רוּבקה, כלומר, ראובן הקטן, העביר בפנקסו הקטן קו מכאן וקו מכאן. מצד זה היה כתוב באותיות מאירות: “הכנסה” ומצד זה: “הוצאות” ועוד קו אחד, באלכסון, העביר, כדי להשווֹת את שני הטורים זה לזה, כמו שלמדהו אבא; וממש כמו שהיה אומר אבא, אמר גם הוא: “מרובות ההוצאות על ההכנסות”.
הונו של רובקה לא היה גדול, והכנסותיו – מהן קבועות ומהן ארעיות. ההכנסות הקבועות היו:
חמש אגורות לשבוע, שהיה מקבל מידי אביו.
מעות חנוכה: מאביו חצי רובל.
חמש אגורות מאמו.
עשרים אגורות מדודו דוד־ליב.
מיתר הקרובים 25 אגורות.
סך הכל שלשה רובלים ששים אגורות.
ההכנסות הארעיות הלא הן: אגורות אחדות שהיו נשארות בידו לאחר שהיה קונה בשוק צרכי אוכל בשביל אמו.
הסך של מעות חנוכה, כפי שהורהו הנסיון, היה הולך ועולה מדי שנה בשנה; הקרובים, וגם אבא ואמא, הולכים ומוסיפים על מתנתם. אל ההכנסות הקבועות יש לצרף גם את “מעות האגוזים”, כלומר, אותו הכסף שהיה מרויח על ידי משחק האגוזים בימי הפסח ובחג הסוכות, ימים שהתינוקות מרבים לשחק באגוזים. רובקה היה אחד המומחים במשחק הן ב“גומות” הן ב“קובע”; גדול ממנו היה רק בן דודו – “שלמה הפזלן”, משום זה היה נמנע מקחת חלק באותה חבריא שבה נמנה בן דודו זה.
היו לו הכנסות אחרות, “הכנסות מוטלות בספק”, שעליהן היו מזהירים אותו אביו ואמו, שלא יהנה מהן, כמו דורונות מאת קרובים או מכרים, שהיו סרים אל ביתם ושוהים ימים אחדים.
ההוצאות גם הן היו שני סוגים: הוצאות קבועות: קנית ספרים, סוכריות – הוצאות שאפשר היה לחשבן בדיוק נמרץ.
הוצאות שאינן קבועות: כרטיסים למקומות שעשועים, כגון שהיו מוקיונים “מציגים” קומדיה, או מאחז עינים שסר אל הכפר – פעם פעמים בשנה – עושה “נפלאות” באולם ה“באנק לאכרים”. דמי כרטיס, בדרך כלל, עשרים אגורות, והכסף ניתן לו מאת אבא או אמא. בשביל כרטיס אחד, כמובן, מחויבים הם לתת לו, אבל אם חבורת המשחקים או מאחז־העיניים נשארו בכפר עוד יום או יומיים “לבקשת הפובליקום” – כמו שהיו הללו מכריזים, אז היה קונה כרטיס על חשבון עצמו.
הוצאותיו היותר גדולות היו בימי הירידים, זה שבראשית החורף וזה שבראשית האביב. כרטיס ל“קומדיה־הכלבית”, כמו שמכנה אותה אבא – הרי לך עשרים אגורות, לרכוב בעגול על גבי סוסי־עץ או אריות־עץ לקול מקהלה מנסרת, – הרי לך עוד עשר אגורות; עכשו צריך לנסות את המזל במיני הגרלה שונים. רובקה יודע מראש, כי לא יזכה בכלום, ואם תשחק לו השעה, יעלה בגורלו עפרון אחד גרוע, ששויו פרוטה, – מכל מקום, שלא לנסות אי־אפשר. על כל ההוצאות האלה יקבל כסף מאבא, אבל רק פעם אחת. בפעם השניה הוא מוציא משלו.
ביריד החורף הוא קונה לו כסיות או ברדס וכלי שעשועים – לפי טעמו שלו ועל חשבונו שלו.
