(לדמות־דיוקנו של הבקטריולוג מרדכי־זאב חווקין)

הדבר היה בסוף שנות השבעים למאה שעברה למנין הנוצרים. היו אז ימים טובים, אם לא לכלל ישראל, הרי לכל הפחות לאלה מבני־ישראל, שרצו להכנס לבתי־הספר הממשלתיים וגם לאוניברסיטה.

ספּר לי אחד מחניכי האקדמיה “הרפואית הכירורגית” שבפטרבורג, ששינתה אחר כך את שמה לאקדמיה “צבאית רפואית”, ובסוף ימי ניקולאי השני דרשו מאלה הנכנסים לתוכה תעודה, שאין סימן דם יהודים בעורקיהם ארבעה דורות – שכשהוא נכנס בה, מי שהיה תלמיד בית־המדרש לרבנים, גם את האלפא ביתא הרומית לא ידע על בוריה.

על־אחת־כמה־וכמה קל היה להכנס לאותן הגימנסיות שבערים הקטנות בדרום רוסיה, שהיו זקוקות או לא זקוקות לתלמידים בכלל. גימנסיות כאלה היו בכל הערים הקטנות שעל חוף הים השחור והאַזוֹבי, ומעין זו בברדיאנסק, עיר קטנה, לבנה וחמודה, ככל הערים אשר על חופי הימים ההם.

גם עתה אין ברדיאנסק עיר גדולה ביותר. כל שכן אז! הגמנסיה – בנין גדול למדי – היתה סמוכה לים. במשך חמשים השנים האחרונות נסוג הים הרבה, ומרחק גדול מפריד בינו ובין הבנין. לא כן אז. כשהיה נפקד מקומם של תלמידים מן המחלקות הנמוכות, היה הדירקטור קם, יוצא אל הים, ושם היה אוחז פתאום בציצית־ראשו של בחור עצל, שקוע כולו בציד־דגים בחכה עד שלא היה מרגיש בקרבו אליו.

את התלמידים מן המחלקות העליונות לא היה מוצא שם. אלה ידעו לבוא למקומות – אף־על־פי שהעיר קטנה – שידו לא תשיג אותם שם ביום; בלילה שאני…

היתה העיר קטנה, ומספר התלמידים בגימנסיה בה כשמונה מאות בחור. מהם שש מאות וחמשים תלמידים יהודים. יתרם בני־אכרים אמידים, רובם בולגרים מן המושבות הסמוכות לעיר ומספר קטן מבני־התושבים העירונים והקראים בתוכם. עוד יש לומר, שרובם היה אך ורק במחלקות הנמוכות, ביתר דיוק: במכינות ושתי המחלקות הבאות אחריהן. המחלקות העליונות היו במובן ידוע “כשרות”; כמובן, לשם “סגולה” היו גם בהן קצת גויים, בחורים, שכבר יצאו מגיל בגרות ולמעלה מבגרות, בני עשרים ועשרים ומעלה.

אל המחלקות העליונות היו הגויים נכנסים סיעות־סיעות ויוצאים סיעות־סיעות. אל המחלקות העליונות היו יהודים נכנסים כנופיות־כנופיות ויוצאים כנופיות־כנופיות. גם אלה וגם אלה בכניסתם מאחרים קצת, “גדולים”, לערך, נכנסו. הגויים מאזרחי העיר המגושמים והקראים, מרוב טמטום מוחם, לא מהרו ביותר לתפוס את “החכמה” כדי צורך כניסה למחלקת המכינה הראשונה. בני האכרים – הרוסים והבולגרים – בני כפר, עד שהגיעו, הם או אבותיהם, לידי הכרה וכסופים לתורה, גם כן מפגרים היו. ובני־היהודים, מהם גם אחרו קצת משבתם בחדר או בישיבה עד שיצאו ל“תרבות”. ובכלל לא היו אז ממהרים כל־כך. והיו בני־האכרים הבחורים, וולדות־העירונים ותינוקות של קראים, נכנסים בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה ושש־עשרה למכינה. במכינה, ובמחלקה הראשונה, היו שוהים שתי שנים. שוב שתי שנים היו עושים במחלקה השניה של המכינה ונכנסים למז“ט למחלקה הראשונה. שם ישבו שוב שתי שנים, עד שנעקרו למחלקה השניה ובלו בה עוד שתי שנים – ופוסקים, מבלתי יכולת להתגבר על התורה העמוקה הנדרשת בגימנסיה. והואיל ועל פי החוק אסור לשבת שלש שנים במחלקה אחת, היו פוטרים אותם ונותנים להם תעודה של גמר שתי מחלקות. ובשבילם זה היה די! תעודה של שתי מחלקות כחה רב. מבני העירונים יש מהם שהיו נכנסים לאסכולה של יונקרים. מן הבולגרים היו נכנסים לבית־מדרש למורים ונעשים מרביצי חכמה בכפרים, או קבלו משרות בהנהלת ה”זמסטווה“. והיו גם שאחזו במעשי אבותיהם. ה”טשמפיון" של שואבי המים, המביאים מים לעיר, היה גם הוא “גימנזיסט” בשעתו והיה נוהג ברמה סוסיו הרתומים לחבית המים – וכל העיר הכירה את ביטשיחין זה – בחור כהלכה.

