אני קורא ב“דבר” מן י"א דנא את פרשת הוכוחים בועידת הפועלות הרביעית בשאלות הפועלת בעיר ובמושבה. ובקראי – ותאורנה עיני למראה השפע הרוחני הזה. המשתתפות בוכוחים המרובות הן מכל חלקי הישוב הארצ־ישראלי, מערים וממושבות, והנאומים, שנאמרו כמובן בעברית, ברובם בהירים ומדויקים ומכוונים למטרה האמורה. אלה בנות ציון הפקחות והמפותחות ובמספר רב שכזה מי גידל לנו? מאין להן החוש הצבורי הזה, ההבעה השלמה הזאת, שהיא גם מקפת וגם מרוכזת – דברים שאינם מצויים כל־כך באספותינו הצבורית? פשוט, עונג הוא לקרוא את הדברים המתארים איך אשה אחרי אחותה עולות על הבימה ומרצות את השקפותיהן, את רעיונותיהן בשאלות העומדות על הפרק, ואינן נוטות הצדה לפלפול מיטינגאי, אינן נתפסות בחקירות מופשטות שאין ענינן לכאן, רק שומרות את תפקיד השעה לברר מה שצריך בירור ולהשמיע עובדות ורעיונות, שיש בהן מן התועלת המעשית, שלשמה נקראה הועידה.
בהתענינות מיוחדת התעכבתי על נאומה של גב' אידלסון, שנגעה בהדגשה חריפה באחת השאלות הצבוריות שלנו, שעד היום לא עמדנו עליה, ועכ“פ לא ידענו להבליטה כל צרכה, כמו שידעה לעשות זאת הנואמת. בתוך יתר דבריה אמרה: “פי כמה קשה מצבה של הנערה העובדת. הוקמה סקציה בנוער העובד בעזרתה של ועדת הפועלות. פעולה זו דורשת השקעה בחות ואינם. היא קשורה גם עם עבודתנו בין העדות המזרחיות, אנחנו איננו עושים כמעט כלום בשבילן בחול ידענו לעבוד בין ה”גויות”; ללמד אותן קרוא וכתוב, ופה כל אחת שקועה בעניניה הפרטיים ואינה באה לעזרה".
כמו דרך אגב הזכירה הנואמת את עבודת בנות ישראל בחו“ל בין ה”גויות“, והזכרה זו כמה היא חשובה וכמה היא הולמת את טבע העבודה בין העדות המזרחיות, שלא זכו, כי בנות ישראל תעבודנה בשבילן באותן המיתודות ובאותה מסירות שעבדו בשביל ה”גויות" בחו"ל.
הערה זו של תוכחה קשה דוחפת אותנו להעלות בזכרוננו פרק שלם מהצבוריות הרוסית בימיה הטובים. וכדאי לנו לעמוד על טיבו של אותו פרק וגם לקבל ממנו לקח וללכת בעקבותיו.
