אגוניאן היה ראש־העיר; ולא היה, כדרכם של רוב הארמנים, סוחר, אלא בעל־קרקעות. היו לו חמש מאות וחמשים דיסיאטין, זאת אומרת לערך ששת אלפים ושלש מאות דונאם. חתיכה נאה, על כל פנים. ומה גם קרקע־טאבריה, בצפונה של המדינה – אדמה שחורה שבשחורה, כמעט שני מטר וחצי שחורה לעמקה, עידית שבעידית – בלב הערבה הסמוכה לנהר מולוטשנייא, – אמור מעתה: משופרא דשופרא בעולם, חמש מאות וחמשים דיסיאטין! כל העולם ידע זאת. לא רצה אגוניאן להוסיף על זה, ולא כל שכן לגרוע. חס וחלילה שימכור מאדמתו דונאם אחד! וכשהיו שואלים אותו: “מדוע ולמה דוקא חמש מאות וחמשים”, היה עונה מתוך מצמוץ עינים עם חיוך ארמני ערום: – “כנגד אחד עשר בנים. כלומר: בן מכאן ובן מכאן (הגדול והצעיר) ותשע בנות בתוך. כל אחד יבא על חלקו – חמשים דיסיאטין, כשהשם יתברך יקרא אותו לעולם שכולו טוב – חמשים דיסיאטין תהיה נחלתו”.
מכל בניו של אגוניאן, חמשה כבר “יצאו להם מוניטין בעולם”. הבכור, שהתרוצץ מריסטוראן אחד שיש בו ביליארד אל ריסטוראן אחר שיש בו ביליארד, בחינת אופיצר משוחרר ומטייל מבוסם כל צרכו, כיאות לבנו של מארס אלהי־המלחמה, בחברת בחורות מתגנדרות וגאות על שיש להן “מהלכים” עם אופיציר. בשעתו היה חניך בית הספר הריאלי ועד המחלקה החמישית הגיע ובה לא נכנס, והכניסהו אביו לבית־הספר ליונקרים שבאודיסה. בהרבה ממון ובהרבה עמל ותלאה עלה לו הדבר עד שיצא בשלום ונכנס לעבודת־המלך. רוב ימיו בלה בבית אביו ובחוה, הואיל ואביו לא רצה לפזר עליו כסף הרבה כדי שיוכל לעמוד במחיצתם של אופיצירים כיאות, ואשה עם נדוניה עדיין לא נשא. גם אחיו הקטן, כנראה לפי כל הסימנים שהביא, יצא בדרך הבכור – אישאק (חמור) גמור היה, בשרני וספק פקח – במחלקה שלו. ויצאו מוניטין גם לשלש האחיות הבכירות: שתים מהן כבר נשואות, הבכירה, הגדולה והשחורה ולא יפה, מאוהבת בבעלה היפה להפליא (ארמני הררי מתורכיה: גבוה, זקוף, שחרחר עם עינים כחולות־כחולות וגדולות), ממש כאותה חתולה בחודש מארס, כדאמרי אנשי. השניה – יפה, גנדרנית, נחמדה ואישה ארמני, גם הוא בחור יפה – טפוסי מבאטום. והשלישית – בפריחת נעוריה, בריאת בשר ולא מכוערה כלל וכלל, בעלת גוף שחום־זהבהב וחלק כולו, עומדת להנשא גם היא – לסטודנט וטרינאר. שני החתנים הראשונים היו עומדים לגמור חוק למודם ברפואה: הגדול במוסקבה והצעיר בחרקוב. וכולם – כל השלשה היו בבחינת “חתנים בתשלומים לשיעורין”.
עדות הארמנים אינן גדולות ורחוקות זו מזו. אין להן שדכנים, כי מאפס אוכלוסים מרובים ודאי שמקצוע זה לא היה יכול לפרנס אותם. מטעם זה משמשים להם הכמרים שדכנים. כומר, שיש לו כלה בעדתו, פונה לכומר חברו בעיר אחרת בשאלה, שמא יש לו בחור חתן הוגן לריבה פלונית. ואת האחוזים של הנדוניא הם מחלקים ביניהם.
