סגל, תלמיד הגימנסיה במחלקה הששית, נסע ביחד עם אביו אל חתונת קרוביהם בכפר אחד נדח, מהלך שבעים קילומטר מן העיר. העגלה הרתומה לסוסים מהוגנים עשתה דרכה בין קמה וקמה, עשתה דרכה נכחה מערבה אל פני חמה נוטה לערוב. לעת ערב נראה מהלכה של החמה ניכר יותר; ונדמה, כאילו מתחרה העגלה בה, מי יקדים לבוא לאיזו נקודה רחוקה מעבר לעבים הכחולות־כחולות כהות, עשירות ורווּיות־צבע, שכסו את כל שמי המערב תבנית מצודה גדולה וחומותיה גבוהות וזקופות, נעטרת זהב רותח.
והחמה כאילו נחפזה לרדת, מהר להר, עד כדי להבחין בתנועותיה בעינים, והעגלה מהרה נחפזה אף היא להשיגה ולקדמה. העשב הריחני העלה ריחו החריף ביותר, ורוח קרירה נשבה בנדיבות יתרה בפני הנוסעים.
ואותה התוגה הגדולה, שאין לדעת סבתה, תוגת־המרחביה, מרחפת על פני הערבה וממלאה את כל החלל הגדול צפיה גדולה. ואחרי ששקעה החמה מתוך מצמוץ־עין אחת גדולה, בצבצה ועלתה פתאום טחנה של רוח, מניעה כנפים ליאות וארוכות, כמרמזת ומזמינה למהר ולבוא, למען השם: מהר־מהר.
העגלה עמדה באמצע שוק הכפר, לא רחוק מבית הכנסיה, על יד שער פתוח לרווחה. ומעין קן נמלי־אדם צבא על פתחו הרחב – זה נכנס וזה יוצא, זה יוצא וזה נכנס: יהודים וכפריים “גויים” מן הסמטות השכנות. היהודים בבגדי שבת וחג, מגוהצים ומלבינים, והגויים בבגדי חול, תלבושת יום־יום. – אי, אי! מה טוב שבאתם! אנו מחכים לכם, צריך להוביל את החתן, החתן מחכה. מחכים אנו כולנו. – אי מה טוב!
המחותן המיוזע במלוא רוחב־פניו הצהובים לא ידע מה לעשות, לא ידע לאן להכניס את האורחים, ונהג מנהג של כבוד מופרז בהם. עד שנמצאה אשה אחת, נאה ומקושטת, שהבינה מה לעשות, הכניסה אותם אל ביתה ושמה לפניהם מים ומגבת וסבון. עד שעזבה אותם לבדם, נכנסה פעמים אל ה“סלון” שלה, שמא דרוש עוד דבר מה?
לא הספיקו לרחוץ פניהם, נכנסו אנשים, רובם גברים כרסנים, והבהילום ללכת עד בית־החתן. קהל גדול, והמקהלה העלובה של כלי־הזמר בראש, יצאו להנאתם ולשמחתם של ה“שקצות” וה“שקצים” הקטנים המפזזים ורצים לפניהם ושבים לראות שוב בחתן – ובאו עד בית־המדרש הנתון בתוך גנת שיטות מצילות.
עד שעמד החתן הנבוך תחת החופה, התכנסו כל גרי הסמטה, עד מקום שקול המקהלה מגיע. צפופים עמדו מסתכלים בחתן, משוחחים ומנבלים פיהם. הצעירים והבחורות מפצחים זרעונים של אבטיחים ושל דלועים.
עדר שב מן המרעה ועבר עליהם, בסמטא הסמוכה לבית המדרש, והשתפך לתוך הרחוב.
פר בן־בקר כבד־חזה גדר את הדרך בפני פרה צעירה וכחושה ולא נתן לה לצאת. מתוך מרדות־גלויה עמדה הפרה הצעירה כובשת פניה בקרקע, פתאום הפכה פניה לעבר זה, והפר מהר ועבר לפניה, ושוב עמדה מורידה קרנים ושוב נסתה לעבור.
