עייפים ויגעים, רצוצים ונרגזים, בראש כואב ובלב דוי, שבנו בבוקר מאחת הישיבות של הקונגרס בציריך.

זה אחר זה עלו על הבמה הנואמים. וכל אחד מהם דבּר, לכאורה, באותו הענין האחד שעמד על הפרק; ואף על פי כן דבר כל אחד ואחד באיזה ענין צדדי, שהכניסו – בין בכונה, בין שלא בכונה, אגב שטפא דלשנא – לתוך עצם הענין.

ואת כולם צריכים היינו לשמוע – את כל אלה המוחזקים נואמים במפלגה, בכנופיא, במעמד. והם דברו (אחד המרבה ואחד הממעיט) מפני שתקף עליהם יצר־הדבור. כי איככה יוכלו ויחרישו במקום שאחרים מדברים? דים שנמצאים במקום שאפשר לדבר ובזמן שאפשר לדבר – ומיד נפתח ברז־דבוריהם, נפתח מאליו. והנאום זורם, והדברים זורמים…

וגם האזינו להם; כי היו אלה “נואמים מפורסמים”, שכל היוצא מפיהם נכנס לגדר נאום. ונשארו שותקים כל אלה, שהיה להם באמת מה לומר והיה להם באמת צורך לומר – צורך הכרחי, נובע מנפשם ומאמוּנתם. ואף אם שחקה השעה לאחד מהם ונתנה לו רשות־הדבור – היו דבריו כל־כך מעטים ומרוכזים עד שנצטמצמו במסגרת משפטים אחדים, פשוטים בתכלית הפשטות, בלי כל חכמות ובלי כל ערפל מאחז־עינים; וממילא לא שעו אליו ואל דבריו. – הגם זה בנואמים? עד שנמצאה ה“ספירה” המתאימה, עד שהוחל להטות אוזן – והוא כבר כּלה לדבּר.

לא; לומר דבר יכול רק פה מפיק מרגליות, רק דברן, רק נואם.

*

זוכר אני ישיבה אחת, בעיר גדולה – בפטרבורג – לרגל מאורע חשוב מאד. וקם ודבר אחד נואם, מן המפורסמים, מן המצוינים שבמדברים, אשר כנראה לא ידע את תולדות עמו על בורין. והלך האיש וכרך ביחד שני מאורעות רחוקים זה מזה שש מאות שנה, כלומר עשרים וארבעה דורות, אלא שלדעתו כרוך האחד “בעקב” השני, – ולפיכך עמד בנאומו שעה וחצי, מתוך התלהבות, מתוך מסירות נפש. פיו מפיק מרגליות, וכל משפט ומשפט ש“הפיק” היה שקר וכזב, “כיד הלשון” הטובה עליו.

ואילו נתחייב דברן שכמותו חובת דבור בשפה שאינו רגיל בה, שאינה שגורה בפיו – כי עתה היו כל שעשועי־החן מסתלקים מעם דבריו מיד, והריקן והריקנות תופסים מקומם, עד כדי שירגיש בכך הנואם עצמו, ירגיש בכל כשלונו, בכל האפס היוצא מפיו.

*

דומני, שהחוֹחוֹלים הם היחידים שעמדו על מהותה של הדברנות – הם, השתקנים מטבעם, עמדו על תכונה זו, האוכלת אותנו.

רק בלשונם אתה מוצא מלה, שכוללת בתוכה שלשה יסודות כאחד: פטפוט, נביחה ושקר –

הכלב –бреше זאת אומרת: נובח, והשקרן бреше והפטפטן бреше

והנואם, הדברן, וגם העורך־דין – קרויים בשפתם брехунец

וגלוי וידוע לפנינו: מכיון ש“בּרחוּנץ” שכזה הולך או נוסע למקום פלוני – על־מנת לדבר הוא הולך ונוסע. על מה ידבר – זה יתברר לו במקום ההוא, שהלך לשם; אבל אמתלא לדבור ימצא בכל מקום ובכל זמן, ואם חס־ושלום לא ימצא – הרי על עצמו יוכל לדבר על כל פנים.

וכלום מקופח “פרינציפים” הוא?

פעם אחת הייתי חבר לועדה… בימים הרעים ההם, ימי הרעב הגדול, כשהתחילו נכנסות חבילות ARA מכל קצוי ארץ, מקום שם יהודים נחתּים.