בימים האחרונים התחילו הארמנים מרבים ליכנס לאוניברסיטאות: הפקחים נעשים רופאים, אינז’ינרים, עורכי־דין, והנחותים – פרוביזורים וּוטרינארים.
ארמני, שיש לו די נדוניא לבתו ורוצה להשיאה דווקא למדופלם, פוסק לחתן מזונות כל ימי תלמודו, ומתוך כך אינו מסלק את הנדוניא בבת אחת. שלש או ארבע שנים (הכל לפי המקצוע) החתן מקבל מזונותיו מדי חדש בחדשו, שנה או שנתים קודם גמר־לימודיו משיאים לו את הבת, עד שלא נעשה בלתי תלוי ועדיין הוא זקוק לחותנו, כך החתן יותר מובטח. ואז הוא מקבל מנה גם בשביל אשתו.
בתחלת הפגרה באו שני החתנים, לוקחי־הבנות, והנכדים הקטנים. תיכף ומיד קבלו משרות חובשים, כדי שלא ילכו בטל ושילמדו מן הנסיון, האחד בבית־החולים היהודי, השני בבית־החולים העירוני. הכרתי אותם גם אני, הואיל והיתה גם לי משרה בבית־החולים העירוני: בבית־החולים היהודי לא “נמצא מקום בשבילי”, גם לא אותו מקום שתפס חברי – חתנו של אגוניאן. ונשארה בתו השלישית עדיין פנויה בכל המובנים. הבחורים היו אנשים הגונים; היפה להפליא היה בכלל לא מן המחודדים ביותר, וגם את הערמומיות הארמנית היה חסר, והיה מטעם זה אדם חביב על כל הבריות. והשני היה במלוא המובן הרוסי של המלה “סטודנט”; בימי הפוגרומים שנערכו בשעתם, בשמחת “החופשות הראשונות” בשנת 1905, שכב גם הוא עם ההגנה העצמית העברית על גג בית־הכנסת ורובה בידו, בגוננו על הבית. והבת השלישית היתה בבחינת פנויה, הואיל והחתן לא בא, אבל על זאת כבר העירותי פעם. ובכן נעשיתי בן־בית בכל החדרים המרווחים והטפשים שבביתו של אגוניאן.
הבחורות היו נשים צעירות מתגנדרות, תאבות לשמוע מחמאות, חובבות אנקדוטות, ואנקדוטות ארמיניות. בכלל, אוהבות לטייל עם ה“מחזרים אחריהן”, והיו מפותחות דיין בשביל כל זה, אם להביא בחשבון שמן המחלקה החמישית יצאו, ואחרי כן למדו אצל מורות שלקחו אתן אל החוה בלב הערבה. את הליטוש האחרון קבלו הצעירות הפכחיות בערים הגדולות אחרי נשואיהן. אשר לי, לצרכי אותו הזמן, היתה מדת התפתחותן דיה, שהרי “חן נשים צעירות” מכסה על הרבה והרבה פגמים.
אך דבר אחד היה מפליאני: איך זה לא תדענה בחורות שכמותן לפטפט צרפתית? לקשקש על גבי הפסנתר, עד כדי לצערו – ידעו. בלי שתי אלה בכלל הרי בחורה אינה בגדר בחורה, כלומר: כלה הגונה. והן, אותן בנות יורשות חמשים דיסיאטין כל אחת, הן לא ידעו צרפתית! התפלאתי, עד שבא המקרה, ויכולתי לשאול את הנשואות, מה פירוש דבר מוזר שכזה.
– לא היה לנו מזל לצרפתית או, יותר נכון, לא היה לנו מזל לצרפתיות. כי הלא מובן, כדי ללמוד צרפתית יש “לקחת” צרפתיה.