תרנגולת שפגרה לישון נכנסה לתוך הככר הריקה שעליה עמדה החופה והתחילה מנקרת בין קליפות הזרעונים. עודה עסוקה בכאן, והנה נחפז אליה אי־מזה תרנגול צעיר, כולו זהבהב, קרקר לה מה שקרקר ופרש עליה את כנפיו.
כל הקהל עמד, צופה ומביט בזוג.
– אוי ואבוי לך, בן הסוטה, וכי בלי חופה וקדושין? – התגרתה בזוג זקנה מנוולת וקמוטה שחה על המטה שבידה – ראו נא, ראו, ילדים: בלי חופה ובלי קדושין!
בריצה ובפישוט צואר נחפז מן החצר הסמוכה שכוי שני כלפי השנים.
הצעיר הזהבהב נחפז לקפוץ ושלח רגליו בריצה ובריחה מחפירה, שעה קלה רדף אחריו השכוי הבא; התרנגולת הזדקפה על רגליה, נערה נוצותיה ונלותה אל מאהבה הראשון. כל הזמן עמד החתן החיור, תולה עינים נבוכות בשמים ובגנים שבסמטה.
“שקץ” – עלם רזה וארוך כתורן עמד מתוך פיעור פה טפשי ואושר טפשי שפוך על פניו, ולפניו ריבה נאה והוא מועך שדי השקצה מחייך ומועך, וזו עומדת, עושה עצמה כלא יודעת כלום, מביטה בצניעות לפניה, ורק ידיה משולבות על חזה, כדי להאפיל קצת על כפות השקץ הגדולות.
בית אבי־הכלה היה בנין לא גדול עשוי חמר, נמוך־תקרה ורחב־כתלים, אוצר חום־תמיד וספוג חמה.
מרוב הקהל גדל חומו עוד יותר, על זה הוסיפו משלהם נרות הסטיארין הרבים וכל מנורות הנפט הגדולות, ששאלו מאת כל השכנים וגם הנברשות העתיקות, מימות סבא וסבתא, שנשתמרו בפנה הנדחת. והבל התנור הגדול ורחב־האחוריים, שהסיקו בזה אחרי זה כמה ימים כדי לקבל לביבות, כעכים וכל מיני תרגימא טריים לכבוד החתונה, – נכנס גם הוא לכל החדרים, שנעשו חדר אחד מלא אנשים. מדי רגע גדל הדחק, עכשיו נכנסו גם המוזמנים שאינם קרובים ביותר, ומטעם זה לא חלה עליהם מצות הכנסת הכלה לחופתה, ושהו כל אחד בעסקיו שלו עד נטות הלילה.
קשה היה לעבור בהמון הגדול, הנדחק בפנים; הגויים השכנים והשקצים והשקצות עמדו מבחוץ, מסתכלים בחלונות הפתוחים.
הנשים, לבד מן הקרובות והידידות, שכולן עסוקות בכבוד אורחים, ישבו משוחחות ביניהן, מסתכלות, מעריכות כל תלבשת ותלבושת של רעותיהן.
הגברים, הם כאילו נדחו אל הצד על־ידי הנשים, הן תפסו מקום ראשון בחגיגה, שכאילו לא נעשתה אלא בשבילן, הן עסקו בה בכובד ראש ומתוך כוונה סמויה מן העין, אבל מתוך הכרה ברורה: להן גלוי וידוע מה היא חשיבותו של רגע זה. הן ערכו כעין טקס קדמוני, כעין סדר־עבודה העובר אליהן במסורה של דורי־דורות; ומכל תנועה שלהן היה ניכר, שמעשי אמהות, יוצרות שבטים ובונות אומה, בידיהן. הן לא השיאו בחור פלוני מסוים, הרוצה לראות חיים עם בחורה פלונית מסוימת; אלא מסרו אחת מאחיותיהן, “אם בישראל”, השיאו בחורה מישראל לבחור מישראל, מסרו לו אותה נוצרת־האלמות של האומה, כדי שלא תפסק שלשלתו של לאום לעולם; הם מסרו לו לגבר את הברכה הצפונה בחיקה של האשה כדי שיקים זרע חדש, כדי לחזק, לחסן ולהפרות גזע עתיק על ידי סעיפים חדשים, צעירים ובריאים. הן עסקו בכלה, והיא נתונה בידיהן כולה כל־הזמן: הן הכינו ופארו את לשכת־הכלולות, הן הלבישו אותה מחלצות, להרבות חינה בעיני הגבר, והן גנבו אותה מתוך הקהל כדי למסור אותה לו, והן הפשיטו מעליה כל בגדיה והכניסוה למטתה הראשונה.