אחינו בני־הקראים היו מקבלים תעודה ונכנסים תיכף־ומיד לחופה ולמעשים טובים הן בחנותו של אבא, הן בחנותו של סבא. גם הכלה גם המקום היו זה כבר מוכנים ומזומנים ומחכים לחתן שיבוא. נמצאו המחלקות כל מה שגדלו מלאות יותר יהודים, לא מבני העיר, אלא אכּסטרנים מפולין וליטא, וביותר מפני שרבים נכנסו למחלקות העליונות מלכתחילה.

ובחורי שתי המחלקות הראשונות מה יעשו שלא יחטאו? בחורים כהלכה, חסונים, כפריים בני כפריים, בולגרים עשירים ורוסים אמידים?

ולעתים קרובות, כשקצה נפשם בתורה ובעבודה, היו נכנסים לאותם הבתים, שכמה מאחיותיה של רחב הזונה יושבות בהם, ונכנסים היו הבחורים סיעות־סיעות, כנופיות־כנופיות.

שם היו חוגגים יום כניסתם למחלקה א'.

כנופיות נכנסו. קודם כל, כך נעים יותר ומבדח את הדעת, שיהיו חברים לצרה גם חברים לשמחה. מתוך רעות וידידות גמורה היו נוהגים כך, ושנית, היה מתוך כך כחם יפה יותר, כשהיו הדברים מגיעים לידי מצה ומריבה עם ספנים, שספינתם נכנסה באותו יום בנמל, שאז היו זקוקים לאגרוף אדירים. ושלישית, על כל צרה שלא תבוא. כי פעמים היו פוגשים שם את מדריכיהם ומוריהם להועיל, שגם הם בכניסתם היו נכנסים כנופיות־כנופיות. ואז היתה תגרה נופלת בין התלמידים ורבותיהם. כאן מקום לומר, שכאן היה כחם של הבנים יפה מכחם של האבות, ופגיעתם היתה מאד רעה במדריכים, אולי משום שהיו המורים מעטים והתלמידים רבים, ואולי משום שהיו צעירים לימים ושריריהם מתוחים יותר. אם כך ואם כך לא נשאה אותם הארץ הזאת יחד.

המורים לא תמיד היו נכנסים לבתי זונות דוקא “לשמה”. יש שבאו לראות, אם אין שם מי שהוא מן התלמידים. ואז היו מקבלים מנה יפה מאד, חשים בצדיהם, מרגישים במקצת בכרס, או יוצאים בבהרת ולחי תפוחה – והיו בושים ונכלמים לספר דבר באזני הדירקטור, שלא להיות לבוז בעיני הבריות ההגונים והגבירות העדינות.

ומעשה במורה אחד, מן השנואים ביותר על התלמידים, שנתכוון להחזיר למוטב אחדים מצאן־מרעיתו, שתעו לבית־בושת. פשטו מעליו, במחילה מכבודכם, גם תחתונים גם עליונים, כרכוהו בסדין ממטתה של ריבה אחת, קשרוהו אל הפנס לנוכח חלון חדרו בגימנסיה ובפיו שמו מטלית של צמר. וכך עמד קשור עד שעלה עמוד השחר, ומשרתי הגימנסיה הרגישו בו ושלחוהו לחפשי.

בשטות זו נהנו, כמובן, הקטנים. כיון שנכנסו אלה למחלקה השלישית נעשו ממילא מיושבים בדעתם ומתונים.

לא היו מרבים המורים, שנגפו במלחמה לפני תלמידיהם, לספר בעניין זה; אדרבה, התלמידים הם היו מוציאים דבתם רעה, והמורים היו מכחישים את דברי התלמידים.

