"לא היו ימים טובים לישראל בחמישה עשר

באב וביום הכפורים". (מן האגדה)

 

א    🔗

בבוקר בבוקר, עוד טרם יצאה השמש להאיר את הארץ, כבר נעור הכפר משנת הלילה הקצרה שלו.

הימים, ימי בציר, אנשי הכפר היו עסוקים מבוקר עד ערב בעבודתם הקשה. הם היו יוצאים לכרמים לבצור את אשכולות הענבים שהיו כבר בשלים ומלאים מיץ מתוק.

כמה מאנשי הכפר היו לנים בכרמים. שם, על גבי מגדלי השמירה העשויים אבנים, היו פורשים הכפריים את המחצלות שלהם ולרוח הערב הקרירה הם היו נרדמים לשעות מספר כדי להחליף כוח לקראת יום המחרת.

אמה חנה, אשה חרוצה היתה. היא ידעה כי היום יוצאים הבנים שלה בפעם הראשונה לעבודתם. דאגה האם לילדיה ורצתה להפתיע אותם בפיתות חמות וטובות אשר אפתה למענם זה עתה.

יחפה התהלכה חנה בחדרים. היא חיפשה ומצאה באפלה את מקומה של פתילת השמן. אור עליז נדלק בחדר. למראה האור החלו בורחים על נפשם הצללים שפשטו בבית, הם נבהלו מפני האור ומפני הקולות שהשמיעה פתילת השמן שרצתה אף היא להמשיך במנוחתה.

נטלה חנה את המנורה הדולקת ושמה פעמיה אל המחסן. כאן העמידה את המנורה על גבי לוח האבן הקבוע בקיר. היא נגשה אל שק אחד בפינה והחלה מוציאה מתוכו קמח דק ולבן. גרגרי הקמח דגדגו את עורה של האם. חיוך קל עלה על שפתיה למראה הזהב הלבן המשתפך ומכסה את כף ידה המשחירה. נהנתה האם הטובה למראה הקמח ועוד שמחה פי כמה כאשר הרהרה בלבה: מה ישמחו ילדי לאכול מן הפיתה החמה והטובה אשר אגיש להם.

עתה החלה חנה מטפלת באש על הכיריים. היא שמה עצים על הכירה והדליקה אותם. אש עליזה החלה מפצחת את הזרדים. פץ, פץ, לחשו הענפים הנאכלים באש זה אל זה.

לאט לאט הפכה האש העליזה להיות לוחשת. היא האדימה יפה יפה את הזרדים ושרפה אותם. עמוד העשן נעלם והלך. פה ושם היה מתפרץ תלתל של אש כחלחל ויפה כאומר: אמא חנה, רוצים אנו בעבודה, תני לנו לחמם משהו.

עתה שמה אמא חנה את מגן הפח הגדול על גבי האש.

לאט לאט הלך הפּח והתחמם. בינתיים מיהרה חנה וערבבה את הקמח במים, לשה אותו יפה יפה באגרופיה ומשהיה הבצק רך למדי, מיהרה חנה והחלה עושה ממנו עוגות מצות דקות מאוד.

פתע הפח הלבן החל תוסס ומעלה קצף. חנה מיהרה וכיסתה את הפח בבגד לבן ירק. היתה זו מצה -עוגה גדולה שכיסתה את המתכת סביב סביב.

ריח חריף וטוב, ריח לחם חם מילא את החדר.

ריחות אלה דגדגו את נחיריהם של הישנים בחדרים הסמוכים ואלה מיהרו לקום ובעוד החושך מכסה את האדמה נשמעו הקולות הקוראים בחשכה.

אמא, היכן הבגדים שלי?

אמא, את אופה פיתות חמות?

אמא, אנחנו יוצאים לעבודה היום?

ואמא חנה ענתה על כל השאלות האלו בשקט קולה ואמרה: קומו, חביבים, הפיתה כבר מוכנה, הנה הוצאתי מן הכד זיתים טובים וחריפים, אכלו ויערב לכם. שתו חלב ויהיה לכם כוח לעבודה, היום אתם יוצאים לראשונה לבצור בכרם החדש אשר לנו ולואי תהיה הברכה שרויה בכל אשר תעשו.

