ברגע זה שנאה תכלית שנאה את הפרות… את כולן, שנאה אותן ואת המין־הנקבי שבהן. שנאה, בשנאתה אותן, את הנשים, ואותו היצר העוור הנשיי שבהן… את ההכנעה לחוק הכל־יכול.
ומה מאוסות, מה נתעברת הפרות הללו!
כלל גדול זה אמרה בתיה זה כבר: יפה גופה של אשה מגופו של גבר. תכלית הטעם היפה הוא. בינה לבין עצמה היתה יודעת מפני מה. מפני אותן “התוספות” שלגופו של גבר.
ודווקא אותן הפרות מכוערות היו בחלק האחורי שבגופן, בו בחלק שהאשה האדם שמרה על יפיה. כל חלל בין הכרעים מלא וממולא עטינים – שקים לחים מדולדלים, כסרח עודף חסר־טעם, מנופח מבשר חי בולט, ואותן הפטמות הארוכות והטפשות, הפורשות זו לכאן וזו לכאן.
– כאן! כאן הדין עמו, ימח שמו וזכרו!
כלומר, כאן הדין עם אותו פרופיסור גרמני, דמות טפוסית למלומד אשכנזי – ידען במקצועו, וקצר־רואי ודל־מוח… גרמני בעל עינים קרות, כחלחלות־מימיות, בעל כרס – עכשיו בודאי אחד מסיעתו של היטלר – הרואה בכל אשה כלי־קבול לזרעו, והוא, אותו פרופיסור, הוא הכריז על האשה, שאינה אלא “תוספת לרחמה שלה”.
פראזה זו הלעיבה בה, ובבת אחת הכניעה אותה; ממש כאותה חבטה של שוט על גבי הפנים.
ברגע זה נכנס חבר לגדר. פרה צעירה פרצה מפנתה וקפצה על “זעירה”.
– בתיה, אמר החבר, אמרי לדניאל ש“זעירה דורשת”, רואה את?
הבחורות היו פטורות ממצות הכנסת פרה אל בין שני הכלונסאות העשויים לדבר, סמוכים אצל רפת־הפר.
משהו מעין מבוכה סמויה היה תוקף את הבחורות, כשהיו התיירים ומבקרי הקבוצה שואלים למה תוקנו אלה כאן; ואת התשובה היו נותנים מתוך רמזים דקים בחורים מסמיקים.
– כן, אני אומר לו, ענתה בתיה.
– אוי, מנוּולת שכמותך!
דניאל ישים חבל על צוארה וידפוק אותה לאט עד שתכנס בסוגר, כדי שיוקל הדבר לפר־הקבוצה. והיא גם בלי כך לא תסרב לו, לא תתנגד. אינה מבחינה בזכר שלה. בין פר זה ובין פר זה – אחת היא לה. שום סימן של רגש, שום נטיה כלפי מי־שהוא, שום פרכוסי יצר פשוט וגס… גרוי סתם דורש תפקידו. פוּ!
ושוב נפלה בפיה של בתיה אותה מסקנה של הפרופיסור הגרמני: “אין לך בעולם אשה שתעמוד בפני…”
האמנם כך?… כיעור, כיעור!
מדוע היא זוכרת אותה הספרות?
לא! היא “אשה” – “אשה גאה” שאינה עושה גופה “קרקע עולם”…
אשה גאה… מלגלגת היא על עצמה… כמה וכמה פעמים שנתה כבר את דעתה על עצמה. ומה דעתה עכשיו?
שברי־הנחות “של מלומדים”, קטעי הערכות של הוגי־דעות, מימרות של סופרים, מסקנות רומניסטים, מטליות של שיטות, – באים עליה בזה אחר זה, והיא מקבלת על עצמה פסק דינם, הן לשבט והן לחסד. השכבה האחרונה היא המכרעת – פוסקת אחרונה.
כך נעשה הדבר מיום שהכניסה לחדרה בלב הולם ופועם־משנה את ספרו של פוֹרל, מיום שהתחילה קוראת בספרות העוסקת בשאלת־המין.
ולאחר קריאה ראשונה זו, כשגברה עליה אותה הבחילה בכל הנקרא גברי, – עברה עליה שנה שלמה עד שיכלה להשתלט על עצמה, שלא לרחוץ ידיה לאחר כל נגיעה קלה שנגע בה גבר, בכל מיני סבון, בתחילה בסבון־קרבול. נדמה לה שכולם טמאים, חולי “אותן המחלות”, שאין להם בעולמם אלא תענוגי בשר בלבד.