לא הרי קנית ספרים כהרי סוכריות. הספרים נקנים בימי השוק הגדול, שאז באים גם מוכרי הספרים ומוכרי הציורים, המחזרים על הכפרים ומציגים לראוה את סחורתם על יד “מושחי האלים” богомазы העושים מסחר באיקונות. למשמש בכל הספרים הקטנים והדקים האלה, הנדפסים על ניר גרוע ובמעטפה מצוירת ואותיות מאירות עינים – אין לך תענוג גדול מזה. והספרים – מחירם פרוטות. שלח ידך ובחר לך מה שלבך חפץ: הנה “בובה בן המלך”, ועל מעטפת הספר פולקאן הגבור, חציו אדם וחציו כלב, ובידיו אלה גדולה ונוראה; הנה “רוסלאן לאזארביץ”, “גואק” ו“מלחמת הרוסים עם אנשי קאבארדה”1 (או ה“מוחמדית היפה המתה על קבר בעלה”). על המעטפה דמות דיוקנה. לחיים אדומות לה, וכפּה אדומה בראשה, והיא, היפה בנשים, יושבת ומתאבלת על יד בעלה המוטל בארון לפניה, והוא חוור ושפמו מגודל.
וכל הציורים נחמדים: הנה אלכסנדר השני מוטל מת, הנה אלכסנדר השלישי וכל בני משפחתו, הנה הקיסר יוצא במרכבה רתומה לסוסים לבנים דוהרים, ורכב כרסני ובעל כתפים רחבות ואחורים כבדים נוהג בהם. הנה ה“עכברים המקברים את החתול”, או ציור בלוית שורה: “אשה הכתה את בעלה, באחזה במחלפותיו”. (“בילא זשינקא מוזשינקא, זא טשוּפּרינוּ ווזיאוושי”), ממש חלוף הדברים שהיה רואה בחצר השכן גרישקה הסנדלר, העושה מעשה זה לפאראנקה אשתו.
בדרך גנבה שולח רובקה מבטיו אל סחורתו של מוכר האיקונות, להתבונן אל ה“קדושים” אשר בשמים המה.
ורובקה נתון כולו בעולם שהוא שונה לגמרי מאותו עולם, שבו הוא נמצא כל יום ויום, בשבתו ב“חדר”. שם הוא מדבר יהודית, וכל הסביבה יהודית, וכל הגבורים, וכל אנשי המעשה, והמעשה עצמו – הכל של יהודים.
בשוק זה, אינו מוצא שום דבר, שימלא לו תפקידו בתור יהודי, ונפשו תובעת הכל, ואין הוא חפץ לוותר על שום חפץ, והדבר גורם לו צער רב.
חפץ הוא בציורים מאירי עינים לשירים היהודיים שהוא יודע, ואינו מוצא אותם. רוצה הוא לקנות ולקרוא בספרים קטנים, ספר בפרוטה, ואינו מוצא אותם. אמנם, בּנדיט בא מדי פעם בפעם וחבילת ספריו בידיו, אבל אין ביניהם מכל אותם הספרים שהוא, רובקה, רוצה בהם. הוא מוצא בחבילה זו רק תחינות, סליחות, תהלים, פרקי אבות, מגילות־אסתר קטנות, וכדומה. בודאי ישנם גם אותם הספרים שהוא רוצה בהם, חושב רובקה, אי־אפשר שלא יהיו, אך בנדיט אינו מביא אותם…
הנה למשל, גואק האיום, או רוסלאן לאזארביץ, או בכלל כל הגבורים הנוראים וכל אלה אנשי השם מעולם, איליה מורומץ… הנה מצא כמותם גם משלו – בספרים העבריים, ולא זה בלבד שאינם נופלים מהם… מה שייך לאמר אינם נופלים? הם עולים ועולים עליהם. ב“סדר הדורות” יסופר עליהם נפלאות. למשל בני יעקב. יהודה זה, שאילו מרט שערות אחדות מחזהו, היתה ארץ מצרים טובעת בדמיו. פולקאן הגבור, במחילה מכבודו, ודאי לא היה יכול לעשות גבורות ונפלאות כאלה.
