לא כקצף כי אם כאמץ לב נשמע קול בצלאל בקראו: את הכל נתתי והכל אתן, אך את כלי מלאכתי לא אתן, אף אם יקחו נשמתי במחירם – ובקראו כה הוסיף לשים כל מעינו באברי מכונה קטנה אשר אחז בידו ויניע את גלגליה פעם בכה ופעם בכה ויוסיף להתבונן בתנועתם ויהפכנה מצד אל צד ואצבעו שלח להניע את הגלגלים כאשר חדלו מהתנועע, וכמו אל המכונה הוסיף לדבר: האמנם אתן את כלי מלאכתי ואותך אשכיב למעצבה בפנת החדר, ואת תהי כנפל אשת, ובעת אשר אך אחת מעט והנך שלמה, וכמו רוח חיים יהיה באפך להניעך בלי חשך, ואת תנועעתי בלי חשך ובלי הרף, וכל רואיך ישתאו וכלם יאמרו, כי אין כיוצרך אשר ברא חדשה בארץ, ובעד כל יתד בקרבך נכונו לי האלפים ובעד כל גלגל רבו רבבות, האלפים והרבבות והכבוד והגדולה, הכל נכונו לנו, ראי בעיניך, מרים – קרא פתאם בקול ויקפוץ ממקומו ויתיצב הכן ואז נראתה קומתו כי גבהה היא ופניו כי דלים ורזים המה מאד ושערות הזקן אשר לא עלה עליהן תער זה שנים שלשה ירחים נראו כסירים סבוכים, ועיניו הכהות והשקועות בחוריהן הופיצו זיק אור כשביב אש כהה מתחת האפר אשר בין רגע ידעך ואיננו, כן הביט אך רגע במרים אשר קרא בשמה ובשלשת הפרחים אשר עטרו עליה ואשר הוסיפו לה לוית חן וכמו יד נעלמה נגעה בו ותושיבהו על כסאו בחזקה. וידיו אשר החזיקו זה עתה בהמכונה בכל מאמצי כחו, כמעט לנפול בהאחזו במשענה, כסו את פניו והאנחה אשר פרצה מלבו היתה כברק לפני הרעם, כי עד מהרה בא אף הוא, כי בהכותו כף אל כף קרא בקול מוזר מעט: אמנם כן, הנני משגע! –

מרים התחלחלה מעט ותחבק בעז אחד משלשת פרחיה אשר לשנים מהם היה מראה ילדות ולאחד מהמה תאר ילד בן שלש שנים, אשר עיניו שחורות ולחייו מלאות אך לא אדומות, ואחד הרופאים אשר ראה את הילד בחוץ האשים כרגע את אמו, כי תפנק את בשרו בממתקים ולא תשביע נפשו בבשר המרבה דם ויחרוץ משפט אשר לוא האכילה אותו אמו אך בשר ולא ממתקים כי אז היה הילד כסמל הבריאות, אך אחרי כל אלה דמות פרח נעים היה להילד, ובחבקה אותו אמו קראה מקרב לב: לא בצלאל! אל נא תדבר כאלה, כי למה זה תדאיב לבי עד מאד, אמנם ידעתי מכאובך כי איש אין בארץ אשר יכיר את גדלך, את חכמתך הרבה וכשרונך הנעלה ידעתי כי כן הוא, אבל הלמען הפתאים האלה תעזוב דעתך ואמץ לבך? אף עוד זאת ידעתי, מחמד לבי, כי נפשך תכסוף מאד להלבישני מחלצות ולהושיבני בהיכלי ענג ולתת מרכבות ועבדים לחפצי, ידעתי כל אלה, ואחשב זאת לך לאהבה ואכיר לך טובה כמו לוא כבר כל אלה מידך באו לי, אך אל נא תדכא רוחך, כי גם אני תקוה כי יבא יום אשר בו יודע גדלך על פני כל הארץ ומטוב לב תשחק לאלה הבוערים אשר אתם התהלכת והמה לא ידעו כי נשר בקן תרנגולים אוה מושב לו, אולם כגדלך בדעת כן יהי אמץ לבך לשאת את התלאה במנוחה, אל נא תרגז כי אם אראה לב רגז בך אז אמאס בחיים