ואז נדרה בלבה נדר שלא תנשא לעולם לאיש.
*
שנתים עברו עד שנפטרה מאותה מאניה משונה, והתחילה מסבירה פנים למכיריה מן ה“מין שכנגד”, עד שנטהר עולמה מן הזוהמה שהטיל בו פורל, ושוב נעשה נוח ונתון לחיים נורמליים.
ואחרי כן באו שוב ספרים, ספרי־מדע, כביכול, רומנים מטפלים ב“שאלה”.
תקופת וויינינגר… ושוב בלבול דעת, ושוב נתרופפו כל היסודות המוצקים, כל מה שקבלה בקבלה, ביודעים ובלא יודעים, מתוך הכרה ושלא מתוך הכרה, מתוך הסביבה, מתוך חיי יום־יום.
היא קבלה עליה ביום מן הימים גם פסק דינו של בעל “די פסיכולוגישה מינדרווירטיגקייט דר פרוי” ועוד ספרים, ועוד ספרים…
זה סותר וזה בונה; זה פוסק וזה גוזר, כל אחד בשלו.
עד שנתגלגל לידה גם הפוסק האחרון: “די הוֹהה איהה” ספר למוד ל“טכניקה של הנשואים”. אופן מספר אחד. אופן מספר שני. אופן מספר…
ברוסיה הסוביטית זוהי שאלה, שמטפלת בה החברה בפומבי…
האם באמת כל כך פשוט הדבר? כל כך פשוט עד שאין כל צורך בשום ספר אחר אלא בספר הטכניקה של הנשואים"?
ספר לה אחד ממכיריה, מי שהיה קודם סטודנט בגרמניה: הסטודנטים הצעירים הנכנסים לקורפורציה לומדים קודם־כל, – מסכת “כיצד שותים”.
אם שאלת האהבה אינה אלא מעין שאלה של צורך ידוע, מדוע, באמת, לא ילמדו אותה, כשם שמלמדים תורת ההיגינה, בבית־הספר?
הה, מדוע זיהמו את נפשה? למי יש רשות לכך?
אותה שיטה – מדת גדלות גרמנית – כללים וסעיף, וסעיפי סעיפים, הכל בסדר, ומסומן במספר…
יבוא “כל זה” מעצמו, מתוך שכרון־החושים, מתוך שגעון־הרגע. מתוך יתר מתח… באי־הכרה למחצה. הלא תורת הרפואה עורכת חשבונה בכל מתוך מדת בין־הגבולים. תהיה המטוטלת עושה כווניה בכל “שטח הבריא”, יש מעדיפה ויש מחסירה, פעם לכאן ופעם לכאן, פורצת גדר לפי חוקי עצמיותה שלה; אלא שיבוא כל זה בסער, בהתפרצות, בהפרזת־חשק, בחפוש יתר־ספוק, ולא מתוך העמקה, מתוך עיון בטבלה עם מספרים רומיים, שעברו עליה פעם־פעמיים כדי לתפוס אותה יפה־יפה, עד כדי ידיעת כל מספריה, ומספר סעיפיה:
כן, הכל – אבל לא מתוך פרוגרמה!
כלום באמת עד לידי כאן?
לא “עד כדי כאן”.
ואם לא עד כדי כאן, איפה הוא ה“עד כדי כאן”, איה הגבול?
ואולי שוב נציג דרכיות חדשות, כלומר ישנות־ישנות, קרובות־קרובות מאד לאלה שהציגו בימי “הרומנטיקים”?
*
עד שבתיה עסוקה בשלה, נכנס דניאל ושם חבל על צוארה של “זעירה”.
וכך מוליכים אותה, מכיון שהיא “דורשת”.
לא! זו היא נקמתה של הנקבה. היום הוליכוני עד אצל רפתך שלך, ותקחני אתה, ולאחר זמן יבוא אחר… ואותך לא אזכור, וכל געגועים לא יהיו לי עליך; וכשם שהתמכרתי לך, יהיו מעי פתוחים לו – לשני.
“זעירה” הולכת.
על יד רפתו מחכה לה העגל הנחמד – “בלעם”, גאונה של הקבוצה.