קורת רוח היו מוצאים התלמידים הגדולים בזה, שהיו מצערים בכל מיני דברים את הקטנים, היו מכים אותם ומלקים אותם. לזה קראך בפסוק שמצאו באבנגליון – “הרג התינוקות!” היו מכתשים כתישים, סוטרים על לחייהם, גוזלים ונוטלים מהם בחזקה את הממתקים שהיו מביאים, ולא מפני שהתאוו לאלה, אלא משום “דרכי גבורה”.

והמשגיחים לא רק שלא השגיחו בזה, אלא בעצמם היו מורים הלכה, כיצד מקניטים את הקטן. ובזה הצטיין ביחוד אחד, שהיה לו שם של גנאי קולכאס. מומחה גדול היה קולכאס בלחיצת חוטם כלפי עצם, וזה היה עושה באגודל ימינו, לחיצה שמכוחה היה התלמיד מאבד ראיה ושמיעה. ועוד היה כחו גדול להניף תלמיד כלפי מעלה בציצית־ראשו או באזניו.

אסור היה לגלות סוד מן החדר. ולא היו התלמידים מתאוננים באזני האינספקטור על מצעריהם, אלא שהיו ממציאים בעצמם במה להכעיס את מעניהם.

היה בבית הספר תלמיד אחד בשם חאסט (שנעשה אחרי כן צייר) והיו קוראים במלוא פיהם “קוֹל חאסטוּ” (“אחד” לחאסט), ומבליעים בנעימה כמה אותיות כאילו הם מתכוונים לזה. באמת ידע קולכאס, כי אליו מתכוונים.

באותה גימנסיה, במחלקה העליונה שלה, שמספר תלמידיה היה

עשרים (כמעט כולם יהודים) – היה מכון לעלויים, פאר־הדירקטור והדרו. כולם “אזרחי העתיד הטוב”, נביאי התרבות הבאה, כולם בעלי אישיות עדינה, אנשים שיצא להם אחרי־כן מוניטין בעולם, מעין מ. חווקין, אלברט, וולוביוב הצעיר, חאסט, עדין שבעדינים ליאון דריי ועוד.

(לא מצא אחרי כן בן־עירו, ש. יושקביטש, שם נאה בשביל המנוול שלו, אלא ליאון דריי…).

בכלל העמידה אז ברדיאנסק, כהערים הקטנות בדרום רוסיה, כמה וכמה מראשי התנועה המהפכנית הרוסית. גם הסטודנט הקר שלמד בברדיאנסק והלייטננט שמידט, שעמד בראש המורדים בספינה אוטשאקוב (בשנת 1905), ילידי עיר זו.

ואותו דור־תלמידים, אנשי מעלה, שרק בזכותם קיים את הגימנסיה שלו ומצא כדאי לטפל בכל הערב־רב שלו, רק כדי לברר מתוך ערמת זבל זו אותן עשרות מרגליות – העמיד איש מיוחד במינו, אדם נפלא בשעתו – הדירקטור של הגימנסיה וורונוי. אחד משלשה “יחידי הדור” בימים ההם, אותם שלשת הסטודנטים, שהיו הסוציאליסטים הראשונים ברוסיה, ועל עוונם זה הלקו אותם במגלב והגלו אותם: את פורטוגלוב – לפרם ואחרי כן לסמרה (בפנים רוסיה), את לבינטון לצפון רוסיה ואת וורונוי לקיוב. פורטוגלוב נתפרסם אחרי כן כעסקן צבורי¹, לבינטון טבל והגיע למדרגת אב בית־דין של הגליל, וורונוי נעשה “פריוואט דוצנט” באוניברסיטה של קיוב, אלא שלא חזר למוטב. התחילו מורידים אותו. שלחוהו לקישינוב בתור דירקטור לגימנסיה ומשם לברדיאנסק בתור דירקטור לפרו־גימנסיה (כלומר: חסרו בה המחלקות העליונות והוא הרימה למעלת גימנסיה שלמה). שם התחיל את עבודתו, הכניס כמה מחבריו, מורים נעלים, מאנשי שלומו. לאכסטרנים פתח דלת רחבה. כל הרוצה להכנס נכנס. כל מי שבא לקבל תעודת בגרות – סוף־סוף קבל אותה, ועוד הרבה שנים אחרי כן היה שם גימנסיה זו לטובה בפי האכסטרנים. דומני, כי גם מ. שיינקין קבל בה תעודתו.

וורונוי דבר על לב ההורים האכרים הרוסים, בעלי החוות שמסביב לעיר והגננים הבולגרים העשירים והקראים. בחפץ לב קרב את היהודים, בקש ממחזיקי ה“תלמוד תורה”, שישלחו אליו את חניכיהם ומועד התומר כה – שיתמכו בידי תלמידיו היהודים.