בגמנסיה שלנו, לאחר שהתחילו רוחות חדשות מנשבות, הקילו קצת בענין לשונות לועזיות. קודם חדלו מהקפיד שיהיו לומדים שתי לשונות. העמידו את הלימוד על אחת, וגם בזו לא הקפידו.
מובן מאליו שלא היינו תלמידות־למופת, ועל כל הקלה והקלה שמחנו, והיינו הראשונות להפטר מ“מכשול” אחד נוסף על כל המכשולים לשם קבלת תעודה.
לאבא ולאמא אמרנו וביארנו, עד כמה יוקל לנו, וכמה מלעיטים שפה בגימנסיה בכלל, ומוטב שנקח לימי הפגרה מורה, צרפתיה באמת, ונדבר אתה כל היום, ולא שלושה רבעי שעה, ותהיה אתנו בבית ויוכל ללמד גם הבן, הקדיט העתיד להיות אופיציר גם הוא, ו“הקטנות” ממילא תלמדנה, על רגל אחת, ואם ירצו אבא ואמא – גם הם ילמדו. יש די חדרים בחוה, ימצא אחד גם בשביל צרפתיה.
מצאו אבא ואמא, שכך באמת טוב ויפה.
איפה למצוא מורה צרפתית?
היו מקבלים עתון יומי: “אודסקי ליסטוק”, עתון גדול, תבנית שני סדינים נתונים זה בזה, ומודעות בו – עד אין שיעור. על כל מה שהפה יכול לדבר. הרכיב אבא משקפים על חטמו המסורבל, הכניסה אמא נר נוסף על המנורה של נפט והתחילו מחפשים מורות לצרפתית. היו רבות, וקשה היה לעמוד על איזו מהן, באיזו לבחור?
לאחר עיון רב מצא אבא, שיש שני מיני צרפתיות: מין אחד – שוכנות בתי־מלון, ומין שני – יושבות בית־פרטי. הבחינו אבא ואמא, שיש לבכר את המין הראשון. מובן, שאלו שהקופצים עליהן מרובים יכולות לשבת גם בבתי־מלון, שאין להן לחכות הרבה, שהישיבה עולה בדמים; ואלה, שאין עליהן קופצים, מבכרות לשבת בבתים־פרטיים, כי זה נוח להן יותר, עד שיקח אותן מי שיקח.
בנוגע ליושבות בבתי־מלון, גזרו ואמרו לפסוח על אלו שיש להן בשמות משפחתן המלה הקלילה “דה”, המשמשת כידוע סימן לאצילות. הללו בודאי “בנות טובים” ושכרן יהיה רב.
אלא שהיו רבות היושבות בבתי־מלון. באיזו לבחור? הצהירה אחת מהן על המלון: “קרימסקאיא גוסטיניצא”, ועליה עמד אבא.
אבא, כשהיה לפני כחמש עשרה שנה באודיסה, התאכסן גם הוא במלון זה, והזכרונות שהביא אתו משם מעיר זו, ומאכסניה זו בפרט, היו מאד נעימים וחביבים עליו.
עמדו וחתכו מן העתון את כל הכתבות של המלונים. נעשתה אמא קפדנית. שתים הכריזו על עצמן שהן “צעירות”, “זה למה?” – שואלת אמא – לא אל העויותיה ולא אל חנה אנו זקוקים. אנו זקוקים למורה. יש כאן כוונה מיוחדת – מי יודע איזו? אותן פסלה אמא תיכף ומיד. היתה אחת “צעירה וסימפתית” – שתי מדות באחת, עשתה אמא תנועה בידה ולא הגידה כלום. היו שהכריזו על דיפּלומים מדיפּלומים שונים, “כל זה אך להעלאת המשכרת” סבר אבא. אנו זקוקים לצרפתית – ודי בזה. בשביל חוה גם זה די. “חבל שאין מצרפים תמונות למודעה”, אמר אחי הקדט. הסיר אבא את המשקפים והתבונן יפה יפה בבכור־שטן זה שגדל, כאילו היום ראה אותו בפעם הראשונה, מכף רגלו ועד ראשו.