– נפש טהורה, נפש נעלה! – קרא בצלאל וקולו הומך מאד, כמו לוא אחזו הדמעות דרך חדש ותלכנה לא דרך ארובות העינים כי אם אל הגרון מצאו מסלות ויצר המקום להקל בעבורן – וכל אשר אוסיף ראות טהר נפשך כן תשוח עלי נפשי עד מאד ואקוט בפני כל הרעה אשר הבאתי עליך. אמנם אני הכרעתי אותך ואת צאצאינו יחד, עתה אראה כי אך שטן המשחית קם בי להוליכני שולל, והוא נתן בי רוח גאה וגאון להתנשא בחזיונות הבל, הוא הסית לבי לבלע הון ולסור מדרך כל האדם אני הייתי בעוכריכם, הה! אשמתי ממני לא נכחדה – לוא התבונן בצלאל מאד כי אז אולי ראה כמו שחוק קל מרחף רגע קטן בין שפתי מרים, ומי יודע אם לא קרא הגות לבה בראותו זאת כמו מעל ספר: כבר שמעתי כאלה רבות, – כי אמנם אם כזרת חשב לו מרים ברגע ההוא לא יקרנה כל עון, כי אמנם כבר שמעה כאלה מפי אישה לא אחת ולא שתים, ואחרי כי לא אחת ולא שתים שמעה כזאת, הלא אות נאמן הוא כי לא נאמנים כל דבריו, כי לולא זאת כבר שב מהדרך אשר דרך עון יקרא לו. אולם גם זאת לא נכחדה ממנו, כי מקרב לב ידבר וכי נפשו תלהט להוציא דבר מפיו לפעולות ידים, אך תאוה עזה יוקדת בלבו, תאוה איומה ונוראה, אשר אכלה את שארו ולבבו ואת כספה ועדיה וכל כלי ביתם וכל אשר הביאה אתה בהיותה לו לאשה, ואשר גם עז בידה להכותו בשגעון, התאוה הזאת היא תסכסך חושיו ותתעהו מדרך ולא ידע בנפשו כי שאול צעדיו יתמוך, ומרים אשר תדע כל אלה, ואשר אהבתה לו גדולה וחזקה גם מעניה ומצוקותיה, היא רק תנוד לו אך לא תקצוף עליו, היא מאמצת חיל להביא אמץ בלבו לבל יאמר נואש כי אולי עוד ישוב ונחם מדרכו ויחד יראו באור חיים נעימים, כי על כן גם אם שחוק קל עבר על שפתיה בעת שמעה אמריו, בכל זאת הפיקו עיניה אהבה וחמלה רבה להאמלל אשר הניח ראשו על השלחן ויעצים עיניו כמו תרדמה נפלה עליו.

הילד אשר ישב בחיק מרים לטש עיניו הגדולות אל אמו בראותו את מעשה אביהו ויקרא: אמי, לחם! – למה זה שחקה מרים שנית? ולמה זה חבקה את הילד בכל עזוז אהבה בהוציאה פרור לחם מצלחתה ובתתה אותו אל הילד אשר בלי ספק לא ידע עוד להבדיל בין ממתקים ובין לחם יבש כי על כן היה כממתקים לחכו ויבלענו בעודו בכפו? – נפלא הוא לב האדם מאד ויש אשר לו לשמוח והוא ידכא ויש אשר לו להשבר והוא ירון ושמח, מרים שחקה על ערמת הילד! ואמנם מי יאמין כזאת כי בלב ילד בן שלש שנים תמצא ערמה משכנות, אבל מרים ראתה ותוכח כי אמנם כן הוא: מעת אשר החלו הילדים לבקש לחם ומעת אשר לפעמים ספרה להם ספור או הראתה להם מעשה שחוק למען ישכחו רגע את שאלתם, מני אז חשבה לפעמים את הלחם לעת אשר ישכב אישה לנוח בבאו עיף הביתה לעת הצהרים ויאמר כי כבר אכל בבית אחד מרעיו, ואז לא אצלה מהילדים את שאלתם, לבל יפריעו מנוחת אביהם, והילד הקטן הזה התבונן כי עת רצון היא העת אשר יישן אביו, כי על כן מהר לבקש לחם ברגע אשר הניח בצלאל את ראשו על השלחן. והיפלא איפו אם שחקה מרים לחכמת הילד אשר יבין מזמה? – האשגה, רופא חכם לב אם אומר כי שגית הפעם במשפטך, ושני הילד לא תקהינה בגלל הממתקים אשר תשביעהו אמו? –

בצלאל התעורר כמו מתרדמה ויאמר: איזה יום בחדש היום? –

– יום השלישי – ענתה מרים ותתאמץ להסתיר אנחה בקרבה, אך היא שגבה ממנה ותצא ממסגר.

