פרשת תּוֹלְדֹת היא הפרשה השישית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק כ“ה, פסוק י”ט ומסתיימת בפרק כ"ח, פסוק ט'. מקור שמה בפסוק הפותח אותה:

“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם”.

פרשה זו קשה ביותר לאוהבי דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, אחווה ושלום, והיא בהחלט שייכת לפרשות עליהן אומר הפסוק בספר קהלת א יח: ‘כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב’. ככל שמחכימים בה יותר כך גדל הכעס על האיוולת האנושית ועל הרוע האנושי, וככל שמתוודעים לדרכיה הנפתלות של המשפחה שאנו צאצאיה, כך מסתבר לנו עד כמה גורלנו נגזר. אבל תמיד ראוי לציין את שבחו הגדול של המספר המקראי: הכותב אינו נרתע מלספר את האמת המרה ביחס לכל אחד מאבות האומה ואימהותיה, אין הוא מנסה אף פעם לצבוע את העבר בצבעי שווא וורודים, זוהרים או ממותקים, או בסיפורי גיבורים מושלמים, מסנוורים בתהילתם, במוסריותם ובכוחם או מנצנצים ביופיים, נהפוך הוא – הסיפור תמיד מספר לנו ביושר נוקב את זוועת הקיום האנושי, את אימת הזקנה, העקרות והעריריות, את קשיי הנכות הפיזית, את כאב השכול וייסורי ההורות הבוגדת או הנבגדת, את ייסורי הקנאה והחשבון, את מחיר השנאה והפחד, את החולשה והאכזריות, התככנות והרשעות, השקר והרוע, החרדה והמרמה של בני חלוף, ואת שלל גווני הסבל האנושי, או את מכלול ביטויי ההתנכלות וההתעמרות, העריצות, ההתאכזרות, ההתעללות, הזדון והחטא שהטבע האנושי מוטבע בו מראשיתו, ואת העובדה המרה שאין בנמצא משפחות מאושרות ושהכול מתחיל במשפחה.

בסוף הפרשה, אחרי הטקסט המקראי המנוקד, המשובץ בהערותי על הטקסט בכתב רגיל, הבאתי נוסח חלופי של פרשת תולדות המצוי ב“ספר היובלים”, בפרק י"ט. מחבר “ספר היובלים” שנתב במאה השנייה לפני הספירה בעברית ונמצא בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, ספר שנכתב בחוגים כוהניים אוהבי דעת, אמת וצדק, לא יכול היה לשאת את פשט הסיפור המקראי ואת המשתמע ממנו בכל הנוגע לאמת ולשקר, למרמה ולהפרת האמונים, לצדק ולעוול, לברכה ולקללה. אשר על כן המחבר הכוהני האלמוני, המספר מפיו של מלאך הפנים, למשה בן עמרם, הניצב על הר סיני אחרי מתן תורה, את תולדות משפחתו (משה הוא דור שביעי לאברהם), בוחר לספר מחדש את כל הפרשה הנוגעת לברכת יצחק לבניו, מזווית שונה לגמרי.

*

אפתח בציטוט של הוגת הדעות היהודייה, ילידת גרמניה, שנמלטה לארצות הברית בתקופה הנאצית, חנה ארנדט (1906–1975), במסתה על מספרת הסיפורים הדנית הגדולה, איסק דינסן, Dinese (1885–1962): “ניתן לשאת כל עצב אם אתה מכניס אותו אל תוך סיפור או אם אתה מספר סיפור אודותיו”, שכן “הסיפור מגלה את המשמעות של מה שאלמלא כן יישאר כרצף בלתי נסבל של התרחשויות גרידא”, ואמשיך בהרהורים והערות על החטאים הנוראים המתרחשים במשפחה, על הסבל שגורמים הורים וילדים איש לרעהו, ועל הכאבים הרבים מספור, בפרשת תולדות.

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף את הערותיי בכתב רגיל אחרי כוכבית.

*

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

*

יצחק נולד לאביו אברהם בשנתו המאה, אחרי עשורים רבים בהם התהלך ערירי, ואמו שרה ילדה את בכורה בשנתה התשעים, אחרי חיי עקרות מייסרת. לידתו חרגה מדרך הטבע וסיפור הציפייה המיוסרת להולדתו הבלתי נשכחת, מלווה את הפרשות הקודמות העוסקות בחיי אברהם ושרה. יצחק היה בשנה השלושים ושבע לחייו כשאביו הנאמן לאלוהיו, אך לא לחיי בנו אהובו, לקח אותו כדי להעלותו לעולה. פרשה זו, ודאי לא הוסיפה לבן – שהועלה לעולה על המזבח והונפה עליו מאכלת בידי אביו מולידו – אמון וביטחון, שלווה או שמחת חיים. המסורת קשרה את שמו בביטוי “פחד יצחק”, משום שיש דברים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים בחיי הורים וילדים, עקדת יצחק היא בוודאי אחד מהם מנקודת ראותו של הנעקד ובעולמו של העוקד.

שרה אמו, בת 127 שנה, שנשמתה פרחה כששמעה מה עשה בן זוגה המתנכר, אבי בנה, איש האמונה, לבנה אהובה, בנה היחיד, אחרי תשעים שנות עקרות, נעלמה מחייו, והוא, בנה היתום מאם, המפחד מאביו העוקד, ומתנכר לאביו הבוגד באבהותו ובאהבתו לבנו, התאבל עליה.

הפרשה הקודמת מספרת לנו על הקשר בין האבל על מות אמו לבין המשך החיים עם אישה אהובה, המהווה לגבי הנעקד המיותם, נחמה על אבדנו: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. (כד, ט"ז). זו הפעם הראשונה שהמילה אהבה נזכרת במקרא והיא קשורה במוות, ביתמות, בבדידות ובפחד, כשם שהיא קשורה תמיד בנחמה כנגד כל כאב, שיש בצוותא האנושית העומדת בסימן האהבה, ובתקווה כנגד המוות, לשם המשך החיים. יצחק אהב את רבקה, נכדת דודו, נחור, והביאה לאוהל אמו שרה, שהייתה אחותו בת אביו של אברהם בן תרח, אחיה למחצה ובן זוגה, ואבי בנה יחידה.

אבותינו ואמותינו בעולם המקראי, המתאר את ראשיתנו באלף השני לפני הספירה, היו נודדים שוכני אוהלים שחיו במשפחות אנדוגמיות, הבוחרות בנישואין בחוג המשפחה כאפשרות יחידה או כאפשרות עדיפה. יש לתת את הדעת על כך שאוהל מאפשר למתגוררים בו ולנמצאים מחוצה לו, לשמוע ולדעת הרבה יותר על המתרחש בפנים או בחוץ, מאשר המרחב הבנוי בבתי אבן, החסומים בדלתות, קירות, חומות ושערים, תריסים וחלונות, סבכות ווילונות, תככים ומזימות, מאפשר או מתיר לדייריו.

באלף השני לפני הספירה, בתקופה שבה מתרחש הסיפור, אבותינו כולם היו נוודים נוקדים, בעלי עדרים או רועי צאן אמידים, או חקלאים מתחילים, שהתגוררו אך ורק באוהלים בארץ צחיחה שאינה שלהם. האוהל, המאפשר נדודים ונוודות ומעברים קלים באופן יחסי בין מחוזות שונים וארצות שונות, על פי עונות המרעה וזמינות המים ויחסי השכנות עם בעלי האדמות, הוא המרחב שבו מתרחשת העלילה לאורך הפרשה הנוכחית והפרשות הקודמות.

המילה תּוֹלְדֹת, המכתירה את שם הפרשה, נגזרת מהשאלה המעניינת מי הוליד את מי? שכן זה הוא השלד הוודאי הרציף והמהימן של ההיסטוריה המקראית. לכל גיבור יש אב הנודע בשמו ואם ששמה בדרך כלל לא נרשם (השוו ספר תּוֹלְדֹת אדם, בראשית, פרק ה, שבו נזכרים ונרשמים רק אבות אשר הולידו בנים). סיפור התולדות מעלה שאלות רבות נוספות: מה הוא סדר הדורות? מי הוא שראוי להיזכר ומדוע? מי המספר ועל מי ועל מה הוא בוחר לספר? את מי הוא בוחר להשכיח ולהצניע ועל מי לעבור בשתיקה? מה הם סדרי הנישואין המקובלים? מי בוחר? איך ומדוע? מקרב מי בוחרים את בן או בת הזוג? מה התמורה המקובלת כמוהר או כנדוניה? ומה הם הפעלים המתארים נישואין? הבאה? ביאה? לקיחה? ידיעה? קניין? בעילה? בעלות? את מי מביאים אל האוהל ואת מי מגרשים ממנו? מילה זו, תּוֹלְדֹת או תולדות, היא המילה העברית השקולה להיסטוריה. כדאי תמיד לחשוב על שאלות אלה ביחס לכל סיפור היסטורי המספר על מעשיהם הגלויים והנסתרים של בני האדם, יחידים, משפחות, קהילות ועמים, דרי אוהלים או שוכני בתים שסיפורם תמיד מתחיל בשאלה הראויה להיזכר: מי הוליד את מי ומי אביו של מי.