החליטו, שיש להזמין את זו שישבה ב“קרימסקאיא גוֹסטיניצא”. אמר אבא, שמלון זה נחמד, באמצע הדרך מן הנמל עד העיר, קרוב לכאן וקרוב לכאן. כשנוסעים מן הספינה עוברים דרך קשת של גשר, והמלון למעלה – אותיות גדולות של זהב ברוסית “קרימסקאיא גוסטיניצא”. מלון טוב. ממדרגה ראשונה. אלא שכדי לקמץ בהוצאות הוא מכריז על עצמו כעל מלון ממדרגה שניה. קודמים לו אך “סברנאיא” ועוד אחת. שלחו ל“צרפתית” כסף להוצאות הדרך ובקשו אותה להודיע טלגראפית את יום בואה, כדי שיבואו לקבל אותה בתחנה הקרובה – ששים קילומטר לערך. איפה תמצא עגלה? ואולי גם רוסית אינה מבינה, על אחת כמה וכמה את ה“חוחולית” העסיסית שלנו.
וביום בואה השכמנו לקום שעה אחת קודם. אבא הכניס לתוך שפמו, ההולך ומכסיף, מנה כפולה של משחה, כנראה בטעות, וריחו של בריליאנטין היה נודף ממנו. הקדט רחץ פניו, שלא כדרכו יום־יום לדחות פרוצידורה זו עד ערב, והיה מטייל וּמושך בשפה העליונה המתחילה להשחיר במקום שנועד לשפם. גם אמא לא נשארה בחלוקה של לילה כבכל הימים. והילדות קשטו עצמן וסרקו יפה יפה את צמותיהן הדלות. ושתי שפחות עומדות חשופות קיבורת של רגל, מלבנות ומנקות חדר בשביל הבאה. לקבל אותה יצא בעגלה קלה (ולא בצב – הניטיטשאנקה) הקדט המגוהץ.
וכששב הביא אתו תורן מסורבל־חוטם. תורכי לא היה מתבייש באותה מנה של חוטם שכמותו. עם עיניים ירוקות. – זו היא ממזל לישטנברג’ה. השם המצלצל גם הוא גרם לבחירה, ישב הקדט לצד התורן סר וזעף, ננס ליד ענק עם חזה נופל, בלי כל סימן למה שהוא ראוי להיות, אבל כסלים מחודדים בולטים. רזה שברזות – והחוטם מולך על כל מלוא פניה.
כל “הבית” והעבודה ציפו על יד השער, ודרך סדקי החלונות הביטה אמא, וכל השקצים שבחוה וכל השקצות הקטנות היחפות צובאות על יד השער. הלזה יקרא צרפתיה?
ישבו לאכול. עבודה זו יודעים אצלנו כיצד לעשותה. לא היתה אז מודה לשדופות קדים ושטוחות. “אשה בבשריה” מלכה. אבא – כרסו עד שניו, אמא – כרסה בין שניה. התורן לועס כנגד שתים, ומזה אבא ואמא נהנים. – תשמין. אפשר יהיה להביט בה. אלא שהיא אוכלת כנגד שלש, מה בכך? שולחן שעליו מסבים ששה עשר איש, ומגישים עליו חצי האיל צלוי בבת־אחת, מה בכך? אחד המרבה ואחד הממעיט? ואכלת – ושבעת!
אבל לא היתה הברכה שרויה במעיה של הצרפתית. תורן נכנסה ותורן נשארה. צנומה, שלד של עצמות. טוענת היא שתולעת במעיה, המוצצה את עסיסה. היא סובלת ואין ביד הרופאים לרפאותה. יעצו לה אבא ואמא ללכת בדרכם, להשמין, להרבות באכילה, ויעצו להרבות בשום ובזרעוני־דלועים.