בכלל, מיום שהתחיל ללמוד את התנ"ך – אין הוא זקוק עוד לספורי ההיסטוריה הרוסית. פנה הודם. פנה זיום. מעבר מזה – הנסיכים הרוסים, ואפילו הקיסר פטר הגדול בכבודו ובעצמו, ומעבר מזה – השופטים, שמשון הגבור, ושאול ודוד: מי גדול יותר!
אבל נפשו תובעת שיהיה הכל, הכל משלו, כל אותו העולם המלא חיים ותנועה, אור וברק, שלא יחסר מאומה גם בעולמו שלו, שלא תהיה רוחו נעה ונדה בין שני עולמות! אמנם הוא רואה את שאול המלך גבוה מכל העם משכמו ומעלה, את דוד האדמוני, עלם יפה עינים בהכותו את גלית הפלשתי, שהיה גבוה, לכל הפחות, כ“מרדכי פאלאז” שלנו, והנה גם שמשון הגבור, בעל שבע המחלפות הארוכות, מכה את הארי ורודה דבש…
ובכל זאת… יש עוד דברים… והם אינם. צריך שתהיה אפשרות למשמש כל זאת בידים ממש, כמו זה… סוויאטוסלב בעל השפתים הארוכות, האוחז משוט בידיו, או וולאדימיר מונומאך בקובע גבורים שלו, סוּבוֹרוֹב הזקן הרזה, וכדומה להם.
גדול צערו שאין הוא יכול לראות בעיניו ממש את קלסתר פני גבורי היהודים, ובימים האחרונים גדל צערו עוד יותר, וכל זה בא לו בגלל הסוכריות. מעשה הסוכריות שהיה כך היה.
רובקה צריך היה, כמובן, לקבל סכום ידוע של סוכריות מדי שבוע בשבוע. גם הוצאותיו על הסוכריות קבועות היו, אך הן לא תפסו מקום בראש. ובזמן שמלא את חסרונו זה “מן הצד”, כלומר, אם קבל את הסוכריות בבקרו את דודתו או קרוב אחר, היה מפחית מהוצאותיו עליהן ומוסיף כנגדו על הסכום שהועיד לספרים.
פרשת הסוכריות גם הוא ענין בפני עצמו; הסוכריות שונות אשה מרעותה. יש סוכריות חמוצות, ויש מתוקות, אלה ריחן כריח פרי אחד ואלה – כפרי אחר, ועוד אפשר לתת בהן כמה וכמה סימנים.
שנית, המעטפות עצמן גם הן יש להן ערך.
שנתים לפני כן, כשהיה רובקה עדיין “קטן”, היה מקבצן אחת לאחת. אז היו עוברות כשטרות המלכות בקרב החבריא של הקטנים. מובן מאליו, שמעטפות “לאנדרין” המרובות ושאין עליהן אלא ציור פרחים ופירות, שמשו פרוטות, ולא היה להן כמעט כל ערך, לעומת זה יש מעטפות יקרות המציאות, שמחירן היה רב.
ואולם המעטפות האלה אבד חנן בעיניו, לאחר שגדל. אמנם אחדות מהן יש להן ערך גם עתה, למשל, אלה שצורתן צורת קלפים.
אדם קונה סוכריה פעם אחת, פעם שניה – והנה סדר קלפים בידו – סדר זעיר אנפין ונאה. חשובות היו גם אלה מהן, שעליהן היו מצוירות תמונות הגנראלים ציירניאייב וסקוביליב השני, שעינים להם כעיני – הנשרים, וזקנם יורד משתי לחייהם מכאן ומכאן.
והנה היה מעשה בפעם האחרונה, כשהלך רובקה לקנות סוכריות, נזדמן למקום בשוק שבו התכנסו חנויות הגויים ונכנס לחנותו של יוּדין, שהיא הגדולה באותה שכונה. מצומצמים בפנה עמדו כלי זכוכית גדולים מלאי סוכריות – נשא רובקה את עיניו, והנה מין סוכריות, שעד היום ההוא לא ראה כאלה. גדולות היו משאר המינים, כעין טבלאות קטנות, ועל מעטפותיהן ציור אחד הקיסרים הרוסים, מעין צלום.