– ומחר יום השלום בעד המעון! – קרא בצלאל. בפעם הזאת הודה בלי כל ספק גם כל שומע כי בינת האיש הזה הסתתרה, כי איך יכול לקרוא מעון לחור צר בחצר נתעב מאחרי אוצר הרפש על יד הארוה, ומי זה יבקש שלומים בעד שוחה משחתה כמה! הנשמע כזאת כי ישלם הגנב או השודד שלומים בעד החור בבית האסור, והוא לא יעלה צחנה ולא יגדל כל רמש כמו מעון בצלאל! אולם השומע והשופט כזאת אף הוא ישגה כמו הרופא, בחרצו משפט על הילד הן להגנב או השודד אף לחמו נתן, ועולליהם ישבעו לחם גם אם לא יעצמו הוריהם את עיניהם לישן ובטן בצלאל תחסר, כי שקר היה בפיו באמרו כי כבר האכיל בטנו לשבע כאשר כן בכזב סבבה אותו מרים באמרה כי לא תרעב, שקר היה בפי שניהם. ועתה יראו נא כל אוהבי מוסר אם לא צדק מטיף מוסר אחד אשר אמר כי בבית אשר האיש יכזב להאשה ולהפך, שם אין ברכה! – – –

התכסף נפשך, קורא, לדעת מי הוא בצלאל, זאת לא אדע, אך כי תחפוץ לדעת מי היא מרים אדע נאמנה, אולם היא אף כי תכזב לאישה בכל זאת אעיד עליה כי היא צנועה מאד ותמאן להודע אל איש בלתי אם גם אישה עמה, כי על כן עלי להציג אותם יחד לפניך.