שמעה ואכלה.
היה לאמא ארון. ארון לה לבד. ובתוך אותו ארון צלוחיות זכוכית גדולות מלאות ריבּה. מי בכם יודע ויגיד מה זה ריבה? אתם שלא מטאבריה? מילא, יודעים אתם ריבה של דובדבנים, ריבה של אפרסקים, של תות־גנה ריחנית, של פטל מאדם ורדי; ריבה של לימונים זהבהבה חמוצה, של ענבי־שועל ירקרקת־חורה וכדומה. ואלה שמבסרביה יודעים גם ריבה של שזיפים – שחומה־שחומה, לאמתו של דבר, אין זו ריבה אלא ג’לה. יודעים הם ריבה של כרזים, של משמש, אבל ריבה של תפוחי גן־עדן הקטנים הטעונים דקירות דקירות לפני בישולם – אינם יודעים, ומנין להם לדעת טעמה של ריבה – של קיזיל, זה האדום כדם קרוש והחמוץ־חריף, של האספרגל, ריבה של חבושים, של ורדים רבת־הניחוח או של פרחי־ורדינה? לא! לא!
הפולנים והליטאים המסכנים אינם יודעים, הגרמנים – אין להם חך טועם, וגם חסים הם על הסוכר. ואמא גאותה על הריבה, מעשי ידיה להתפאר! וכל הקיץ היא עסוקה בתוך הגן בעבודה. נתבשלו ענבי־שועל – מבשלים ריבה של ענבי־שועל, עד שמבשלים אותם נכנסים דובדבנים וכרזים, לא יצאו אלה – והמשמש בא ומבקש מקום בצפחת, וכן עד גמירא.
והנה נגלו עקבות גנבה רבה בצלוחיות־הריבה שבארון. ביום אי אפשר לגנוב: רבה התנועה, כל הבית, בלי עין הרע, מלא. גונבים בלילה. בלילה הדלתות סגורות, מבני־העבודה אין נכנס. לילדים אין צורך לגנוב. אמא נענה לדורשים בחפץ לב. גנבה הצרפתיה. על זה עמדו תיכף־ומיד.
מה לעשות. הצפינה אמא את כפות־הכסף. התחילה לרדות בכפות־ידיה. ולא רצו לביישה. לא מן הגנבה נעלבה אמא, אלא מהמנהג שהיתה נוהגת בגנבתה להשקיע כפות ידיה לתוך צלוחית, לעשותה מוקצה מחמת מיאוס. וסוף סוף נמאס עליה הדבר להיות מצפינה את הכפות, דואגת למפתחות. הוכיחו את הצרפתיה על פניה. אם רוצה היא לאכול בלילה, תכין לה ביום, תקח בפרהסיה. נשבעה שלא תוסיף, לא עמדה בשבועתה. ופקעה סבלנותה של אמא.
אמא אמרה בפירוש שיש לשלח אותה מן הבית. לא סרב אבא, והכניסו אותה בקרון העולה לאודיסה.
שוב ישבה המשפחה על גליונות ה“אודסקי ליסטוק”. על פי איזה סימן לברור עכשיו?
סימן בית־הדירה, סימן של אתא קלילא “דה”, סימן הדיפּלומים – כולם לא הצליחו.
דרש אבא, אילו היתה תמונה, היינו עכשיו מביאים בלונדינה. כנגד זה נודע טעמה של אמא:
– מדוע דוקא בלונדינה?
עונה אבא: כל הבית שחרחורים.
עונה אמא: וכך צריך להיות. יפה עשה אלהים שברא את הארמני שחרחר, ולא חס־וחלילה לבן כאותם הקאצאפּים. וכי מפני מה לקח שחורה?
– צעיר היה – טפּש היה.
