הולמת בו ומשתקת אותו, אלא גורמת לו להתעשת, לשקול, להתגונן, ולנהוג בתושייה.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

* יעקב חושב ופועל בצורה אסטרטגית. סכנה גדולה מאיימת על משפחתו וכל אשר לו, על כן ראשית חוכמה יש לפזר את הסכנה. מוטב לחצות את המחנה לשניים. אם יותקפו בידי צבא אחיו, חלק יישאר בחיים וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. גם אם המחנה השני, המותקף, יומת. מביטוי זה נגזר המונח שְׁארית הפְלֵיטָה אשר בו תיארו תושבי ארץ ישראל בשנות הארבעים, את היהודים והיהודיות שנחלצו בעור שיניהם מציפורני הגרמנים הנאצים האכזריים ומידי משתפי הפעולה הרבים עמהם, בכל ארצות הכיבוש הגרמני הנאצי.

אחרי שנקט בצעד זה, התלוי בשיקול דעת אנושי ובסדרי עדיפויות אנושיים, פונה יעקב לחסד אלוהי במשפטים מצמררים המזכירים את יחסי יעקב ואלוהיו במהלך שלושת העשורים שחלפו מאז נגלה לו בחלום הלילה בבית אל, שם ראה את המלאכים עולים ויורדים בסולם ושם שמע הבטחה אלוהית ונדר נדר.

* וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

* יעקב מזכיר לאלוהי אבותיו שהוא שב לארץ מולדתו במצוות האל שהבטיח לו הגנה וחסות הנגזרים מזכות אבותיו ומבריתו עמם, לא מזכויותיו שלו. היטב זכור לו שהוא חוטא במזיד ואין לו זכויות משל עצמו אלא רק זכות אבות. הוא מודה על כל החסדים שאלוהים העתיר עליו במשך שלוש השמיטות שבהן נדד בחום ובקור, עבד ביום ובלילה, סבל ממרמת חותנו ומרמאותן של נשותיו, נישא, הוליד ילדים, צבר רכוש רב והתעשר. יעקב מציין בקיצור שכאשר חצה את הירדן כבורח חסר כל, כחוטא ואשם נמלט ונרדף, היה לו רק מקל רועים בידיו, ועתה הוא חוזר כבעל משפחה ועבדים ושפחות וצאן ובקר רבים כל כך שעליו לחלקם לשני מחנות. הוא מבקש את חסד האל להציל אותו מחמת אחיו, משום שאלוהים הבטיח לו שייטיב עמו וירבה זרעו. לאחים בעולם המקראי יש כל סיבה לפחד מאחיהם כעולה בבירור מסיפור קין והבל, מסיפור יעקב ועשיו ומסיפורי יוסף ואחיו. אחווה אינה תכונה מצויה במשפחות המקראיות.

אחרי שהחל בפעולת הגנה אנושית על משפחתו והמשיך בפנייה נוגעת ללב לחסד אלוהי, נקט יעקב החכם, הערום ובעל התושייה, בשורה של צעדים דיפלומטיים. הוא מכין מנחה נדיבה יקרת ערך, מנחת פיוס וריצוי מכל אשר התברך בו במשק החי, לאחיו השונא, המקנא, הזועם והשוטם. המילים מנחה, שי, מתת, דורון, מתנה, קסניון ואשכר הן מילים נרדפות המבטאות נדיבות ונתינה בשל רצון לשמח את הזולת או לפייס אותו ולהקל על סבלו או כעסו או פגיעתו, על ידי ויתור על דבר מה משמעותי משלך, בכסף, ברכוש, במתנות או תכשיטים, או בכל דבר שהוא יקר לך ובעל ערך בעיניך.

מתנה לעולם אין דורשים ואין מכתיבים, אין תובעים ואין דורשים, במפורש או במרומז, מתנה רק נותנים ומקבלים בהקשרים תרבותיים שונים, ידועים ומוסכמים. מתנה נותנים מרצון בנסיבות שונות והחכם מכל אדם אמר בספר משלי ‘שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה’. כלומר, לעולם אל תהיה בעיני זולתך רודף בצע או מבקש שוחד או מי שצריך לפייסו במתנות יקרות ערך מחמת כעס, פחד או יראה ואימה. הפסוק השלם מספר משלי, מאלף כאז כן עתה: “עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.” (משלי טו, פסוק כ"ז)

וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.

גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.

וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.

וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ.

וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ.

וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

* חכמתו של יעקב, תבונתו, רוחק ראותו, תעוזתו ותושייתו, ניכרות בכל מעשיו. כל אלה נובעים מעומק הכרת החולשה והפחד, ומזיכרון אחריותו על החטא והעוול שהיה אחראי עליהם כלפי אחיו, ומרצונו לכפר על חטאיו ולפייס את קרבן חטאיו, שרחש לו טינה ושנאה, קנאה ומשטמה ורצה להרגו. בפחדו כי רב, מעתיר יעקב שפע מתנות נדיבות על אחיו, אבל אומר לאחרון שליחיו לומר את האמת המרה, ברגע שבו הוא אוזר עוז לחדול מדרכי שקר ומרמה ולהתמודד עם האמת המרה לבדה: הוא מבקש כפרה על חטאו הנורא, הוא גזל מאחיו את הברכה, את הבכורה ואת הירושה והוא מודע היטב לסבל הנורא שגרם לו, על לא עוול בכפו. הוא מפייס אותו בכל שפע חומרי שאפשר להעלות על הדעת, כדי לכפר על חטאו כלפיו ולבקש את סליחתו ומחילתו.

כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

* הוא מוסיף מילה קטנה לניב מכריע: אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. ביטוי זה בגלגול מרתק יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, נמצא בברכת כוהנים, בה אנו מבקשים מאלוהים שישא פניו אלינו ויעניק לנו שלום המבטיח חיים, כלומר יצילנו ממלחמה ומשטמה, מזעם, שנאה וקנאה.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב–כ"ז

* המילה אולי במשפט של יעקב: אוּלַי יִשָּׂא פָנָי, היא המכריעה. היא מעידה על כך שברור ליעקב עומק החטא והעוול, שאין בכל הוויתור הגדול שלו על רוב רכושו ששלח כמנחה לאחיו,, כמו בכל המתנות בעולם, כדי לקנות סליחה עליו. אבל לנסות לכפר ולפייס בכל מחיר, תמיד כדאי, כדי להבטיח את המשך החיים ולהפחית שפיכות דמים, ולהגדיל שלום בעולם ולהמעיט בשנאה ומשטמה, זעם, קנאה, נקמה ומלחמה.

וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה.

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.

* יעקב ומשפחתו, ארבע נשים ואחד עשר ילדים וילדה אחת, עברו את נחל יבוק הכחול הגדול, אחרי שיעקב הקדים ושיגר את כל המתנות והדורונות והמנחות עם דברי פיוס וריצוי לאחיו.

וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.

* הסיפור עובר כהרף עין, באישון לילה, למרחב הלילי של החלום, הדמיון והחזון חסר הגבולות שבו מתרחשות מטמורפוזות מכריעות בעולם המקראי. אברהם שמע בחלומו את אלוהים אומר לו לך לך מארצך וממולדתך, ויעקב חלם בבית אל על הבטחה וברית עולם לפני שעבר את הירדן, חלום ששינה את חייו מעיקרם, שבו הפך ממקולל למבורך, מנרדף חסר תקווה ומאוים, לבן־חסות האל, מוגן ומבורך, והפך מחוטא בורח נואש למי שהבטיח לחזור ולשוב בברכת האל.

יעקב חולם חלום מופלא שאולי התרחש בחלום ואולי התרחש בהקיץ, אבל הוא כפוף למשפט המפתח: “כרוב מפעלותיהם של בני־האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום”, שכתב הסופר העברי חיים באר, במשפט הפתיחה של ספרו “נוצות”, עמ' 1. וכפוף למשפט הסיום דק ההבחנה, בספר זה: “כרוב חלומותיהם של בני־האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות”.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

* פסוקים אלה העוסקים בחציית גבולות בין האנושי והאלוהי באישון לילה, מדברים בעד עצמם ואינם טעונים פירוש. בין אם יעקב נאבק עם דמות אחיו השוטם, המבקש להורגו, בגלגולה המלאכי ובין אם הוא נאבק עם פחדיו וייסוריו, אשמתו וחטאיו, הוא יוצא מהמאבק וידו על העליונה, כי רכש תובנה חדשה לגמרי של אדם חוצה גבולות הרואה ושומע אלוהים ומלאכים, או מדבר עם אלוהים ועם מלאכים וזוכה לברכתם.

לא רבים זכו למעמד זה שבו אדם חוצה את גבולות הנגלה והנעלם, רואה ושומע דברי מלאכים.

במקורותינו נזכרים רק אנשים ספורים כבני אדם שהייתה להם נגיעה אל־חושית ועל־חושית ישירה לדבר אלוהים או לעולם המלאכים, הוא עולם המרכבה: חנוך בן ירד, אברהם בן תרח, הגר, יעקב בן יצחק, משה בן עמרם, אשת מנוח וחנה אם שמואל, אליהו הנביא, הנביא ישעיהו והנביא הכהן יחזקאל בן בוזי.