ואת תלמידיו, את אלה שלא הגיעו לבגרות, הכין לפקידים ולמורים ב“זמסטווה” ובכל מקום, שיש שם צרכי צבור, והוא השפיע אחרי־כן על־ידיהם השפעה עצומה על מהלך הענינים.

בראש המחלקה העליונה, הראש והראשון בה לכל דבר, היה התלמיד, חביבו של הדירקטור – מרדכי־זאב וולף בן אהרן חווקין, יליד העיר פרילוקי פלך פולטבה. הדירקטור, שהיה מאצילי פולטבה, בסמוך לפרילוקי, ידע את אביו וגם השפיע שיבוא לעיר ברדיאנסק.²

מרדכי זאב־וולף היה הבן הקטן לאביו מאשתו השלישית. הוא נולד בשנת 1856, רשמית – בשנת 1860. מדה יהודית זו ברשימת שנים ידועה לכל טעמיה ונמוקיה, הן לעניני הצבא והן לענינים אחרים.

אביו, ר' אהרן, היה משכיל טפוסי בן־זמנו, פקיד קטן ב“חכירת” היין אשר לגינזבורג. היה יודע דרך פקיד בפקידים גבוהים ממנו, ושתי המלאכות, שבלעדיהן אי אפשר היה להתקיים בעולם־הפקר זה, ידע על בורין: חכמת השתיה “כדת” וחכמת הקלפים “כהלכה”. על־פי רוב מיעט לשבת בביתו, תמיד היה בדרך, ובבית שלטו שליטה בלי מצרים הנשים הרבות, קרובות ורחוקות. והן לא אהבו את הילד, שנשאר יתום מאמו בעודנו קטן מאד. היו מקנטרים אותו, מעליבים פניו, לאיש לא יצלח נחשב בעיניהם. “מזה לא יצא כלום!” ומטעם זה היה התינוק הנעזב והבודד לנפשו מבויש, סגור בתוך ד' אמותיו, לא התרעה עם שום איש. אולם בסתר אכלתהו גאוה – “על אפם ועל חמתם של אלה יהיה גדול”. הוא שאף לגדולות, אבל למד לכבוש עצמו, ספג מרץ וכח להתמדה. דבר זה לא ניכר בו עד שגלה מביתו ונכנס לגימנסיה.

אז נעשה ראש וראשון. היה התלמיד הראשון לכל המקצועות, הראשון בשחיה, בהתגוששות, פרט על הכנור, צייר, ונעשה ראשון לכל דבר צבורי שבמחלקה, לכל זמם שהיה בו משום סכנה, מנהיג לכתתו, לחבריו במחלקה. מעולם לא פרש מן הצבור, אם רובו גמר לעשות דבר־מה במלחמה במורים. עלם יפה היה, גבה־קומה, זקוף־גזרה וחסון.

וכך למד אחרי־כן את בן אחיו:

– לעולם תהיה ראש, לעולם תהיה עם חבריך בכל מעשה. חרפה ובושה ללכת רכיל, להיות מוסר, לגלות סוד. תסבול – ולא תביא דבת איש לפני הרשות, עמוד בדבורך.

בברדיאנסק יצא לו שם כאחד הפדגוגים היותר טובים. לא היה עצלן ושובב, שלא גבר עליו סוף סוף מתוך השפעתו, ורק אחד היה יוצא מן הכלל – בן אחיו, שלא קבל מרותו, והיה חווקין נושך את אצבעותיו בשעת השעור – עד שהתיאש ממנו.

במחלקה העליונה עמד בראש חבורת חבריו להשתלמות. הם קראו ספרים מסוג ידוע. לא היה ספר אסור, שלא בא לידם, חלמו חלומות על עתידם ועל חיים על טהרת ה“שולחן ערוך” מפי הפוסק המהפכני האחרון ברומן הידוע “מה לעשות”. סמל הגבור בגבורים שלהם היה רחמיטוב. ממנו למדו לחשוב, לחיות, לפעול. מתוך רומן זה הסיקו כל המסקנות – עד לידי שינה על־גבי מסמרים. והתגשמותו של רחמיטוב בברדיאנסק היה חווקין, התגשמותו בפועל, בחיים, בדבור; הוא היה האידיאל של הנוער המתקדם; הוא שמש דוגמה, דמות־בראשית. בו התברכו, בו קנאו, אותו חקו, בו התפארו ידידיו וחבריו, בו התאהבו הבחורות, בו התגאה הדירקטור.