אלה היו שנות הששים והבאות אחריהן של המאה הי“ט. השתחררה רוסיה מהעריץ הזעום ניקולאי הראשון ועמו יחד מהעבדות המבישה של האכרים, שהיו אז ראשו ורובו של העם הרוסי. המדינה הגדולה שאפה רוח,וכחות האור והקדמה התעוררו לחיים חדשים. השלטון הצארי אמנם עוד לא המיר כולו את פרצופו האסיאטי, אבל נבעו פרצים בקיר האטום, הברברי, והיתה הרוחה. ובתוך ההופעות החדשות של הצבור הרוסי בימים ההם התגלתה גם תנועה רחבה של “הליכה לתוך העם”, זאת אומרת, בני הנעורים של השדרות העליונות, של מעמד האצילים, של האינטלגנציה, האמונים בתוך כל הנוחיות של חיי ספוק ושובע ודעת וטוב טעם, עוזבים את משכנות המבוטחים שבעיר ונודדים אל הכפר הנדכא והטובע בבוץ של עניו וחשכו ובערותו, וניגשים ישר אל העם בגושיו, ישר אליו כמו שהוא, ללמדו, להדריכו, להטיב ולשפר לו את חייו ואת כל סדרי קיומו העגום. בית־ספר לתינוקות בודאי הוא חלק יסודי של העבודה העממית הזאת, אך הענין כלו הוא הרבה יותר מחנוך פעוטות. הוא מקי ומכניס לחוגו את המשפחה האכרית, לבוא אתה במו”מ בהוי היום־יומי ולהרכיב בה קוים של קולטורה, של הבחנה שכלית, של אור ותפארת החיים. הקורסיסטית המתישבת בכפר הבודד והשומם אינה מסתפקת בהוראה בבית־הספר הכפרי, היא מקדשת חלק גדול מעתותיה לבוא בקשרים עם האמהות של הילדים, ובכלל עם חיי המשפחה של הכפר כולו. רב שם החושך, רבה הזוהמה, רבה הבערות שנצטברה מדורי דורות, וכמה צריך להאבק ולהלחם צעד אחר צעד כדי להאיר אף מעט את חושך־מצרים זה…
ה“הליכה לתוך העם” מצאה לה אז בספרות הרוסית הד רב־כח. בראש המחשבה הצבורית והתקדמותה הרימו על נס את הרעיון הזה ככפרת פשע של האינטליגנציה שפשעה לעם, להמון, על אשר נתנה אותו במשך דורות לטבוע בחשכו ובדלותו וברפשו. לעם יש שטר בלתי־פרוע, תביעה היסטורית של דורות, למרומי הצבור, אשר את חייהם הם ידעו לשכלל וליפות ולהעלות למדרגה עליונה, בשעה שאת העם השאירה במעמקים, בשפלת החיים.
את האידיאולוגיה הזאת אני מעלה מנשית הימים ההם, ממקור ראשון, כפי הטבוע בזכרוני, ונא לא לערבב אותה עם המלחמה המעמדית במובן האקונומי ומה גם במובן המרכסיסטי מן התקופה האחרונה. האידיאולוגיה הזאת היתה כולה אידיאליסטית, וצורתה היתה טהורה ביותר ומסרית ביותר, כי ההתפלגות המעמדית המזוינת בעולם האידיאות של הצבור עוד לא היתה נפוצה אז ברוסיה.
ויודעים אנו גם זאת והדגישה את העובדה הנואמת מרת אידלסון, כי ב“הליכה לתוך העם” השתתפו גם בנות ישראל וגם הן “הלכו” אל הכפר הרוסי, להאיר את מחשכי האכר וללמד דעת ל“גויות”. ואיך הנואמת קוראת תגר על היחס האנושי־הנלבב ל“גויות” ההן, רק מטפטפת טפה של מרה והתול שנון, שלא נריאה יחס שכזה גם לבנות העלובות של העדות המזרחיות, כאילו בשביל שאינן “גויות” הפסידו…
מגלגליו זכות על־ידי זכאי, ואיידי דאינו להכח, על־ידי הערתה השנונה של מרת אידלסון, ונגענו בשאלת “ההליכה לתוך העם”, שאנו יודעים אותה בנוסח רוסיה, כדאי להעמיד שאלה זו ברשות עצמה, בלא חיקוי לאחרים וכדאי וכדאי ליתן לה את הכוון הנאות לה בהלכה ובמעשה לפי תנאי חיינו על כל גורמיהם.
