אני קבלתי מכתב:

יקירי, שמעתי עליך אומרים, כי מתענין אתה בתורתו של פרויד. אני נשארתי נאמן לתעודתי שלי, תעודת כירורג, ולך אני מיעץ: תפנה מקום לכל הרומניסטים הפרוידיסטים, כי אתה מה אתה מבין בתורה זו, אתה שקבלת את כל הידיעות המכשירות את הבנתה? הרומניסטים, הם מבינים אותה. פרויד עצמו איננו מגיע לקרסוליהם של אלה! ודי לחכימא ברמיזא. אך כיון שאתה מתעניין בה, הריני רוצה למסור לך מן התעודות האנושיות, שיש להן במקצת נגיעה לתורה זו, ואולי אתה תפרש לי קצת עובדות מחיי שלי.

דומני, שבאחד ממכתבי הקודמים רמזתי לך על אחת מגרות הקיטנה שלנו. על אשה דוקא לא יפה (כלומר, פניה לא יפים), אבל “גופה החזק רומז מתוך חן ושפע בריאות לשפע שכרון של אשה במבחר שנותיה”, וזה הכל. אני לא דברתי עליה יותר.

ויודע אתה מפני מה? תאמר: מתוך דבריך כבר מובן מפני מה. – לא! אני לא התודעתי אליה ולא בקשתי קרבתה, הפעם מפני טעמים פוליטיים.

האשה באה הנה ישר מלנינגרד, ואולי זוכר אתה מתוך מכתבי, כי ילדה היתה לה. בשביל הילדה גם באה לכאן.

לפני זמן מה חלתה הילדה. הם גרים בלנינגרד, ותיכף ומיד פנתה לרופא מומחה, ואחרי כן אל הקליניקה שבאוניברסיטה, לפרופיסורים. ובמשך הזמן נתחוור הדבר, כי הילדה, – בת שמונה היא עכשיו – חולה ב־Anaemia perniciosa מבין אתה? Biermer ולא היה מכל מה שעושים בכגון זה, שלא נסו לעשות. כלום לא הועיל.

ואמרו לה בגלוי־לב, שאין שוב בידיהם כלום, והילדה יש לה לחיות עוד כשנה, מבין אתה לב אם בשעה שהיא שומעת דבר זה?

ובכל זאת, מה לעשות? היא רוצה להציל את בתה. “תסע לברלין” – אמר לה הפרופיסור, כלומר, גם אנו יודעים כל מה שיודעים “שם”, אלא מכיון שהם המציאו מה שהמציאו, אולי הם יודעים יותר ממנו, כיצד משתמשים בתרופות אלו.

– פשוט אינם רוצים לגזול ממני את תקותי האחרונה – סבורה האם.

לנסוע עכשיו מלנינגרד לברלין אין זה דבר של מה בכך. אסור להוציא כסף מרוסיה. היא הבטיחה, שלא תוציא אף פרוטה לחו"ל. רק המינימום הדרוש עד הגבול הפולני תקח. ותעודות הביאה מכל המפורסמים, כי סכנת־מות צפויה לבתה – ולא קבלה רשיון, היא, שהמושלים של עכשיו החזירו אותה מגלות סיביר, היא הבונדאית לשעבר והחברה למפלגה עתה. אמנם לכסף לא דאגה. היא פנתה, בפעם הראשונה בימי חייה, כלומר מיום שנעשית בונדאית, לאחיה הבורגנים העשירים באמריקה בבקשת עזרה לשם הצלת בתה, והם ששו על המקרה והבטיחו לה עזרה ביד רחבה, עד כדי לשהות בגרמניה ולו גם שנה שלמה.

ונמצא לה גואל, אחד ממכיריה בגולה, בסיביר, שעתה נתעלה מאד, וזכותו עמדה לה, והיא נסעה. בברלין עמדו על המחלה מיד על פי מראה הדם, והדיאגנוזה הנכונה, לצערה של האם, היתה זו של לנינגרד.