וכשבאה צרה, והרשות גזרה לערוך חפוש בכליו של מישהו מן החבריא, היתה הבולשת של אז מקדימה ומודיעה כחוק (מה תאמר לזה הגפ"או?…) את הדירקטור, שהוא־הוא הרשות העליונה לגבי תלמידיו, ורק במעמדו היתה עורכת את החפּוש. היתה, כמובן, מזמינה אותו לשעה ידועה. מה היה עושה זה? היה מקדים שעה אחת קודם, נכנס אל דירתו של ה“בן־יקיר” ואומר לו בזו הלשון:

– אחא, להוי ידוע לך, “פלשתים עליך” הלילה. קום, טול כל “הטריפה” שבבית ותננה לי.

לא היה הלה מסרב ומוסרה כולה לדירקטור. היה הדירקטור מכניס: מה שנכנס לכיס לכיס, ואשר נכנס למעילו למעילו, ואת הספרים היה מסדר על הכסא ויושב עליהם. עד שבאו האורחים הלא־קרואים ועורכים סדר, והוא מפקח עליהם. עם גמר העבודה של בדיקת טריפה ועריכת הפרוטוקול היה גם הוא חותם עליו והולך לו.

ברבות הימים ורוחות חדשות התחילו מנשבות. המשמרים גברו. על כמה ממוריו של הדירקטור “עברה הכוס”, גלו מן הגימנסיה שלו, אחרים נכנסו במקומם. אלה שנשמעו לו לפנים, או עשו עצמם מתקדמים, הריחו מיד והרגישו בדברים והשתדלו לכוון לרוח המנשבת.

בחדר המורים נשמעו דברים חריפים כלפי “הני בני הרקחות והטבחות” וכנגד “מכת היהודים”, שכבשו את האסכולה. ואז קרה מקרה, שהרעיש בשעתו את כל העולמות בעיר קטנה זו.

חווקין היה ידען ברומית ולמד אז במחלקה האחרונה. כמה וכמה פעמים מוכרח היה המורה לרומית לבטל דעתו מפני דעתו של תלמידו. ויהי היום, והמורה, אחד מכמה מאות המורים לרומית ויונית, שפרו, ושרצו ורבו לאחר שהגביר המיניסטר טולסטוי את היסוד הקלסי בגימנסיות, כדי לדכא את רוח החופש המסעירה בעולם. מורים אלה השאירו אחריהם אלפי אנקדוטות ושם־עולם על אופן דבורם הנלעג וקנאותם הנפרזה לשפות המתות. רובם באו מטשכיה וגרמניה – וכמעט כולם טשכים. אחד מאלה היה יוסיף פבלוביטש סורמיליטש.

עד היום זוכרים לו תלמידיו מרגלית אחת, שהיתה שגורה בפיו:

Почему вы наводняете тишину безпокойствіем?

ויהי היום וסורמיליטש זה נכנס וקרא בשם חווקוּן, כך היה מבטא את שמו.

– הטה את השם Mensa.

שאלה זו להציע לפני תלמיד מתחיל במחלקה הראשונה – נאמר בחודש השני אחרי פתיחת המחלקה – ניחא; אבל לתלמיד הראשון ברומית במחלקה השמינית?… כל המחלקה קפאה על מקומה.

– חווקוּן, מה אתה שותק? שאל המורה שוב.

– יוסיף פבלוביטש, אתה טפש!

– מה? מה? מה! – התחלחל המורה. קם ממקומו. מה אמרת, חווקוּן?

– אמרתי לך, יוסיף פבלוביטש, שטפש אתה.

Что, Ми дурак?

– מה? אנחנו טפש?!

סורמיליטש טס מן החדר.

לא היו רגעים מועטים והוא שב בלוית הדירקטור.

– מר חווקין – שאלהו זה – מה אמרת למר סורמיליטש?

– לא אמרתי לו אלא שהוא טפש – ענה חווקין.

ומר מרדכי בר' אהרן לקח בעצמו את תעודותיו מן הגימנסיה.

עברו חדשים אחדים וגם יוסיף פבלוביטש עזב את ברדיאנסק.