בחיפזון סעדו העובדים הצעירים את לחמם ובעוד החושך מכסה את הארץ, נפתח שער החצר ומתוכו יצאו הנערים כשהם ממהרים ששים ושמחים לעשות דרכם בין בתי הכפר הנרדם.

פה ושם חרקה הדלת, נפתח הפשפש ונערות ונערים, גדולים וצעירים, יצאו מתוכם ונבלעו מהר בחשכת הלילה. הרעש והשאון נמשכו שעה ארוכה.

לבסוף השתתק הרעש. הכפר שב ונרדם לרגעים מספר.

קרני השמש הראשונות אשר רדפו אחרי היוצאים, הדביקו את העובדים במשעולים הצרים בין הכרמים. הם מיהרו להראות את הדרך לעובדים החרוצים לבל יכשלו חלילה הקטנים באבנים החדות העלולות לפצוע את עורם של המפונקים אשר כל ימות החורף עברו עליהם בישיבה ובלימוד התורה.

 

ב    🔗

בני ביתו של יואל כבר היו כולם בכרם.

אבא יואל ציוה על בניו להזדרז ולגשת לעבודה, החבריה מהרו לפשוט את החלוקים, לקפל אותם יפה ולגשת לעבודה.

אבא יואל חילק בין העובדים אולרים נאים.

באלה תחתכו את אשכולות הענבים. הוא הורה את ילדיו כיצד לנהוג בזהירות בענבים העסיסיים והרכים.

כאשר יתמלא הסל ענבים, אנא, קחו את הסלים והביאו את הענבים אל הסלע במורד הגבעה, כאן במקום בו נמצא הגת, נאסוף את הענבים ונעשה מהם תירוש מתוק המשמח את ליבות השותים אותם, אמר האב ומיד פנה לעבודתו.

השמש יצאה, קרניה החלו מחממות את הארץ לאט לאט. פה ושם החלו הערפילים נסוגים מפני להט הקרנים הבוערות. במעמקים נראה ענן קן של אדים תועה, קרעים קרעים נראו בו שעה שקרני השמש היו רודפות אחרי הערפלים המסכנים שנבהלו מפני השמש. ענני טל התרוממו למעלה למעלה. הקרנים העוקצות והחמות אשר שלחה השמש, היו דוקרות את העננים. הטל נמוג והלך. וכשגבר החום, החלו העובדים פושטים מעליהם את בגדיהם אשר העיקו עליהם, הם עמדו רק בכותנתם על עורם והיו נתונים לחסדי השמש הצורבת. העבודה התנהלה מעתה בעצלתים. יש ואחד העובדים היה ממהר אל הכד לשתות מעט מים, הקטנים שעייפו מן העבודה היו אצים רצים אל התאנה כי בצלה יכלו לנוח לזמן מה.

השמש היתה כבר כמעט באמצע השמיים ובאויר נראו פתאום המוני המונים של נקודות זעירות וקטנות. העננה קרבה אל העובדים. יורם הקטן החל מרגיש פתאום זמזום באזניו. הוא ניסה לגרש את הטרחנים הזעירים ועוד מעט הוא החל מכה בידיו לכל עבר. ידו היתה כבר שחורה מן הזבובים הקטנים אשר הרג ועדיין היו אלה מזמזמים באוזניו.

חבריה, הערוב התנפל עלינו, אמר יוסי כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כמטורף.

המכה הרביעית של מצרים פקדה אותנו, קרא אבא יואל ביאוש גמור. הוא מיהר וכיסה את פניו בסודר. ראו הנערים את אשר עשה אביהם ומיד מיהרו גם הם לעשות כמוהו. הם סגרו את פתחי האוזניים, הנחיריים והפה והיו מתענים בחום השמש הלוהט.