לא הבטיחו לה נסים ונפלאות, אלא התחילו ב“נסיונות”, זריקות וכו' וכו‘, וכמובן – מזון מבריא, במקום בריא ואויר יפה. ומטעם זה באה לגור כאן. כל היום הילדה באויר – גל עצמות כרוך בנרתיק עור חור־אפרפר, שלד חיה קטנה, ודוקא זריזה ומלאה תנועה, ומי שלא ידע את חליה, לא היה מאמין, שהיא חולה מחלה מסוכנת, אותה ילדה פקחית שבפקחיות. התחילה להבין גרמנית, מציקה לאמה בשאלות: מה זה Gott וכו’. כל זה נודע לי מפי אחרים.

אני לא בקשתי להתודע אליה, להכנס בדברים אתה, כי מענין לענין בודאי שהיינו נכנסים לדבר בעניני רוסיה – ועד גמירא. ידעתי, שאת האמת מפיה לא אשמע, ולא רציתי לשמוע שקרים, יהיו הטעמים מה שיהיו. לפעמים בקרו אותה מכיריה מן ה“טורגפרדסטווא”, גולים מאנגליה, מאלה ששרתו שם ב“ארקוס” ומתוך סביבה זו למדתי עליה: יהודים טרודים בעסקי פרנסה, נושאים בעול הפירמה שלהם מתוך שלא לשמה, מתוך אימה, שמא יחשדו בהם, חס וחלילה, בונדאים לשעבר, שהם מסתגלים לכוחם של המנצחים.

וכך חלפו ימים ושבועות. כל שנוי ניכר לטובה אין. נכון יותר, גם המפורסמים שבברלין דעתם כדעת חבריהם, ולב האם כואב.

ספרו לה, כי באחת הערים הקרובות שוכן הומיאופת מפליא לרפא, באחת האוניברסיטאות הקטנות.

רצתה לנסוע לשם.

וכאן מצאה היא את השעה לבוא אתי בדברים. קודם לא ראיתיה נותנת דעתה עלי ביותר. בוילה אחת, בצל קורת־בית אחת, בשני חדרים סמוכים זה לזה, מובן, אי אפשר היה שלא להפגש, שלא להתקל זו בזו, שלא להניע ראש זה כנגד זה – מתוך נמוס סתם. והיו עיני חולפות־עוברות על פני הגו הצעיר והמוצק, הצועק מתוך מטליות־צבעונין; והיו עיניה, עינים קטנות, חומות, מתמצמצות עוד יותר, מתוך חיוך־עינים מבצבץ ועולה – ותו לא!

וכשנפגשנו בגן, שלכאורה היתה בו פנה רשמית לכל אחד ממנו לו בלבד, נגשה אלי. רוצה היא להועץ אתי, מה דעתי על ענין רפואה אצל הומיאופת?

ומתוך כך ספרה לי כל יסורי לבה ומכאוביו מתוך היאוש, שהטילו בו כל ה“מפורסמים”. רציתי לנחם אותה, ואמרתי לה, שבעניני רפואה אין לעולם לפסוק הלכות קבועות מראש. כמה חולים שהתיאשו מהם – החלימו. והילדה – תינוקת בעצם גידולה, מי יעריך את כוחות הגידול הטמונים בה, דוקא בשעה זו היא רצתה להאמין לי, ולא יכלה להאמין. בעוד שני ימים תסע ליינה. הילדה תשאר כאן, אחת ממכירותיה תבוא ותשאר אתה פה. וביום השלישי נכנסה חברתה, והיא נסעה.

היוצא מכל ההתיעצות, שהתיעצה עם כל “מורי־הדרך”, היה, שעוד הערב תוכל לשוב, במסע האחרון, באחת וחצי בלילה – שעה מאוחרת לגבי יושבי קיטנה גרמנית.

בעלי הבית שלנו סוגרים את חדריהם על מסגר, את פתח הבית על מסגר ובריח, ואת פשפש הוילה על מסגר, בריח ואונקל.

אחרי המלחמה, וביחוד משרבו מחוסרי־העבודה, ירד בגרמניה שער־הבטחון מאוד מאוד. כדי להכנס בלילה לבית צריך לצלצל, כלומר להעיר את כל גרי הבית, את הכלבים הסגורים בתוך הבית, וביותר – בשעות הראשונות של שינה, ובעל הבית העצבני בולע בכל ערב מיני סממנים של שינה…

והיא מבקשת מאת חברתה שתהיה ערה, עד כמה שהדבר אפשר, ושיהיה החלון פתוח. עונה החברה בצחוק, שתשתדל להרגיש בה מיד. אלא, שלצערה, היא כשהיא ישנה אינה שומעת כלום, ונכנסתי גם אני לשיחתם.