נמנו וגמרו, שהשם היותר צרפתי, הוא יכריע. ממזל לישטנברג’ה, היה בו דבר מה לא־צרפתי־טהור. השם הקצר ביותר, הוא הצרפתי־טהור ביותר. ושוב יצא הקדט אל התחנה לקדם פני צרפתיה בשם – “בטי”.
ושוב עמדנו כולנו מצפות ליד השער והגדר. באה צרפתיה צעירה ולא מכוערה כלל, אם לא יפה ביותר, אבל כולה רווּיה אותו חן צרפתי שאינו נודע לשום אשה אחרת. ועל הכל – עינים חומות־כהות, בוערות־בוערות ומתלהבות למראה כל בן־זכר. אמא עמדה תיכף על שפמו של אבא, שפתאום השחיר מאד. ושוב התחיל הקדט שלנו מקפיד על בגדי־השרד שלו, שהן כל־כך הולמות כל מי שהוא ארמני.
עליזה ומלאת תנועה היתה המורה החדשה, פטפטה ולא נתנה לאחר לפטפט, וביותר היו עיניה מתלקחות כשהיה בסביבתה מישהו לבוש מכנסים. למדה אותנו גם לפרוט על הפסנתר, שלא על מנת לקבל פרס, היינו מרוצים ממנה. אחי הקדט היה מתחנך אצלה במצוות חזרה אחרי האשה, ואבא מסביר לה פנים, עד כמה שדבר מעין זה אפשר בבחינתו, בחינת אב־משפחה, שאשת חיקו סמוכה לו. אלא שהיו ימים ופניה לא היו לה, כאילו שד נכנס בה, ואז דעכה אש עיניה, וכולה כאילו נעשתה ירקרקת. נדמה לה לאמא, שאישוני הצרפתיה קטנים. סרה וזועפת היתה מטילה מרה במי שפגע בה. ופתאום, כאילו במקסם־קסם, שוב היא מלאה תנועה וחיים. באין מבין טעמו של דבר. מסבירה פנים, מלאה עליזות. לא ידענו את הסבה, עד שנתפשה בידי אמא, כשהיא זורקת בירכה מורפיון.
ישבה אמא ודברה על לבה, וזו מסרה לה את המזרק ביחד עם צלוחית מורפיון. אלא שלא נשתנה שום דבר. היא נשארה הפכפכת: עליזה ושוב זועפת וחוזר חלילה. ואז בדקה אמא בכל אמתחותיה ובמזודה עד שמצאה עוד מזרקה. אותה השאירה בידי המורה, אך את הצלוחית שברה.
עברו ימים מספר, הצרפתיה מתהלכת כחיה טורפת ופניה נפלו.
ופעם בבוקר, והקדט שלנו רוצה לנסוע העירה. מה ענין יש לו פתאום? התחילה אמא לדרוש, ודרשה וחקרה עד שנתחוור לה. אמש בעוד כל הבית ישן, נכנסה לחדרו הצרפתיה ערומה למחצה, רק כתנתה לעורה, ישבה על שפת מטתו, ובקשה אותו ושדלה אותו, ולטפה את בלוריתו: “יבקש מה שיבקש” – ובלבד שיביא לה מורפיון. נבהלה אמא, הקדט – כבר “אישאק” כל צרכו, שפתו העליונה משחירה יפה, בחור כהלכה, ודם ארמנים בעורקיו, והריבה, מי יודע, אולי פרוצה? ומוטב “להקדים רפואה למכה”, אומרים היהודים.
ושלחו את הצפור הנעלסה לנפשה.
ברוך האל, עדיין יש לו בעולמו – “אודסקי ליסטוק”. נביא חדשה.
שוב ישבה כל המשפחה אל השולחן ואל הגליון.