כששב חווקין לביתו וספר לאביו את הנעשה, קצף הלה, כדרכו:

– אני, אני אלך אל הדירקטור, אדרוש ממנו שייסר אותך, בן מביש, וכבוד אב אינה מצוה? אני אגיש עליך קובלנה…

חווקין בקש בעצמו את תעודותיו מן הגימנסיה, כעצתו של הדירקטור, כדי שלא “יפטרוהו”. הוא עזב את ברדיאנסק, הלך לאודיסה ונכנס שם לאוניברסיטה בתור שומע חפשי לפקולטה לפיסיקה ומתמטיקה במחלקה לחכמת הטבע. מקץ שנה שב לברדיאנסק ובא אל הבחינות, נתנסה בהצלחה מרובה וקבל תעודת בגרות בגימנסיה שלו. מובן מאליו, שהביא אתו מאודיסה כנופיה של אכסטרנים.

חווקין היה שקדן ומתמיד. לא היה בין כל התלמידים דוגמתו.

בדיוק בשמונה בבוקר היה תופס מקומו אצל המיקרוסקופ, וכך היה מסוגל לשבת עד הערב, לולא שיעוריו.

הוא שקד על הביאולוגיה, שקד על המתמטיקה. בהתמדתו הנפלאה קנה לבו של מטשניקוף, הוא לא היה מבין, איך מאבדים זמן לבטלה. וכאבדן זמן לבטלה חשב את שיעוריו. מובן מאליו, שבעיר נכריה לא היה שמו הולך לפניו כמו בעירו, בברדיאנסק. שיעוריו לא היו מרובים; אבל מהם היה לחמו נמצא. היה עליו לתמוך באביו והיה שולח לו די מחיתו. בעצמו היה מסתפק במועט שבמועט.

כאן, באודיסה, היו גם חבריו מועטים. האחד היה א. גרוסמן שנעשה אחרי־כן עורך־דין, אבל קודם שקד על למודיו בביאולוגיה ביחד עם חווקין, והשני – טורטשנינוב, זה שנתפרסם אחרי־כן.

ועוד היה לו ידיד נאמן, למרות המרחק הגדול שביניהם – זהו הפרופיסור, שעתיד היה להתפרסם כאחד הגדולים בעולם, זה שפרסם שם רוסיה בגלות, בצרפת – במכונו של פטטיר – הלא הוא מטשניקוף.

וכשהיתה הצרה גדולה, קם לו תמיד הוא כמלאך־מושיע.

ואז עמד גם הוא במערכות־מלחמה, שסופה היה גט־פטורין מן האוניברסיטה שבאודיסה. חמש שנים קודם רצה להכנס לאקדמיה המדיקה־כירורגית בתור מרצה לביאולוגיה, וחברי האקדמיה הכשילוהו בקלפי, על דעותיו החפשיות, למרות השתדלותו של רעו הגדול ממנו והמפורסם – א. סטשנוֹף (אגב: אהבתו של סטשנוף זה לגברת בוּקוֹבה שמשה חומר לרומן “מה לעשות” הנ“ל, שהיה בזמנו ה”שולחן־ערוך" לנוער הרוסי המתקדם). נתפלגה האוניברסיטה: הפרופיסורים המתקדמים מכאן והשמרנים הנאמנים לרשות – מכאן. עד שבאו לידי מצה גלויה בגלל חבור, שהכניס מ. גרצנשטיין, זה שנעשה אחרי־כן חבר ל“דומה” הרוסית, ונהרג בידי אנשי המאה השחורה. את חבורו זה הכניס לשם קבלת המדרגה של מגיסטר, דומני. הפרופ' פוסניקוב קבלהו, אולם פטלבסקי יצא כנגדו. ונסתבכו הדברים, וכמה פרופיסורים יצאו מסבה זו בדימוס וגם מטשניקוב בתוכם. בעל כרחם יצאו ושלא בצדק. עוולה זו לא יכול לנשוא חווקין, הלך וכתב מכתב אל ריקטור האוניברסיטה ודרש ממנו, שיצא גם הוא בדימוס, “אם אוהב הוא את המדע באמת, כראוי וכיאות לאיש המדע. ואם יקרה לו האוניברסיטה”.

על מכתבו זה חתמו עוד מספר סטודנטים והגישו אותו לריקטור. מצא זה ליותר נאה שיצא בדימוס חווקין. וכך הוה. הדבר קרה חדשים מספר לפני הבחינות. לחווקין לא הזיק הדבר. עמדו לימינו הפרופיסורים לאנטומיה ולזואולוגיה. הוא עמד למבחן וקבל תעודותיו.

עוולה לא יכול לשאת.