– אם רק אשמע, אני אפתח לה, אני מהיר לשמוע ואהיה לה לעזרה.

וברגע זה נתחוור לי, שאני רוצה לפתוח לה, רוצה אני להפגש אתה בלילה.

מפני מה? לשם מה? ומה אני מקוה מתוך פגישה זו?

כך, סתם פגישה.

וכל היום, מדי פעם בפעם, שבה אלי ההכרה, שאני אפתח לה את הפשפש.

וכל “העולם” הלך לישון – כדרכו יום־יום. ובעשר וחצי הכניסו את הכלבים, וסגרו את הדלתות וכבו את הנרות. רק אני לבדי ישבתי. אחרי כן פשטתי את בגדי ושכבתי במטה. חלוני קרוע כנגד הפשפש.

שכבתי, ושוב קמתי לקרוא בספר. ידעתי בבירור, שלא אישן, אני ארגיש בבואה. ואם גם תרגיש בה חברתה, אני אקדים ואפתח לה את הדלת הלילה.

היה חושך, והיה שקט – שקט כפר קטן, ישן בתוך יער – עד ששמעתי את שאון הרכבת הבאה. עברה רכבת משא: ואחרי כן שוב שאון־רכבת. התבוננתי בשעון: זו היא הרכבת ההולכת וקרבה מן התחנה שלפני האחרונה. הנה הכריזה המצילה על צאתה משם, וקול האופנים הולך ומתקרב, הולך ומתקרב אל התחנה שלנו. הנה עמדה הרכבת, בעוד עשרה רגעים תהיה כאן היא. קמתי. אולי אצא לקראתה? לא, עד כאן – לא! רק בגדי לבשתי – מכנסים, נעלים וכותונת – רשת חסרת שרוולים לחזי, אני יודעת שהיא הולמת אותי, מבליטה את חזי, ועל חזי גאוני. מעולם, בשעה שהייתי לובש בגדי שרד, לא הייתי זקוק ל“חזה־מוך של גבורים”, בלשון הגרמנים שלך –

שומע אני קול צעדים קלים־זריזים על החצץ. עמדתי בחלל החלון, ובו ברגע שעמדה על יד הפשפש השמעתי מעין שריקה קלה ונפנפתי במגבת. שריקה קלה ענתה לעומתי. כלומר: שמעתי. יצאתי מן הבית, פתחתי את הפשפש, נעלתי אותו שוב.

– ובכן, ממיך אני את קולי – מה יש?

ותיכף התחילה מספרת לי. דבריה שוטפים־שוטפים.

– לא לא! – אומר אני לה, – הסי כאן, כדי שלא להעירם, תספרי אחרי כן.

וכך נכנסנו אל הפרוזדור ועלינו במעלות הצרות. מעבר מזה לימין – חדרה שלה, לשמאל חדרי שלי.

התחילה שוב מספרת. תפסתי בידה והכנסתיה לחדרי, שדלתו היתה פתוחה.

וכאילו מאלינו, נשארנו כך גם בחדר, והיא ממשיכה ספורה. מעבר לקיר – חברתה.

– הסי, – אמרתי שוב, – נכנס אל הגזוזטרה, כאן לא נעיר איש.

היה צריך להגיש לה כסא, אולי? אבל לכתחילה נראה הדבר, שרק לרגע קט נכנסה – בפעם הראשונה היא בחדרי. וכך נשארנו עומדים זה אצל זו על הגזוזטרא הקטנה, סמוכים זה לזו.

דבריה שוטפים־שוטפים, דברים יוצאים מן הלב, מתוך בטחון ואמונה בשכנה העומד על ידה. לא נקלטו באזני המלים, לא נכנסו אלא צירופי קולות, אך מכללם הבינותי, ששוב יש לה אכזבה, שאין לה לאם המסכנה כל תקוה, שהיא נוסעת מכאן בעוד ימים מספר.