השאלה המסקרנת על ראשיתנו כעם שמקורו במשפחה אחת נודדת מאור כשדים שבארם נהריים, ארץ הנהרות הגדולים, מרכז ערי התרבות והאמנות, הזיקורטים, החומות, הארמונות, המגדלים והמקדשים, מקום המצאת הכתב, הספרייה והארכיון, לבאר שבע, ארץ הנגב הצחיחה והמנוגבת מגשם, שאין בסביבתה נהרות או אגמים המבטיחים חיים ואין בה שום דבר השקול לערי ארם נהריים הנודעות, או סיבה המצדיקה את הנדודים למחוז רחוק וצחיח זה, היא השאלה על הראשית ממנה מתחיל הסיפור, על איך הכול התחיל? היכן ומתי? השאלות על מי הוליד את מי ועם מי? או מי ילדה את מי למי? מתי ומדוע? עם מי ובאילו נסיבות? מי הוא המחליט על נישואין? באיזה גיל? עם בני או בנות איזה עם? מי מכונן הנישואין ובאלה תנאים וגבולות? ומי הבוחר את בן או בת הזוג לנישואין? החתן או הכלה? הוריהם? אחיהם? אחיותיהם? עבדיהם? סביהם? היא מחוטי השתי של תשתית הסיפור המקראי, המזכיר לנו שהמילים הידועות story ו־history באות מאותו מקור בדיוק. חקירת התולדות היא היסטוריה וסיפור התולדות הוא סיפור.

לכל סיפור שראשיתו בחקירת התולדות ובסיפור תולדות המשפחה, השבט או העם, יש מְסַפֵּר, ולמְסַפֵּר תמיד ובאופן בלתי נמנע, יש כוונה ותכלית, ציפיות, אינטרסים וסדרי עדיפויות, חוג השתייכות משפחתי, שבטי או עמי, לצד ברירות והכרעות הנוגעות לשאלה – מה לספר ומה להצניע? את מי להזכיר ואת מי להשכיח? מה לספר ומה לצנזר? ויש לו לעתים ספרים, ויש לו תמיד סיפורים ומִספרים. בוודאי בעולם שנברא כולו בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, שחייבים לספר בו סיפורים בלתי נשכחים המטביעים חותם בלתי נמחה, למען מטרה חסרת תקדים בתולדות האדם – הצגת הקשר המורכב בין הנגלה לנעלם ובין האל לאדם, מראשית ההיסטוריה הכתובה ועד אחריתה, בזיקה להיסטוריה פרה־דטרמיניסטית, ובזיקה לעבדות ולחירות, לדעת, אמת וצדק, חוק ומשפט ממקור שמימי.

אין סיפורים תמימים במקרא, אף לא אחד, ואין מְסַפרים נטולי כוונה ותכלית, אלא כל מי שמספר היסטוריה מספר גם סיפור שיש לו ראשית ואחרית, ציפייה, מטרה ותכלית. המילה ספרות והמילה היסטוריה, ששתיהן נגזרות מהמילה היוונית־הלטינית historia storia, קשורות זו בזו: כפי שמראה המילון האנגלי האטימולוגי: History (n.) From Latin historia “narrative of past events, account, tale, story”, from Greek historia, “a learning or knowing by inquiry; an account of one’s inquiries, history, record, narrative”, from historein “inquire”, from histor “wise man, judge”, from PIE *wid-tor-, from root *weid- "to see

בחומש, כנזכר לעיל, רק אבות מולידים בנים, כמתואר בבראשית פרק ה ב’זה ספר תולדות אדם', ורק האבות והבנים נמנים במפקדים בספר במדבר, במניין יוצאי הצבא, נושאי הנשק או המשרתים בקודש, במניין נוחלי הנחלה בחלוקה למטות ושבטים או בכל ספירה אחרת. רק גברים נמנים, נספרים ונזכרים. שם האם אינו נזכר ברשימות התולדות, כי שמן אינו ראוי להיזכר בעיני המספר המקראי, אם מעשיהן אינם מקדמים את תכלית הסיפור המסופר מנקודת מבט גברית, המתעניינת בדרך כלל אך רק בתולדות האבות ולא בתולדות האימהות. (מי הייתה אמו של אברהם? מה שמה של אשת לוט? מה שמה של אמה של רבקה? מה שם אמו של נח? או מה שמה של אשת מנוח או של בת יפתח או מה היה שמה של בתה של חוה?).

פעמים רבות קרבתן המשפחתית של האימהות בדורות הראשונים, לאדם לו נישאו, שהפך לבן זוגן ולאבי ילדיהן, היא של אחות או דודנית או בת משפחה מקרבה ראשונה. נערות, ילדות, נשים, אימהות, בנות, אחיות ואחייניות, נידונו ברובן הגדול לצלול למצולות השכחה ולתהום הנשייה, שמן אינו נזכר וקולן אינו נשמע. ראוי לתת את הדעת על כך שזיכרון מלשון זכר ונשים קרובות לנשייה, שכחה.

בפרשה זו רבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם, זוכה לתשומת לב יוצאת דופן. שם אמה כמובן אינו ידוע, כשם ששמה של אמו של אברהם בן תרח, נעלם מידיעתנו. אולם תבונתה של בת בתואל, הכרעותיה המוסריות ומעשיה של רבקה לטוב או למוטב, הם המובילים את הסיפור. מציאות זו לא הניחה את דעתם של כל המספרים בעת העתיקה, כפי שנראה להלן בגרסת “ספר היובלים”, המחליף את רבקה אשת יצחק, באברהם אבי יצחק, כמכונן הבחירה באחד מהתאומים, וכזה הבוחר ביוזמה המשנה גורלות.

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

רבקה היא ממשפחה ארמית, שמוצאה מארם נהריים, והיא נכדת אחיו של אברהם, אבי יצחק. אביה של רבקה, בתואל, הוא בנם של נחור ומִלכה שמוצאם מאור כשדים לפני שעברו לגור בחרן. נחור הוא אחי אברהם. כולם מוצאם מבני שם המתגוררים בארם, בין אם מוצאם מאור כשדים ליד נהר פרת, ובין אם מגוריהם בחרן השוכנת על יובל של נהר פרת. באזורים אלה שנקראו בעת העתיקה בשמות שומר, עילם ואכד, אשור ובבל, הומצא הכתב הקדום, כתב היתדות, ושם ורק שם, מתחילה ההיסטוריה הכתובה, או מתחיל העולם שנברא בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר. זה העולם שבו התרחש לראשונה המעבר הדרמטי מפרה־היסטוריה המתארת את העולם הקודם להמצאת הכתב, להיסטוריה כתובה, כלומר, המפנה המתועד לראשונה ממסורות הנשמרות רק בעל פה, למסורות המועלות על הכתב ונשמרות בספר.

גיל הנישואין המבוגר של יצחק שייך לדפוס הנישואין המקראי שאינו מקדים בנישואי הבנים, אלא רק בנישואי הבנות. [רש“י אומר, בניגוד לפשט המקרא המדבר על נערה, שרבקה הייתה בת שלוש בעת נישואיה, בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ, עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן. וְעֶשֶׂר שָׁנִים הַלָּלוּ צִפָּה וְהִמְתִּין לָהּ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה (לעיל ט"ז, ג). כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ. וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה (בראשית רבה סד, ג). דברי רש”י מזכירים לנו שנישואי בוסר של גברים עם ילדות או אונס פדופילי והריונות בוסר ולידות בוסר, היו זוועה מקובלת בעולם הפטריארכלי הנורא, עד לעת החדשה, נושא שעליו כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל 2018]

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

שרה אמו של יצחק היתה עקרה עד גיל תשעים, גם רבקה היא עקרה במשך עשרים שנה כפי שמסתבר מהפסוקים הסמוכים ובן זוגה זוכה לראות צאצאים רק כשהוא בן שישים. גם רחל, בת אחיה, לבן, אשת בנה, יעקב, תהיה עקרה רוב ימיה. הסיפור המקראי טוען טענה עקרונית רבת חשיבות: שהפריון הוא ברכת אלוהים ואיננו תלוי במעשי בשר ודם. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה – עֶתֶר היא מילה נדירה שהיא מילה נרדפת לתפילה והיא קשורה למילה עֶתֶר שהיא מילה נרדפת לקלשון. כשם שהקלשון מהפך את רגבי האדמה כך העתר, התפילה, מהפך את גורל האדם.