גם ר' עקיבא ור' ישמעאל, ר' יוסף קארו, האר"י הקדוש מצפת וישראל בעל שם טוב מפודוליה הרמח"ל מפאדובה וש"י עגנון מבוטשאטש וירושלים, נמנו עם יחידי סגולה מחוננים אלה.

פסוקים אלה, המספרים על מאבק יעקב והמלאך, התפרשו בידי פרשנים רבים לאורך הדורות המלמדים על עולמם של הפרשנים ולא על גיבורי הסיפור המקראי. אציין רק את העובדה ששמו של עם ישראל נקרא על שם הפסוק "לֹא

יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

המאבק של האדם עם עצמו, עם זולתו ועם מה שמעבר לו, הוא קו אשר מאפיין את עם ישראל מראשיתו. הכישלונות רבים בו וההצלחות מעטות, אבל אלה הצלחות ששינו את המציאות בשעה שהעבירו את זירת ההתרחשות למקום בלתי צפוי, תרמו להרחבת אופקיה של רוח האדם בהשראה, בחלום, בזיכרון בתיעוד, בשירה, במדע, באמנות ובחזון הקשורים בפריצת גבולות המציאות.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.

וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.

* פסוק זה, המלמד על ההכרעה המחרידה של אב ביחס להצלת ילדיו ועל מדרג האהבה הבוטה והמפלה של יעקב לבנות משפחתו, בשעה של סכנת חיים, לא הוסיף לאהבת ילדי לאה השנואה, את ילדי רחל האהובה, ולא האיר את אפלת הפוליגמיה על יחסי השנאה, הקנאה, הטינה, האפליה וההעדפה הטמונים בה באופן בלתי נמנע. אין אהבה במשפחות פוליגמיות, כי בכל צומת של סכנת חיים, הכרעה ובחירה, מתברר מי המועדפת ומי המופלה, ילדיה של מי יקרים לאביהם כבני האישה האהובה, וילדיה של מי מוקרבים כקרבן בעת סכנת חורבן וכיליון, כילדי האישה השנואה, או כילדי השפחות.

* יעקב עשה כל אשר לאל ידו בחלום ובהקיץ, בתפילה ובמנחה, בדורון בפיוס, בדיפלומטיה ובהגנה, במאבק עם פחדים ועם מלאכים, ובהצגת נשותיו וילדיו, קטנים כגדולים, כדי להגיע לרגע שבו עשו ישא אליו פניו.

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

* עֵשָׂו שנשא קולו ויבך מתדהמה, השפלה, צער ועלבון, מזעם, טינה ואימה, משנאה ומשטמה, איבה וקנאה, כשאמר את המשפט מכמיר הלב בעלבונו: ‘הרק ברכה אחת לך אבי?’ לפני למעלה משלוש שמיטות, חוזר בו מזעמו ואיבתו ומשטמתו ושנאתו ורצחנותו, כשיעקב אחיו התאום כורע ומשתחווה לפניו שבע פעמים ומכפר את פניו, אחרי ששלח לו עשתרות צאן ובקר וגמלים ועזים, כזכור לעיל.

עֵשָׂו, המגלה נדיבות ופיוס, בוחר בסליחה, במחילה ובנדיבות ברגע אנושי נפלא, רב חסד. אולי זו ההזדמנות להזכיר שהמילה סליחה והפועל סלח שמורים במקרא לאלוהים לבדו. מעט מאוד בני אנוש מוצאים בנפשם את הכוח למחול ולסלוח על עוול נורא שנעשה להם. עֵשָׂו הוא אחד מאותם בודדים והוא מגיע למעלת הסליחה והמחילה והוויתור על השנאה, הקנאה, הזעם והנקמה, כתוצאה מחכמתו של יעקב, שביטל את עצמו והודה בחטאו והתפלל וביקש עזרה, וכיפר וריצה ופייס והעניק וביקש סליחה ומחילה, נהג בענווה וביקש למצוא חן בעיני אחיו ושלח לו מתנות רבות ערך והנמיך את עצמו והגדיל והאדיר את אחיו.

בכל הספרות היהודית עֵשָׂו הפך לגיבור ספרותי בשני חיבורים בלבד: בספרו של הנביא השבתאי הפרוע, יעקב פראנק (1726–1791), שהיה איש חסר בושה, נטול אשמה ונעדר פחד, יותר מכל יהודי אחר המוכר לנו, מנהיג משיחי נרדף, שאימץ את עשיו לגיבור מפתח בספרו “דברי האדון” וחזר ודיבר על ‘הדרך אל עֵשָׂו’; ומאיר שלו בספרו היפה, עֵשָׂו המספר על שני אחים יעקב ועֵשָׂו.

עֵשָׂו, איש המדבר החי על חרבו, משתאה למראה עיניו, שואל את אחיו איש המרעה והמקנה, ומסתקרן למראה השיירה העשירה והנכבדה, ויעקב עונה ואומר:

וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים

וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?

וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.

וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ.

וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?

וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

* עֵשָׂו הנדיב מודה על נדיבותו של אחיו ומתנותיו, ואומר שהתברך אף הוא בשפע רב ויש לו הרבה משלו ואין לו צורך במתנות, אבל יעקב מפציר בו ומתעקש ומבאר שהוא מביא מנחות לעשו כמו שמביאים מנחות לאלוהים, והוא רוצה להתחלק עמו במה שאלוהים ברך אותו.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי

כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ

כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל

וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח.

* עשו נכנע להפצרותיו ומבקש להמשיך את המסע יחדיו, בקצב שלו של צבא ארבע מאות אנשי החיל. יעקב מבקש פטור ממקצב המצעד הצבאי ואומר שהוא מטופל במשפחה וילדים ועדרים ומעדיף להתנהל לאטו. האחים התאומים שמצאו מחדש איש את אחיו, דנים בדבר ומגיעים לכלל הסכמה על המסלול המשותף בדרך לשעיר בירת עשו ועל הקצב השונה:

וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

* הסיפור מדלג על זמן הנדודים ומגיע לסוף המסע, יעקב חוזר לשכם אשר בארץ כנען. אולם השלום והשלווה המיוחלים רחוקים מלהתממש.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה.

וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

* יעקב בוחר לגור ליד שכם. הוא רכש בכסף מלא את חלקת השדה שבה נטה את אוהליו, ארבע נשותיו ותריסר ילדיו, צאנו, גמליו ועדריו, והושיב את משפחתו מרובת הנשים והילדים, הציב שם מזבח וקרא לו בשם אלוהיו. הוא ייחל למנוחה, לשלום ושלווה אבל לא זכה להם כלל.

מכאן ואילך מספרת הפרשה את פרשת אונס דינה. דינה הייתה בין ילדיה האחרונים של לאה וציינתי בפרשה הקודמת שספר היובלים מספר שדינה הייתה אחותו התאומה של זבולון.

*

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

* אין הרבה מקומות בחומש אשר בהן בת נקראת על שם אמה. לכאורה יש כאן מקום לציפייה ולתקווה שנלמד דבר מה על יחסי אימהות ובנות במקרא. אין בידינו ולו פסוק אחד בנידון זה בחומש. אין אף משפט, אף לא אחד, שאומרת אם לבתה או אומרת בת לאמה בכל העולם המקראי. יש רק אמירה אחת החורגת מהכללה זו: רבקה הנערה הפוגשת באליעזר עבד אברהם ליד הבאר, שבה לאוהל אמה ומספרת לה…: “ותרוץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה” (בראשית כ"ד 28). אולם מה אמרה הנערה? ומה שם אמה?, לא התפרש בחומש.

ההיסטוריה היא תמיד סיפורו של המספר. המספר המקראי עובר כמעט תמיד בשתיקה גמורה על קולה של מחצית האוכלוסייה הדוממת, המוצנעת, המושתקת, הנבעלת והדוממת, הנאנסת, הנמכרת והנרצעת, זו הנעלמת בתהום הנשייה בעולם שרק גברים מדברים בו ומספרים בו על מה שמעניין אותם או מה שמקדם את נקודת המבט הסיפורית אותה הם מבקשים לקדם. מספר המשפטים שאומרות בנות לאימהות או מספר המילים והניבים שאומרות אימהות לבנותיהן הוא אפסי. איש אינו יודע על פי המסופר בפשט המקרא מה שם אמן של חנה, דבורה, רחל ולאה, שרה ורבקה. מה שם אמו של נח או של אברהם? של רות או של בת־שבע?

* חכמים דורשים לגנאי את הפועל וַתֵּצֵא והופכים את דינה הילדה בת התשע או בת השתיים עשרה, ליצאנית ופרוצה שיצאה מגבולות ההעלמה וההסתרה, ההשתקה, הצניעות וההגנה של אוהל הנשים, ומונים אותה על חטא אמה לאה אשר יצאה לקראת יעקב אביה בסיפור הדודאים. דינה הייתה ילדה שרצתה לחפש חברות. כל אחיה כזכור היו בנים, ומדרך הטבע עסקו בדברים שאותה פחות עניינו. אבל בעוד שהיא רק רצתה למצוא חברות, לשחק ולראות בבנות הארץ, היא נראתה בידי שכם בן חמור כמועמדת לחטיפה, לאונס ולכפייה. חייה כילדה הסתיימו, נפשה נרצחה וגופה חולל. היא נעלמת מהסיפור המקראי.