והגברים כאילו הרגישו בכל אלה, ומעצמם נעשו נכנעים לנשים, קבלו את מרותן, דחקו עצמם אל השולחנות ואל הכתלים, שלא להיות למכשול לנשים התופסות את חלל בית־החגיגה.
הן תפסו אמצע החדר הגדול, הצעירות והעומדות באמצע פריחתן בראש, מפורכסות ומקושטות בכל קסם נעוריהן ובשריהן הנהדרים; וריח של־נשים ותמרוקים וכל מיני בשמים וסבון נודף מהן ומתלבשתן. וכך ישבו מסביב לקרקע הרקודים כדי לראות ולהראות. המשי הישן הכבד והקטיפה הגמישה המלטפת מסבירים ומדגישים כל תנועות הגופות הכבדות והמעגלות, בכל עושר גרמיהן, והדר תפארת איבריהן. והן ישבו ישיבה ממשית, ישיבה יציבה בכל כבדן, ורגליהן זו על גב זו, או מתפנקות ברחבות, מפשקות שוקים רחבות וכבדות; ידים רוחצו למשעי ונוצצות בזהב ובאבני חן משולבות על גבי כרסן; מביטות “גלויות” ובעזמה, במבט ישר ורחב, מהנות את הבריות באיבריהן המשכרים ומזינות את עיני הגברים התלויות בהן, עיניים לוהטות מתוך כסופים חבויים.
הגברים הסתכלו בהן, אלה מרחוק מישרי גב ומבליטים חזה, ואלה עומדים סמוכים מאחוריהן ועל גבן, מתפתלים ונמשכים אליהן.
ומתוך הכרה ברורה וקיימת, שכורות הן עצמן מאותו הכח הטמיר הצפון בכל הויתן והקסם המסתורי הנודף מהן, מביטות ישר לתוך עיני הגברים, ישבו אשה אצל אשה בבשריה, נתונות וכרוכות בתוך האריגים הכבדים והרבים, המקנאים לכל החמודות שהם מצפינים ושומרים עליהם. רק הצואר, שהיה גלוי לרוחה לעין רואה, וחוד של נעל חדשה, עומדת עדיין בקטנותה, מציץ מתחת השמלה, מציץ ומסייע לשרטוט כל־שהוא של קרסול זקוף, – היו מכריזים על יופי שבצנעה.
בין רגלי הנשים היושבות והבחורות המחוללות התלבטו ילדות טרם גמר שכלולן, בפרק “פרחחי בר־אוזה מכוערים”, צנומות־גרומות עם ידים ורגלים גדולות, כתמים זהובים על פניהן, “חומץ שבחומץ”; עינים מפוחדות סקרניות, אוחזות אשה ביד רעותה. רק אחדות מהן דווקא מסורבלות, לחיים כפרח הדלעת, אדומות. ועל כולן עניבות מופרזות גדולות על חזיהן, על כתפיהן, על ראשן ועל מתניהן.
הזקנות העוסקות בטקס, רובן, כלומר הזקנות ביותר, היו מלובשות בנוסחה הישנה, בגדי משי שחור וצמר־גפן, זרועים נקודות, טבעות, וכל מיני כתמים משונים; אבל הדור הצעיר, “הפרוץ”, בכר על פניהם את הצבעונין ובאפנה האחרונה שבאה מעיר המחוז.