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה.

רבקה נפקדת מעקרותה וסובלת מהריון קשה, מרובה עוברים. היא הולכת לדרוש את ה‘. זו פעם ראשונה שאשה דורשת את ה’, אבל כדאי לזכור ולהזכיר שמצוקת העקרות וקשיי ההיריון או סבל העריריות, היו מאז ותמיד הרקע הקבוע לבקשת עזרה משמים או סיוע ארצי מקדושים וצדיקים, ממרפאים, ממלאכים, מהאל או מהאלים שוכני המקדשים, הן של נשים, הן של גברים.

איננו יודעים היכן היה המקום שאליו הלכה רבקה לדרוש את ה'. אבל אנו יודעים שזכתה לקבל תשובה בעלת משמעות היסטורית מרחיקת לכת:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ

שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ

וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

הביטוי גוי במקרא משמעו עם, והוא נרדף למילה לאום. המשמעות השלילית של הביטוי שהצטרפה לו בתקופת הגלות כרודף ושונא וכמי שיש להתרחק ממנו, להתנכר לו ולהתבדל ממנו, לא נודעה בעולם המקרא. רבקה מתבשרת מפי אלוהים שהיא הרה תאומים, שכל אחד מהם יהיה אב לעם, שני העמים המשתלשלים משני התאומים, ייפרדו, ויהיה מאבק ביניהם. היא שומעת שהבכור יעבוד את הצעיר, למרות ששניהם נולדו כתאומים בעת ובעונה אחת. הבשורה הטראגית קובעת את הגורל האנושי של בני יעקב ובני עשיו, הנאבקים איש ברעהו מאז ומקדם, למרות שהם אחים תאומים.

הבשורה מלמדת על התפישה ההיסטורית הפרה־דטרמיניסטית המקראית, לאמור, אלוהים היודע כל, צופה מראש את מהלך ההיסטוריה הקבועה והידועה מראש, היסטוריה הכרוכה בתחרות בין אחים על הבכורה ועל הברכה, במאבק ובסבל, באלימות והתאכזרות, ברעב ובמלחמות, בנדודים, בגלות, בניכר ובשעבוד, היסטוריה פרה־דטרמיניסטית, קשה ומרה, בלתי ניתנת לשינוי.

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.

להריון יש מועד קבוע. תשעה ירחי לידה, או 266 ימים מרגע ההתעברות. הערך הגימטרי של המילה הריון סימן את מספר ימי ההיריון שנודעו בעת העתיקה, 271, שהיו שקולים לתשעה חודשים.

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

* המקרא ממעט מאד באפיונים גופניים של גיבורי הסיפור, אלא אם כן תהיה משמעות למאפיין הפיזי בהמשך הסיפור. כאן נזכרת העובדה שעֵשָׂו נולד שעיר ואדמוני, כדי לציין את מראהו השעיר כפרט יוצא דופן בעל חשיבות רבה להמשך הסיפור, המבוסס כולו על מרמה ותעתוע שבין שעיר לחלק. אולם הפרט המכריע הוא שעשו נולד ראשון על כן היה בכור לאביו ולאמו. רש"י מוסיף על פי המדרש: "אַדְמוֹנִי – סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בראשית רבה ס"ג, ח) תוספת הבאה להצדיק את המשך הסיפור בדבר גורלו המר של עשו, אלא שאין זה פשט המקרא.

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

על יעקוב לא נמסרים שום פרטים גופניים. הוא נולד שני, אחרי עשו ואחז בעקבו של אחיו, כלומר הם נולדו אחד אחרי השני באותה לידה. שמו יעקב נגזר מהמילה עקב ומהשורש ע.ק.ב שיש לו כמה וכמה משמעויות. עָקֹב הוא עקלקל, מסובך, מפותל או עקום. עָקֵב הוא החלק האחורי הבולט של הרגל. לעקוב משמעו גם לשקר וגם ללכת בעקבותיו של אדם אחר. יעקב נקרא על שם המשמעות השנייה אולם גורלו נקשר במשמעות הראשונה. כדי להבין את הדימוי כדאי לזכור את דברי הנביא ישעיהו ‘וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר’.

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

חיי תאומים היו מורכבים מאז ומתמיד, שכן אין הם גדלים ככל ילד בכור אחר אל מול הוריהם בלבד, אלא הם גדלים גם אחד לנוכח רעהו. יש הבדל בין תאומים זהים, הרואים את עצמם בפני אחיהם התאום, ובין תאומים שונים. שניהם אינם זוכים בהכרח לאהבה שווה כי כל הורה עשוי להעדיף ילד אחד מבין השניים. הקרבה והריחוק בין התאומים לבין עצמם וביניהם לבין הוריהם מועצמים.

עשו גדל והפך לאיש ציד, כלומר לאדם חזק ועצמאי חסר פחד, המצטיין בגבורה, איש שדה נושא נשק ובוטח בעצמו, שנסמך על כוחו הגופני, על תושייתו ועל התמצאותו במרחב, ואילו יעקב גדל בכיוון הפוך, הוא היה איש תם יושב אוהלים, מסתגר, תלותי ומכונס וקשור לדברים רוחניים מופשטים. המילה אוהל נקשרה במסורת היהודית לבית המדרש של שם ו עֵבר [מכאן שם בית הספר אהל שם] ויעקב נקשר עם לימוד של יושבי אוהל יודעי ספר, הנסמכים על שכלם ותבונתם, על זיכרונם ועל סמכותם הקשורה בבקיאות במסמכים כתובים, הנשמרים בתיבה בתוך האוהל, ולא על כוחם הגופני הנגלה בשדה. “ספר היובלים” המובא להלן מתאר באופן נוקב את ההבדל בין שני האחים התאומים בפרק י"ט ומציין בבירור למי נתונה אהדת המספר: “ויעקב תם וישר; ועשו אכזר ואיש שדה ושעיר. ויעקב דר באהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד מלחמה וכול מעשה אכזרי”

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

יצחק הוא אב ישיש שתאומיו נולדו כשהגיע לגיל שישים, אהבתו לבכורו היא אהבה התלויה בדבר. אם נניח שמדובר בבן צייד בן עשרים, הרי שיצחק בן שמונים, כוחו הגופני מתדלדל וכל חושיו מקשישים, מתרוששים והולכים, הוא הולך ודל, מאבד את עצמאותו וריבונותו ואת חדות חושיו, והישענותו על בנו הצייד גדלה והולכת, הוא מרגיש קרבה יתרה לבן שמביא לו מזון מן הציד, והוא אוהב אותו כִּי צַיִד בְּפִיו. ואילו רבקה יושבת האוהל, ככל הנשים בעת העתיקה, חשה קרבה גדולה יותר לבנה יושב האוהלים. אהבתה אליו אינה תלויה בדבר, אולם כאם לתאומים הצופייה הליכות ביתה ודואגת לילדיה, עליה לטכס עצה בשאלה המכרעת: מי מהשניים יהיה הבן היורש את הברכה ומי יהיה הבן היורש את המשך גורל המשפחה.

מכאן ואילך מתחיל הסיפור המגלה את נכלוליותו העקובה של יעקב ואת תככיו. כינויו כאיש תם אינו הולם את אישיותו ואת התנהגותו. יעקב ממתין להזדמנות מתאימה כדי לעקוב [לרמות] את אחיו ולרכוש במרמה את הבכורה השייכת לאחיו עשיו.

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה

כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.

אָדֹם הוא צבעו של הנזיד שהכין יעקב ממרק העדשים האדומות, אולם אֱדוֹם הוא שם משמות העמים הנקשרים באויביהם של בני ישראל. וכאמור לעיל במדרש: אַדְמוֹנִי – סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בראשית רבה ס"ג, ח).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.