וכך היינו עומדים, אני אינני מבין דבריה, אך שומע קול דברים נובעים מן הלב מתוך חיבה, מתוך אמונה, ופתאום, והיא, כאילו מבלי משים, שמה שתי כפיה על שתי כתפי והמשיכה דבריה. איך היה עלי להבין תנועתה זו? אבל מתוך עמידה זו נראית לי אותה נקבה גדולה וחזקה – אשה קטנה רפת־כוח, זקוקה לעזרתו של גבר, ליד חזקה שתתמוך בה. נוכחתי לדעת לתמהוני, כי שכמי גבוה משכמה; הרגשתי בהבל פיה, בחום הנודף מגופה, בריח העולה מצוארה – והנחתי, כאילו בלי כונה, את כפי על מתניה, לאט, שלא תרגיש בה. לא חבקתיה, לא לטפתיה, וכך עמדנו סמוכים זה לזו, והיא מוסיפה לדבר, לדבר.

היתה השעה מאוחרת.

– ובכל זאת צריך ללכת, – סיימה סוף סוף. לא מצאתי כלום לאמר לה.

אשה קשת־רוח ספרה לי מכאוביה, בלילה, ביחידות, נהגה בי קצת מנהג חיבה…

עזבנו את הגזוזטרה, ועל קצות אצבעותינו אנו מתקרבים אל הדלת. כבר שמתי כפי על כף המנעול לפתוח, וברגע זה נתחוור לי, שאין אני צריך לתת לה להזניח את חדרי כך, שהיא בעצמה תלעג לי בסתר לבה, שלא נסיתי דבר אליה. הסירותי כפי מן המנעול, פניתי אליה, חבקתי לה בכוח, ושפתי נגעו בשפתיה.

– אל תצאי… חכי, השארי כאן!

יקירי, האמנם גם אנו הגברים דומים כל כך זה לזה בשעשועי־אהבים? הנשים כולן דומות כל כך זו לזו!

היא לחצה עצמה אלי, היא התרפקה עלי. כל אבר ואבר משלה התמסר לי, הגוף המפואר עולפה תחת לטיפותי, התמתחו רגליה הזקופות כמהות על ידי ולצדי.

– אבל, שדי קטנים, הלא? קבלה מתוך פינוק של תינוקת שנעלבה, – הלא תאמר? קטנים?

את כותנתה לבשרה השליכה היא עצמה בכוח ממנה והלאה.

אז התחיל בינינו שחוק האהבים המשגע.

הרגשתי, כי זה כבר לא סער בי דמי בכוח, כמו שסער אז, על יד אותה גויה צעירה וחזקה, ובזרועי רעדו מתוך תשוקה יוקדת אבריה של אשה אכולת־חמדה. ואולם כשרציתי לבוא לידי סיום שיר־אהבתי, התקוממה לי, נלחמה בי בכל כוחה ובכל אונה, מתחננת אלי: הלא אינך רוצה לכבשני? הלא לא תרצה לאנסני? וכשהייתי מרפה ממנה, שוב רטט גופה לעומתי ושוב שמעתי קולה הצרוד:

– כמה אני חושקת בך… כמה אני חושקת בך…

וכשהייתי שוב מתנפל עליה, שוב בוער מתוך צרבת־דבריה אלה, שוב אזרה שארית כוחה, שוב היתה עומדת על נפשה.

ואולם אך נחתי מסערי ומעיפותי, שוב היתה מתרפקת עלי, ושוב היינו מתחילים במשחק־השגעוני, זרועותיה נתקלות בזרועותי, בחזי, כאילו רוצה היא לקרוע בשרי מעלי, – ודמי התחיל סוער מחדש באמונתי, כי עכשיו תהיה לי.

– לו ידעת עד כמה אני רוצה אותך… – סננה לחשה דרך שפתים צמודות.

מתוך צחוק של לעג עניתי לה:

– כמובן, כמובן. כך רוצה אשה חפשיה, אשה מרוסיה הסוביטית, החפשיה מכל מסורת קדומה… עד כאן נאמנה את לאישך, שנשאית לו כדת וכדין. טטיינה של פושקין:

– ורוצה אתה דוקא, שיהיה לך בן־קטן, מתלבט בחוצות לנינגרד – פיונר, קומסומול. אינך מבין, אינך מבין! אינני יכולה… ולהפטר כך… אינני רוצה… אינני רוצה… אינך מבין!