כי עלם נעלה היה בצלאל כל עוד עלם היה, זאת הודה כל איש, גם מלבד מוריו אשר לא חשכו שפתותיהם מהביע כזאת בלי הפוגה, ובאמת כן היה ולא רק בעשר אבותיו קנה לו את השם הזה כי אם בדעתו הרחבה בתלמוד, בכשרונו הנפלא ללמוד שפות ולפרוט על פי נבל, ומלבד אלה היה גם “אומן יד” כי ידע לפסול בעץ ובעצם תמונות שונות ויעש בית למזוזה אשר עליו השתאו רבים, ואחרי אשר שבר והשחית מורה שעות אחדים מאשר הביא לו אביו למנחה היה גם לעושה מורה שעות, ואת חפצו זה השלים אביו וישלם ביד נדיבה להאומן אשר בעיר כי יבא ויורהו, וכעבור שתים שלש שנים אהב הנער באהבה עזה את המלאכה הזאת עד כי בלה שעות רבות ביום במלאכה הזאת, ולאט לאט היה לו בית מלא מורי שעות מאלה אשר תקן בצלאל, ויהי כאשר החל מסחר אביו ללכת אחורנית אחרי כי חלה ולא קם מחליו, ובמלאת לבצלאל עשרים שנה היה ליורש הון לא רב, כי אחרי מות אביו לקחו המשרתים והמשולחים וגבאי החברה קדישא והרב בעד החלוקה וכל איש אשר מצאה ידו כאשר מצאה ידו, ואת מותר הכסף לקח בידו וינוע אל עיר אחרת למען יוכל לעשות מלאכתו ולבל יפריעהו שמשיה בעל הטובה בעיר בעצתו כי יקח לו אשה. כי לא לחנם קראו לשמשיה בעל הטובה, כי הוא פקח עיניו מאד על טובת הכלל, וידו היתה בראשונה בלחי כל סר מני דרך, ובראותו שני ילדי התלמוד תורה מתאבקים עמד מנגד וירא עד כי הכריע אחד את רעהו ויפילו ואז נגש אל המנצח וייסרהו על עונו, וכאשר פרץ ריב בין שנים מנכבדי עיר העדה אז התאמץ, גם מבלי תקות גמול, להביא עוד שלישי ביניהם, וכאשר קצף איש על אשתו אז היה הוא המורה איך להכניע גאון מורדים, ולאשה הוכיח כי אם יתן איש את גוו לדורכים אז יהיה למרמס. ובעל טובה הזה שם בפעם הזאת את עינו בבצלאל, אשר כבר מלאו לו עשרים שנה ועוד לא הביא צוארו בעל, ומפניו ברח אל עיר אחרת ויהי לבעל מלאכה, וכאשר עשר שנים מיום אשר התישב בעיר ההיא הצליח בידו לאכול את כל הנותר מעזבון אביו, כי במלאכתו לא ראה שכר, אחרי כי בלה כל עתותיו להכין מורה שעות חדש אשר כמהו לא היה לעולמים, מורה שעות אשר יסוב על צירו בלי מניע נראה מבית ומחוץ, ושכרו היה כי בת אדון הבית, אשר גר בו ואשר אתה דבר תמיד בשפת צרפת, אחרי אשר הראה לה את כל חכמתו ויתרון מורה השעות הזה על כל יתר חבריו, הכירה מעבדו ותהללהו מאד, ואז זכר את עצת שמשיה אשר יעצהו לפני עשר שנים, ותהי לו המכרת מעבדו לאשה למרות דבר אביה, אשר בוש כבשת גנב, כי בתו היתה לבעל מלאכה לאשה ויגרשם מעל פניו, ויבחרו בעיר אחרת גדולה למושב למו, כי רק בעיר גדולה יצליח אמן נפלא כמהו, כה גמרה מרים אמר, ובלי כל ספק צדקה במשפטה, לולא בקשו בעיר הגדולה נושים נשך הרבה ובעלי הבתים שכר מעון הרבה. ובראות בצלאל כי אזלת ידו מנהל ביתו בלחם, ואשתו אהובת נפשו אשר מבית עשירים יצאה לשאת אתו בסבל החיים ראויה היא כי תסע בכרכרות ככל בנות האצילים ולמה זה לא יהיו גם לבניו אומנים ומחנכים, כי על כן גמר אמר להתעשר בפעם אחת, ודרך העשר הן פתוחה לפניו. ההוא אשר עשה מורה שעות חדש לא ידע למצוא סוד מכונת התנועה–התמידית? ולאיש אשר ימצא את הסוד הלא נכונו רבבות אין מספר, זאת מודעת, ולמה זה לא ישלח ידו ולקח אותם לו לעולם? ובכן הקריב את כל עתו וכחו וגם יתר כספו על המכונה ההיא ויעש ויהרס ויוסף לעשות עד כי כמעט כלה את מעשהו, וזה כחמש שנים מעת אשר