“בלעם” – פר הולנדי שחור צעיר, נעול גרבים לבנים וכוכב לבן במצחו. פר כבד־חזה עם חתוך איברים גמישים, כיצוק־מתכת שחורה שמנונית, בחתוך עזמה, ומרוכז, בקוים בודדים־בולטים ובנרתיק־הבשרים שלו. הראש הקטן, עם שעור לוע רטוב ורענן ונחירים פתוחות רחבות וחמימות. צמוד לצואר חסון ומלא מתיחות. מה יפות עיניו הסגלגלות הרוחצות בדם, שלא כעיני הפרה הארוכות – עיני שקדים מארכות חולמות־שקטות במשבצתן.
וכולו תנועה, כולו מתח מוכן בכל עת ובכל שעה לקפיצת־פתאום. קפיצה מפרקת גדרים ופורצת סייגים. תבנית כח מוכן ומזומן להסתערות, ודווקא אחורי־גופתו, החפשית מכל העטינים המכעירים גופה של הפרה, מבליטים סוד של גמישות. מה יפה הרגישו בני־שם הקדמונים, שלקחו אותו לסמל הכח. “בכור שורו הדר לו”. “עגלים” העמידו בדן. מה נהדר היה אַפיס, אל המצרים!
תאמר: תבנית הפריה והרביה הפעילה. כולו, כולו תבנית הפריה והרביה. ואולם – תבנית נהדרה, דווקא משום גמר־השכלול שבה, על שם ההבלטה הנקיה, סמל הפריה הפעילה ולא הסבילה.
כל היום, יום כרגיל, נסבה העבודה בטמפו שלה. לא היה פנאי להעמיק ולחשוב. המחשבות באו מטליות־מטליות, קטעים־קטעים. פוסקים וחוזרים חלילה.
*
היה זמן, שעמדה על ה“שויון המוחלט” של השנים באהבה.
ואותו ה“שעבוד המיני” אינו אלא תורשתן של תקופות, מסקנות של מעמדות, פליטת מסורת של יובלות.
ה“עבד הכמוס” שבנפש האשה אינו אלא פרי הכנעה של דורי־דורות של שליטת הגבר באשה, שעשה אותה כלי־תענוגותיו. כי, לאמתו של דבר, עד היום הגבר – השליט בחיים, ורק בשבילו ולהנאתו שלו – כל התרבות עובדת והאמנות יוצרת כל מה שהיא יוצרת, החל מן ה“ריוויו” עם ההצגות של עשרות נערות ערומות, ערומות־מצועפות – וכל העתונים המצוירים המרבים בגופות נשים, וכל הריקלמות המשתמשות בציורי מערומיה של האשה. ובתי־מסבא המלאים שרות של נשים, ורוב רובי יצירות הפסלים – עירומי נשים, המחסנים יודעים נפש קוניהם, קונים הם ולא קונות; וכשהן, לכאורה, קונות, אין זאת אלא כדי למלא ספוק קוניהן.
בתיה מבזה את־נפשה, שונאת את גופה מתוך שנאה לבנות־מינה.
אמנם הגברים אוהבים אותנו, חושקים בנו, אולם לעולם אינם יכולים לכבד אותנו, להעריץ אותנו.
זהו “סוד הזונה” שבאשה, חושבת בתיה, האשה לא נבראה בשביל האחד, היא נבראה בשביל כל העולם. האשה אינה יכולה שלא להתאמץ למצוא חן בעיני כולם, כלומר בעיני הגברים. היא רוצה, זו היא תשוקתה הכמוסה שבה, שכל פוגשה יהיה חומד אותה, אף על פי שהיא עצמה אין לה כל נטיה אליו. אלא הרגשתה זו עצמה, שהיא מעוררה את החשק, עושה אותה מאושרה. רק הגבר יכול לחיות בשביל ה“אחת”, לראות בה חזות הכל; האשה – בשביל כל העולם הגברי. ובתיה באה לידי מסקנה, שאילו לא היו בעולמו של הגבר “אמו” ו“בתו”, לא היה לו בעוֹלמו יצור יותר נבזה בעיניו מן האשה.
ושוב גל־ספרות חדשה עובר על בתיה, גל חדש.
