לעתים קרובות הייתי מטייל בבקעת “קלינגנטייך” ליד היידלברג. כל היוצא מן העיר ורוצה להכנס לעמק זה, הולך לאורך פרדס ובא דרך קשת קרועה בתוך בית לא גדול בן שתי דיוטות.
הסטודנטים המשפטאים שבנו, אלה היילינקים1 לעתיד, מספרים לנו, לחניכי יתר המחלקות פלאות ונצורות בענין בית זה, שהדיוטא העליונה שלו שייכת לאדם אחד, והדיוטא התחתונה – לשני; ומכאן תוצאות ותוצאות של תוצאות לכמה וכמה סבוכים, שרק מוחם של הני “יילינקים” תופס אותם.
אנו אהבנו אותו עמק לא בשל אותו בית מופלא, אלא פשוט משום שהיה יפה, מלא אותו החן השקט והנוח, הנסוך על הררי אודנואלד. הגרמנים הדייקנים מסמנים אותן יופי בכנוי: “ראמאנטיש” – שלא לערבב עם “ווילדראמאנטיש”.
בתוך אותה בקעה לצד ימין יש בית, גדול למדי, בנוי לבנים סמוקות־עמומות, וקשוטים עשויים לו בברזל מנוגד, רובם צלבים: מצירופי ארבע אותיות “פ”: שתים עומדות ושתים הפוכות; שתים פונות כלפי ימין ושתים כלפי שמאל. הבית שמש נוה לאגודת האתלטים, ואותן ארבע אותיות – ראשי תבות הן לארבע מלים, שמשמשות סיסמה לאגודה זו: “פריש, פראָ, פראָם, פריי” – (רענן, שמח, תמים, בן־חורין).
לאמתו של דבר, אין לו צורך, לסטודנט בהיידלברג, שיהיה שייך לאגודה, או שיהיה דווקא חבר לאתלטים, כדי שיהיה “רענן, שמח, תמים ובן־חורין”.
“פ” ראשונה – רענן.
ממילא: אדם שאין לו בעולמו של הקב"ה אלא תשע עשרה שנה, או אפילו עשרים שנה ומעלה – הריהו רענן, עד שהוא סטודנט, עד שהוא בן למוזות, כוחותיו עודם מפכים מתוך תסיסה בתוך עורקים מתוחים יפה וורידים גמישים, והחמה עצמה אוהבת ללטף את לחייו הרכות עם משהו של מוך זהוב עליהן.
“פ” שניה – בן־חורין.
היש עוד בעולם בריה שמרגישה בחופשתה כאותו צעיר, שאך עתה פרק מעליו עול גימנסיה ונכנס לאוניברסיטה: השליך מעליו סבל המשמעת של בית ספר תיכוני, ואינו נשמע לקול גערה, ואין לו להזהר בכבודו של שום מורה, ויש לו רשות לחשוב כמו שהוא חושב, והוא מאמין, שהוא יגלה את האמת לאמתה במקצועו שלו? חפשי הוא לנפשך לבחור באוניברסיטה שהוא רוצה בה, במחלקה שהוא בחר בה, בשיטה שטובה בעיניו, בספרים שהם לפי טעמו, ויכול הוא להכנס לכל מסבאה שמוצאת חן בעיניו ולשבת אצל שולחן של מלצרית שהיא יפה בעיניו.
“פ” שלישית – שמח.
כיצד לא יהיה אדם שמח בחלקו, שמח באוניברסיטה שלו, בחברים החדשים שמצא לו, שכולם הם אנשים טובים ונפלאים, יחידים במינם, יחידים בדורם (לעתיד לבוא)!
דאגות פרנסה! כלום יש דבר מעין זה?
סוף סוף אפשר למצוא חדר יפה גם בשש עשרה מרקאות לחודש; ונצרף לזה עוד חמש מרקאות דמי קהווה של בוקר ולחמניות עם חמאה. סעודת צהרים וערב?… מילא…
דווקא בבקעה זו פגעתי פעם בבר־נש, שגר באותה בקעה וששמחתו ניטלה ממנו.
גם הוא סטודנט. בעונה זו אך בא להיידלברג. בקץ האביב גמר למודיו בגימנסיה. היה הוא הצעיר שבחבורתנו: בן תשע עשרה – צנום ודק, גבוה, עודנו בחבלי גידולו.
פגשתיו ראשונה בחברת מכירנו ר. – תלמיד־רפואה ופילוסוף לחצאין – עד כדי שלא לבוא לידי מרה שחורה.