לנשואות לא התיר הנימוס הכפרי אלא את הצבעים הכהים בלבד: שחור וכחול כהה והאפור־העמום, לא כן הפנויות, שהן אחזו בכל הצבעים הבהירים והמבריקים שבעולם; אלא שנראה היה השנה, כי המודה דורשת את הסמוק בכל גווניו, – למן הסלק הדהה, אודם־רמונים כהה, עד אודם כרזים חוור, שהבליטו בשפע הסמוק את מתניהן המעגלות בטרם יגיעו לגמר שכלול אשה בעסיסה; ושדיהם מלאים, בחטוב שופע מלאו את החולצות הצרות והשמלות עד כדי לחץ. החולצות חשבו להקרע והשמלות על מתניהן – להתפקע מתוך שפע הברכה האצור בתוכן.
החום הלך וגבר, החלונות הקטנים לא הספיקו די צוננים לאויר המחניק מהמון הבאים והנרות הדולקים, והמחוללים הזיעו יפה יפה, בתי השחי של הבחורות הפיצו ריחן של נשים, למרות מריחה במים צוננים וכל מיני או־די־קולון; והכתמים מסביב להם הלכו וגדלו.
כלי־הזמר לא הפסיקו אלא כדי גמיעות כוס יין־שרף, הכנר נהג קשתניתו באנחות צריחה, והממונה על הטנבור הגדול ועל המצלתים נהנה הנאה משונה להטיל מרוּתו בקצב על המחוללים, שאינם נשמעים, לאמתו של דבר, אלא לו בלבד…
כל הבחורות מבנות שש־עשרה, חצי־כלות, ומעלה רקדו; כל אלה ששחק להן מזלן ונמצא להן בן־זכר כרוך אחריהן היו מאושרות מאד, ואלה שלא זכו בקווליר רקדו בתולתא עם בתולתא, כדי שלא להוציא את הנשף חלק.
כנהוג בכל תפוצות ישראל, היה מספר הנקבות המחוללות עולה הרבה על מספר הזכרים היודעים לרקוד.
הבחורים “עבדו” בכל כחם ומאודם, רוקעים ברגל גסה על רצפת־החמר המחוספסה, שלא הועילו לה כל השדולים הרבים לפני החתונה כדי לעשותה חלקה. היו מסובבים, במקום שיש סבוב, את הבחורות סבוב גבורים עד כדי שתהי השמלה עושה מעופה באויר עם גלוי מכנסים וגרבים לבנים.
וכדי לכסות על אותו האורב היושב סמוך לכתלים ואצל השולחנות: זקנות בלות, זקנות מסורבלות בשר, נשים ששמשו כונניות לכרס אחת גדולה, שנבלע בו כל הגוף, וגופות צמוקות כאותו תפוח כבוש בשלהי דחורף או שק שחרחר של בשר שנתרוקן מתוכו – שלחו את מבחר גייסותיהן – כל המצדות והחרמים שיש למינן, לאמצע החדר: – את הבתולות וכל אלה שהגיעו לפרקן, מקושטות ומפורכסות, עדויות צבעונין כולן יצאו במחולות.
הבתולות סמוכות כרוכות על הבחורים, נתלות עליהם בכל כבדן, כובד עגלות־כפרים, שופכות עליהם מחומן שלהן, מדהימות אותם בריח התמרוקים החריף והזיעה הריחנית, נוסכות עליהם שכרון משכרון־דם נעוריהן, המתחיל תוסס ומפתה לאותה עדנה מוכנה ומזומנה בהיתר לאחת מהן הלילה.
והבחורים, עדויי שחורים וצוארונים מבריקים בלבנם ועיניהם נעוצות בעיני הבתולות באותו המבט הנוקב התובע ומצוה, הקבוע מעידן ועדנים בתוך עיניו של גבר, כשהוא מרגיש שהאשה קרובה אליו בבחינת אשה, ושאין אשה יכולה לעמוד בפניו.
הידים המונחות כאילו צנועות על מתני המחוללות ידעו להכניס לתוכן ובמגען זרמי תאוה סמויה, שדולי אהבה וכסופים צפונים.
סגל לא ידע מנוח. הוא רקד כל הערב, רקד עם כל הנערות ועם כל הבתולות־הכלות. הוא לא היטיב לרקוד, רקודו היה שקול ומנוסה ביותר, חסר אותו החופש הגס הנסוך על רקודיהם של הגברים הכפריים, שלמדו רקודים מפי אחיותיהן ומאת מורים מסכנים, שבאו לכפר כדי שלא לגווע מרעב בעיר, למשך שנים שלשה שבועות, והיו מקימים דור או דורות של מרקדים.