טוב שנזיע ונסבול חום בלבד שלא נסבול מן הערוב המציק הזה, אמר יוסי:

מימי עוד לא ראיתי יתושים זעירים וארורים כאלה, הלא הם חודרים לכל פינה בגוף, רטן יורם.

לא יכלתי לתאר לעצמי כי ישנם כל כך הרבה יתושים בעולם, אמרה לאה שגם היא סבלה קשות מן היתושים.

לאחר שנפטרו ממכת הערוב, הודיע יואל האב כי הגיעה שעת הצהריים וכדאי כבר לסור למנוחת הצהריים מתחת לעץ התאנה.

להצעה זו הסכימו כולם. חיש מהר החלו הנערים רצים אל עץ התאנה כדי לנוח בצילה. המבוגרים שהיו רעבים, התישבו על פני האדמה, פתחו את הסלים שלהם והחלו לאכול בתאבון רב.

יורם ויוסי שנחו במקצת, שכחו כבר את עייפותם. הם החליטו לטפס ולעלות באילן ולאסוף להם תאנים טובות.

ההצלחה האירה להם פנים והם מצאו תאנים מתוקות ורכות. הם בלעו את התאנים המתוקות, וכאשר היו שבעים כבר החלו לזרוק ארצה כמה מן התאנים הטובות.

ראו האחרים כי הצליחו שני השובבים למצוא תאנים טובות, מיד החלו גם הם עולים בגזע החלקלק כדי להינות גם הם מן הצוף המתוק של התאנים.

לאה הזריזה מילאה את פיה תאנים טובות. היא שלחה את ידה לקטוף תאנה שנראתה גדולה וקליפתה כבר התפוצה מרוב מיץ אשר בה.

או! נשמע קול פחדים מגבוה.

מה קרה, לאה?, חרדו ונענו קולות מכל צד.

אוי ואבוי לי! נעקצתי! יללה לאה והיתה מניעה הנה והנה בידה.

מי עקץ אותך? אולי נחש?, חרד יואל הכורם.

יורם מיהר לגשת אל הנשוכה. הוא ראה נחיל של צרעות שפרץ ויצא מן החור אשר באילן.

לאה פגעה בקן צרעות, הודיע יורם, היא נעקצה בידה ובפניה סמוך לעין. וזה הכל, התפרץ בצחוק אחד העובדים, זה עונש של זוללים. היה עליך להזהר, לאה, בינתיים אל תבכי, האסון אינו גדול כל כך, עוד מעט ופניך יהיו שמנים טובים ונוצצים. פניך יהיו נפוחים כמה ימים, אך זה יעבור.

לאה ירדה מבוישת מעל האילן וכל אותו היום לא היה לה כל מצב רוח לעבודה.

והחבריה – הם הוסיפו להשתולל ולהרגיז את הישנים שם למטה בצל התאנה.

יוסי בחר לו בכורה-תאנה טובה. וכשראה כי אחד העובדים נרדם, פיו פתוח והוא נוחר בקול רם, מיד ניסה להשתיק אותו בדרך מיוחדת במינה. הוא כיוון ישר לתוך פיו והתאנה הבשלה סתמה את הפה על הנחיריים.

המסכן! הוא התעורר בבהלה ובפחד. חבריו שראו במפלתו שמחו ונהנו מן התחבולה היפה של יוסי…

מי יודע במה היה נגמר המשחק אילו לא נשמע קולו של אבא יואל הקורא את הפועלים לשוב לעבודה.

 

ג    🔗

כשבועיים ימים ארכה העבודה בכרם. היבול היה טוב. האלוהים ברך את הכרמים, והכורמים היו שמחים, כי חיכו לרווחים טובים מתנובת הגפן והיין.

מעתה חיכתה עונת מנוחה לאנשי הכפר. התוצרת נאספה כולה – התבואה כבר היתה מונחת בממגורות והיין כבר היה תוסס ביקבים. כל הארץ היתה צוהלת ושמחה.

עתה נוכל לחוג את חג הבציר בשמחה רבה, אמרו האיכרים איש אל רעהו.