ואומר לי אותו פילוסוף לעת־מצוא: היודע אתה את צערו של מר קרום? איננו יודע, איך יפרע חובותיו בסוף חודש זה? יש לו גרעון של ארבעים מרקאות.
אודם חם הציף את פני קרום.
– אבל חדל לך, רוטן הוא.
אני מכיר יפה את מכירי, ומתוך קולו אני למד, שאין פשוטו של דבר כמשמעו. ועוד אני למד, שענין זה אינו נעים למכירנו קרום, מבין אני שדווקא מפני זה צריך להציק לו עד שיתחוור הדבר גם לי.
וכך אני עושה.
ומבוכתו של קרום הולכת וגדולה.
– מכיון שהגענו לכאן, אומר הפילוסוף, נכנס אליה, כלומר אליו. אמור, שתכין בשבילנו קהוה… מבין אתה – פונה הוא אלי – חוץ ממה שהוא חייב לבעלת הבית, עליו יהיה לצרף לחשבונה שלה בחודש זה עוד ארבעים, כלומר ד' פעמים בעשר.
רואה אני, שאין קרוּמנו זה להוט עכשיו אחרי אורחים, אך מי נותן דעתו על כך?
ובשעת הליכה מתחוורים לי כמה וכמה דברים.
קרום זה גר בחדרה של אלמנה אחת לא צעירה, עוד יותר מלא־צעירה, אפשר לומר: בת שנים לבינה, לכשתרצה – למעלה מבינה. והיא אשה טובה, עושה את חובתה בדייקנות כראוי לשמה של בעלת־בית גרמנית: אין לו כל טענות. בבוקר בבוקר היא מכניסה את הקהוה עם הלחמניות שלה. בערב בערב הוא מוצא את המטה מוצעת – בדיוק בעשר. אין קרום יודע אם יש לה בנים ואם אין. בבית אין מלבדו איש. שלום ושלוה. וגם היא אין לה כל טענות. מכירים לא רבים לו, ולחדרו אינו מכניס שום נערה. אינו מכניס – כלומר: אין לו את מי להכניס. בהיידלברג הרי זה ענין קשה. הנערות מעטות, וסטודנטים ושוליות מרובים.
והנער – נער!
בבית דודו, ששם ישב במשך למודיו בגימנסיה, היתה משרתת “שקצה”, צעירה. ילדה הגונה. בינינו לבין עצמנו – תובעת בפה. אבל כאן… מי יש כאן? סטודנטות אין.. והענין, בכלל, קשה. כולנו יודעים זאת – אין זו שווייצריה ואין זו ברן!
יש שהיה מיסב לשולחן בערב עם עוד מי שהוא ב“לב הזהב”. מפני מה דווקא במסבאה זו, שאינה מן החביבות על הסטודנטים? מפני שדוקא באותו “לב הזהב” משמשת מלצרית אותה הממזרת, ימח שמה – לינא. אוי, כמה וכמה בריות בעולם ציערה לינא יפה זו! פשיטא: מי שיש לה עינים כעיניה שלה, וגזרה נאה כגזרתה של מנוולת זו – נוח לה לצער את הבריות.
ומצערת היא גם את קרום. ידועה דרכה של ממזרת זו: היא אומרת הן, שאינו הן: והלאו שלה אינו לאו דווקא – דיפלומאט ממש. ומה שיד ימינה עושה, לעולם אין ידה השמאלית יודעת. אינה עושה, אלא מכניסה מבוכה. וביומא דפגרא שלה – כנופיות כנופיות מחכות לה – ואין אדם יודע איפה ימצאנה. מומחית היא לצער מאין דוגמתה!
מתוך מסבאה זו שב קרום באחד הערבים. מעולם לא צערה אותו כמן בערב זה.
ובעמדו על פתח ביתו, רואה הוא, והנה אין מפתחותיו עמו. נשארו בחדרו על השולחן. השעה קצת מאוחרת, הזקנה וודאי שהיא כבר ישנה; באין ברירה הוא מצלצל. לא היו רגעים מועטים, והוא שומע קול חריקת המפתח; הוא כבר סדר את דבריו, איך להתנצל בפני בעלת הבית. אבל הדלת לא נפתחה.
– מי כאן?
תסלחי לי, עונה קרום מעבר לדלת, מרת פימפרניקל, אני הוא, אני – קרום. את מפתחותי שכחתי על השולחן.