אבל אותה עובדה בלבד שהוא תלמיד בית ספר תיכוני, ואותם בגדי השרד המבריקים, פסי הכסף וכפתורי הכסף, – דיים היו לשוות עליו כל הדר תפארתו של סטודנט, גבור הרומנים וחלומותיהן של הבחורות. וכל בחורה, שהיה מציע לה את זרועו, נתלתה עליו תיכף ומיד, מעבירה מבט נצחון על כל החברות.
אבל במשך הרקודים נראה לו, שהנאה והנעימה בכולן היא אחותה של הכלה, ילדה בת שבע עשרה, שזופה עם עינים חומות רוחצות באור, וכאילו כוכב כסף טובל בהן.
נדמה לו, שאין חולצה יפה יותר ונאה יותר לפניה השזופים מאותה חולצה צבע כרזים בשלים, הלוחצת את שדיה, את כל גופה הגמיש ומתניה העגולות למחצה. היה לה עור בשרים גמיש צעיר, ממולא יפה יפה, מתוח מתח אדירים ורדרד־כהה מתוך שזוף נאה על גזרת הצואר הזקוף ועל המפרקת הטעימה, ועל כל הפנים הנחמדים. נדמה, כאילו שפע הדם הצעיר הוא הוא הנותן לו מצבעו שלו, ואילו באו ונעצו מחט בבשר הנחמד, היה הדם מבצבץ וזונק מעלה. השדים המורמים כאילו חשבו לקרוע את כפתורי החולצה, המרוכסים בקושי עליה. ומה שלא הביעו העיניים המבוישות, בטא במלוא בטויו הפה העסיסי מתוך שפתים סמוקות ותפוחות מקצת שבמקצת, כאותם הכרזים הבשלים בגנות טאבריה המצלים.
*
אחרי ארוחת הערב, כשהגיעה תקופת ה“פרייליכס”, והשולחנות הוצאו, והכסאות המיותרים נסתלקו, וכל העם התחיל רוקע ברגליו זוג ליד זוג ובעגול אחד גדול: זקן וטף, כל אשר נשאוהו רגליו, – לא סר סגל מעל הילדה הנאה, העסוקה גם בהוצאה והכנסה. הוא נטפל אליה גם במטבח, ששם עדיין היו עסוקות כל המלצריות וה“שקצות” העוזרות בנקוי הכלים.
עכשיו מצא, שלבו, לב תלמיד המחלקה הששית, זאת אומרת: לב אדם מבוגר כל צרכו, נתון לילדה הנאה הכפרית לחלוטין.
ובאמצע התוהו־ובוהו, שקם לאחר שגנבו מתוך הקהל את הכלה, מצא לו סגל שעת כושר להציע לה לצאת לשעה קלה לטיול באוירה המצונן של הגנה.
כל הכלים כבר נכנסו למטבח, איש לא נגע בקנוח הסעודה. היא נענתה לו תיכף בחיוך כל כך נעים, שלבו נמלא אושר על כל גדותיו.
עוד במסדרון תפס בכפה החמה, וכך נכנס אל שיטות הגנה, ומן הגנה עברו אל הרחוב, ומשם אל גנת הקנבוס הרטוב, ודרך גשר תלוי־ורועד עברו אל מעבר לנהר צר עד שבאו לטחנה נרדמה ומאפילה בצלה על הנהר המכסיף תחת הירח העומד באמצע שמים.
קלחי מים עברו בצנור במין פטפוט מרדים ונוסך חלומות, פטפוט שכולו סוד. על המעלות ישבו, ידה בתוך ידו.
הנגינה, כנראה, נפסקה. הם לא דברו אלא ישבו כמאזינים לדומיה העמוקה והגדולה שקלטה אותם לתוכה, דומיה שקטה וריחנית, פרושה וגלויה על גבי שדות־קמה הולכת ובשלה, בתוך הכסף החיור הנשפך עליה מלמעלה. נדמה כאילו מצלות־כסף רחוקות רחוקות מאד מצלצלות, וממרחקים נתנו ריחם המתוק לבנים ריחניים מלבלבים.