אכן! לחג חמישה עשר באב חיכו בכליון עיניים הכורמים כולם. בכפר היו כולם עסוקים בעבודות ההכנה לקראת החג.

הנערות היו מתרוצצות מבית לבית והיו שואלות מן החברות שלהן שמלות לבנות.

הגברים היו טרודים מאוד, הם דאגו להכין להם בגדים נאים ויפים כיאות לחג הגדול.

הנערים הצעירים היו מתרוצצים ועולים במשעולי הכרמים. הם הכינו את השטח והכשירו אותו לקראת חג המחולות אשר עתיד היה להערך במקום.

בערב החלו המתאספים החוגגים, הנערות כולן היו לבושות בגדים לבנים והנערים היו מקושטים בבגדיהם הנאים.

על הגבעות מסביב הוכנו ערמות של חומר דלק וכאשר בא הערב הופיעה שרשרת ארוכה של בנות מחוללות בין הכרמים הודלקו לפתע הדורות של אש על הגבעות מסביב וכל הסביבה היתה דומה לים של אש.

השמחה גברה ועלתה מרגע לרגע. מפעם לפעם הופיעו עוד ועוד רקדנים ורקדניות שהפליאו את הרואים בריקודיהם.

השירה גברה מסביב למחוללים. בקהל נראו פניהם של זקנים וצעירים וכולם פניהם מביעים שמחה וגיל. היו זקנים אשר דמעות של גיל נראו בעיניהם למראה החבורות של צעירות וצעירים אשר לא חדלו לשיר ולזמר.

יואל, האכר הזקן שאף הוא היה בין החוגגים, דמעות עמדו בעיניו. דמעות אלו נזלו ירדו על לחייו הקמוטות ומשם זחלו בין שערות זקנו הארוכות אשר הלבינו מרוב ימים. העומדים סביב לו ראו כיצד שפתו התחתונה רועדת מפעם לפעם מתמלטות מלים מוזרות ובלתי ידועות מפיו.

וכאשר גברה ההתרגשות, מיהר הזקן לעזוב את החוגגים. עייף ויגע התישב יואל תחת אחד מעצי התאנה והוא מתיפח ובוכה בקול. אבא, מה קרה לך? האם חולה אתה?, נשמע קול רך מזמזם ליד אוזנו של הזקן.

הסתכל יואל סביבו וראה את צעיר בניו, את יורם הקטן, כשהוא מטפס ועולה על ברכיו וידיו הקטנות מלטפות את פניו הרטובים בדמעות.

בלי אומר משך הזקן את הילד אליו, בידיו הגרומות הוא חיבק אל ליבו את הילד הקטן, את עצמו ובשרו אשר מיהר לבוא לראות את אביו הבוכה,

בני! בני הקטן! טוב לי! אני כה שמח! אשרי זקנותי שלא ביישה את ילדותי, ככה קרא הזקן בקול מלא שמחה והתרגשות.

כאשר עברו דקות מספר, הוטב לו לזקן. הדמעות חדלו ללטף את לחייו. יואל נרגע ופניו החלו נוהרים משמחה.

בני! בני יורם הקטן! מי יודע! אולי זוהי לי הפעם האחרונה שאני רואה חגיגת ט"ו בשבט. הבה איפוא אספר לך מכל מה שעבר עלי, למן היום אשר באתי הנה אל ארץ יהודה, מאז הפכתי להיות בן לעם המכובד והחכם – עם ישראל.

מה? כלום לא נולדת בארץ זו? ומאין זה באת, אבי?, שאל יורם בתמהון.

ויואל הזקן לטף בידיו הגרומות את לחיי בנו ומשך אותו אליו באהבה רבה. זמן מה ישבו שניהם דוממים, אחר החל הזקן דובר. הוא דיבר בשקט. תחילה היו הדברים יוצאים מפיו פעם בחפזון ופעם באיטיות רבה, נראה כי הזקן מתאמץ בכל כוחו להוציא את המשפטים הארוכים מפיו. ניכר כי אין הוא רגיל בדיבורים. הלא איש העבודה והעמל היה.