והמלאכה היתה, לכאורה, קלה כל־כך:

נתקבלה בקשה מאת גווע מרעב – ובו ביום היתה משלחת באה אליו, שני סטודנטים, כדי לעמוד על פרטי הענין, ובו בערב היתה האספה מתכנסת לקבוע כמה יקבל.

והיה צורך לקבוע בו־בערב, כדי שיקבל את החבילה בבוקר למחרתו. אחד מאחד־עשר מקבלים לא היה עוצר כח להמתין והיה מת מתשישות.

והיה צורך לקבוע, כמה יקבל המקבל ומאיזו קרן יקבל. מי שאי־אפשר לתת לו חבילה שלמה, יקבל מחציתה; מי שלא היתה לו אפשרות לקבל בזכותו – יקבל בזכות ילדיו, מקרן הילדים, וכו' וכו' – ובלבד שיקבל.

ואז, בימים הנוראים ההם, סבורים אתם שלא מצאו האנשים – ודוקא אנשים טובים וכנים וטובי־לב – מקום להתגדר ב“פרינציפּים” ולהרחיב פיהם עד שלש אחרי חצות?

פּרינציפּים, עקרונים ואבק־עקרונים…

וכל זה מפני שהקב"ה נתן בפיהם לשון מקשקשת גדולות, בחינת ענבל נתון בתוך פעמון (כמובן, פעמון רוסי, שאילו היה פעמונם של קתולים מתנועע במנגנון של קתולים, כי עתה אולי לא היו מרבים כל־כך להשתמש בו…).

*

ובכן – בציריך, אחרי ישיבה של קונגרס ציוני, מהלכים היינו תשושי־כח ומבולבלי־מוח – עד שהגענו לגשר המחבר את שתי גדות האגם.

עבים כבדות כסו את השמים וחתכו את ההרים מעבר מזה עמוק מטה, ונשארו גלויים תבנית כתלים ירוקים־עמוקים וחסרי כל־ברק. אפרורית לחה שפוכה על הכל מסביב. המים כעורים אפורים, והגשר לח על גדר ברזלו. ומתוך אפרורית ערפלית זו הלך והזה, הלך והזה מישהו טפּות קטנות שבקטנות. והרטיבות הקרה התכנסה לתוך מוח העצמות והפרקים. סמוך לגדר־הברזל עמד נער, כבן עשר – אחת־עשרה. בגדים קלים ורטובים, כובע־לבד מעוך ורטוב. רגליו החשופות מתחת למכנסים הקצרים עד שוקיו – סמוקות־מכחילות. הוא עמד שקוע כולו, מסתכל במי האגם, במצוף הקטן המלבין ומזדעזע זעזוע קליל על פני המים העכורים. הגשם טפטף, הרוח הצוננה טפחה בפניו את הטפּות הקרות, והוא עמד על עמדו ולא זע. לבו נתון למצוף.

ופניו שקטים שקטים, וכן גם עיניו האפורות, עיניים גדולות ואפורות, תבנית האגם.

ובאותו רגע נזכרתי חגיגתם של דייגים שראיתי בגרמניה על גדות תעלת־הוֹהנצוֹלרן, בתוך מער־היער, נתון בתוך חומת ארנים זקופים מכאן וארנים מכאן, כולם בפרק הנסיר.

בכפר פרידריכסטאל, על יד הקפה “לארבע האלות” – על שום אותן ארבע האלות הזקנות, שעודן זוכרות בודאי את המלך פריץ הזקן – עמד המון גדול. אל כתלי הבית נשענו כמה דגלים מגוּונים בשלל צבעים עליזים, שונים זה מזה, אך על כולם סמל אחד – תבנית דג. מטה הדגל האחד עשוי מעשה־קשקשת, השני – דגים קטנים נאחזים זה בזה… מקהלה פעוטה השמיעה פעם בפעם מנגינות ו“שלאגרים” שנעשו עממיים. זו היתה חגיגת כל אגודות הדייגים־החובבים של שלשת הכפרים הסמוכים.

בני שלש עשרה שדופים ורזים, ובשרנים בני שבעים – כולם חתני החגיגה, כולם מקטרתם בפיהם וקני־החכות החדשים בכפיהם.

היה נעים להסתכל בפניהם, שזופי חמה ורוח, בני־אדם מתונים־מתונים, בעלי לב שקט וטוב, אטיים וחשובים בכל תנועותיהם, עם שמינית־שבשמינית גאוה, הנסוכה עליהם היום.