הם ישבו ושתקו, סמוכים זה לזה ישבו, ונדמה להם, שכך הם יושבים זה הרבה זמן, וישיבה זו תמשך לעולמים.
דג סמוי מן העין קרב ומצמץ בשפתיו, עוד דגים מצמצו במרחק, וגלים קלילים בעגול־שובר־עגול התחילו עוברים על גבי הנהר הישן.
אי מזה ניתקה מן הקמה רוח קלילה צנונה ועברה עליהם.
סגל הסתכל בעיניה וחבק מתניה. היא הביטה ישר לעיניו. אז גחן עליה והתחיל מנשק את פיה. היא ענתה בנשיקה קצרה, נשיקה רפה, ועמדה. שוב נשיקה קצרה וחדלה. ופתאום תקפהו שכרון, שכרון כל אותו היום: שכרון טקס החופה, שכרון המחולות ושכרון היין, שכרון נעוריו ושכרון הלילה הדומם ומכסיף, והשכרון הגדול היוצא מגופה של הריבה הנאה הסמוכה לו והנתונה בזרועותיו. הוא הרים ראשה, והתחיל נושק שפתותיה ועיניה, צוארה הזקוף וחולצתה על שדיה. כל גופו שלו הלך ונמשך אחרי גופה. בידים אשר־לא־נסו עדיין התחיל פורק את הכפתורים שעל גבי חולצתה, מתקשה בכפתור וכפתור. וכשבצבץ ועלה הלובן, לא ידעו אצבעותיו הנבוכות איך להתגבר על פתילי־המחגורת.
היא לא גרעה עיניה ממנו, עיניים פתוחות לרווחה ועמוקות, כשאילו הלכו והשחירו.
– את – הכלה שלי, שלי… לחש באזניה, ואת התשובה מצץ מעל שפתותיה, מבלי שישמע את קולה.
בידים רועדות ובקוצר־רוח טפל באריגים הגוזלים ממנו את לבה.
וברגע זה, פתאום… ממרחקים, מעבר לנהר ולגנים, באה אנחה, שכאילו ניתקה ובאה לכאן, חדרה אל הדומיה הגדולה ומלאה את החלל המכסיף, אנחה מלאה צער גדול ויגון־מר. ושוב באה אנחה… באה ונשארה תלויה באויר ובשדה הגדול.
כנור בכה, התיפּח, שפך באזנים סמויות מהעין את הצער הגדול, את צער העולם כולו. נטפלה אליו חלילית רכה, נטפל הבאס העצב בהמיה חרישית גם הוא.
שמא איזה “ווֹליכל” רגשני כוונה המקהלה יפה לשעה זו, או אולי “פריליכס” סוער הריע שוב, אך עד שהגיע לכאן ניטלה ממנו כל שמחתו – ובמרחק נעשה נוגה־בוכה. נדמה, שאיזה יציר רחוק וטוב, יתום, בוכה במסתרים מתוך צער עמוק, צער עולמים, קינת הבריאה… ואולי קינת הבורא… והיה לו צר לאותו הרגע העובר, לליל הכסף החולף, לכל היופי החומק ולשמחה שתשכח, לקמה שתפול לפני מגל וחרמש, לאותם הנעורים שלא ישובו ולאותו פרח־האדם, שאילולא אותה קינה – היה נרמס פה בלא עתו ולא לשעתו…
ומועקה זרה כבשה את לבו של סגל, גל של אהבה רבה ושל רחמים גדולים עבר והציף את לבו, ובעינים מלאות חמלה הביט אל הילדה, שרצה לקפּח – אך לפני רגעים מועטים – את חמדת נעוריה.
הוא הרפה את זרועותיו, הסתכל עמוק בעיניה, גנח ונשק למחצה בכל רוך נפשו.
בקול רועד, יוצא ממעמקי־לבו, סח לה חרישית:
– נלכה, יקירה; נלכה מפה…
תל־אביב, 1934
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.