אני נולדתי בארץ רחוקה, רחוקה, שם בדרום, בארץ נביות ראיתי לראשונה את אור השמש. זוכר אני את ימי ילדותי כשהייתי חי בארץ ההרים. היו אלה הרים אשר אבניהם אדומות היו ונוצצות. כאשר היתה יורדת השמש לעת ערב אל הים, היו ראשי ההרים נוצצים באודם האש וההרים היו נראים כאלו בוערים הם.

בארץ ההרים מועטים מאד המים, ואדם ובהמה סובלים לעתים קרובות מאוד מחוסר במים. אותם הימים, ימים שהמים אינם בנמצא, בעונת הקיץ היבש והחום, יקחו אנשים לעשרות, למאות ולאלפים את כליהם המועטים, את צאנם הצמא וכולם יורדים למטה אל השפלה לבקש מעט מים להשקות את צאנם ולרוות את צמאונם במים המחיים את הנפש.

אבותי, המשיך הכורם הזקן, רועי צאן היו הם ואבותיהם. אף אני הוטל עלי להיות רועה צאן. בעודני ילד ירדתי עם הרועים אל הערבה למטה. הערבה ארץ מישור היא. אך גם אותה קילל האלוהים ומנע ממנה מים. יש אשר ילך ההלך בערבה ימים רבים ומים לא ימצא. גם עשב השדה מועט הוא בערבה, במקום אשר יש בו מים – שם יעלו עשבים ואלו במקום בו אין מים – שם ישתלט המדבר.

קשים היו החיים בערבה. לא פעם הייתי רואה בצער רב כיצד הצאן גוועים ומבקשים מעט מים ומעט עשב ואנו לא יכולנו למצוא אותם.

יום אחד, המשיך הרועה ספורו, יצאתי עם הצאן אל עבר הבאר, היתה זו באר מים מלוחים ביטבת. שעות רבות הלכנו בחום הלוהט. השמש הכתה עלינו בלי רחמים. הצאן היו עייפים ויגעים, אך אנו התקדמנו הלאה הלאה. ידעתי כי אם נעמוד לזמן מה, יהיו רבים מן הצאן נופלים ארצה ולא יקומו עוד, כי לא היה להם כוח לעמוד על רגליהם.

גם הרועים אשר היו דופקים בעדר, גם הם היו כבר עייפים וכוח לא היה להם לעמוד על רגליהם.

פתע נראו על אחד הסלעים שניים שלושה יעלים. יעלים אלה היו נהדרים בקרניהם הגדולות הכפופות. הם עמדו והסתכלו בנו ממרחקים.

כשראיתי אותם נזכרתי ברעבוני הגדול, חבריה! אמרתי לרועים, הבה נרדוף אחריהם, נצוד אותם ונאכל את בשרם. נסינו לעשות כאשר אמרתי, אך היעלים נעלמו מאתנו, הם נבלעו בתוך קירות הנחל ואנו חסרי-אונים היינו לרדוף אחריהם. אולם מן הרדיפה הזאת צמחה לנו תועלת מועטה. יובל הרועה קל הרגלים אשר חדר לתוך אפיק הנחל, שב עד מהרה ופניו קורנים.

מצאתי מים, קרא הנער בשמחה.

לשמע מלת קסם זו, שכחתי את הצאן, שכחתי את תפקידי ואף אני כמו כל הנערים מיהרתי אל עבר האפיק היבש כדי לשבור את צמאוני.

שעה ארוכה רצנו באפיק הנחל. הרגליים כשלו ולא פעם נפלנו בלי כוח, אך ההרגשה כי עוד מעט יימצאו לנו מים, הוסיפה לי כח ואון.

לבסוף הגענו אל המעיין. היתה שם פינה קטנה אשר דשא עשב כיסה אותה.

מים רבים מלאו גומות פה ושם ואנו התנפלנו כמטורפים והתחלנו מוצצים את המים, מוצצים וסוחטים את האדמה הלחה, בולעים גבעולי עשב שהיו רווים מים.