רובקה הראה על אותה סוכריה בהתבּוננו בכלי הזכוכית. כנראה, כל יתר בית רומאנוב נמצאים שם.
הסוכריה, כשהיא לעצמה, לא היתה מן הטובות ביותר, הקמח היה בה מרובה מן הסוכר. עוד זאת: גדולה היתה ומחירה בודאי – רב… אבל התמונה שעליה נאה מאד, ואפשרות היתה כאן לסדר במשך הזמן משפחה שלמה של כל בית המלך, כל בית המלך – הלא דבר הוא!
כמובן, אם יבוא ויקנה רק סוכריה אחת בשבוע יארך הדבר עד אין קץ, אך הן אפשר לקנות גם אחדות בבת אחת. הן את הסוכריות אפשר להניח ולא לנגוע בהן, טעמן לא יפוג – וכל משפחת הקיסר
תבוא על מקומה.
ואפשר לקנות מכסת סוכריות לחודש אחד שלם מראש, ואולי עוד יותר… רובקה יושב ועושה חשבון.
והסוכריות נקנו.
וכל בית רומאנוב היה בידי רובקה.
הפנטסיה, היא לבדה, אינה יכולה לספק הכל, יש פרטים ופרטי פרטים שאי־אפשר לאדם לשערם מראש.
תמיד מנקרת במוחך השאלה: ושמא טעית?
האמת! צריך להכיר את האמת, להביט בפניה עין בעין.
רובקה רוצה שיהא דמיונו מכוּון למציאות, לאמת כמו שהיא, שיהא מעוף דמיונו נותן לו את היכלת לבא עד תכלית דבר, שלא תבא המציאות ותטפח על פניו.
אהבת האמת הצרופה, האמת לאמתה, מקננת בלבו הקטן, כוססת אותו כתולעת, ואינה רוצה להשלים עם שום ספק!
יעשה הדמיון את שלו, אבל אין לו רשות לחדש דברים סתם, תמונות כוזבות, שאין המציאות סובלת אותן.
הנה הקיסרית אנה בעלת־הבשר, והנה ייקאטרינה הראשונה, גם היא בעלת־בשר – אך אין כל דמיון בין שתי אלה. לא, צריך שתהא העין ניזונת מן התמונה ואילו הדמיון אינו נותן את כל הפרטים.
ושאול המלך, איש יפה תואר, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם, מעין פטר הגדול בין יתר המלכים, בודאי גם זקן שחור וארוך היה יורד על פי מדותיו ובידו חנית – – –
דוד המלך אדמוני עם יפה עינים, בידו האחת חרב ובידו השניה כנור…
שלמה המלך, עוטה בגדי ארגמן, זהב ורקמות, ועל ראשו עטרה שעטרה לו אמו, והוא יושב במרכבה וסוסי מצרים – בודאי ובודאי יפים – רתומים בה…
אחריו באה שורה שלמה, שאין להבחין בה כלום: רחבעם – צעיר: קטנו עבה ממתני אביו, ובידיו שוט ועקרבים… “אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים”…
והשאר? השאר, מה דמות תערוך להם?
ורובקה יושב ובידיו תמונות מלכי בית רומאנוב, והוא מסדר אותן ומביט, מתבונן בהן ונהנה.
כעין ערפל קל נסוך על עיניו, ועולם אחר, רחוק מעולם המציאות, הולך ומתרקם ושת עליו סביב.
תמונה אחר תמונה עוברת בידיו: מיכאל פידורוביץ… אלכסי מיכאילוביץ… פטר הגדול…
והערפל הקל הולך ושת עליו, הולך ומתפשט על סביביו, ובערפל הקל הולכים ונגלים ומתרקמים ועולים בסך:
שאול המלך… דוד המלך… שלמה… רחבעם…
ברלין, 1923.
-
עם יושב בקוקאז. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.