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.

* הראייה קשורה בחטא ובהתעוררות תשוקות אסורות מאז סיפור עץ הדעת.

הפער בין הילדה המשחקת לתומה בשדה, מלאת אמון בעולם, כדרכם של ילדים, ובין נשיא הארץ מבני כנען, הרואה אותה, חושק בה, חוטף אותה ולוקח אותה בעל כורחה לבעילה אסורה, פדופילית, מענה ומזוויעה, מתואר רק בלשון עולם המעשה הגברי, לא בלשון עולם הרגש הנשי.

דליה רביקוביץ (1936–2005) שוררה את גודל הזוועה מזווית ראייה בלתי צפויה, וסיפרה את סיפורה של ילדה רועה בהרים המזרחיים, אולי ברכס של הר שכם, שם גרו יעקב הרועה וכל בני ובנות משפחתו שלקחו חלק במרעה:

המשוררת המנגידה את התום ואת הרשע, את החולשה ואת העוצמה, את הטוהר של הילדה הרועה לעומת הטומאה האלימה, את הרועה הקטנה משיר השירים, שיר האהבה והחמדה, עם העריץ המבוגר, האנס הכופה בכוח האלימות, האלם והתאווה, מזכירה לנו את סיפורן של כל בנות דינה הסובלות מאלימות, אלם ואונס. בעולם המקראי דינה אינה נזכרת אחרי פרשת האונס אולם בסיפור הבתר־מקראי נועדו לה חיים חדשים שיוזכרו להלן.

נשוב לעלילה המקראית המסופרת מזווית ראייה גברית על מעשיו של שכם בן חמור החיוי, החוטף האנס, המתאהב בילדה שאנס וחוטף אותה לביתו אחרי האונס ושובה אותה שם. הוא מבקש לשאת את הילדה הפצועה והחבולה לאשה. איש אינו שואל את דעתה.

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ.

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם.

וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ.

* האונס מצוי בתשתית הסיפור ההיסטורי של עמים רבים מכיוון שהוא מקַבֵּע את עליונות הגבר ונחיתות האישה בכל הנוגע ליחסי כוח ואין אונים, בשעה שהוא מצביע על מקומו המכונן של הסֵדר הפטריארכלי, המטביע את החותם הגברי על ההיסטוריה והופך את הילדה הנאנסת או את האישה הנאנסת לנוכחת־נפקדת חסרת קול. הילדה המפוחדת, חסרת האונים, הנחטפת באלימות ממרחב הביטחון שלה, נאנסת הופכת לטמאה ומחוללת, מבוישת וזנוחה. לאיש אין חפץ בה ולאיש אין עניין בסבלה או בסיפורה. לאיש אין גם כל חפץ בהריונות האונס ובסבל שהם ממיטים על האם ועל ילדיה נטולי האב, המזכירים בקלסתר פניהם את פני האנס השנוא במקום את פני האב האהוב. ראוי לזכור שהאונס במקרא הוא המעשה הנפשע שעליו נאמר: “כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה”. (דברים כ"ב כ"ו) ובהקשר המלא של הפרשה:

“וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.”

סיפורי האונס בעולם העתיק מכוננים יחסי גבורה אלימה וחולשה דוממת בין גברים פעילים אלימים וחוטפים, לילדות, נערות ונשים סבילות ונפעלות, נחטפות ונבעלות. החולשה הנשית והאלם המפוחד בפני האלימות הגברית, קובעים את התלות הנשית בַחסות הגברית המשפחתית, מפני סכנת האונס המאיים מבחוץ ומחייבים חסות פטריארכלית. סיפורים אלה מעצימים את ההכרח של נשים חלשות בהגנתם המוחלטת של גברים בעלי כוח, הקובעים את גבולות החוק והקודש, הטומאה והטהרה, הכבוד והביזוי, הקודש וחילול הקודש, הצניעות והפריצות, הנאמנות והסטייה, הבעלות וההפקרות, כשם שהם קובעים את חלוקת החוק והמשפט, הירושה והרכוש, הבעלות והריבונות, הסמכות, הנגישות וההשכלה וזכות הבחירה או שלילתה, בין גברים לנשים ואת ההרחקה וההדרה מכל הזכויות השמורות לגברים בלבד.

עֶמדה זו מעלה את תרבות הכבוד והבושה, המיוסדת על שמירת האישה בבית (כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, תהלים מ"ה י"ד), בקרב בני משפחתה, מפני אלה מבחוץ המבקשים לחטוף ולאנוס אותה, לטמא אותה, לחלל את תומתה, להשפיל ולבייש אותה או לבזות את כבודה ולפגוע בכבוד משפחתה.

בעולם העתיק, כמו ברבות ממדינות האסלאם עד ימינו, האַנָס היה חייב לשאת את הנאנסת לאשה כדי לשמור על ‘כבוד המשפחה’ של הנאנסת וכדי להצילו מכליאה בבית סוהר. דעתה של הנאנסת, עלבונה ומצוקתה, רגשותיה, מכאוביה, סבלה, כעסה, השפלתה או רצונה, לא נחשבו כלל בעניין הנישואין עם האַנָס, שהיה כפוף רק ל’כבוד המשפחה' שנפגע בשל אובדן הבתולים ולאבדן ערך ‘רכוש’ המשפחה שנפגע בשל אבדן זה. כאמור הריונות ולידה כתוצאה מאונס נותרו באחריות הנאנסת לבדה.

פעמים רבות סיפורי האונס במיתוסים העתיקים הם סיפורים של יחסי כוח והצבת גבולות, העוסקים, אגב סיפור האונס, בהבחנה בין עמים ושבטים, ובקביעת יחסי קדושה וטומאה, ברכה וקללה, זיכרון ונשייה, או כוח, סמכות, חוק וסֵדר מכוֹנן, שמן הנמנע לערער עליו. כך, למשל, סיפור האונס המקראי של דינה בידי שְכֶם, מסופר לדברי “ספר היובלים” בפרק ל, לשם קביעת גבולות בלתי עבירים והצבת חיץ גבוה בין בני יעקב הטהורים והמבורכים, שומרי הברית, שמוצאם מארם, ומשפחתם מבני שֵם המבורך מפי אביו, לבין בני כנען הטמאים והמקוללים בידי אביהם וסבם (“אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ” (בראשית ט, כ"ו), שמוצאם מחָם בן נח המקולל, ומבנו כנען, הארור, מפֵר הברית וגוזל האדמה של בני שֵׁם, שנועדו מלכתחילה, מימי נח, להיות תושבי אפריקה (בני חָם) ולא תושבי אסיה (בני שֵׁם). חָם הוא שמה הקדום של מצרים, כנאמר בספר תהילים ק"ה, כ"ג: “וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם”.

שכם בן חמור, האַנָס, נמנה על בני כנען המקוללים, צאצאיו של חָם החוטא, מפֵרי הברית, שנחלתם המובטחת היא באפריקה, ארצם של בני חָם, ואילו דינה, הנאנסת, שייכת לבני שֵׁם המבורכים, שומרי הברית, שמוצאם מארם ונחלתם המובטחת היא בארץ כנען. למסַפר המקראי אין שום עניין בגורלה של דינה, בסִבלה, בדעתה או ברגשותיה, ואין לו עניין במשמעות האונס הנורא של הילדה שגורלה לא נודע בספר בראשית. עניינו רק בחילוקי הדעות בדבר מעמד התושבים המקומיים בכנען והאפשרות של בני יעקב להתחתן עמהם בנישואי תערובת. ספר היובלים, פרק ל, המשכתב את פרק ל"ד בספר בראשית, מעוניין בהאדרת ראשית פעולתם הקנאית של בני לוי (שנודעו בקנאותם מאוחר יותר בפרשת פנחס וזמרי, במדבר כ"ה, א–ט"ו; ובחטא העגל, דברים ל"ג, ח–י"א), הקשורה בפרשת אונס דינה והריגת בני שכם.