יכלה כמעט מעשהו יום יום, וגם כסף לקח מאת הנושים לשלם פי שלש כאשר ימצא הרבבות בעד פעולתו, ואחרי כי היום ההוא עוד רחק, לכן לקחו לאט לאט ממנו את כל אשר היה בידו ויציגוהו ככלי ריק. בתחלה נסתה מרים להסב לבו אחורנית מאחרי התאוה הזרה הזאת למצוא סוד המכונה, אבל דבריה היו כחצים שנונים ללבו, וכמשגע הביט לפניו מדי דברה ככה ובראותה זאת נשאה מכאובה בחיקה ותחרש. אולם צרותיהם לא נתנו דמי להם, ובכן אמצה מרים את לבבה לדבר עמו שנית ולמצוא פשר כי יקריב מחצית עתו להמכונה ומחציתה למען מצוא שכר, והדבר הזה ישר בעיניו ויחל ללמד לתלמידים ותלמידות שפת צרפת ומלאכת הזמרה וימצאו די שבר רעבון ביתם, אך כפעם בפעם שכח את תלמידיו בעת אשר נתן ידו אל המכונה ולא ארכו הימים וישכחו גם תלמידיו אותו, ובני ביתו החלו לשכוח מאכול לחמם, כי לא נותר עוד אף כלי בבית. וימלך עליו לבו ללכת אל אנשים מבינים ולמכור את מורה השעות אשר ידו עשתה ואשר בלה במלאכתו זאת עשר שנים אך כלם שחקו לו ויקראו לו שם מני אז “הממציא המשגע” ויתן את מורה השעות בבית מלוה כסף בערבון בעד עשרה כסף והוא היה החפץ האחרון אשר במחירו עוד מצאה ידו למצוא מחיר מה, ועתה כלו כל התקוה. אבל גם בעת צרה הזאת עוד לא נפל לב מרים ועוד הוסיפה לחשוב מחשבות איך לפתות אותו כי ימכור את כלי מלאכתו. ולא רק אל הכסף אשר ימצא במחירם היו עיניה נשואות, כי אם התקוה אמצה את לבה, כי אז אחרי כי לא יהיו בידו עוד כלי מלאכה אז ישוב ויהי כאחד האדם וימצא שנית מחיה בדעתו ובהורותו לתלמידים. אבל בפעם הזאת נוחכה כי אך שוא יהי עמלה, כי את כליו לא יתן, ואם גם שב וידבר כמודה ועוזב בכל זאת נוכחה לדעת, כי נפשו קשורה בהכלים ולא הוסיפה דבר. פתאם התחלחלה מאד וכמעט נפל הילד מחיקה ארצה כי בצלאל התנשא בסופה ממקומו וירץ בלי מכסה ראש החוצה וירדוף אחרי איש זה כמשגע, צרת לבבה גדלה מאד מאד בראותה כי את אשר יגורה בא לה, אישה הכה בשגעון מרב צרותיו, וכבר החל הנחם לשלוח חציו בכליותיה לאמר כי מידה לו כל אלה, כי למה זה דברה על דבר הכלים? אך היא לא הרבתה הגות נכאים והוא שב הביתה ויקרא בקול בוכים: מרים! מורה השעות! – וארבות עיניו נפקחו ויבך בדמעות שליש, ועל כל שאלותיה ודבריה ונחומיה התמלטו מפתחי פיו רק: מורה השעות, מורה השעות. ואך כעבור זמן רב הצליח בידה להוציא מפיו דבר, כי ראה איש נושא בידו את מורה השעות אשר עליו בלה עשרת שני עבודה וכמו ברק העיר פתאם רעיון בלב מרים ויאורו פניה ותקרא: אות לטובה הוא! אישי מחמדי, אות לטובה, איש נשא את מורה השעות ואם כן קנה אותו, והסוד איך לתת לו תנועה אך לא לבדך נודע ואין יודע עד מה, עתה תמצא ידך להשיג כסף מהאיש תמורת הסוד – בצלאל התבונן בה רגע כמכה בשממון כמו לא הבין כל מליה ואחר אמר: לא אוכל לראותו בידי זר, לא אוכל, יבא רקב בו ולא ינוע ויהי כבול עץ ואל אראהו בעיני! – עתה נפלו שנית פני מרים כי גם ברק התקוה הזאת גז וילך, אך לא ארכו הרגעים ועיניה אורו שנית בפתחה פיה ובאמרה: צדקת בדבריך אישי ואני כאשה חסרת לב דברתי, אבל הפעם עצה טובה בלבי אשר גם אתה תודה כי טובה היא, שמע נא, מי יודע אם לא איש תבונות הוא האיש אשר קנה את פעל ידך, הוא בלי כל ספק איש תבונות אחרי כי קנה את פעל ידך, ועם איש כמהו הלא תוכל לבא בדברים ותמכור לו את המכונה אשר תעשה כעת – –