בעודו בברדיאנסק תלמיד גימנסיה קנה פחמים למשק ביתו. היו הפחמים מונחים בפנה במטבח. בביתו לא היו אלא שלשה גברים: הוא, אביו ובן־דודו, שהוא טפל בו. כל עבודת הבית היה עושה חווקין ה“גימנזיסט”. היה מטאטא את החדרים, מסיק את התנור, מכין סעודת הצהרים במטבח. אלא שפעם לשבועים נכנסה לביתם גויה אחת לכבד את הדירה כל צרכה. האב לא ידע דבר בבית, אלא שהיה מקטרג תמיד ומבקר קשה כל הנעשה בו. רגזן היה וקפדן ומטיל מרה בבנו, והלז קבל יסורים באהבה.

ונראה לו פעם לאב הקפדן, כאילו פחתו הפחמים, והנער, נכדו, העיד, כי הוא ראה בעיניו, שהגויה הפרישה מהם בשבילה, שמה בצרורה, גער הזקן בגויה, גרשה מן הבית וצוה עליה, שלא תעיז לשוב.

כשנודע הדבר לחווקין, לא רצה להאמין שהזקנה גנבה, ולא שקט ולא נח עד שהציל מפי הנער, כי בדה מלבו כל דבר הגנבה. לא דובים ולא יער.

אז תפסו בידו, ובלילה נכנסו לביתה של הזקנה, והנער בקש ממנה סליחה על הדבה שהוציא עליה.

הזקנה בכתה מרוב התרגשות וסלחה לו סליחה גמורה.

חדרו באודיסה היה בקצה העיר, בפנה נדחת. שם יכול היה לעבוד כאוות נפשו, בודד לנפשו, באין מכירים. רק לעתים רחוקות היו באים אליו שני רעיו. בלילה אחרי התורה והעבודה, היו יושבים ומשיחים, מתפלספים ומתווכחים. חווקין היה אז סוציאלדימוקרט, היה מתרחק מן הנשים, עומד בתומתו. פעמים שחבריו היו לועגים לו על כך.

לעבודת הצבא לא נקרא, מהיותו תלמיד האוניברסיטה. על־פי החוק עתיד היה לשרת אחר גמר־לימודו בתורת מתנדב ממדרגה ראשונה. אותו קבלו לארטילריה, לא רבים מבני ישראל זכו לכך, אבל העלם הגבוה והחסון, זקוף־הקומה ורחב־הכתפים, מצא חן בעיני הבריות.

חווקין קבל עליו עול תורתו החדשה, כמו שקבל כל מה שלקח על עצמו – בשקידה יתרה וברצינות גמורה ונתעלה למעלת ראש האוראים. (Feuerwerker,фейрверкер)

ובקסרקטין שלו היה אהרון חווקין שקדן, חייל־גבור בין חיילים – כפתור ופרח, קפדן בתלבשתו, שקדן באולפנו. וכשעבר פעם דרך גן העיר ופגע בגנרל־גוברנטור טוטלבן עמד ותקן עצמו, כחוק, לשם קבלת הרשות, לכל דקדוקי החילות, עד שמשך עליו את עיני השר השליט בעיר; וכשהכיר הלה בכתפותיו, שמתנדב ממדרגה ראשונה לפניו, ברכהו ב“יישר כחך, גבור בגבורים!”

אופייני הדבר, כי חווקין, המלומד המפורסם, אהב לחזור על ספור זה.

בצבא לא השתמש בזכויותיו המיוחדות לשבת בדירתו הפרטית, אלא תפש מקום בקסרקטין ומיד נכנס בעול העבודה. התחיל מפתח מוחם של החיילים, שקע בהוי החדש, שנפתח לפניו – עד כדי להצטלם, כדרך החיילים, עם ה“פלדפבל” שלו, כשהם שניהם עומדים שלופי־סיף בידם, מתוך מתיחת גו, כעומדים לפני הרשות, “אוכלים אותו בעינים”, וכל הסימנים האדומים שעליהם ועל מדיהם – צבועים סמוק־סמוק כתפארת פועל־יד צלם של חיילים, מומחה וחביב עליהם.

מעשה שבאו אליו אורחים לא קרואים, ועל אחת כמה וכמה לא חביבים, – חברת בלשים־ג’נדרמים לשם בדיקה. אורחים אלה נכנסו, כדרכם, בשעה מאוחרת בלילה. בלילה הזה, כנראה, ערכו עוד חפוש במקום אחר. ואלה שנכנסו לחדרו חכו, בודאי, לשאר חבריהם שיבואו, בינתים –זה נכנס וזה יוצא, מדברים, משוחחים בקול רם, צועדים פסיעות גסות והדרבנות מצלצלים.