לוי בן יעקב, אבי השבט, אחיה של דינה, מצדד, לדברי בעל “ספר היובלים”, בהעברת המסר החד־משמעי של איסור מוחלט על נישואין בין בנות ישראל מבני שם, לבני כנען, מבני חם, או על איסור מלא ומוחלט בדבר נישואין לנוכרים (בדומה לאיסור שהטיל עזרא הכהן. ראו: עזרא ט, י"ב). על כן, המסַפר פוסח על הצעת בני יעקב לבני שכם למול את עורלתם כתנאי לנישואין, ועובר בשתיקה על כל זיכרון של יחסי אנוש ביניהם המצוי במקרא בפרקים קודמים. בעל “ספר היובלים” מגלה לקוראיו שמדובר בגבולות של טהרה וטומאה מהותיים בין בני יעקב, שהם בני ברית, לבני כנען, שהם נוכרים מקוללים, מנקודת הראות המבחינה בין גויים, אלה שיש להם עורלה, והם ערלים טמאים, לבין בני ברית, אלה שהוסרה עורלתם בברית מילה, והם טהורים וקדושים:

“ובשנה הראשונה בשבוע הששי עלה שלם אשר מזרחה לשכם, בשלום, בחודש הרביעי. ושם תפסו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החוי מושל הארץ וישכב עמה ויטמאה. והיא נערה בת שתים־עשרה שנה. ויבקש מאביה לתתה לו לאשה ומאת אחיה. ויחר אף יעקב ובניו באנשי שכם כי טמאו את דינה אחותם וידברו עמם בחלקות ויהתלו בהם ויכחשו בהם. ויבואו שמעון ולוי שכמה פתאום ויעשו משפט בכול אנשי שכם ויהרגו כול איש אשר מצאו בה ולא הותירו בתוכה איש. את כולם הרגו במכאובים כי טמאו את דינה אחותם. וכן לא יעשה עוד מעתה לטמא את בת ישראל כי בשמים נכתב עליהם משפט כי יישמדו בחרב כול אנשי שכם כי עשו נבלה בישראל. ונתנם אלוהים ביד בני יעקב להשמידם בחרב ולעשות בהם משפט למען לא יהיה עוד כן בישראל לטמא את בתולת ישראל. וכי יהיה איש בישראל אשר ירצה לתת את בתו או את אחותו לכול איש מזרע הגויים מות יומת, באבן ירגמוהו, כי עשה נבלה בישראל. ואת האשה ישרפו באש כי חללה שם בית אביה ונכרתה מישראל. ולא ימצאו זנות וטמאה כול ימי דורות הארץ כי קדוש ישראל לאלוהים. וכל איש המטמא אותו מות יומת, באבן ירגמוהו. כי כן נכתב ונחקק על לוחות השמים על כל זרע ישראל: המטמא – מות יומת ובאבן ירגמוהו… ואתה משה צו את בני ישראל והעד בהם כי לא יתנו מבנותיהם לגוים ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבה היא מלפני אלוהים. על כן כתבתי לך בדברי החוק את כול מעשי שכם אשר עשו לדינה וכי דברו בני יעקב לאמור לא נתן בתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו. וחרפה היא לישראל אשר יתנו ואשר יקחו מבנות הגויים כי טמאה היא ומתעב הוא מישראל. ולא יטהר ישראל מטמאה זו אם לו אשה מבנות הגוים ובעת אשר נתן מבנותיו לאיש מכול הגוים…על כך צויתיך כאשר אומר, העד את התעודה הזאת בישראל. ראה את אשר היה לשכם ובניה אשר נתנה ביד שני בני יעקב והרגום במכאובים. ותהי להם לצדקה ונכתבה להם לצדקה. ונבחר זרע לוי לכהונה וללוים למען ישרתו לפני אלוהים כמונו כל הימים. ולוי ובניו יהיו ברוכים לעולם כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה בכול הקמים על ישראל…וביום הרוג בני יעקב את שכם עלה להם כתב בשמים כי עשו צדק וישר ונקמה בחוטאים. ונכתבו לברכה. ויוציאו את דינה אחותם מבית שכם וישבִּו את כול אשר היה בשכם צאנם ובקרם וחמוריהם וכול רכושם וכול עדריהם ויביאו הכול אל יעקב אביהם… ותהי חתת אלוהים על כול הערים אשר סביבות שכם ולא קמו לרדוף את בני יעקב כי אימה נפלה עליהם” (היובלים פרק ל: א–כו). [ראו ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, ירושלים יד בן צבי, עמ' 407–409. המהדירה מקדימה הערות לדיון ועורכת השוואה מפורטת בין נוסח בראשית לנוסח היובלים, שם, עמ' 406–416]

דינה בת השתים־עשרה, הגיל המסמן מַעבר מילדוּת לבגרות בספרות חכמים, ואולי עוד קודם לכן בספרות בית שני, איננה נשאלת ואיננה מדברת, היא רק דמות הרקע שבשל סיפור חטיפתה ואינוסה בידי שכם החיווי, תושב הארץ מבני כנען, נוצרה ההזדמנות לבאר את הטומאה המהותית והבלתי ניתנת לשינוי, המפרידה בין ישראל מבני שם, לנוכרים מבני חָם, מנקודת־מבטם של מלאכים וכוהנים, שממנה נגזר איסור הנישואין של בנות ישראל עם ערלים טמאים.

לא כל בני יעקב שעו כידוע לאיסור זה, שכן יהודה וחלק מאחיו נשאו נשים כנעניות מבנות הארץ. אונס דינה בא ללמד על חטא ועל מעשה נבלה שאין להם סליחה או כפרה, ומבאר את חומרת העונש שהוטל על כל בני שכם, השייכים לעמי כנען המקוללים, החוטאים בחטאי היהרג ואל יעבור. המעבר מהמקרה הפרטי של דינה, הדן בטומאה כפויה ובמעשה נבלה שעשה שכם בדינה, לאיסור הכולל על נישואין עם נוכרים, המטמאים ופוגעים בעַם פגיעה שאין לה תקנה (‘כי לא יתנו מבנותיהם לגוים ולא ייקחו מבנות הגויים כי תועבה היא לפני אלוהים’), הוא מטרתו של הסיפור. ספר היובלים מגדיר את קדושת העם שהאל שוכן בקרבו בערי ישראל, באמצעות קביעת נושאי הטומאה המטמאים את העם הקדוש, שעליהם חל עונש מוות, ומהם חייבים להיבדל בכל מחיר כַנלמד מאונס דינה ותוצאותיו.

גם על פי ספר צוואת לוי, שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, כמו ספר היובלים, ונודע קודם לכן בספרים החיצוניים, קנאותו של לוי בעניין טוהר המשפחה, לגבי אחותו הקטנה, היא שזיכתה אותו ואת בניו, בעיני המלאכים, להיות בני השבט שזכה בכהונה ובעבודת המקדש. “אחרי כן הורידני המלאך ארצה ויתן לי מגן וחרב ויאמר אלי נקום נקמתך בשכם על דבר דינה אחותך ואנוכי אהיה עמך כי ה' שלחני; ואשמיד בעת ההיא את בני חמור ככתוב בספר השמים” (צוואת לוי ה, ג–ד)

חֲמוֹר הַחִוִי, מבני כנען, הוא מלך העיר שכם ואביו של שכם האנס (בראשית לד, ב). [ראו: צוואות השבטים, בתוך הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, א, עמ' קס"ב.]

*

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.

וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.

הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.

* אנו למדים מפסוקים אלה את תרבות הנישואין בעולם העתיק. נשים בכל הגילים נקנות לנישואין בידי החתנים או נמכרות לחתנים בידי אבותיהם, המשלמים מוהר לאבי הכלה. איש אינו שואל את דעתה של הכלה.

כשם שיעקב שיקר לאביו יצחק, על לא עוול בכפו, וכשם שרימה את אחיו עשיו, שלא עשה לא כל רע, כך בניו מרמים ומשקרים את אנשי שכם, שבאו מתוך כוונות טובות לקשור קשרי נישואין עם משפחת יעקב ובניו וכדי לתקן את זוועת העוול שבאונס.

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.

וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ.

וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.

וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.

וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר.

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.

אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.

מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

* בני שכם עשו ככל אשר נדרשו לעשות בידי בני יעקב. אבל בני יעקב ולאה החליטו להעניש את כל העיר כנקמה על אונס אחותם דינה ועל שביה בידי האנס.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.

בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.

* התנהגותם האלימה של שמעון ולוי, המענישים עיר שלמה על פשע של אדם אחד ומתאכזרים לנשים ולילדים ולכל הגברים שלא חטאו, כשהם הופכים להיות שובים, שודדים, גוזלים ורוצחים, מעלה שאלות מוסריות רבות, הן בעיני אביהם, הן בעיני הקוראים והפרשנים בכל הדורות. שמעון, ראוי לציין, נשא לו אישה כנענית מבנות הארץ (בראשית מ"ו י), למרות שיצא לרצוח את הכנעני שרצה לקחת את אחותו לאישה ואת כל אנשי עירו.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

* כזכור יעקב לא סלח לבניו אלה על מעשיהם, על כך שמחקו את שמו הטוב כראש משפחה נכבד, דובר אמת, שוחר צדק ושוחר שלום, הנוהג בכבוד בשכניו, והפכו אותו לאב לרוצחים ומתעתעים, ולא מחל להם על כך שסיכנו אותו ואת כל משפחתו בהיותם מעטים מול רבים, וכאשר ברך את בניו לפני מותו אמר דברים נוקבים בפרק מט בספר בראשית:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* בניו ענו כנגדו:

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

* האונס, נוסף לכל העלבונות, המצוקות, הבושות, ההשפלות והמכאובים הכרוכים בו, הופך את הנאנסת לזונה מנקודת מבט גברית, דהיינו זונה היא אישה מופקרת שאיננה שייכת לאיש ואף אב, אח או בעל איננו מגן על כבודה, אישה שהיא הפקר כי משפחתה נכשלה בהגנה על כבודה וצניעותה. כנגד השתיקה הגמורה במסורת המקראית על גורל הילדה הנאנסת שהרתה לשכם האנס, מסורות בתר מקראיות חזרו וסיפרו את הסיפור עם תוספות מאירות עיניים.