צעירים וצעירות, בני משפחתם, שלא היו כרוכים אחרי דיוג, הסתובבו ברקודים לקול המקהלה. המטרונות המסורבלות ישבו אל שולחנות, וכוסות־הבירה לפניהן. מסתכלות במחוללים.

אחרי־כן התיצבו בשורה – שנים שנים, הקנים על שכמם. המקהלה פתחה במארש עתיק, וכל המחנה יצא אל התעלה.

במרחק כמה מטרים זו מזו תקעו יתדות ומספרים עליהן. הפילו גורלות – וכל אחד ואחד ישב אל היתד שעלתה בגורלו, פשט את מעילו, מעיל־החג העליון, קפּל אותו מתוך כובד־ראש ושלוה, המשמשים סימן מובהק לדייג ותיק, בדק את הקנה, הסתכל יפה־יפה בחכה ובמצוף, פתח את צפחת־התולעים, הוציא תולעת והתקינה על החכה. איש על־פי דרכו, איש ומוקשיו למיניהם. במרחק צעדים מספר פרשו ה“פלוניות” הרחבות סודרים ומטפחות וישבו על גבם ביחד עם הטף.

בקצה התעלה תפסה לה המקהלה מקום – ופתחה בניגונים.

*

בריה בפני עצמה הוא הדייג־החובב. מתון־מתון הוא בכל דרכיו. אינו סובל את הפזיזות. שונא הוא תכלית שנאה את הפטפוט.

אינו אוהב בכלל את הדבור. אדם עובר על־פניו ומברכו בשלום, – הריהו אוסף את כל כחות המשמעת הגרמנית והנמוס המקובל מדורי־דורות ועד פריץ־הזקן, כדי להשיב לו: שלום.

אבל שנוא אתה עליו, אם תעמוד מסתכל בדיגו; ושנוא כפלים – אם תרצה לעמוד על מספר הדגים שכבר שלה מן המים. ירא הוא מפני עין־רעה.

והעיקר – הקול אינו יפה לדגה: הוא מפחיד ומניס אותה. מוטב שתעבור ותעשה עצמך כלא־מרגיש בו, בדייג.

בני־אדם שדעתם צלולה, ישרי־לב, עומדים על דעתם. דבורם קצר, מימרתם מרוכזה, מחשבתם קצוצה, אבל ברורה־מדודה. אוהבי סדר ונוחים למשמעת, טבלנים שבסבלנים – אלה המה הדייגים.

*

ומעניין מאד הדבר: כלום ראיתם מימיכם בין הדייגים – אשה?

בכל מיני ספורט שבעולם לוקחת האשה חלק, לרבּוֹת הטייס – אבל בציד דגים? איננה!

באחד מספורי גוֹגוֹל יש אשה צידת־רובה – ודבר זה עצמו נותן לה צורה מגוחכת – אבל אין בעולם דגוֹת בחכה.

אף אין בעולם דייגי־חכה – יהודים, יהודים חובבי ציד־דגים.

ואין אני מתכּוון לדייגים בעלי־מקצוע, שפרנסתם בכך – פורשי מכמרות, רשתות וחרמים; מתכוון אני לאלה שמשליכים חכה, תופשים קנה־חכה ומותחים פתיל־חכות.

על אחת כמה וכמה שלא נראתה מעולם אשה עבריה חובבת־דיג.

עמא פזיזא ועמא משליך־חכה – אלה המה שני ההפכים הגדולים שבעולם.

*

וכשעברנו את הגשר בציריך, הסתכלתי באותו הנער הדייג.

מתי יהיו לנו חובבי דיג?

חובבי־דיג סבלנים, ארכי־אפּים, יודעים לשתוק.

כמה קרקעות היו בידינו, אילו ידענו לשתוק עד גמר הקניה!

כמה אלפי לירות היינו חוסכים, אילו ידענו לשתוק בשעת שקלא־וטריא, בעוד אנו עומדים על המקח!

כמה אלפי לירות “פּצויים” היו נשארים בידינו, אילו ידענו לשוּם מחסום לפה עד שהתישבנו על הקרקע!

אילו ידענו להעדיף את השותק על המפטפט!

אבל, מובטחני, עוד יעברו ימים רבים, ומים רבים ישפוך הירקון הקטן אל הים, עד שנזכה לכך – עד שנזכה לראות על גדותיו את היהודי חובב־החכה…

ובינתים – נואמים יעלו על כל במה וינאמו נאומים – – –