כאשר הרויתי צמאוני קמתי ועמדתי על רגלי. המקום אשר נמצאתי בו היה נהדר במיוחד במינו. תאר לך בני, מכל עבר נצבו סלעים לבנים, אדומים ושחורים והם גבוהים וזקופים מאוד מאוד. ושם באחת הפינות בקיר האבנים המבהיק מלובן נראו פסים פסים, טיפות מים בודדות נראו כשהן מרטיבות את הסלע. במקום בו היו מים, שם נראתה חתימת ירק. צמחי ביצות מים מילאו את כל הפינות הרטובות. המים יש שהיו מוצאים דרכם לאורך חריץ ומשם היו נופלים אט אט לתוך בור מים קטן שגם הוא היה חצוב בסלע.

ועוד עומד אני מלא תמהון למראה הנהדר, הנה שמע קול משק כנפיים. צפרים באו אל העמק הנעלם כדי לרוות צמאונן. שעה ארוכה היו העופות מעופפים הנה והנה, אולם כאשר ראו אותנו, בני האדם, נבהלו מפנינו בקול צריחה איום היו מתרוצצים הנה והנה

על פני הצוק, שם למעלה נראתה תנועה מוזרה. שועל בעל אוזניים ארוכות נראה צועד בזהירות כשהוא מנסה לרדת למטה. זוג יעלים חמודים הסתכלו מגבוה עלינו והם נראים כמתפלאים, כיצד זה הגיע האדם אל העמק הנעלם למטה.

חבריה, אמרתי להם לרועים, אמנם טוב לבלות כאן, אך זכרו כי נטשנו את הצאן ומי יודע מה יהיה להם כשיראו שהרועים נעלמו.

נזוז, הודיע יובל הרועה הצעיר.

אותו רגע קרה דבר נורא ואיום. אנו רק התחלנו לצעוד קדימה בתוך האפיק והנה נשמע רעש איום ונורא. ראיתי בעיני את הסלע כשהוא מתפורר. ענן אבק עלה השמימה בתוך האבק ראיתי כיצד גושים ענקיים של סלעים החלו נופלים ויורדים. נופלים וסוגרים עלינו את הדרך למוצא.

פחד נפל עלי. בהתאמצות רבה רצנו אל עבר החומה שם בתוך אחד הבורות מצאנו מחסה מן הסלעים הנופלים כשאנו כולנו רועדים מפחד.

ככה שכבנו זמן רב. כמה ארכה עלינו שכיבה זו, לא אדע. לבסוף התעורר אחד הרועים כאשר ראה כי הכול שקט מסביב קרא לנו לקום ולצאת.

כשיצאנו היה הכול מוזר בעינינו. הכל היה שונה לגמרי. שם בפנה עוד הוריקו כתמיו של ירק, אך הדרך אל המוצא נעלמה ואיננה.

כיצד נצא מעמק מוות זה?, קראתי מלא יאוש. הבה נעלה, נטפס, נצא בהקדם האפשרי, קרא יובל הרועה. הוא היה קל רגלים והחל עולה כשהוא נאחז מפעם לפעם בסלעים.

אף אנו עשינו כמוהו, מהר מהר היינו מטפסים כשאנו רועדים בכל אברי-גופנו.

לרגע אחד נשאתי עין למטה וראיתי את השועל המצרי שאוזניו ארוכות מציצות מתחת לגל אבנים. כנראה, שהוא נפל למטה עם הסלעים הנופלים ובין האבנים הוא מצא את מותו.

ברוך האלוהים, אמר, שלא הביא עלינו קץ כּקץ של השועל המסכן.

בקיצור, יורם, הצלחנו לעלות למעלה. לרגלינו השתרעה הערבה, מהרנו למטה אל המקום בו רעה הצאן והנה! אוי ואבוי! הצאן אינם. מה יהיה אתנו?, התחלתי בוכה. כיצד נשוב הביתה והצאן אינם אתנו?