קשה היה הדבר. בדקו מי יושב בחצרות ומי בבתי מלון, מי יש לה בשמה “דה” ומי אין לה, מי שמה קצר ומי שמה ארוך, אבל אי אפשר לדעת מי בהן שחורה ומי צהובה, ואין להבחין בין אכלנית ובין תורן, כשם שאי אפשר לדעת מי עיניה דהות ומי עיניה מתלקחות והיא מורפינומאנית.
נמנו וגמרו לבחור בזו ששמה יותר קטן, כדי שלא תהיה יותר מדי צרפתיה. ובחרו בשם גרינגוארין.
ואותה גרינגוארין קבלה מכתב וכסף להוצאת הדרך, וממנה נתקבלה טלגרמה: אצא ביום… ואהיה ביום… פגשוני. גרינגוארין – באמת שם ארוך למדי בשביל צרפתי גוץ.
ושוב אותו מעשה: אבא עסוק בשפמו, הקדט בתסרקתו ואנו במעילינו.
נכנסה לביתנו לא ארוכה ולא גוצה, לא בלונדה ולא שחורה, לא דקה ולא שמנה – בינונית.
עיניה לא מבריקות, ודווקא תמיד עפעפיה מאפילות על עינים לאות אפורות־דהות, בפרט כשהן נתקלות בגבר.
לא הכניסה בלבול ושום ערבוביה בבית. הכל כסדרו נוהג. אינה ממלאה בעליזותה את הבית ואינה מטילה מרה, אינה אוכלת יותר מן השיעור ואינה גונבת ריבה, וגם אינה נכנסת לחדרו של אחינו, וגם אינה מרבה בשתיה.
אף על פי כן, בערב השני (אחרי בואה) בקשה מאת אמא, שיתנו לה בכל ערב – כוס חלב, כוס חמה. בחותו של בעל־קרקע, שעשרים פרות נוהמות על השוקת, כלום מקפידים על כוס חלב?
והיתה מקבלת כל ערב את החלב החם.
חלתה אחותי הבכירה – דלקת בגרונה. ראתה אמא שגרונה דולק, שלחו לקרוא לרופא מן המושבה הגרמנית. וזה פקד להוציא תיכף ומיד את הילדה השניה, שהיתה ישנה בחדר אחד אתה. לא היה שום חדר פנוי, וכדי שלא תהיה ישנה יחידה, הכניסו אותה ואת מטתה לחדרה
של הצרפתיה. וכשהלכו לישון – אחותי כבר במטה, והמורה עסוקה בהכנותיה לישון.
עושה אחותי עצמה ישנה, מתוך סקרנות, כדי לראות מה הצרפתיה עושה.
עושה זו מה שכל העולם עושה. אלא כשהיתה כבר מוכנה להכנס למטה – נגשה אל מזודתה שלה, פנתה כלפי הילדה, מתבוננת בה. השמיעה זו קול נחרה קלה.
הוציאה הצרפתיה ארון קטון, פתחה אותו במפתח קטן והוציאה משם מה שהוציאה. לקחה את החלב והכניסה לתוך אותו דבר ושכבה. כשהכניסה אותו שוב בארון הקטן – כבתה את הנר. למחרת בבוקר באה הילדה לאמא ושאלה אותה שאלת תם: מה זאת?
מיד שלחה אמא וקראה לאבא. ודברו ביניהם ארמנית מה שדברו, יצא אבא מושך בשפמו: זאת אומרת, מעמיק לחשוב.
התבונן בשעון, ובו ביום הובילו את ממזל גרינגוארין לתחנה.
גזרה אמא: לא. מכאן ולהבא אין לצרפתיה דריסת רגל בביתה.
אינה רוצה בצרפתית, אינה רוצה בצרפתיות. תשבנה הבחורות בלי לשון צרפת. תכנסנה לחופה בלי כך. משל לסבתותינו שלא בקרו בגימנסיות כלל!
וכך אין אנו יודעות צרפתית. משום שלא היה לנו מזל לצרפתיה.
תל־אביב, 1934.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.