ספרות בית שני הוסיפה וסיפרה שדינה בת יעקב האנוסה, נישאה לבן־דודהּ, איוב בן עשיו, בנישואין שניים, וילדה לו בנות ובנים, שלוש בנות יפהפיות ששמן נודע לתהילה: קציעה, ימימה וקרן הפוך ושבעה בנים בני בלי שם, כמפורט בספר דברי איוב הנמצא ב’ספרים החיצוניים' במהדורת אברהם כהנא, ההופך את בנות דינה הדוממת והנעלמת, לנשים דעתניות, מתפלמסות ומתריסות, מדברות ויוצרות, המחוננות בהשראה אלוהית. על בנותיהן של איוב ודינה כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל תשע"ח.

על פי המדרש המאוחר, פרקי דרבי אליעזר, בתה של דינה בת יעקב, שנולדה מהאונס שנאנסה בידי שכם בן חמור, הייתה אסנת המצרית, והיא אומצה על־ידי אשת פוטיפרע שהייתה עקרה. אסנת בת דינה נישאה לדודה, אחי אמהּ, יוסף בן יעקב. תרגום יונתן בן עוזיאל מבאר (פרק ל"ה ופרק ל"ז) בזיקה לדברי אחי דינה ‘הכזונה יעשה את אחותינו’?

:“וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה…”: “יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה [דינה]: עכשיו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באוהלי יעקב. הביא [יעקב] שרץ של זהב, שם הקדש כתוב בו, ותלה על צווארה [של אסנת] ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב”ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע… והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת." [מסכת סופרים גורסת: “בת שש שנים הייתה דינה כשהולידה את אסנת משכם…” (הוספה א, א ה"ה).

במחקר ספר היובלים, על פי חשבונותיו המפורטים ביחס לחיי האבות, עולה שדינה הייתה בת תשע בזמן שנחטפה ונאנסה.

סיפור אונס דינה משרת מטרות גבריות דתיות ולאומיות שונות ביחס למלך שכם הכנעני, חמור, לבנו שכם האנס ולבני עירו שנהרגו בידי שמעון ולוי, או לגבולות הזהות והקדושה ולטהרת המשפחה והעם, שלנאנסת, המוצגת כנוכחת פסיבית דוממת, אין עמן ולא כלום. עוד קשור הסיפור לאחיזתו העתיקה של בית יוסף במצרים, כעולה מספר יוסף ואסנת, המספר את סיפורו של לוי אחי יוסף, ואת סיפור אסנת בת פוטי פרע, שהיא גם אסנת בת שכם ודינה, שיוזכר להלן.

המדרש המאוחר פרקי דרבי אליעזר, מספר לנו ‘שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים ולא היתה יוצאה לחוץ. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת… והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע…’ (פרקי דרבי אליעזר ל"ח). כלומר, אסנת שנולדה לדינה כתוצאה מאונס שכם בן חמור, גדלה כילדה מאומצת בבית פוטיפרע והפכה לאשתו של יוסף ולאמם של אפרים ומנשה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.

* אלוהים מזכיר ליעקב את הנדר שנדר בעת מנוסתו כשאלוהים נגלה לו בחלומו בבית אל.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.

וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.

* סיפור מעשה הרצח של שמעון ולוי בשכם ובתושביה, הפך את בית יעקב לנושא לאימה ופחד.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.

* יעקב סוגר מעגל, במקום בו יצק שמן על האבן בבריחתו, הוא מציב מזבח בשובו.

וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת.

* הערה זו מעניינת, כנראה שהאלון הגדול בבית אל, נקרא על שם אחד האלים המקומיים של עמי כנען כמקובל באזור שבו בנו במות לזבח ליד עצים קדושים, אבל מותה של דבורה מינקת רבקה, שהייתה באה בימים, יצר אפשרות לשנות את שמו של העץ המקודש ולקרוא לו אלון בכות.

הפרק חוזר על מפגשי יעקב ואלוהים או על מפגש יעקב עם המלאכים במקום המקודש שבו זכה יעקב לשמוע את דבר אלוהים או לדבר עם מלאכים, מקום שהוא קרא לו בית אלוהים ושער השמים, משום שבו זכה להתגלות, לברכה ולהבטחה הקובעת את פני ההיסטוריה שלו ושל צאצאיו.. אין הבחנה ברורה בין האל והמלאכים בסיפורי יעקב:

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.

וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ.

וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ.

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל.

*

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.

וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם.

* מותה של רחל בת לבן, אשתו האהובה של יעקב, מתואר כמוות בלידה, מצב שכיח מאוד עד לאמצע המאה התשע־עשרה.

עד שנת 1850, כל אמא שלישית מתה בלידה. כך אמרה החוקרת, פרופ' רות פלדמן, מהמרכז הבינתחומי הרצליה, פרופ' נלווה באוניברסיטת ייל העוסקת בניתוח משמעות קשר הביולוגי־פסיכולוגי שבין אימהות לילדיהן.

המשוררת המחוננת, דליה רביקוביץ הנציחה רגע זה של מות רחל:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר.

* סאת ייסוריו של יעקב, שבתו נחטפה, נאנסה ונעלמה, ששני בניו בגדו בו בהתנהגותם האלימה, הרמאית והרצחנית בפרשת רצח תושבי שכם, ואשתו האהובה מתה בלדתה את בן זקוניו, לא תמה כלל ועיקר.

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

* על יעקב שרימה, בעצת אמו שרצתה לשנות את פני ההיסטוריה, ובשל חמדנותו ותככנותו שלו, את אביו העיוור הבא בימים, נגזר שבניו ירמו אותו, יתעתעו בו, ישקרו לו, יתאכזרו אליו ויבגדו בו בכל דרך.

בנו הבכור ראובן שילדה לו לאה אשתו השנואה, אתה שכב נגד רצונו במרמת אביה, שכב עם פילגשו בלהה, שפחתה של אמו לאה. דומה שמשפחות פוליגמיות הן מצע אידיאלי לחטאי גילוי עריות מכל הסוגים ולחיסול חשבונות, שנאות ונקמות.

על ערש הדווי בשעת פטירתו אומר יעקב לראובן:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

* ראובן האנס הודח מהבכורה וזכור לרעה. כאמור ראובן, בנה של האם השנואה, שלא זכה לראות באהבת אביו לאמו, אלא רק להיות עד לעובדת היות אמו אישה שנואה, התיר לעצמו לאנוס את פילגש אביו, אולי כעונש וכנקמה באביו ואולי כתאווה חסרת שליטה, הרווחת בחטאי גילוי עריות במשפחות מרובות קרובות וקרובים, בהן נשות המשפחה בכל הגילים ובכל המצבים, זמינות לאלימותם, לכפייתם, לייצרם לאנסם ותאוותם של גברי המשפחה שאינם נשואות להם, אלה האסורים עליהן בתכלית האיסור, הקרובים להן קרבת דם (אבות, בנים ואחים, סבים ודודים) או קרבת נישואין (אשת אביו, פילגש אביו, אחות אביו וכו'). בספר צוואת השבטים ממגילות מדבר יהודה, מפורט חטאו של ראובן ומתוארים בפירוט שקריו, תככיו ורוע לבו, כי לא די שאנס את פילגש אביו, הוא מוסיף חטא על פשע ומאשים את בלהה הנאנסת בחטאו ופוטר עצמו מכל אשמה בכוחה של הכללה גורפת על כל הנשים, מנהג רווח כאז כן היום (כל הנשים נידות/ טמאות/ערווה/ זונות/מופקרות/חוטאות/ מדיחות ומפתות, ולכן נרחיק אותן מהמרחב הציבורי, נדרוש לימודים בהפרדה וכניסות נפרדות ואוטובוסים נפרדים ומפלגות ללא נשים וכנסים לגברים בלבד).

דוגמה קדומה להלך רוח זה, שבו החוטא הוא זה העורך סטראוטיפיזציה שלילית של כל הנשים, נמצא בדברי ראובן בן יעקב, הזכור כבן שחילל את יצועי אביו כשאנס את פילגשו בלהה (בראשית, לה, כב). ראובן החוטא מחווה את דעתו הנחרצת על כל הנשים, במשפט מכליל שהוא מופת לצביעות ולשקר הכרוכים בחטאי עריות ובאונס, ודוגמה להפיכת הקרבן לנאשם בידי החוטא:

“כי רעות הן הנשים בַני וכי אין להן אומץ וכוח, לגבר תעשינה בערמה ביפי תארן למען משוך אותו אליהן…כי רוח זנות תמשול בנשים יותר מאשר בגברים ובלבבן תתנכלנה לאנשים ובעֲדָייהן תולכנה אותם שולל”.