והשאלה לפי דעתי צריכה לקבל צורה שכזו:
הנה זה כאלפים שנה נדחנו מעל אדמתנו ונפזרנו לארבע רוחות השמים. לפי הטרמינולוגיה העתיקה שלנו בשיגרת האגדה נחלקה הגלות לשתים: גלות ישמעאל וגלות אדום, שהתגבשו בהמשך הזמן בארצות האישלם וארצות הנצרות, המזרח והמערב. ביחס אלינו, במלוא החזית – לכל ארכה של הגלות, ההבדל ביניהן לא רב הוא. בשתיהן יחד שתינו־מצינו את כוס התרעלה ונאד דמעותינו היה מלא על כל גדותיו. אך בראשיתה של השורה האחרונה לגלות התגלה הבדל יסודי בין התוצאות של גלות אדום ובין התוצאות של גלות ישמעאל. וכשאנו עומדים על סף התחיה ונדחי ישראל מתחילים להקבץ מארצות פזוריהם אל מולדתם העתיקה, רואים אנו, כי מגלות אדום אנו יוצאים, כמו מגלות מצרים בימי קדם, אם לא ברכוש גדול, עכ“פ ברכוש רוחני, שערכו ודאי לא פחות מן הרכוש החמרי של ארץ העבודה בחמר ובלבנים. הרכוש – היא הקולטורה המערבית, שמביאים אנו אותה ל”אוהל שם" שלנו, להרכיבה כיסוד מוצק בתחית מולדתנו ההרוסה. אולם מה מביאים אתם נבנים השבים לחיק אמם מגלות ישמעאל. מארצות האישלם? מרה ועגומה היא הדלת החמרית ומרה ועגומה עוד יותר הדלות הרוחנית, הקומה הכפופה, החלודה השמרנית, כל הרקב והבערות, שהמזרח יודע לנצור אותה למשמרת באוצר החיים מדורי דורות… הנה הנם גנזי הרוח והתרבות, שאחינו המדוכאים מגלות ישמעאל נושאים אתם בצקלונם, בשובם לארץ אבותיהם, להשתתף בבנין החיים החדשים. ושבטי ישראל הם, כמוהם כמונו, ואם הפורץ בהם מרובה על העומד, והם הלא יהיו בבונים, הרי זה יגע לרעה בבנין כולו. נבוא אפוא לעזרתם באבוקת הקולטורה המערבית אשר לנו ונחלצם ברב או במעט מהחשכה האסיאטית המעיקה עליהם. כל אלה התימנים, הגורג’ים, המארוקנים וכיוצא בהם, כל אלה עדות המזרח, הלא הם גוש שלם מהעם, עם ישראל, וזהו החלק היותר מדוכא ומשפיל שבת על השלבים התחתונים של התרבות האנושית, והוא נאחז עוד בכל מה שהביא אתו מגלותו, מתוך אותן הארצות האפלות, שהתגלגל בחשכתן מאות בשנים. חובתנו הלאומית היא אפוא להרים על נס את הסיסמא “ללכת לתוך העם”, להתקרב אליו, אל משפחתו, אל ביתו פנימה, אל ההוי שלו, כדי להאיר את מחשכיו וכדי להכניס לתוך חייו את ארחות ההוי התרבותי ואת המנהגים שבין אדם לחבירו, כמו שהם שוררים בעמי התרבות, וחדלו ההתעמרות בילדים ונשואי הבוסר למרר להם את הויתם מאביב ימיהם, וחדלה כל אותה הזוהמא האסיאטית המטילה זועה על אדם קולטורי הנכנס בגבולה. ילמדו לחלכאים האלה פרקים מהלכות תרבות אנושית, מהלכות חובות אזרחיות ומדות טובות המשפרות את החיים ונותנות להם צורה הגונה ותוכן בריא. התא המשפחתי היא הנקודה היותר נאותה והיותר פוריה לעבודה תרבותית זו, שצריכה לחדור לעמקי העם.
והמתחילות במצוה רבתי זו של “הליכה לתוך העם” צריכות להיות בנות ישראל הטובות מאירגון הפועלות, שבהן יש בנות השכלה ודעת ונסיון החיים, ועבודה זו היא לפי כחן וכשרונותיהן, וכמה ברוכה היא העבודה העממית הזאת, כמה ספוק רוחני עלולה היא ליתן לעוסקים בה – הלא היא היא עבודת עצם התחיה, עצם הגאולה, עצם הרמת העם מדלותו ושפלותו וחשכת חייו…
יתארגן־נא חוג מסוים, ולוא גם בראשיתו מצער יהיה, בשביל “ההליכה לתוך העם”, אל העדות המזרחיות, בעיקר בירושלים, והחיים בעצמם יורו במהלך העבודה את השבילים הנכונים, איך לגשת ואיך לממש את הדבר המצודד את הנפש בקדושתו האנושית, ביופיו המוסרי ובערכו הלאומי…
( “הארץ”, ג' אב, תרצ"ב)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.