והשמים התחילו מחוירים, כשנפרדנו זה מזו, עיפים, רצוצים, חורים. חורת ורצוצה ישבה על גבי מסעד החלון.

– תן לי סיגרה.

ישבה בלא כוח, וראשה על כתפי,

– ויודעת את: בעוד זמן, בעוד שנים ואת, את בעצמך, תצחקי לכך, לאותה אמונה לאישך.

– לא, לא! אינך מבין… אני יודעת, אם אשאר כאן עוד שבוע – אני אתמסר לך… אבל לא צריך, לא צריך!

וכשעזבה את חדרי, לחצתי את ידה בכוח, ראיתי שהכאבתי לה.

– מחר תכנסי אלי. תכנסי? הדלת תהיה פתוחה.

החברה נשארה עוד יום. כל היום התחמקתי שלא לראות את פניה. לפנות ערב, כשטבע היער הקרוב בצלליו, נגשתי אליה.

– אי אפשר, מבין אתה, היא נשארה ללון.

– אבל לטייל קצת ביער אפשר?

– אפשר.

לקחתי אתי את הפלד. ביער יש תמיד חשש צנה. לא הרחקנו מן הוילה, פרשתי את המעטפת על גבי מחטים ריחנים משלהי דיומא.

מניה ישבה עליה. אחרי כן השתרעה מלוא קומתה. הגוף, שכבר ידעתי כל מסתריו, לא יכול לסרב לי.

– משוגע, משוגע אתה!

ושוב התפתלנו במשחק־האהבים.

היתה כל כך קרובה לי, ונשארה רחוקה.

– מאמינה אני לך, שבן־אדם הגון אתה ולא תאנוס אשה, לא תאנסני.

– כשהייתי סטודנטה, רצה בחור אחד לאנסני. אדם מוזר. הבחורות התלחשו עליו וספרו מה שספרו. ופעם שבנו ביחד הביתה, הוא גר באותו בית שבו גרתי אני, התפרץ אל חדרי והטילני על הרצפה. שתי שעות נאבקתי עמו. פחדתי לקרוא לעזרה, הוא אמר, אני אומר שהכנסתיני לחדרך, וכך נאבקנו, כל בגדי קרע מעלי, כל בשרי היה צביטות וחבורות. לא יכולתי לצאת מחדרי ביום השני, וכשיצא איים עלי: עוד אגיע אליך. זה היה נורא.

– ספרי על אודותיך הכל, מי את?

– נשוב הביתה, דיינו, מטורף שכמותך.

– כל הלילה אחכה לך – עד שתכנסי. תכנסי.

והיא נכנסה – בשעה מאוחרת, לוהטת ומתחמקת, מתמסרת וממאנת, נשמעת ופורשת, מתחטאת עלי ואינה עושה רצוני, כולה שלי – ובוגדת ברגע האחרון, – עד שהחויר לנו שוב השחר, ושוב ישבה חורת על מסעד החלון, בולעת עשן הסיגרה ומצננת גופה החם בצנה של טרם בוקר.

*

ביום השני עזבה את הוילה. היא שבה ללנינגרד, יומים עוד תעשה בעיר עד שיהיו כל החפצים ארוזים והתעודות כתקונן.

– אם רוצה אתה לראות אותי, תכנס לרחוב… בית… דירת חברתי. אני… אני מחכה לך. רוצה אני לראותך עוד פעם… בפעם האחרונה לימי חיינו. יודעת אני, שעד שהמשטר החדש ברוסיה יהא קיים, אתה לא תכנס לרוסיה. ואני מאמינה, כי הוא קיים ועומד לעולם. ולכאן לא תהיה לי כל הזדמנות לבוא שוב…

ובשעה היעודה הייתי שם, מצאתיה יחידה בדירה. הילדה ירדה הגנה. אך עתה קמו מסעודת הצהרים. עליה שלמה חדשה, שלמה הולמת אותה. זה בשבילי!

נכנסתי אל החדר הסמוך, כנראה חדר־השינה: שתי מטות, שולחן קטן וספה.

וכשיצאה הילדה, נגשתי אל האם ונשקתי לה.