[“צוואת ראובן”, ה א–ג, בתוך צוואות השבטים, הספרים החיצוניים, ח"א, מהדורת אברהם כהנא].

*

בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן.

בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי.

וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.

וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

* לעומת האכזריות, ההתנכרות, הרשעות, האלימות, הכיעור והרוע במעשה אונס דינה ובחטא שמעון ולוי וחטא ראובן ובלהה, מסתיימת הפרשה ברגע מופלא של של חסד אנושי. שני בני יצחק התאומים, שהשלימו והתפייסו בשל נדיבותו ואצילותו של עֵשָׂו, וחכמתו, תושייתו וענוותנותו של יעקב, שהשכיל להביע צער של אמת, להתחרט, לשוב בתשובה, לכפר, לרָצות, לפייס ולבקש סליחה, נפגשים כדי לקבור את אביהם הישיש והסומא בחברון.

הפרשה מסתיימת בתולדות עשיו ובפירוט נישואיו וילדיו:

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

* עשו הפך במהלך ההיסטוריה לאֱדוֹם. ולסמל לרדיפה של יהודים בידי נוצרים.

על עשיו, הוא אדום, נאמרו משפטים סותרים, המזכירים את הקשר המשפחתי בין צאצאי עשיו ויעקב, האחים התאומים בני יצחק ורבקה: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.(דברים כ"ג ח) ומנגד פסוק המעמיק בהפרש שבין אהבת האל לאח האחד ואת שנאתו לאח השני: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו

לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר." (מלאכי א ב–ג)

עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי.

* עשו נהג בניגוד למצוות הוריו ולמורשת אבותיו והתחתן עם בנות כנען המקולל.

* עשו נישא לבת דודו ישמעאל, ששמה היה בשמת.

וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת.

* כלומר, הדוד המגורש, ישמעאל, ובן אחיו המגורש, עֵשָׂו, התחתנו אלה באלה בבנותיהם.

וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל.

וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח

אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.

* עשו עזב את מולדתו, ארץ כנען, ועבר להר שעיר היא אדום. הוא ויעקב אחיו התאום היו רועים בעלי עדרים עצומים של צאן ובקר, ולא היה מרחב מספיק לשניהם ביחס לבארות המים ולגבולות המרעה בארץ הצחיחה על סף המדבר, שאין בה נהרות או מעיינות מים. בדיוק כפי שהיה בימי אברהם ולוט בן אחיו, כשנפרדו בהסכמה כשני רועים בעלי מקנה צאן ובקר.

כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.

אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז.

וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח.

אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז.

אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה.

וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.

אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם. אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה.

וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע.

וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם.

וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו.

וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה.

וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן.

אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן.

אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן.

אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה.

אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.

וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה.

וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי.

וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.

וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה.

וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר.

וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר.

וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת.

אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן.

אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר.

אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם

אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.

* ברשימות אלה יש משום מסתורין, פליאה ויופי, משום שהשמות של האנשים ושל המקומות ושל הארצות הלא נודעות האלה, שחלקם וחלקן ישובו ויצופו לאורך המקרא ובספרות הבתר־מקראית ובספרות הקבלית, מלמדים אותנו על עולמות שלמים שהיו ואינם "לפני מלוך מלך לבני ישראל'.. החשיבות שהמקרא מייחס לרישום השתלשלות משפחת האדם ותולדותיה, על אפיקיה המרכזים ועל יובליה השונים, ראויה לשבח כי היא מזכירה לנו שתמיד לצד הסיפור המרכזי והקול ההגמוני יש את כל הסיפורים האחרים של הקרובים האחרים שלא זכו בברכה אלא בקללה. רישום התולדות הוא רישום ההיסטוריה. עמוד השדרה ההיסטוריוגרפי של הסיפור המקראי הוא התולדות, המילה העברית להיסטוריה, שראשיתה תמיד בוחנת את השאלה מי הוא בנו של מי בסדר הפאטריליניארי ומי הוא אביו של מי. בדרך כלל רושמים בעיקר אבות ובנים. כשם שהמקרא מספר על שושלת בני קין בבראשית פרק ד לפני שהוא מספר על שושלת בני שת, שהיא השושלת המרכזית בפרק ה, וכשם שהוא מספר על תולדות ישמעאל בפרשה בה הוא מספר את תולדות אחיו יצחק, הגיבור המרכזי, כך פרשת “וישלח” המספרת לנו את סיפור הגיבור המרכזי, יעקב, נחתמת בסיפור משפחת אחיו התאום עֵשָׂו. רשימות אלה מלמדות אותנו על היסטוריה נוספת ומורכבת של בני עֵשָׂו ומשפחותיהם ועל הקשר בין שני הקרובים המגורשים למדבר, ישמעאל בן אברהם ועֵשָׂו בן יצחק, המורחקים לישימון כדי לא לגזול את נחלת אחיהם הנבחר והמבורך. עֵשָׂו וישמעאל התחתנו ביניהם כשעֵשָׂו נשא את בת דודו מצד אביו, כשם שאחיו התאום יעקב, נשא לנשים את בנות דודו מצד אמו.

חלקם של השמות של הצאצאים והעמים, ידוע לנו מהמשך סיפורי החומש כאויבי ישראל או כעמים שגורלם נקשר בגורלו בעת יציאת מצרים וכיבוש הארץ, בזמן ההתנחלות. אולם אנו נוטים לעתים קרובות לשכוח שעמלק הוא בן עשיו אחי יעקב, ושאדום, סמל הנצרות הרודפת לאורך אלפיים שנה, אינה אלא כינויו של עֵשָׂו אחיו התאום של יעקב. קשה להכריע היכן מסתיים הסיפור והיכן מתחילה ההיסטוריה, או להפך היכן ההיסטוריה הופכת לסיפור. אין חציצה ברורה בין story לבין history, או בין מיתוס להיסטוריה. בתודעת המספר המקראי סיפור תולדות האבות ובני משפחותיהם המבורכים והמקוללים לדורותיהם, הוא היסטוריה בעלת משמעות מכרעת, לכל דבר ועניין. רק על דבר אחד אין מחלוקת – הן בני ישראל בני יעקב, הן בני ישמעאל ובני עֵשָׂו, חיים עמנו היום וממשיכים לספר את הסיפור ולהיאבק על המשתמע ממנו.

כנזכר לעיל, לאורך כל ההיסטוריה הספרותית שלנו רק שני סופרים בחרו בעשו בן יצחק ורבקה כדמות בעלת משמעות. מאיר שלו בספרו הנפלא, “עשו”, גרם לנו לחשוב עליו מחדש [ספרו על יעקב, שמו ‘כימים אחדים’] ויעקב פראנק (1726–1791), המנהיג השבתאי פורע החוק והמורד בכל נורמה, השבתאי האנרכיסטי משבש הסדרים של העולם היהודי, ראה את עצמו כגלגול של עֵשָׂו והרבה לדבר על הדרך אל עֵשָׂו ועל הדרך אל אדום, כפי שכתבו מאמיניו בספר ‘דברי האדון’, וכפי שביארתי במחקרי אודותיו המופיע בכותרת: “ספר דברי האדון” ליעקב פראנק; אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה", בספר ששמו: ‘החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופראנקיזם’, (עורכת ר' אליאור), דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום, ירושלים תשס"א, כרך ב: 471–548, המצוי ברשת, ובכרך השני של ספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים”, א–ב, ירושלים: כרמל תשע"ד.

מוסף לפרשת וישלח על המלאכים

פרשת השבוע היא פרשת וישלח שבתחילתה נאמר “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל־עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם” ובהמשכה בפרק לב של ספר בראשית מסופר על מאבק יעקב והמלאך שבו נאמר וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר…מי הוא האיש? איש אלוהים? מלאך אלוהים?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה־שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל:

כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ,

וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי;

וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:

כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

בגלל פסוקים אלה העוסקים במפגש אדם ומלאך, מקובל לעסוק במלאכים בעניינה של פרשה זו.

מה הוא מלאך? כל מי שאיננו אנחנו, ‘שוכני בתי חומר’ שימיהם קצובים בין לידה למוות, כל מי שפטור מסופם של בני חלוף הנראים לעין, כל מי שמרחיב את גבולות עולם החושים הכפוף לגבולות המקום והזמן, אל מעבר לגדרי הזמן והמקום, כל מי שאיננו כפוף לגבולות החומר ומשוטט במרחבי הרוח העל־זמנית. כל מי ששייך ליודעי כל, הנודעים לבני האדם בחלום ובהקיץ, שעל דבריו הנשמעים בחלום או בהקיץ, אי אפשר לערער און להתווכח, כי הם נתפשים כמסר משמים.