לא – זהו סבל ירושה; וזה יעבור עם ביאת הכרת הכבוד, כבוד לעצמה, שיהיה לאשה החפשיה, הלא־תלויה בחייה בגבר. “אשה גאה”. ובתיה מתחילה מחפשת בתולדות חייהן של נשי הכח, נשים־מלכות, נשים מושלות. היא מרגישה עצמה כאחת מהן. בעיניה־היא מוצאת חן ג’ורג' סאנד, “הלביאה בתוך כליל גברים אנשי מעלה”.
ובאות שוב תיאוריות, – מסקנות חדשות. וישנו בעולם פרויד, וגבולי גבר ונקבה נעשים מטושטשים. ויש לתרץ כמה וכמה דברים, הנראים כל כך משונים וחולנים.
על מי שלטה ג’ורג' סאנד? אולי רק על גברים, שהיסוד הנוקבי שבהם גבר על היסוד הגברי, ובכן: לא היה תוכם כברם.
ואולי סוף־סוף אין באשה כל שעבוד־מעמדות העלול להתחלף, להשתנות במשך חילופי דורות ולעבור כליל, ואולי אינו אלא שעבוד יסודי, שעבוד פיסיולוגי, שעבוד חי־וקיים לעולם. הכנעה נפשית מתוך הכנעה אנטומית, מתוך שנוי ההכרה שבאהבה פעילה לגבי אהבה סבילה – בהופעתה הסופית של האהבה.
אני לעולם אינני יכולה “לקחת” אותו בעל־כרחו, לעשותו אב לילד שלי בלא רצונו. ואני יכולה להאנס, להיות לאם לילד בעל־כרחי, בלי־ידיעתי.
הוא הוא הסוד הארור, הוא סוד שעבוד טמיר וארוך.
העגל היפה הזה! כל פעם שהיא רואה אותו, – הרי מה שהיא נהנה מיפיו – אין בזה כלום. היא נהנית מכל דבר משוכלל, מכל דבר שבאמנות שבא לידי גמר התפתחות בולטת. אלא, שהיא יש לה גם איזה מין הכנעה טפשית לפניו, שבו מתבלטת, בודאי, הכנעת האשה לפני הגבר.
טפשות שכזו!
יש לה מעין דרך־ארץ בפניו, נדמה לה, שהבחורים כשהם מסתכלים בו, כאילו רגש של גאוה תוקף אותם, שתוף של הרגשה טמירה, מעבר לסף ההכרה, ובלא יודעים הם מצטרפים אליו, או מצרפים אותו למנינם… אותו עגל נהדר, אלהיהם של בני שם הקדמונים והפקחים…
דניאל!
מה הוא רוצה ממנה? לעולם לא יהיה הדבר! ובכלל, היא לא תהיה לאיש, כלומר לגבר…
דניאל…
*
אחרי ארוחת־הערב, ניגשה בתיה אל שולחן העתונים ותפסה בידה גליון “דבר”. קרב אליה דניאל.
– בתיה… קולו רעד.
– דניאל? מה אתה רוצה?
– בתיה…
– כלום זו תשובה?
במובנה הרגיל לא היתה זו כלל וכלל תשובה, אלא שהנגינה העולה מתוכה – היתה תשובה, כל כך הרבה היה בה מן הבקשה והתשוקה, תוחלת ממושכה וכליון־בשר, רוך דבורו של חתן ורמזי־פקודה של גבר, בעל.
– הניחה לי, רוצה אני לקרוא. זה שבוע ימים לא קראתי דבר, קרועה אני מן העולם.
– בתיה! בחצות תצאי אלי…
היא לא ענתה, רק עיניה פתחה לרווחה, ותוך כדי העיפה שמורותיה, לטפו אותו עיניה החומות, עברו על כולו, החל מראשו הפרוע ושערו הסמיך, על כתפיו מראה קנמון שהצמיחו שערות ארוכות תבנית “קוף” ומערומי שוקיו מתחת למכנסים הקצרים והמלוכלכים מן העבודה, המכוסים גם הם שערות קשות בודדות ולא נעימות.
עיניו נצמדו אליה – שורפות אותה.
– לא!
בתיה נרדמה מתוך הכרה, שהיא “אשה גאה”, “אשה חפשיה”.
העבודה הקשה והחמה הלוהטת עשו את שלה, והגוף היגע התמתח מתוך הנאה מיוחדת על המצע הנקי במטה הצנועה.
רוח קלה וצוננה נשבה בחלון הנמוך ליד מטתה והצנינה את החום המחניק שבצריף.