כל זמן החיפוש ישב חווקין אל השולחן, עובד על יד המיקרוסקופ. השעה שתים, אלא שלא רצה לבטל זמנו לבטלה.

“שמא תחדלו מהפריעני!” – פנה פתאום אליהם והרעים בקולו.

הג’נדרמים נבוכו וישבו איש על מקומו, בלי לבלבלו עוד.

בימי הפוגרום באודיסה נתקל חווקין בפלוגה קטנה של קדטים, שהם־הם, לפי דין וחשבון של מושל העיר, הקימו את הסדר בעיר הסוערת. מתוך פגישה זו יצא פצוע בראשו. מה קרה? באותו דין וחשבון על שמו של המיניסטר מספר הגנרל, כי ששה סטודנטים יהודים מזוינים (אצל אחד מהם מצאו אקדח) התנפלו על נוצרי והתחילו מכים אותו. את כולם אסרו. בין אלה הששה נמצא גם חווקין. ומעיד עליו השר, שאותו איש היה ידוע לבלשים כסוציאליסט חבר לאגודה ה“חלוקה השחורה” (черный переделъ).זוהי לשונה של הבולשת, היודעת לכסות על מה שהיא יודעת באמת ועל מה שהיא אינה יודעת.

ואולי זכר הימים האלה שמש יסוד לאותה מסקנה, שאליה הגיע חווקין באחרית ימיו והביע אותה בצוואתו, שעל פיה הניח יותר ממיליון פרנק שווייצרים ל“ישיבות”, שהוא בעצמו לא ראה אותן מימיו, לא ידע מכל הנעשה בהן ומאורן לא נהנה.

הוא היה אדם שלם, וכשהתמכר לדבר היה מתמכר בכל נפשו ובכל מאודו.

האוניברסיטה שבאודיסה הציעה לפני חווקין ולפני שני רעיו הנ“ל, א. גרוסמן וטורטשנינוב, שיתקינו עצמם לעבודה להיות לעתיד לבוא פרופיסורים. תנאי קטן התנו עם שני היהודים, לטבול קצת. דבר לא ידעו שניהם מן הדת העברית, היו מתקשים מאד מאד ב”עברי", רחוקים מכל הנעשה בעולם היהודי, – אבל “להחליף את הדינר” לא הרשתה להם הנימה היהודית הפנימית והרגשת ערך עצמם בתורת בני־עם מיוחד, ואם גם רחוק וזר להם. להתכחש לעמם לא רצו. באין ברירה, נעשו שניהם מורים, כלומר, מתפרנסים מן ההוראה.

ואז הבהב פעם גם בחייו של חווקין אותו ניצוץ האהבה, שלא ידעו קודם, ושוותר עליו וויתור גמור ומדעת, מתוך הכרה גמורה אחרי־כן, שלא בשבילו נבראה אהבה.

הוא היה נכנס בתורת מורה לבית אחד העשירים המופלגים, ותלמידתו בוגרת, נערה נחמדה ומשכלת. הבית נחשב למיוחס באודיסה, שרובם של בני העשירים שבה היו אז גם עמי־הארצות מופלגים. אביה של הצעירה למד בזמנו בליצאום של רישליה. וחווקין דבק בנערה. גם לבה נטה אחריו. אבל שידוך זה, בחזקת mésalliance (שידוך לא הגון), לא היה לפי רוח הורי הבחורה. בלב נכזב ומורתח עזב חווקין את אודיסה, נסע לג’ניבה להיות אורדינטור באסכולה הרפואית שם אצל המלומד המפורסם שיף.

בעבודתו זו מצא ניחומים (1889).

לאחר שנה יצא לפריז, בתור אורדינטור במכון פסטיר, אצל מורו ורבו, מוקירו ומצילו לעתות בצרה – א. מטשניקוֹף.

וכשנתפרסם המלומד הצעיר, הבחינו הורי הצעירה, שזה דוקא שידוך יאה בשבילם. ואז באו הם לפריז ו“הסחורה” בידיהם, אבל הפעם לא נענה להם חווקין.

הוא ראה לפניו את שדה עבודתו וידע, כי אין הוא מסוגל להתמכר בכל נפשו ומאודו אלא לדבר אחד. אין הוא יכול לעבוד לשתי רשויות בבת־אחת.

היתה לו שעה לבנות בית – וגמר שלא לבנות.

– אני אינני יכול לשאת אשה. אני צריך לעבוד. אם אאהבנה – פוזמקאותיה המזוהמות אנשק; ואני – עלי לעבוד. כי לכך נוצרתי.