יעקב איננו נותן לאחיו העייף מיום צייד, והרעב, כי היה רחוק מביתו וממזונו, לאכול מן הנזיד שבישל, אלא מתנה את מתן המזון בתנאי של מכירת הבכורה.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.

עשיו המותש והרעב, העייף והרוגז, מוותר על בכורתו ורק רוצה לאכול:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

יעקב התככן משְׁביע את אחיו הבכור על מכירת בכורתו לאחיו הצעיר, לפני שהוא משביע אותו אוכל, והוא מאכיל את אחיו הרעב רק אחרי הוויתור בשבועה על הבכורה. שבועה, שבע ושובע קשורים זה בזה בעברית מקראית.

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

הסיפור עובר עתה לאבי התאומים, ליצחק הישיש המתעוור והולך, הרעב, התלוי בציד שמביא לו בנו הבכור מן השדה.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם

וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.

יצחק פונה לגרר כדי למצוא מזון בזמן הרעב, בדרכו לרדת למצרים, שבה תמיד יש מזון כי אדמתה מושקית ממי הנילוס העולה על גדותיו בהפשרת השלגים בהרי אתיופיה, כשמי השלג הנמס נקווים באגמים הגדולים הנשפכים לנילוס, המשקה את השדות, וחקלאות הארץ היא חקלאות שלחין ולא ממי גשם, כמו כל מקום שיש בו חקלאות בעל התלויה בבעל הגשם.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

אלוהים נגלה אל יצחק ואומר לו שלא ירד למצרים אלא יישאר לגור במקום שאלוהים יפקוד עליו. הפיתוי לשוב מהנגב היבש למצרים, ארץ היאור, ארץ הנילוס שופע המים, ארץ השובע הנודעת שחקלאותה היא חקלאות שלחין, התלויה כאמור בגאות נהר הנילוס, התלוי בהפשרת השלגים בהרי אתיופיה, שם מקורות הנילוס, חוזר ונשנה בחומש ומופנה ליושבי הנגב הצחיח וסְפר המדבר שאין בהם מים והאדם צריך לחפור בהם בארות כדי שיוכל לחיות, ואם יש בהם חקלאות היא תמיד חקלאות בעל, התלויה בגשם ומטר, ביורה ומלקוש שממטיר בעל הגשם האלוהי. העברית שומרת מילים נרדפות רבות לגשם, כמידת התלות המוחלטת בו לכל יבולי הארץ הצחיחה המועדת לבצורת.

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה

וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

השורש ב.ר.ך במילה ברכה ובהטיותיה השונות, התלויה תמיד בברכה אלוהית, ברכת שדיים ורחם או ברכת טל ומטר, או ברכת שבעת המינים בהם התברכה הארץ המובטחת, חוזר ונשנה שלושים פעם בפרשה זו!. ארץ סְפר המדבר איננה נראית ברוכה בצחיחותה למראה עיני אדם, אבל היא מובטחת בברכה אלוהית כמקור שפע, חיים וברכה בסיפור המקראי, הקושר במורכבות מופלאה בין שבעה לשבועה וברית ובין שבעה לברכה ולשובע ובין שמירת מצוות, מוסר, חוק ומשפט, לברכת שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם התלויים בירידת הגשם משמים בעתו, שבעה מינים הצומחים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, כמקובל בספירת החודשים במקרא בשנה שראשיתה בניסן (שמות י"ב ב) במועדים קצובים וידועים מראש.

יצחק נולד בחג השבועות, מלשון שבע ומלשון שבועה, ברית שובע וברכה, במחצית החודש השלישי, המועד העתיק של החג המקודש, החג הכוהני המרכזי, הנודע כחג הביכורים, חג ביכורי קציר חיטים, חג המרכבה וחג המלאכים, חג מעמד סיני וחג מתן תורה, לדברי ספר היובלים, כביטוי לברכה האלוהית הנצחית הקשורה בשבועה ובברית, בגשם ובשפע, בזרע ובשובע, בעדות ובמועד.

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

אלוהים מזכיר ליצחק את השבועה שנשבע לאברהם כשהבטיח את הארץ לו ולזרעו אחריו, הבטחה הקשורה בשבועה, בברכה ובברית ובשמירת המצוות החוקים והתורה, המבטיחים כולם ברכה, זרע, נצחיות, פריון, שגשוג, תולדות והמשכיות, בזיקה לשמירת המצוות והחוקים עליהם הצטווה אברהם. יש לתת את הדעת על כך שמִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי בפסוק לעיל, נודעת כבר מימי אברהם ויצחק ולא רק מימי משה ומעמד סיני. “ספר היובלים” מטעים עובדה זו וכורך את שבעת מועדי ה' בחיי האבות בספר בראשית, ולא כמקובל מספר שמות ויקרא ואילך.

וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.

יצחק נענה לדברי האל ונשאר בארץ הנגב.

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא

כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם

עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

אברהם כזכור אמר על שרה, שהייתה אחותו בת אביו, שהיא אחותו ולא אשתו, כדי שהמצרים לא יהרגוהו ויחטפו את אשתו. ויצחק עושה כמעשה אביו ואומר על אשת נעוריו, רבקה טובת המראה, הנחשקת בידי אנשי גרר, שהיא אחותו ולא אשתו. הוא הניח שיהרגו אותו כדי לזכות בה, כפי שהניסיון לימד אותו ואת אביו באשר למנהגי בני האזור.

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן

וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

אבימלך מלך פלישתים הסיק ממראה עיניו שיצחק ורבקה אינם אח ואחות אלא בעל ואשתו. המילה מצחק בהקשרה הנוכחי, מזכירה לנו ששרה גרשה את הגר כשראתה שישמעאל מצחק עם יצחק

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא

וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ.

אבימלך מאשים את יצחק באמירת דבר שקר בענייני אישות, שעלול היה לגרום לאסון כבד. משכב עם אישה נשואה בבלי דעת, מתוך הנחה שהיא פנויה, נחשב לחטא המטמא את העיר ומביא עליה עונש ומארה. לעומת זאת, הריגת בעל בגלל הרצון לחמוס את אשתו ולאנסה, כנראה נחשבו קלי ערך, כי בסדר הפטריארכלי זכות הגברים לאלימות ולאונס בהקשרים רבים ושונים, הייתה מובנת מאליה.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם.

וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת.

יצחק ורבקה זוכים להגנה מלכותית. יש חשיבות רבה להגנה זו בעולם שבו את יצחק רצו להרוג ואת רבקה רצו לחטוף, לשבות ולאנוס, כפי שהיו הדברים גם בימי אברהם ושרי.

יצחק הזוכה להגנת המלך זוכה גם בברכה אלוהית וכל מעשה ידיו מבורך ומצליח בידו.

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה.

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד.

וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

יצחק זרע באדמה מדברית, מדבר גרר, בשנה שחונה, שנת רעב ושנת בצורת, והיבול הרב שזכה לו, הפתיע אותו ואת סובביו. מאה שערים יכולים להתבאר הן על פי המילה שיעור, כמות, אמת מידה, כלומר האדמה הניבה פי מאה ממה ששיער הזורע, הן על פי המילה שעורים מלשון שעורה, הראשון בשבעת המינים, שהצמיח יבול בלתי צפוי בשיבולים גדושות גרעינים. כידוע לכל, פעמים רבות כל הצלחה אנושית ברוח או בחומר, או כל ברכה אלוהית בעולם הנראה או בעולם הסמוי מן העין, בכל מקום ובכל זמן, מעוררת מעט מאוד שמחה אצל אלה שלא זכו לה, וגורמת מאז ומתמיד, מימי קין והבל, הרבה מאוד תסכול, טינה מרה וקנאה עזה, שנאה, תככים ומזימות אפלות, זדון ורוע לב, התאכזרות והתנכלות. לא לחינם נודעת ממרת חכמים: “אמר ר' יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין” (תענית ח:) הקשורה לדבריו הנכוחים של המדרש: “הלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמדה ובמנין” (בראשית רבה סד ו).

הפלשתים בגרר, שם יושב יצחק, מקנאים בהצלחתו ובעושרו, הנמדדים במאה שערים או בברכה אלוהית, ומחפשים דרך לפגוע בו. מים הם המשאב היקר ביותר בארץ הנגב מלבד צל.