שוב התחילה “השאלה” מטרידה אותה.
מדוע זהמו את נפשה, מדוע?
מוטב שלא לדעת כלום מכל אותן הפרוגרמות המפורשות… ארורה אותה הנוסחה הגרמנית – במחשבה תחלה… מוטב אותה “הנוסחה הרוסית” בסער המשכר…
והעייפות והשנה תקפו את הנערה.
דבר־מה נפל על מצחה. ביד־ישנים הסירה אותו, בדרך אבטומטי. ושוב נפל דבר: על סנטרה, על מצחה. ברגש של בחילה – אולי רמש הוא – תפסו בו אצבעותיה. היא נעורה למחצה, וריח של יסמין בא בנפשה. אצבעותיה התכווצו מאליהן, והכירו בפרחים־נופלים עליה בעד החלון. בתיה נעורה, פקחה את עיניה ולא ראתה כלום.
– מי כאן?
– אני… דניאל.
– צאי, בתיה צאי.
– הס, תעיר את – חנה.
– אבל צאי…
מבלי לחשוב קמה הנערה ממטתה, הסתכלה בחלון, הסתכלה בחברתה הישנה אצל הכותל למולה, ויחפה יצאה את הצריף.
– יונתי, נחמתי, פגשה על יד הפתח דניאל, וידו החזקה תפסה את גזרתה, מושכת אותה.
– משוגע, לאן?
– נלך.
היה חושך, ורוח צנונה משיבה נפש, הרי אפרים השתרעו שחורים־משחירים. במרחק טקטק אבטומוביל מאחר, מרפד בקלוח־אור את שבילו.
– נלך.
דניאל הלך כחיה מריחה את שבילה, עד שבאו אל החציר שהביאו אך היום בבוקר.
הקש נתן ריח תבלים יבש.
– נשב.
עברה שעה, ועברה עוד שעה. הם ישבו מסיחים, שכורים מקול בן־שיחתם, צירופי כוכבים צצו וחלפו על גג הרפת למולם, פעמיים עבר עליהם החבר השומר, ולא הרגיש בהם.
– קר לי, קבלה בתיה.
– שבי על ברכי, אחבקך ויחם לך.
כן, כך יותר חם, בתיה נלחצה אל חזהו.
– יודע אתה – כבר מאוחר, נלך.
– לא, לא! עכשיו?
הוא לטף כתפיה והידקה אליו.
– רגלים מסכנות – קר להן. רגלים קטנות – קר להן.
וידיו הגסות לטפו את ברכיה.
– יקירה, יקירה שלי!
בתיה הישירה עיניה אליו. זה עלב אותה, ובאותה שעה היה כל כך נעים, גל של חמימות זרה הציף כל גופה.
– נלך, אני עייפה.
–ובכן, שכבי, התמתחי על הקש, ואני אשב על ידך, אך השארי.
ובתיה מתחה כל גופה על הקש הריחני.
דניאל ישב על ידה, גחן עליה וזרועותיו חבקו. את גזרתה, גחן – ונשאר דבוק וכרוך עליה. בתיה הרגישה בכובד חזהו.
והיה נעים לה להרגיש אותו, והיה נעים לה שריח נשימתו – נודף ריח של טבק.
עיניו הישירו אליה – לתוך עיניה, והיה בהן כעין כח מסתורי, כח מפקד, כח אדיר, חד ומלא עצמה, דורש ומכריע. הד כח שמבראשית, כח עכור בא בירושה של שושלת שליטים. ולא עצרה בתיה כח להסתכל בעינים אלה. וכדי להמלט ממנו – עצמה עיניה. שלה.
בבלי יודעים זרקה זרועותיה אל אחרי ערפה. ברכיה ידעו והכירו את מכנסיו הגסים של דניאל. נשיקות־שגעון נמטרו על חזה.
היא לא ענתה על הנשיקות. אלא כל גופה היה ער ומאזין לגופו.
וכך הרגישה שהוא קרב־קרב אליה.
ומתוך סקרנות חריפה נמתח כל גופה אליו, ונמשך אליו.
עכשיו נעורה בה האשה. האשה הקדומה שנרדמה בה מתחלת ברייתה.
היא כרכה זרועותיה בכח על צוארו, ושפתיה רטנו:
– עגלי… עגלי שלי!
תל־אביב, 33.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.