– אל נא, מכאן רואים אותנו.

– נכון – עניתי לה, – החדר השני פונה כלפי הגן, שאין עיני סקרנים שולטות בו. נכנסנו וישבנו על הספה הרחבה.

– ובכן, – אמרתי, – בפעם האחרונה אנו רואים זה את זו. היודעת את: זה כל כך איום! כשאנו נפרדים ממי שהוא קרוב לנו, בטחון נעלם יש בנו, שעוד נפגש אתו. אבל לדעת שלעולם אתה נפרד… לעולם, זה – זהו המות. איום מן המות, שזה הריהו בכלל גזרה שאין דבר עומד בפניה, ופה…

היא הביטה בעיני, כאילו רצתה לקלוט משם דבר מה בעיניה שלה, וידיה צנחו על צוארי. ידעתי יפה, שבכל רגע ורגע אפשר שתבוא חברתה שלה, אפשר לילדה שתכנס, שבעל חברתה שלה יוכל לשוב מעבודתו; וידעתי שאם לא עכשיו, לעולם לא אחבק שוב אשה זו, לעולם לא תוכל להיות לי. רגע חולף ועובר לבלי שוב, לבלי תקנה ולבלי תת לי אפשרות לכבוש אותה. ונמשכתי אליה כולי, כולי צמא ולוהט, כמה לבשרה ושוכח הכל.

עכשיו לא שחקנו אותו משחק האהבה, שהיינו משחקים קודם בלילות. לא! עכשיו גוננה על עצמה, על כבודה, עמדה על נפשה מלכתחילה: היא הרגישה, כי הפעם אין זה משחק אהבים, שכרון אברים בלבד, אלא שהיא עומדת בסכנה, ודאי כך הגינה על עצמה, כשעמד הבחור לאנסה. היה כוח בשריריה.

ובכל זאת עצמתי ממנה. האמנתי, כי המשחק יהפוך אותה, יעביר אותה על דעתה, ישכירנה, וסופה שתשמע לי. לכבוש אותה בעל כרחה לא רציתי.

מיואש וחסר אונים פרשתי ממנה. היא ראתה בכמה עמל עלה לי הדבר.

– הרפי, אמרתי לה, אין לך לירוא מפני…

וברגע זה נמשכה היא אלי, נצמדה אלי בכל גופה הרענן־הפורח. לא ראיתי את פניה, או ראיתי, ועיני לא קלטו אותם. היתה לי אך ההרגשה האחת – הגוף הצעיר כפוף לי, נכנע לי, כבוש לי, מתמסר לי בלי תנאי, בלי שאלה, בלי כל דרישה, באצבעותי המחוצפות נתערטלו רגע אברי־תפארתה, רגע קלטו עיני צורתם במלוא הדרם, וכעבור רגע היו שלי… לחלוטין, לצמיתות, כליל ולגמרי, תאבים למלא סער חשקי, למצות מיין שכרוני, – ובמלוא סער חשקי עניתי לה.

וכשנעקרתי מעליה, נדמה לי, כי פני מתעותים מתוך תשוקה, ישבתי על קצה הספה ואליט פני בשתי כפי.

וכאילו חסר לה כל רצון משלה, נתונה כולה בעול רצוני, וגופה כולו נכנע לגופי, נמשכה גם היא אחרי, ישבה גם היא על־ידי על הספה והליטה פניה בכפיה, סמוך־סמוך לי ישבה צמודה אלי, סומכת עלי, ישבה – תבנית אשה זעירה, בת־חוה רפת־אונים וטעונה רחמים, רחמים רבים.

והיא לטפה ידי ונשקה, הרבה נשקה לידי, סופגת עיני וממללת, כאילו, לנפשה:

– ואתה אמרת… כמה אתה חזק! כמה אתה חזק!

היא נסעה. אמרה, שלא תכתוב לי לעולם, וכתבתה שלה לא נתנה לי. אני יודע שלעולם לא אשוב לראותה, ואין לי עליה כל געגועים, כל געגועים.

ואולם מובטחני, שאילו ידעתי שהיא כאן, בו ברגע אנתק מכל חבוקי אהבים, יהיו איזו שיהיו – ואמהר אליה. שלך…