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

הפלשתים סותמים את הבארות שחפרו עבדי אברהם ויצחק, מהם שאבו הרועים להשקות את הצאן ומהם שאבה משפחת יצחק את מימיה ואת עושרה הרב. לא לחינם ידוע הביטוי ‘מים חיים’, ללא מים אין חיים לאדם או לבהמה, לחי ולצומח, ובארץ שיש בה בצורת לעתים מזומנות, אין בה גשם חודשים ארוכים, ואין בה נהרות שופעים שיש בהם זרימה קבועה ממעיינות ומקווי מים, בארות מים הן תנאי החיים של כל החי, הצומח והאדם.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

הקנאה מוצאת מקום גם בחצר המלכות ומלך גרר מבקש מיצחק שיעזוב את מקום שבתו בארצו

יצחק עוזב את ארץ גרר והולך לו לנחל גרר, אך הוא ממשיך במלאכת חפירת בארות המים.

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם.

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

כאמור, מי באר היו תנאי החיים במדבר צין ובמדבר גרר ובמדבר יהודה

והרועים השונים נאבקו על בארות המים ורבו עליהן.

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם

וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.

עושק, שטנה וריב היו נחלתם של הזרים הנוודים הגרים בארץ גרר, בזיקה לאימת הצמא והרעב והמוות, מזה ולברכת הרוויה והשובע המובטחת לגר בקרבת עינות מים, בארות, אגמים ונהרות, מזה. כדאי להזכיר ששלוש הדתות המונותאיסטיות נוצרו בזיקה למדבר ולא לאירופה ברוכת המים, אלוהי ישראל התגלה בהר סיני במדבר, אלוהים התגלה לאליהו במדבר, ראשוני הנצרות נקשרו בחיים במדבר, שם גר יוחנן המטביל, ושם הוקמו המנזרים הראשונים (מר־סבא, סנטה קתרינה ועוד) והאסלאם צמח במדבריות ערב.

במקום שיש מים חיים נובעים וזורמים ונגישים בשפע ויש צמחיית יער עבותה, כרי דשא ועצי פרי, צל ועצים ושיחים ושרכים, יש הרבה פחות צורך לקוות, לייחל ולהתפלל לברכת הגשם משמים או לברכת מי באר ויש הרבה פחות פחד מסכנת רעב ובצורת. ואילו במקום צחיח, במדבר ישימון, בספר המדבר, ארץ צייה, או בסף המדבר, המקום שארץ ישראל נמצאת בו, יש צורך בחזון ותקווה, בנבואה ובהשראה או בדמיון יוצר, ביוזמה, בהתארגנות בתקווה ובתפילה לאל המעניק מים חיים וברכת חיים, כדי לקיים חיי יחיד וקהילה ולהבטיח רציפות של חיים, פריון, המשכיות, שגשוג, מזרע וברכה, שלום, שלווה ושמחה, הקשורים בשבועה ובברית, בברכה ובחלום, בחוק וצדק, במשפט ומוסר, באחריות ושיתוף, בקהילה ובעם. לא לחינם חוזרים במקרא פסוקים האומרים בשם האל שאלה שישמרו את משמרת חוקיו ומצוותיו, משפטיו ותורותיו, שבתותיו ומועדיו וישבתו במחזורים נצחיים קבועים של מועדי דרור, מדי שבע בשבתות, שמיטות ויובלים ולא יעבדו בשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, יזכו לכך שיחיו בזמן ומקום שבו יצמחו ויבשילו כל שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת מועדי ה‘. התנאי לכך נאמר במפורש בפרשת בחוקותי, בספר ויקרא כ"ו אחרי פירוט מועדי ה’ בפרקים כ“ג ו־כ”ה בספר ויקרא [אם] אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד מועדי תשמורו..]: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. (ויקרא כ"ו).

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה

קסנופוביה היא שנאת זרים או שטנה כלפי הזר והאחר המתויג כאויב המאיים על היחד השבטי, העדתי, הדתי, הגזעי או הלאומי. זו אחת מהתכונות העתיקות ביותר המאפיינות את המין האנושי ומזהות את בני האדם בכל מקום. ראשיתה תמיד בגיבוש ייחוד שבטי או לאומי או עדתי או גזעי או דתי על ידי היבדלות לעומתית של אנחנו וצרינו, מקומיים וזרים, הטובים והרעים, תושבי קבע ופולשים נוודים, מי לנו ומי לצרינו, המשכה בחשד כלפי הזר, השונה במראהו או במנהגיו, במאכליו ובאורחותיו, בדתו, בתרבותו ובלשונו והוצאתו מהכלל האנושי, שראשיתה באי־אמון, בחרדה, בטינה, בתיוג, בהאשמות שווא, בשנאה עזה ובקנאה עזה ממנה, המשכה בדרך כלל בהגדרת הזר כמיותר, אשם, חשוד, שנוא, נבדל, אחר, טמא, כופר, מאיים, בוגד ומזיק, ואחריתה בהכפשה ועלילות שווא, ברדיפה, בגירוש, בכיליון ובהשמדה. השאיפה לטיהור הארץ מזרים שונים ומאיימים, שנואים ומפחידים, מלווה את המין האנושי מהעת העתיקה ועד היום. קסנופוביה הוא שמה היווני של שנאת זרים.

הזר, יהא מי שיהא, הוא זה שמעצם זרותו הלאומית, שונותו הדתית, אחרותו הגזעית או שונותו החזותית, התרבותית ונבדלותו הלשונית, או האופנתית, מעורר תמיד חשד, פחד, שנאה, קנאה ועוינות. הנוודות המאפיינת אותו, מפחידה מאיימת על יושבי הקבע, זרותו הנחזית לעין מאיימת על המוסכם והרווח והשגור. היחס העוין לפליטי הרעב והמלחמות, כאז כן היום, והיחס השלילי למהגרי העבודה בכל העולם המוגדרים כמסתננים וכפליטים לא חוקיים, מיטיב להמחיש קסנופוביה עתיקה זו.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת

וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע.

באר שבע קשורה בשבועה ובברית ובספירה שביעונית, מאז ימי אברהם וחפירת שבע הבארות

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

אלוהים שב ומתגלה ליצחק בזכות אברהם אביו, מזכיר את שבועתו ובריתו עם אברהם אבי יצחק, מחזק את ידיו ומאמץ את לבו ומבטיח לו את הברכה.

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.

יצחק מציין את ההתגלות האלוהית אליו ואת הכרת תודתו על ההבטחה הכרוכה בה לו ולזרעו, בבניית מזבח, לפני שהוא מתיישב בבאר שבע וחופר בה באר. גם אברהם בנה מזבח במקום זה וגם הוא חפר בארות.

וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם.

יצחק מיטיב להגדיר את המציאות.

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ.

אָלָה היא שבועה הנחתמת בקללה והיא מילה נרדפת לברית. אָלָה היא גם מילה נרדפת לקללה. כלומר, כאן מדובר בשבועה באיום של קללה כדי לקיים את הברית.

אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהוָה. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

יצחק אינו נוטר ונוקם ומקבל בסבר פנים יפות את אלה שעשו עמו רעה תחת טובה. הוא מיטיב לדעת שהוא בן מיעוט זר וחלש, לעומת קבוצת הרוב העוינת וברור לו שמוטב להתפייס ולסלוח ולכרות בריתות ולקיים שבועות, מאשר להאבק מאבק חסר סיכוי בין מיעוט זר לרוב אוטוטקטוני שליט.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם.

וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

המים ובאר המים החיים והשבועה והברית והמספר שבע הקשור לשבועה ולברית, מאז הפרק הראשון של ספר בראשית, קשורים כולם בחיי בני משפחת אברהם.

הפרשה עוברת לתולדות עשיו

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.

עשיו כיצחק אביו נישא בגיל ארבעים. נשותיו הן מבנות חת, כלומר מבני הכנענים המקוללים מאז פרשת נוח, הכוללים את החיוי והיבוסי, החיתי והפריזי והגרגשי משבעת עממי כנען שאברהם אסר על בנו להתחתן בהם, כששלח את עבדו להביא לבנו יצחק כלה ממשפחתו מארם.

וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

הנשים החתיות שעשיו נשא, שמקורן בשבט הכנעני המקולל בעבדות עולם מימי נוח (‘ארור כנען עבד עבדים יהא לאחיו’), הרעימו את אביו ואמו, שבאו ממשפחה מבורכת שמוצאה מבני שם שמקורם בארם נהריים. הם רצו שינהג כמסורת המשפחה ויינשא לנשים מבני שם המבורך ולא מבני כנען המקולל. יתכן שרבקה טיכסה עצה בשלב זה שהסב לה מורת רוח, איך לנקום בבנה שסרב לעשות כמצוות הוריו באשר לנישואין אסורים עם בנות הארץ.

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.

יצחק בשנות השמונים לחייו, חושיו מתעממים ועיניו כהו. לא היו אז משקפיים והזקנה הכרוכה בהתרוששות הגוף וחושיו, ביניהם בהיחלשות הראייה, הייתה קשה למי שכהו עיניו. יצחק פירש את העיוורון שירד עליו כקרבה לקץ חייו ורצה לערוך את ענייניו המשפחתיים כסדרם ולברך את בכורו חביבו לפני מותו. יש לתת את הדעת על המילה הנני בסוף הפסוק הזכורה לנו מהדיאלוג מכמיר הלב בין הבן לאביו בסיפור העקדה “וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי” שבו הבן אינו יודע מה בלב אביו המתכוון להעלותו לעולה. מילה זו תשוב ותחזור בפרק ברגעי משבר ואסון.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי.

וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [צָיִד].

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

יצחק ביקש לערוך כרה ומטעמים מהציד שצד בנו הבכור עשו כדי לערוך טקס שבו יזכה לברך אותו. אולם תכניותיו השתבשו כי אשתו שהאזינה לדבריו מבעד ליריעת האוהל, תכננה תכניות אחרות וטכססה טכסיסי עושק ומרמה ביחס לבעלה הישיש העיוור שאינו רואה בזקנתו ולבנה הבכור הנאמן לאביו, שאינו מבין את המתרחש ואיננו מרחיק ראות, לעומת אחיו שעיניו פקוחות לכל הזדמנות הנקרית על דרכו

עשו חוזר ומוצג כבנו של יצחק, בעוד שיעקב מוצג כבנה של רבקה. למרות העובדה ששניהם תאומיה ושניהם בניו במידה שווה.

*

וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.

הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.

אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.

הפרט שנודע לנו בזמן לידתו של עשו שהוא אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר הופך כאן למבחן זיהוי, הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.

וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי.

רבקה העריכה בתבונתה מרחיקת הראות והמתאכזרת את משקלם הסגולי של שני בניה התאומים. היא תלתה את תקוות המשכיות המשפחה והמשכיות הברכה בבנה השני יעקב, יושב האוהלים, ולא בבנה הראשון, עשיו איש הציד ואיש השדה. רבקה החליטה ביוזמתה לשנות את פני ההיסטוריה בכל הנוגע להשגת ברכת האב הבא בימים, ומוכנה בערוב ימיה לבגוד בבן זוגה המתעוור והולך, להוליך אותו שולל ולרמות אותו במזיד, ולבגוד בבנו האהוב של יצחק, עֵשָׂו, הבן הפחות אהוב עליה, הנושא נשים מבני חת בניגוד לרצונה, ולקבל עליה את הקללה עבור בנה האהוב, יעקב.

וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת

וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.

בשפה העברית קיים קשר מוזר בין בגד לבגידה ובין מעיל למעילה. יש הקוראים את המילה הַחֲמֻדֹת מלשון החמוצות מדם, כי עשיו היה צייד שופך דמן של חיות.

וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.

וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.

רבקה בת בתואל, אחות לבן הארמי, אם התאומים, מתנכלת לבן זוגה ולאחד משני בניה, זוממת ומטכסת עצה רעה שבה בן אחד יגזול את חלקו של בנה האחר, אולי כי היא זוכרת את דבר אלוהים בראשית הפרשה, שבה נאמר לה ‘ורב יעבוד צעיר’, ובנה הצעיר ממלא אחר דבריה, מתעתע באביו ומרמה אותו וגוזל את הבכורה מאחיו.

השקר, העקבה, הגנבה, המרמה, הפרת האמונים, הולכת שולל, התחפושת והתעתוע ילוו מכאן ואילך את יעקב כל ימי חייו (“מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי”, הוא אומר בסוף ימיו לפרעה, בראשית מ"ז ט), כי ברגע שאדם, כל אדם, איש או אישה, הורה או ילד, אח או אחות, בוחר בדרך רעה זו של הפרת אמונים, שקר ומרמה, עקבה ותעתוע, קשירת קשר ובגידה, גזל וגניבה, הוא תמיד משלם עליה מחיר כבד, במוקדם או במאוחר, כל ימי חייו. הבן שבגד באמון שאביו רחש לו, נטש את אביו הזקן העיוור והוליך אותו שולל, יינטש בידי עשרת ילדיו שירמו אותו, יבגדו בו ויתאכזרו אליו. כל מה שהוא עשה בחטאו ובהתנכלותו לאביו העיוור ולאחיו התם, החף מכל פשע, יחזור אליו כסבל מכופל כפל כפליים במרמה שרוב בניו ירמו אותו, בבגידה שיבגדו בו, ביחס לשטנה כלפי אחיהם הקטן היתום האהוב, מעורר הקנאה והשנאה, בשקר שישקרו לו על בנו המת שהוא חי למעשה, שקר שיהפוך אותו לאב שכול ומיוסר המתייסר בבלי דעת על בנו המת לכאורה (טרוף טורף יוסף) וחי למעשה במצרים כנסיך בארמון פרעה. על כל חטא שיעקב חטא לאביו העיוור שאליו התאכזר ובו תעתע ולאחיו שאותו עקב וגזל ורימה, הוא מתייסר כאמור בייסורים כפולים ומכופלים, הקשורים במרמת בניו כלפיו ובבגידתם באביהם ובאחיהם. שימו לב למילה הנני הזכורה לנו מהדיאלוג הקודם בפרשת העקדה בין בן שואל שאינו יודע מה זומם אביו, לאב כל יודע: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. להלן הפסוק בו הבן חורש המזימות מתעתע באביו העיוור:

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי

קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא.

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ.

וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי.

וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי

וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי.

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ

וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים

הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ

אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

* ברכה זו שניתנה בפי אב חשדן מהסס, השב ובודק בחושיו הנותרים, אם אכן עֵשָׂו בכורו הוא זה הניצב בפניו, כשאיננו יכול לראות, אבל הוא יכול להריח, למשש ולשמוע, ברכה שנגזלה במרמה ובהפרת אמונים, מסתיימת באקורד טראגי נורא:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר

מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד

וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.

וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם

אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי

וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

פסוקים נוראים אלה, המשקפים את סגולתו של המספר המקראי להביע עולם ומלואו במחשבה ובמעשה, בדיבור וברגש, בסגנון גבישי צלול בהיר ותמציתי שאין שני לו, ולתאר מנעד רגשי נורא בקומץ משפטים, בפסוקים המלמדים על הזוועה המתעוררת בלב המברך, אשר רומה ונבגד והולך שולל בידי בנו הצעיר, וגזל את ברכת בנו הבכור, ואת גודל הכאב והעלבון והזעם בפיו של האח הנגזל, הכורך את שם אחיו הרמאי הגזלן והשקרן במילה עקוב פתלתל, סבוך ועקום, קבעו את גורלנו כבני יעקב או בני ישראל לאורך אלפי שנים.

יהודים בני יעקב או עברים בני ישראל, נחשבו לרמאים וגזלנים, לבוגדים ולשקרנים, למתעתעים, עושקים וגנבים, מאז ומעולם, והמילה יודאס או ג’ודאס במילון האנגלי או הלטיני או היווני או ז’יד במילון האירופאי־הסלאבי, או קייק, שם ליהודי באנגלית, שקולה לבוגד, שקרן ורמאי: perfidies Judaeis (perfidious Jews) – יהודים בעולם דובר האנגלית או בשפות המבוססות על הדקדוק הלטיני נמנעים מלקרוא לבנם יהודה מסיבה זו. קוראי החומש בני עמים אחרים בכל תרגומיו, חזרו והזכירו ליהודים בני יעקב או בני ישראל מארץ יהודה, את מעשה אביהם הקדמון. אין תשובה ראויה לאשמה כבדה זו בשל חטאים אלה. אבל כאמור לעיל, חיי יעקב מכאן ואילך, יעמדו תמיד בסימן עונש מייסר חוזר ונשנה על חטא בגידתו באביו המרומה, ויעמדו תמיד בסימן סבל שאין לו שיעור, הקשור בחייו כאדם שרוב בניו מרמים אותו לאורך רוב חייו המרים והרעים, ובחייו כאדם מפוחד מפני אחיו השוטם וכאיש בורח ונרדף, שחותנו רימה אותו, נשותיו תעתעו בו וילדיו בגדו בו, נקמו בו והתאכזרו אליו, בשל חטאו הזדוני לאביו סמוי העיניים כששאף להשיג במרמה את הבכורה ואת הברכה.

וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו

הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ

וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים

וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו

וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.

יצחק הדל ממעש באחרית ימיו, הזקן העיוור, הישיש העלוב חדל האישים, התשוש הבא בימים, המרושש מכל תבונה ושיקול דעת, ממעמד וסמכות, שאשתו מתעתעת בו ובנו מתנכל לו, הזקן, סמוי העיניים, המרומה, הנבגד, החרד והכואב, אינו יודע מה יעשה, כי את כל אשר היה לו העניק לבנו הצעיר במקום לבנו הבכור.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו

הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי

בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

בכיו של עֵשָׂו המודר מהבכורה, מהברכה ומהירושה, מאהבת אמו ומאהבת אחיו, מלווה אותנו לאורך שנים ומהדהד גם את בכיה של הגר, אמו של ישמעאל, דודו, המגורש, המודר והמקולל. שניהם נענשו על לא עוול בכפם, שניהם גורשו למדבר לחיות על חרבם. שניהם התחתנו בבניהם ובבנותיהם אלה באלה וטיפחו קנאה עזה, שנאה מרה ומשטמה כנגד קרובי משפחתם המברכים והמבורכים שהוריהם האכזריים התנכלו להם על לא עוול בכפם, גזלו את בכורתם, ועשו להם עוול נורא על לא חטא בידיהם. את מחיר ההתנכלות, התעתוע, הזדון והמרמה, העוול, החטא, הבכי, השקר, הפרת האמון וכפיות הטובה, של אלה שמצאו את עצמם מגורשים אל המדבר כדי לחיות על החרב והדם, אנו מכירים היטב לאורך ההיסטוריה, מאז ועד ימינו.

אזכיר עובדה נשכחת: איש לא קרא לבנו עֵשָׂו בעם היהודי, שהשם יעקב מאוד נפוץ בו, ורק שני אנשים התעניינו באמת במר גורלו של עֵשָׂו. הראשון היה יעקב פראנק (1726–1791), נביא השקר השבתאי במאה השמונה־עשרה שפעל בממלכת פולין־ליטא, בטורקיה, בגרמניה ובצ’כוסלובקיה, מנהיג אנארכיסטי אנטינומיסטי שאלפי יהודים הלכו בעקבותיו כשבחר להמיר את דתו כדי ללמד לקח את רודפיו הרבנים שגזרו עליו נידוי ומוות בשריפה בידי הכנסייה הקתולית!. יעקב פראנק שהזדהה בכל לבו עם עֵשָׂו המודח, כי גם הוא היה אדם שהודח לשולי החברה בשל נסיבות הולדתו וחייו, קרא לדרכו ‘הדרך אל עשיו’ בספר “דברי האדון” [עליו כתבתי בהרחבה במאמר הנמצא ברשת בערך יעקב פראנק בוויקיפדיה, בקישורים החיצוניים]. והשני הוא הסופר העברי בן זמננו, מאיר שלו אשר קרא לספרו “עֵשָׂו”, וסיפר מחדש בספרו הנפלא את סיפור שני האחים. גם יעקב פראנק חזר וסיפר את סיפור יעקב ואת סיפור עשיו מתוך הזדהות עמוקה.

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.

ברכת יצחק קשה מאוד, הוא מברך את בנו שיחיה על חרבו וישתעבד לאחיו ומבטיח לו שיהיה רגע שטיבו אינו ברור – כַּאֲשֶׁר תָּרִיד – [תרצה. בערבית המלה אראדה פירושה רצון והפועל תריד פרושו תרצה] שיפרוק את שעבודו מעליו. הפסוק ‘הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?’, מהדהד בקול ענות מאז ועד היום.

האחים התאומים חוזרים למצב הראשיתי של אח רוצח ואח נרצח, כבימי קין והבל. אלא שהבל לא עשה לקין מאומה ואילו כאן יעקב האיש התם יושב האוהלים רימה את אחיו איש השדה וגזל את ברכתו. עשו הנעשק, השוטם והשונא, רוצה להרוג את אחיו התאום יעקב.

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו

הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.

*

“ספר היובלים” מציין שהוגד לרבקה בחלום על כוונתו של עשו בנה הבכור כנגד יעקב בנה הצעיר. היא מטכסת עצה כיצד להציל את בנה האהוב ומחזירה אותו לחיק משפחתה בחרן.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה.

וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.

עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ

וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד.

*

בעל “ספר היובלים”, המשכתב את בראשית כ“ז, מ”ב–מ"ה, כותב: “ויוגד לרבקה בחלום את דברי עשו בנה הגדול ותשלח רבקה ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה שמע בקולי קום וברח אל לבן אחי וישבת עמו ימים אחדים עד שוב חמת אחיך ועברה חמתו ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם” (היובלים כ"ז, א–ג). הידיעה שנודעה לרבקה בחלום בדבר כוונת הזדון הנסתרת של עשו להרוג את יעקב, שעליה נאמר בבראשית: ‘ויאמר עשו בלבו’ (שם כ“ז, מ”א), היא המצדיקה לדברי בעל “ספר היובלים” את המרמה שנקטה כלפי יצחק בעלה, שאהב את עשו, לשם הצלת יעקב האהוב על אמו, אשר תואר קודם לכן במשפט המפתח, הקודם לתיאור יחסה השונה של האם לבניה התאומים: ‘ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד קרב וכל מעשיו גאווה’ (שם יט, יד). “ספר היובלים” מעצים את דמותה של רבקה כמשנה באהבתה ובתבונתה חסרת הרחמים (העדפת אח תאום אחד על משנהו) את פני ההיסטוריה. רבקה פועלת בכל הנוגע להעדפת יעקב ולדחיקתו של עֵשָׂו, מתוקף היותה בת בריתו של אברהם, בעל החלומות, שזכה לברכת אלוהים ולהבטחתו הנצחית בדבר זרעו במחיר ההתבדלות מהגויים ומתרבותם האלילית:

על שני אחים תאומים הרוצים להרוג איש את רעהו, מימי קין והבל ומימי עשיו ויעקב, כתב אלתרמן את שירו הנפלא “אגרת”

*

אִגֶּרֶת / נתן אלתרמן

לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִי, אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.

כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.

כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָׂדֶה.

[…]

אֶל עֵץ כָּבֵד, אֵלִי, תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת.

תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט

רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת,

אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט.

*

*

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת

אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

רבקה המתעתעת בבן זוגה סמוי העיניים, מזכירה ליצחק את האיסור בדבר הנישואין עם בנות הארץ ממוצא כנעני ארור ומקולל, ומביאה את האב העיוור לצוות על בנו התככן שלא לקחת אישה מבנות כנען, אלא לומר לו שעליו לשוב לחרן ולקחת לו לאישה אחת מבנות אחיה לבן בן בתואל, מבני שם המבורך ולא מצאצאי חם המקולל. כלומר לשאת לאישה את בת דודו מצד אמו.

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.

וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.

וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.

*

ספר היובלים מוסיף:

“וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב. ויהי אחרי אשר קם יעקב ללכת פדנה ארם ויתעצב רוח רבקה אחרי לכת בנה ותבך. ויאמר יצחק אל רבקה: אחותי אל תבכי על אודות יעקב בני כי בשלום ילך ובשלום ישוב. אל עליון ישמרנו מכל רע ויהיה עמו כי לא יעזבהו כל ימי חייו. כי ראיתי כי יצליח ה' את דרכיו בכל אשר ילך עד שובו אלינו בשלום וראינוהו בשלום. אל תראי בעבורו אחותי כי ישרה דרכו ואיש תמים ונאמן הוא ולא יאבד, אל תבכי” (היובלים כז, יג–יח).

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם.