– אני כבר ראיתי, כי האדון הדוקטור שכח אותם. אכן על השולחן הם מונחים.
ובעלת הבית פותחת את הדלת.
במסדרון אין אור. מלבד אור הירח. הבוקע לו דרך בעד הזגוגיות.
נכנט קרום ונתקל בבעלת הבית.
לא היה עליה אלא חלוק לבן.
ותקף עליו יצרו. עד שהיא עסוקה בנעילה, חבקה פתאום ומשכה אליו. בכוח.
– מה לך, אדוני הדוקטור, דעתך נטרפה עליך!
והוא בשלו.
התחיל מושך אותה והיא מסרבת לו; היא מטיפה לו מוסר. היא מסרבת – ונמשכת, מסרבת – ונמשכת; עד שהכניסה לחדרו.
– אבל אדוני הדוקטור, ראה אני לך לאם!
בבוקר לא ידע, איך ישא פניו אליה. היא נכנסה כדרכה וזרקה לו:
– צפרא טבא, אדוני הדוקטור והנה העתון! – והניחה על השלחן את גליון ה“היידלברגר טגבלט”.
– גם את העלון הקתולי קבלתי (מצוות הכומר הקתולי היתה זאת); אך הלא לדברים כגון זה אין דעתך פנויה.
עשה עצמו קרום שקוע ראשו ורובו בתוך ערמת ספרים וכתבי יד. אך פניו להטו. ואמר: תודה, תודה, מרת פימפרניקל!
ואחרי ארוחת הצהרים לא שב לחדרו; התלבט מבית לבית מחבר לחבר, ורק עם חצות נכנס בחשאי על קצה אצבעותיו לחדרו.
את המפתחות לא שכח הפעם.
ולא היו עשרה רגעים, כמעט כבה את הנר – ונכנסה בעלת הבית – לחדרו.
וכשעברו שלשה ימים, דפק הוא על דלת חדרה. ובלילה שאחרי זה – נכנסה היא שוב אליו מעצמה.
ואז ספר את כל המוצאות אותו למכרנו.
התבונן זה לצד המעשי שבדבר. לדעתו, אפשר ואפשר מאד, שלחשבון החדש תצרף ארבעים מארק, היינו: ד' פעמים בעשר. זה היה אז “המחיר” בהיידלברג.
עיינן שלשתנו בדבר, עיינו ומצאנך: שבכל זאת אין להתיאש.
ראשית כל, יש לנכות שתי פעמים, שלא נתבעה, ומדעתה באה, שנית הואיל ואין פרנסתה בכך, אולי – תוזיל קצת מן המחיר. וכך גמרנו שיהיה נוהג בשעת הדחק.
אנחנו נשארנו בחדרו, והוא יצא לבקש “אותה”, שתכין בשבילנו קהוה.
– ראה והתבונן בה!
בכליון עינים חכיתי לבואה.
נכנסה מטרונה “כמו שנאמר”, בת חמשים ומעלה; לא גדולה אבל עגולה־מעוגלה, שמן משומן; כרס בולטת, תבנית כדור, הולכת לפניה, ופניה עגולים מחייכים, כולם גממיות גממיות של חן; עינים קטנות, טובות ומאירות.
ועטינים לה! בידיה היה טס גדול ועליו כוסות וקנקן של קהוה וטנא של לחמניות. אילו היתה נותנת אותם על אותו טס – דיו.
וכך עמדו לפנינו השנים: הוא – בחור צנום ודק; והיא – קטנה, רחבה וחמה, תבנית תנור; תנור רוסי – קרי.
וכולנו היינו מחייכים באותה שעה.
עיניה הקטנות לטפו בחבה גלויה את קרום. וכיוון שאנו חברים שלו, נעשינו חביבים עליה גם אנו. ומהיות הוא חביב עלינו וחביב עליה – נעשית גם היא חביבה עלינו.
תמימים היינו באותה שעה, ולא צחקנו להם. וכך נתקיימה גם אותה “פ” שלישית: תמים. ונתחוור לי באותו מעמד, שאותה זקנה לא תצרף לחשבונו של קרום אותם הארבעים מארק, שהם ד' פעמים בעשר.
ולא תשבות השמחה גם מקרום.
הוי אומר – גם ה“פ” הרביעית לא תחסר.
-
ילינק – אחד המלומדים הגדולים פרופיסור בהיידלברג, בנו של הרב המפורסם בוינה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.