אנחנו כידוע בני חלוף, שוכנים על הארץ בגבולות עולם החושים, במקום מסוים שנולדנו בו או נדדנו אליו, עלינו אליו או היגרנו ממנו, בזמן המוגבל שניתן לנו, ואנחנו בדרך כלל בפרקים ניכרים מחיינו תלויים בזולתנו, שבריריים וחלשים, ואילו המלאכים המכונפים הבלתי נראים, אלה המתגלים בדרך כלל רק בחלום, אך לעתים נדירות גם בהקיץ, הם שוכני שמים נצחיים ומטמורפיים שאין להם גבולות. הם עשויים לשכון בגן עדן, או באחד משבעת ההיכלות בעולם המרכבה הנמצאים בשבעת הרקיעים, אך הם גם אלה היכולים לרדת לארץ, אין הם מוגבלים בגבולות עולם החושים או בגבולות עולם החומר ואינם כפופים לחוקי הזמן והמקום או לגבולות ההשגה האנושית. הם אלה המלמדים אותנו כדבריה של המשוררת המיסטיקנית יוכבד בת מרים: “מאחורי המרחק מרחק יש שני ואופק לפניי ולפנים אופקים” (“מרחוק”).

המלאכים הם מבשרי דבר אלוהים לאדם, מכאן אנו יודעים שהם יודעים לדבר, הם קשורים ליצורים מעופפים בעלי כנפיים כגון כרובים ושרפים, הנזכרים בחומש ובמקרא, במגילות קומראן ובספרות החיצונית, הם מכונים לעתים בשם אלוהים והם מבטיחים את הרחבת גבולות התודעה ואת הצלילה למחוזות הדמיון היוצר.

הם עשויים להתגלות בדמות מופשטת כמו בפסוק המתאר את הילקחו של חנוך לשמים: 'וַיִּתְהַלֵּךְ

חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים'. (בראשית ה כ"ד) או בדמות מוחשית בצורה

אנושית, כמו בסיפור המלאכים המבקרים את אברהם, או בדמות מלאכים שנגלו להגר ולחנה, והם יכולים להתגלות ככרובים וחיות הקודש, כמו שנגלו ליחזקאל בן בוזי הכהן בחזון המרכבה, או בדמות שרפים מעופפים כפי שנגלו לנביא ישעיה.

שורות רבות נכתבו עליהם בתהילים ובספר איוב, בשירות עולת השבת ובספר יחזקאל, מהן אנו יודעים שמלאכי הקודש או מלאכי השרת, מדברים ומהללים, מברכים ומשוררים, ואלפי שורות נכתבו עליהם במגילות קומראן ובספרות ההיכלות והמרכבה. המלאכים מתוארים בדרך כלל בשירת הקודש כבני דמותם של הכוהנים והלוויים המשרתים בקודש, או כדרי “עולם המרכבה” הוא עולם המלאכים, ועיקר עיסוקם הוא בשמירת מחזורי עבודת הקודש הנצחיים, המסודרים, המדויקים, הקבועים והמחושבים מראש, בשירה ובחזון, בהוראה ובברכה, בשעה שאלה בטלו כמחזורי פולחן במקדש עם חורבנו, אך נשמרו בשירת הקודש בידי ‘שומרי משמרת הקודש’ בשמים ובארץ. המלאכים בשמים נקראו בשם ‘כוהני קורב’ ומלאכי קודש ומלאכי השרת, ואלה ששוררו ושרתו בארץ נקראו כוהנים ולוויים, אומרי קדושה וברכו.

המלאכים משרתים בקודש בשבעת ההיכלות השמימיים, מכאן שמם, מלאכי השרת, המתאר את המלאכים השרים ומברכים ואומרים קדושה אלפי פעמים בספרות ההיכלות והמרכבה.

קודמיהם בשירות עולת השבת שנמצאו בקומראן ובמצדה בין המגילות הגנוזות, שכולן כתבי קודש, המכונים בשם ‘כוהני קורב’ או ‘נשיאי ראש’, מברכים, שרים, מהללים ואומרים קדושה בשבעה דבירים שמימיים ובשבע מרכבות קודש, בשבעה היכלות עליונים.

בהכללה אפשר להגיד שבכל מקום אשר בו מצויים כוהנים, שם מצויים מלאכים, כי הם בני דמותם השמימיים. כשם שהכוהנים משרתים בהיכל הארצי על פי ההנחיות המפורטות בחומש לעבודת המשכן, כך המלאכים משרתים בשבעה היכלות עליונים. מה הכוהנים מברכים את האל הקדוש הנשגב והנורא ומברכים את עולי הרגל במקדש בשלושת הרגלים ובמועדי ה' בברכת כוהנים, כך המלאכים מברכים בהיכלות עליונים את היושב על כיסא הכבוד, על מרכבת הכרובים. מה הכוהנים אומרים קדושה בארץ בעבודת הקודש, כך גם המלאכים, השרפים והכרובים, אומרים ‘קדוש קדוש קדוש’ בעולם המרכבה ובבית הכנסת.

המלאכים, המכונים במגילות קומראן בשם ‘ידעים’, או בשם ‘מלאכי הרוחות’, ‘מלאכי הפנים’ ו’כוהני קורב', יודעים הכול: על העבר ועל העתיד, על הנגלה ועל הנסתר, על המתרחש בחלום ובהקיץ, על הכתוב בספרים ועל הכתוב בשירים, על הכתוב בהקיץ ועל הרשום בחלום. לדברי ספר היובלים, הם נבראו בראשית הבריאה, ביום הראשון לבריאה, הם שומרי הברית ונוצרי הידע והזיכרון הכתוב על לוחות השמים, הם האחראים על המחשבה והחישוב, הסיפור והמספר, הם המורים הראשונים שלימדו לקרוא, לכתוב ולחשב בלשון הקודש, בכ"ב אותיות יסוד, ובעשר ספרות בלימה, את חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (היובלים, פרק ד), והם שלימדו את אברהם בן תרח לקרוא בלשון העברית, שפת הבריאה (שם, פרק י"ד), בדור העשרים ושניים בהיסטוריוגרפיה המקראית. מלאכי הפנים ומלאכי הדעת, מלאכי השרת ו’כוהני קורב', הם שומרי רצף מחזורי הזמן השביעוניים הנצחיים, הרצופים, הידועים, הקבועים והמחושבים מראש, הנודעים כ’מועדי דרור', או כשבועת השביעיות של מועדי דרור, בחטיבות מחזוריות נצחיות, קבועות ומחושבות מראש, של שבתות, שמיטות ויובלים ושבעת מועדי ה', בשבעת החודשים הראשונים של השנה, במחזורי שירת הקודש הסמוכה לעבודת הקודש של מחזורי קרבנות העולה הנצחיים במקדש.

המלאכים קשורים ב’דעת אמת וצדק בקודש קודשים', ככתוב בשירות עולת השבת, והם בתפקידם כמלאכי קודש, כוהני קורב או מלאכי דעת או מלאכי השרת, מלאכי הפנים, מלאכי השלום או ‘ידעים’, מעידים על הדעת, על האמת ועל הצדק, והם יודעים לשיר, להלל, לברך, לקדש, להתפלל ולומר קדושה.

המלאכים הם עדי הברית ושומרי הברית, שומרי העדות הכתובה ונוצרי הזיכרון הכתוב מהבריאה והראשית ועד האחרית, כי הם יודעים וזוכרים את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה, הם נוצרי הזיכרון הכתוב ושומרי הספרייה השמימית ממנה הביא חנוך בן ירד, ראשון יודעי קרוא וכתוב, מאות ספרים משמים לארץ, 366 במספר, לדברי ספר חנוך השני. מלאך הפנים בספר היובלים מלמד את אברהם לקרוא ב"שפה העברית לשון הבריאה" ומנחיל לו את ‘ספרי אבותיו’ ומספר למשה על הר סיני מה אירע מהבריאה ועד מעמד סיני, בארבעים ותשעה היובלים שחלפו.

מלאך הפנים, מטטרון, שר ההיסטוריה, מספר לרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול בספר היכלות, המצוי בספרות ההיכלות והמרכבה, מה יהיה בעקבות קידוש השם של עשרת הרוגי מלכות במאה השניה לספירה בעקבות מרד בר כוכבא, ו’המלאך המגיד' המתהפך מזכר לנקבה, מגלה לר' יוסף קארו, במאה השש־עשרה, באדריאנופול, בתיקון ליל שבועות בשנת 1533, בקולה של המשנה בדמות בת ציון ממגילת איכה, שעליו לקום ולעלות לארץ ישראל, והוא אכן עושה זאת ומייסד את היישוב הקבלי בצפת בשנת 1535. ומתעד את דברי המלאך המגיד אליו בין השנים 1533–1575 ביומנו שנדפס בספר בשם מגיד מישרים, 1648.

המלאכים מגלמים את הערכים האלוהיים, הנצחיים, המקודשים והמופשטים, שאין להם ייצוג חומרי או מוחשי ואין להם תפוגה, ערכים כמו דעת, אמת וצדק, דרור, שלום, כבוד וחירות, החיוניים לכל אדם בשווה, כאלה שאף פעם אין מהם יותר מדי, ועל כן הם נקראים בשמות מלאכי צדק, מלאכי דעת, מלאכי אמת, מלאכי חיים, מלאכי קודש, מלאכי הכבוד, מלאכי דרור ומלאכי השלום.