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

עשיו לוקח לו לאישה את מחלת בת ישמעאל דודו, אחי אביו, כשם שיעקב הולך לקחת לו לאישה את בת דודו מצד אמו. נביות הוא בנו של ישמעאל ומחלת היא אחותו. ספר היובלים מספר ששמו של נביות שנולד לישמעאל ולאשה מבנות מצרים שהשיאה לו אמו הגר, ננגזר מהפסוק “כי אמרה נבע יה לי בקוראי אליו”. (היובלים יז 14).

פרשה זו, שהמילה ברכה חוזרת בה בהטיות שונות שלושים פעם, קשה מאוד בכל הנוגע לכוונותיהם ולהכרעותיהם המוסריות ולהתנהגותם של אבותינו ואימהותינו שהטילו קללה על צאצאיהם ולא ברכה. אבל היא מלמדת אותנו שאין אדם שלא יחטא בשוגג או במזיד ואין אבות אומה או אימהות אומה שפטרו את עצמם מחטאים אנושיים קשים ביותר. יתר על כן היא חלק מסיפור הרקע הגדול של ספר בראשית המלמד את האדם שיצר לב האדם רע מנעוריו, שהוא מועד לכל חטא בתחום המשפחה ומחוצה לו, ועל כן הוא זקוק לחוק אלוהי ברור ולסמכות עליונה החורגת מעולם האדם, בכל הנוגע למצפון ולמוסר, לחיים ולמוות, לאסור ולמותר, לראוי ולפסול, לטוב ולרע, למבורך ולמקולל, כי האדם אינו יכול אף פעם להוות מקור מוסר בלעדי לעצמו או מקור חוק מגביל לעצמו, כשהדברים נוגעים בו ובטובתו, בבכורתו ובמורשתו, בחלקו ובירושתו.

גרשם שלום, חוקר הקבלה והמשיחיות הנודע, ניסח כלל זה בראיון שנתן ל’שדמות' בשנת 1974: “אני בטוח שאין מוסר בעל משמעות פנימית, ללא יסוד דתי. אינני מאמין באוטונומיה המוחלטת של האדם, שהוא עושה את עצמו ושהעולם בורא את עצמו”. [הריאיון נדפס שנית בפתח ספר המאמרים של שלום שערך אברהם שפירא, “דברים בגו: פרקי מורשה ותחיה”. תל אביב: עם עובד, 1975]

“ספר היובלים” מספר בפרק י“ט את המסופר בספר בראשית בפרקים כ”ג–כ"ה. ומוסיף מידע שאיננו נמסר בנוסח בראשית. המחבר מוכיח שפשט הסיפור המקראי קשה מנשוא מבחינה מוסרית וחוקית ולכן הוא מקצין את אכזריותו של עשיו ואת צדקתו של יעקב ומוסיף את אברהם לסיפור כגיבור המתווה את השתלשלות ההיסטוריה ומכריע את השתלשלות הפרשה בתוקף ראייתו למרחוק:

" ובשבוע השישי בשנה השנייה ילדה רבקה ליצחק שני בנים, את יעקב ואת עשו [יש לשים לב שכאן יעקב נזכר לפני עשו]. ויעקב תם וישר; ועשו אכזר ואיש שדה ושעיר. ויעקב דר באהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד מלחמה וכול מעשה אכזרי. [גם אברהם למד ספר לפי היובלים י“א 16] ואברהם אוהב את יעקב ויצחק את עשו. וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע. ויקרא לרבקה ויצו אותה על יעקב כי ראה כי תאהב את יעקב הרבה מעשיו. ויאמר לה בתי שמרי את בני יעקב כי הוא יהיה תחתי על הארץ ולברכה בין בני האדם ולפאר ולכל זרע שם. כי ידעתי כי אותו יבחר אלוהים לו לעם סגולה מכול העמים אשר על פני האדמה. והנה יצחק בני הרבה לאהוב את עשו מיעקב ואני רואה אותך אוהבת את יעקב בצדק. הוסיפי עוד את טובך עליו ויהיו עיניך עליו באהבה כי הוא יהיה לנו לברכה על הארץ ומעתה ועד כול דורות עולם. יאמצו ידיך וישמח לבך בבנך יעקב כי אותו אוהב הרבה מכול בני כי יתברך לעולם וזרעו ימלא את כול הארץ. אם יוכל אדם למנות את עפר הארץ כך ימנה גם זרעו. וכל הברכה אשר ברכני אלוהים אותי ואת זרעי, ליעקב ולזרעו תהיה כל הימים. ובזרעו יתברך שמי ושם אבותיי, שם ונוח וחנוך ומהללאל ואנוש ושת ואדם. והם יהיו לאושי שמים ולמחזקי ארץ ולמחדשי כול המאורות אשר מעל לרקיע. ויקרא ליעקב לעיני רבקה אמו וינשקו ויברכו ויאמר. בני יעקב האהוב אשר אהבה נפשי. יברכך אלוהים ממעל הרקיע ויתן לך את כול הברכות אשר ברך את אדם ואת חנוך ואת נוח ואת שם וכול אשר הגיד לי וכול אשר אמר לתת לי ידבק בך ובזרעך עד עולם כימי השמים על הארץ. ולא ימשלו בך ובזרעך רוחות המשטמה להרחיקך מאחרי אלוהים אשר הוא אלוהיך מעתה ועד עולם. ויהיה לך ה' אלוהים אב ואתה בן בכור ולעם כול הימים. לך בני בשלום. ויצאו שניהם יחדיו מאצל אברהם. ורבקה היתה אוהבת את יעקב בכול לבה ובכול נפשה הרבה מעשו ויצחק היה אוהב את עשו הרבה מיעקב”.

[ספר היובלים, פרק י"ט, 13–31.]

[מהדורת כנה ורמן, ירושלים: יד יצחק בן צבי תשע"ה, עמ' 322–323.]

ספר היובלים פוסח על המרמה ועל התעתוע הן של רבקה כלפי יצחק וכלפי עֵשָׂו, הן של יעקב ביחס ליצחק ולעֵשָׂו. כאן אין בגידה ומרמה של אישה בבן זוגה ושל בן באביו ושל אח באחיו ושל אם בבנה, אלא יש כוונה מקודשת של אבי האומה הרואה למרחוק ובוחר בנכדו יעקב להמשיך את מורשתו בלי עוול ומרמה ובלי התנכלות ומשטמה, קנאה ושנאה.

*

ההפטרה לפרשה זו מצויה בספרו של הנביא הכהן מלאכי, בשני הפרקים הראשונים המתחילים כך:

מַשָּׂא דְבַר יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי.

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ

הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב.

וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.

כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְהוָה עַד עוֹלָם.

וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.

פרק ב

…הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ.

*

אסיים בקול נוסף על מעשיה של רבקה ועל הכרעתה כאם הבנים ביחס לבניה. כך כותבת המשוררת הירושלמית רבקה מרים

*

הִנֵּה יַעֲקֹב אַתָּה וְאַתָּה גַּם עֵשָׂו

רִבְקָה מַלְבִּישָׁה אֶת יַעֲקֹב בְּמִטְבַּח הַבַּיִת

בְּתַחְפֹּשֶׂת לֵיצָן, בִּבְגָדִים שֶׁל שׁוֹטֵר

פָּנִים רַבּוֹת פָּנֶיךָ, יֶלֶד, הִיא לוֹחֶשֶׁת, עַל רִבּוּי פָּנֶיךָ אַל תְּוַתֵּר

הִנֵּה יַעֲקֹב אַתָּה וְאַתָּה גַּם עֵשָׂו

הִיא מְלַחֶשֶׁת

כִּשְׁהִיא שֵׂעָר אַדְמוֹנִי מַדְבִּיקָה לִזְרוֹעׇיו –

אִם עֵץ שֶׁל זַיִת, לְמָשָׁל, תּוּכַל לִהְיוֹת, יַלְדִּי

וְגַם אֵזוֹב עַל הַקִּיר וְיַנְשׁוּף וּלְטָאָה וְשׁוֹר וְנָמֵר עַם וְגַם גְּדִי –

אָז תֵּיטִיב לִחְיוֹת אַף כְּשֶׁתַּרְחִיק מִמֶּנִּי לָלֶכֶת

גַּם כְּשֶׁיָּדְךָ הַזֹּאת הַקְּטַנָּה לֹא עוֹד תֹּאחַז בְּיָדִי

גַּם כְּשֶׁבְּלֵב שֶׁל מִדְבָּר אוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַיַּעַר

תִּוָּתֵר יְחִידִי.

רבקה מרים, באים בימים", כרמל ב־2009.