– למכור את המכונה אשר רבו רבבות נכונו לי בעבורה! – קרא בקול ויקפוץ ממקומו.

– לא למכור כלה רק חלק ממנה, חלק קטן, או ללות ממנו כסף וכאשר תשלים פעלך תשלם לו בנשך ותרבית –. הדבר הזה מצא חן בעיני בצלאל ויאמר: טוב, אעשה כדבריך אבל איפה אבקשנו? –

– לך אל בית המלוה ושם אולי יודע לך – וכן עשה, וגם האיש וגם שכנו נודע לו שמה וכחץ מקשת רץ אל בית המלון וישאל לשם האיש מבריטאניא וכרגע פתח דלת חדרו בחזקה עד כי נבעת האיש ויקרא: מה לך פה? –

– אני הוא עושה המורה שעות –

– אין לי חפץ בעושה מורה שעות – ענהו האיש ברגז.

– אבל מורה השעות – הוסיף בצלאל לקרוא ורוחו סער בקרבו ועיניו הפיצו זקים. האיש צלצל בפעמון ובבא המשרת אמר אליו: הוציא את המשגע או את הנוכל הזה מהבית –

– אף אם ימיתני לא אמוש ממקומי, ואוי להאיש אשר יגע בי – קרא וינף אגרופו.

– הנח לו – ענה המשרת – כי הוא לא יעשה רעה –

– התכירהו? – שאל הבריטנאי.

– מי לא יכיר את “הממציא” ענה – המשרת ויניח אצבעו על מצחו לאמר כי אין ברוחו נכונה. עתה נח רוח הבריטנאי ויאמר: ומה המצאת?

– מורה השעות! – קרא בצלאל בעז ובנפש סוערה כים – מורה השעות אשר קנית היום בלא מחיר אותו ידי עשו עשר שנים תמימות ואתה לא תתנני לשים אף עיני עליו בטרם יפרד ממני – ובדברו כזאת התגלגלו דמעות מעיניו. אף אם נוכח הבריטאני כי בשגעון ידבר האיש אשר ילבש קרעים ויבכה כאשה מצרה ויאמר כי ידו עשתה מורה שעות, ובכל זאת אמר לו: איפו קניתי מורה השעות אשר ידך עשתה? –

– בבית המלוה, בשלשים שקל – עתה הביט הבריטנאי בתמהון בפני הדובר בו, כי זכר אשר שם אמרו כי עושה מורה השעות השתגע וידבר אליו רכות: האמנם ידך עשו את הכלי הנפלא הזה? –

– הכלי הנפלא! – קרא בצלאל – אם כן תבין כי כלי נפלא הוא, ארחמך אשקך – ובקראו נשק את כנף האיש – הכלי הנפלא! אמותה הפעם, רב לי, מרים! השמעת? הכלי הנפלא! וגם את אמרת כי כלי נפלא הוא! –

– תן לי אות כי אתה הוא פועלו – הוסיף האיש ויאמר.

אות? תנהו על ידי וינוע כרגע ובלעדי תקצר כל יד מהשיב לו את תנועתו –. האיש הגיש לו את מורה השעות ויהי אך שם בצלאל את ידו עליו ותשוב אליו תנועתו וישתאה האיש כי לא האמין למראה עיניו ובצלאל קרא כמנצח: עוד סודות רבים צפונים בו וכאשר תשלם לי אגלה לך את כלם –

– כמה תחפוץ מחיר כל הסודות ומחיר מורה השעות למען לי יהיה ואוכל לעשות בו כחפצי? –

– מאה כסף – קרא בצלאל – ואז אעשה לי אחר תחתיו –

– אמלל – קרא הבריטנאי במנוד ראש.

– חמשים פעמים כמכסת הכסף אשר תבקש אתן לך ואתה תמכרנו לי ותכתוב על ספר המקנה – בפעם הזאת נראה הבריטנאי בעיני בצלאל כמשגע, אבל עוד ביום ההוא היה הבריטנאי בבית בצלאל וירא את המכונה, אשר היא היתה ראשית אסונו ומפי מרים לקח שרש דבר. ועל פי עצתה הלל את המכונה בפניו ויאמר כי טובה היא מאד, אבל עד היום המאשר ההוא אשר בו יראה את הרבבות יחפוץ לקחת אותו אתו כי יהיה לפקיד נגיד על בית מלאכת מורי שעות אשר לו. ועוד ביום ההוא לקחם כלם אתו ויסעו.

* *

בבית אסף חרושת המעשה בלאנדאן ראו כלם את מורה השעות ועליו תמהו ולפועלו נתנו כבוד ושכר רב, וגם מלכת בריטאניא עטרה אותו כבוד ותכבדהו באות הכבוד בעד הכשרון, ומני אז תעשה מרים כעצת הרופא ותתן לבניה אך בשר ולא ממתקים, ולא תבוש גם לנסע בכרכרות, בצלאל שכח את מכונת התנועה התמידית ונוכח כי התנועה התמידית האחת אשר תביא שכר רב היא תנועת העבודה והמלאכה בחפץ כפים, ומעת אשר נודע כי חרש אמן משכיל הוא בצלאל, מני אז נוכחו גם תלמידיו ואבותיהם כי מורה נפלא בשפת צרפת וזמרה והיה מעין כמהו בעיר וכל המורים אשר קמו תחתיו אך את הכסף המה חומסים חנם.