הביתה? שלום לך, הצאן, לא נשוב לראות אותך לעולמים, בכה יואל. הלא נעלה צפונה, שמעתי כי שם בצפון חיים בני שבט העברים. עם של איכרים עובדי אדמה, נעבוד אצלם והם יאכילו אותנו מלחמם.

בקיצור, המשיך יואל לספר. יצאנו לדרך. ימים רבים עשינו בערבה. היו מקרים שאנו כמעט מתנו ברעב ובצמא. פעם כאשר שכבנו בלי כוח, שמענו קול מצלים של גמלים.

שיירה היא זו, קרא יובל בשמחה.

אכן! לא טעינו הפעם. הקולות נהיו ברורים יותר ויותר. אנו זחלנו אל עבר הקולות ועד מהרה ראינו שיירה ארוכה של גמלים העולה צפונה. היתה זו שיירה של סוחרים אשר באה מאילת ופניה אל באר שבע וחברון. שמחנו מאוד למראה הנפשות החיות במדבר.

אנשי השיירה האכילו אותנו, השקו אותנו ואף הזמינו אותנו ללכת עמהם. קיבלנו את ההצעה בשמחה רבה. לחם חנם לא אכלנו כי היינו עוזרים להם לאנשים הטובים וטיפלנו בגמלים שלהם באהבה רבה.

כעבור ימים מספר הגיעה השיירה לחברון. כאן ראיתי לראשונה את הכרמים הנאים, את המים הרבים ואת בני ישראל הטובים הכרתי. למדתי לאהוב את העם הטוב הזה היושב על אדמתו. פה התודעתי לאיכר אחד והוא עשה אותי לנוטר בכרמו. טובים היו הימים ההם בכרם. אדוני איש טוב היה ודאג לי כאשר דאג לבניו, אבל אני הייתי מתעצב לא פעם אל לבי. זכרתי את ביתי בהרים, זכרתי את הצאן אשר ברחו ממני וחשבתי בלבי, מה יהיה עמי? האשוב אראה פעם את בית אבותי?

הגיע חג הבציר. הכרם התמלא שאון הבוצרים. היו אלה ימים יפים וטובים. אולם טובים היו הימים ימי חגיגות הבציר, ימי ט"ו באב.

בהתפעלות ראיתי את השורות הארוכות של הרקדנים והרקדניות, שהיו שמחים, ואילו אני עמדתי בודד ולא לקחתי חלק בריקודים. הרגשתי כי זר אני.

לפתע ניגשה אלי אחת הנערות וקראה לי לרקוד. הסכמתי להצעתה ורקדתי עמה כל העת. הייתי מאושר, בקיצור, יורם, נערה זו שרקדה עמי לראשונה , היא היא אמך אשר ילדה אותך. מאז הפכתי להיות איש עברי. עבדתי בשקידה ולאט לאט גדל רכושי מיום ליום. האלוהים, אלוהי ישראל, עשה רק טוב עמדי.

ראה, סיים הזקן דבריו. המשפחה גדלה, אחיך כבר נשאו להם נשים, הכרמים שלנו משתרעים לכל עבר, רכושנו גדל ואנו נחשבים לעשירים בארץ הזו. אכן טוב, טוב לנו להיות חלק מן העם הקדוש והנבחר, עם העברים. אשרי שזכיתי לכך. הנה אני זקן ומי יודע אם עוד אחיה שנים מספר, אולם שמח אני שבני אשר יצאו ממני יהיו איכרים טובים הנוטעים כרמים ורואים במחולות בחג הבציר.

אכן ימים אלה– ימים טובים הם לישראל מאין כמוהם. הזקן כילה דבריו. יורם קם, נשק לאביו בחמימות ואמר לו: אשריך, אבי, כי זכית למצוא לך מקלט בארץ זו הטובה ואשרי אני שזכיתי להיות בנך שהולך בדרכך, דרך העמל והעבודה. מעשיך שלך, אבי, יהיו לקו לי כל הימים. אמר וחתם נשיקה חמה על שפתי אביו המצומקות.