במסורת המיסטית ידועות מסורות עתיקות על ראשון רואי המלאכים שזכה לחיי נצח, הוא האדם הראשון, בן הדור השביעי לדורות האדם, שנלקח לשמיים והפך למלאך, ששלושה ספרים נכתבו עליו בשל העובדה שעבורו נפרצו לראשונה גבולות הזמן והמקום, הלא הוא חנוך בן ירד (בראשית ה כ"א–כ"ד), שהתהלך עם אלוהים ונלקח לשמים בידי אלוהים, גיבור ספר חנוך הראשון, ספר היובלים, פרק ד, ספר חנוך השני וספר חנוך השלישי.

חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, נלקח לשמים כדי ללמוד ממלאך הפנים, את לוח השבתות, השמיטות והיובלים, לוח ‘מועדי דרור’, או לוח שבועת השביעיות של מועדי דרור ומקראי קודש, וכדי ללמוד לקרוא לכתוב ולחשב ממלאך הפנים. גם אברהם למד לקרוא ולכתוב עברית ממלאך הפנים לדברי ספר היובלים. חנוך המכונה ה' הקטן, שומר הזיכרון הכתוב, שנלקח לגן עדן ונשאר הסופר היושב בגן עדן וכותב, המכונה נער ושר העדות, ספרא רבא וסופר צדק, מתואר ככהן גדול, מלאך לאל עליון, ועליו נאמר בסדר עבודה עתיק שנמצא בין מגילות קומראן, “חנוך בחרתה מבני אדם”.

חנוך, שהפך בספרות ההיכלות למלאך שר הפנים, מטטרון, כמו המלאך מיכאל, משרת במשכן של מעלה, שהוקם בשעה שהוקם משכן של מטה. הוא מתואר כמי שהתהלך עם אלוהים, ומתואר כחולם, כעד זוכר וכסופר, המנציח בכתיבתו את זיכרון מעשי בני האדם. הוא גם מתואר כאדם הראשון שחצה את גבולות החיים והמוות וכחולם הראשון שנגלים לו דברים בחלום על העבר ועל העתיד. חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, ראשון לומדי קרוא וכתוב מהמלאכים, הפך לדגם האב־טיפוס של המיסטיקן חוצה הגבולות מצד אחד, ‘חנוך בחרתה מבני האדם’, ולארכיטיפ של הכהן בן שבט לוי, המלמד, זוכר, קורא וכותב, מעיד ומרפא, מצד שני. חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, זכה בחיי נצח כי הוא קורא וזוכר, שומע ולומד, מעיד וכותב ויושב בגן עדן כסופר ומעיד. חכמי התורה שבעל פה, שייסדו סדר חדש שאסר על המשך הכתיבה היוצרת, והדיחו את גיבורי הסדר הכוהני הקודם להם, טרחו לספר בגנותו של מביא הלוח השמשי, ראשון הכותבים והמעידים, הנבחר מבני האדם, את סיפור ה’ארבעה נכנסו לפרדס' במסכת חגיגה, שבו חנוך־מטטרון, מלאך שר הפנים, מוכה בשישים פולסא די נורא ומודח ממקומו הנצחי כסופר כותב זוכר ומעיד. במשנה אין מלאכים כי החכמים שאסרו לכתוב, כדי לחזק את מעמד התורה שבעל פה, החליפו את הכוהנים הכותבים שומרי התורה הכתובה ויוצריה.

עוד אנו מכירים מעולם המלאכים את מלכי־צדק “כהן לעולם” שהוא כהן לאל עליון המשרת בעולמות עליונים ואחראי על הגאולה ועל העידן המשיחי ככתוב במגילת מלכי־צדק מקומראן, ואנו מכירים ממגילות מדבר יהודה את המאבק בין מלאכי אור ומלאכי חושך, מלאכי צדק ומלאכי משטמה, שר של אור ושר של חושך, ועוד אלף מסורות על מלאכים בספרות הכוהנית, בספרות המיסטית ובספרות המאגית.

המבקשים לדעת עוד על המלאכים ועל קורותיהם ושירותיהם במסורת ההיכלות והמרכבה, מוזמנים לקרוא בספרי: מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה" (מאגנס 2002) ובמאמריי שנדפסו במקומות שונים: על “חנוך בחרתה מבני אדם” ועל יום הכיפורים – ‘כיפורים, כפרה, זיכרון ונשייה’, על “מיסטיקה, מאגיה ואנגלולוגיה” ועל ‘שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה’ או על ‘פניה השונות של החירות’, המצויים ברשת בפרויקט בן יהודה.

ובהקשר נוסף: מלאכים בדמות אדם נשלחים כנראים ונשמעים לאברהם, ללוט, ליעקב (ויאבק איש עימו). למשה בן עמרם, נשלח מלאך מדריך אחרי חטא העגל, “אשלח מלאכי לפניך”. בספרי נביאים ראשונים נודעים המלאכים בכינוי: ‘איש האלוהים’ והם נגלים בבוכים (שופטים ב) לגדעון ולאשת מנוח.

ולבסוף, יש מלאך אחד חורש רע, המגלם את הרוע, את ההסתה, את ההתעללות ואת הזדון, הנודע במגילות קומראן כ"שר המשטמה", המנסה תמיד לשנות את ההיסטוריה לרעה ולהתנכל לבני ישראל. הוא המלאך שהסית את אלוהים לנסות את אברהם בעקדת יצחק, לדברי ספר היובלים, פרק י"ז, והוא השטן המוכר לנו מספר איוב כישות מלאכית מקטרגת.

* כנגד שר המשטמה, הוא המלאך המסית את אלוהים לצוות על אברהם שיעקוד את בנו יחידו אשר אהב, כדי להעמיד את נאמנותו בניסיון, זכור כמובן המלאך המציל את יצחק מהעקדה, הוא מלאך הפנים, לדברי ספר היובלים.

כך מסופר הרקע לסיפור העקדה בספר היובלים, פרק י"ז, 15–16:

“ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל הזה בשנים עשר לחודש היו דברים בשמים על אברהם כי נאמן הוא בכול דברו ואהבו אלוהים ובכול צרה היה נאמן. ויבוא שר המשטמה ויאמר לפני אלוהים הנה אברהם אוהב את יצחק בנו ושש עליו מכול. אמור לו להעלותו קרבן על המזבח ואתה תראה אם יעשה דבר זה ותדע אם נאמן הוא בכול אשר תנסה אותו”.

[ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, יד בן צבי, ירושלים תשע"ה, עמ' 316].

בפרק י"ח מסופר סיפור העקדה מפי מלאך הפנים המספר למשה על הר סיני את תולדות שבעת הדורות שקדמו לו, ולנוסח הנודע מספר בראשית נוספים פרטים מעניינים על תפקיד המלאכים בסיפור מבחן הנאמנות:

“ויקרב אל המקום אשר הוא הר האלוהים. ויבן מזבח ויתן את העצים על המזבח ויקשור את יצחק בנו ויתן אותו על העצים אשר על המזבח וישלח ידו אל המאכלת לקחת את המאכלת לשחוט את יצחק בנו. ואני עמדתי לפניו ולפני שר המשטמה. ויאמר אלוהים אמור לו לא להוריד ידו על הנער ולא לעשות לו מאומה כי ידעתי כי ירא אלוהים הוא. ואקרא אליו מן השמים ואומר אברהם אברהם וירעד ויאמר הנני. ואומר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעשה מאומה לו כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת בנך בכורך ממני. ויבוש שר המשטמה.”

[ספר היובלים, פרק י"ח, פסוקים 7–12, שם, עמ' 316].

במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש שנכתבו בידי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, מצויים מלאכים רבים, הן בין מלאכי הפנים, מלאכי הרוחות, ‘כוהני קורב’ ומלאכי הקודש, וארבעת ראשי המלאכים: אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל, הן בין מלאכי המשטמות, שר המשטמה, המלאך עזאזל, רוחי גורל חושך, מלאכי שחת ורוחות בליעל.

המאבק בין טוב ורע, בין צדק לעוול, בין חירות לשעבוד, בין קדושה לטומאה, בין אור וחושך, בין אמת לשקר, בין חוק ומשפט לבין עוול ומשפח, בין בניה להריסה ובין חיים למוות, מתנהל כל הזמן בשמים ובארץ, הן בעולם המלאכים, הן בעולם האדם.

המלאכים הנצחיים מכל המינים והסוגים, המתועדים בספרות העברית העתיקה, מזכירים לבני האדם בני החלוף, את מרחבי האינסוף ואת האופקים הלא נודעים והבלתי צפויים, הפותחים תמיד אפשרויות חדשות:

"מֵאַחֲרֵי הַמֶּרְחָק – מֶרְחָק יֵשׁ שֵׁנִי,

וְאֹפֶק לְפָנַי וְלִפְנִים אֹפַקִּים",

כדבריה של המשוררת המיסטיקנית יוכבד בת מרים (“מרחוק”).