(מזכרונות הד"ר טננבוים)
– אַל נא תבהלו ברוחכם! אל נא תבהלו להוציא משפט להרשיע את הרשע. מי יודע, לוּ הייתם במקומו של זה מה הייתם, אתם הצדיקים, עושים. בכל אדם יש “שמינית שבשמינית” של פושע: גנב, גזלן…
– אבל, אדוני טננבוים, אתה גזלן? לא! זאת לא נוכל לשער!
– ובכל זאת, גם אני… פעם גזלתי… ממש גזלתי… מאת… גנב… תאמרו: הגוזל מן הגנב פטור?
– אי אפשר! הא כיצד?
מרגיש אני מין חכוך בלשוני בין כך ובין כך… יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אספר.
מה בין סטודנט רוסי (לשעבר – כמובן) לסטודנט לא־רוסי – ידוע, ואין אני רוצה להרחיב את הדבור. אבל מה בין זה לבין זה בשעת הבחינות – אותה שוב אזכירה לכם, אף על פי שבוודאי גם אתם יודעים, אלא מה… זה יפה יותר: מעין מבוא למשל פתיחה לכשתרצו, או הקדמה לספורי.
הסטודנט הגרמני, למשל, משהחליט לעמוד לבחינה – הוא נמלך בדעתו, מתיעץ עם ידידו. יש לו האפשרות לדחות את הבחינות לזמן שהוא רוצה, והוא עומד על כל קוץ וקוץ, על כל תג ותג: שמא אין עונה זו ראויה לדבר, שמא זו טובה ממנה מטעם איזה שהוא, וכל מה שהוא צריך לעשות עושה היא במתינות, בישוב הדעת, אינו מוציא זמנו לבטלה, אינו מבוהל ברוחו; יש לפניו כך וכך חדשים, ויש לו לעבור שוב על כך וכך ספרים, – עושה הוא חשבון, שלא ירבה מכך ולא יפחית מכך, ולאט לאט הוא מגיע ליום זה. הוא עובד עבודתו באמונה. אינו מאבד כוחו, אינו בולע עד כדי לפלוט מתוך הקאה וכו'.
הסטודנט הרוסי לא כך. עונת הבחינה קבועה לו מראש על פי התקנות, והיא רק אחת. תאמר: כיון שהדבר כך, אפשר היה לסדר הכל מראש. לא! הוא מפוזר על שבעה ימים – אם רק על שבעה! הלא הוא סטודנט, כלומר: מעין עסקן צבורי, מתקן עולם, שמנה וסלתה… ואם לא עכשיו – אימתי? צמצם את “בקוריו” באוניברסיטה עד לידי מעוט, שבפחות ממנו אי־אפשר; אבל גם זה רב מאד בשבילו; זכור לטוב ידיד נאמן שמכניס את כובעו, כדי לצרפו למנין. נמצא כובעו על קולבו, על מספרו, תלוי, והוא בן פורת, דן בשעה זו בישיבה פלונית או אלמונית בעסקי הקופה של הסטודנטים, והקופה של אגודת בני־ארצו, והכנופיה… והחברה… הכתה… עד אין סוף.
ועל כל אלה, הרי הוא בשר ודם: יש מכירים, ויש מכירות. והבחינות – הללו של סוף־שנה ואותן של גמר לימוד – אינן אלא מכשולים, עיכובים, מניעות, מעצורים ומוקשים, ש“המשטר הארור” מניח על דרכו, כידוע.
וכשנכנסת עונת הבחינות, כלומר: שנים־שלשה חדשים קודם הבחינות עצמן, יושב הסטודנט על התורה ועל העבודה יום ולילה ומכניס, ומפטם, וממלא כרסו תורה וחכמה; יומם ולילה עד לשגעון, עד לידי טרוף הדעת.
סופה של עבודה זו? – כשם שנכנס כך נתנדף. כבולעו כך פולטו.
יש, למשל, בחינה אחת במחלות בעלי חיים, הואיל וכמה וכמה מן הסטודנטים יוצאים לשמש רופאים בעיירות ובמקומות נדחים, שאין שם רופאי־בהמות, ופעמים עליהם לענות לשואליהם גם בענין זה, לכן חייבים הם לפי התקנות לדעת ראשי פרקים גם במחלות בעלי־חיים.
באוניברסיטה יש, כמובן, פרופיסור שמרצה בענין זה, ויש קתדרא לזה, ויש ספרים עוסקים בזה, אלא… אלא שהסטודנט נזכר בכל אלה, כשהוא יושב על “תכנית הבחינות”: שבעה שבועות, וארבע ארבע בחינות בכל שבוע. ופתאום: אמריקה חדשה לפניו, ושמה “אָפיזוֹאוֹטיה”.
ויום או יומים קודם הבחינה אצים־רצים מבוהלים ודחופים, שואלים ודורשים: למי ספר זה? לקנות ספר בשביל שלשה ימים – לא כדאי וה“ספר” במחילה מכבודו – בן שמונים עמודים אותיות פטיט. בשביל הבחינות זה די. קוראים את הספר פעם, פעמיים, עונים לפרופיסור – וחסל! לאחר שבוע ימים עדיין מהבהב בגולגלתו של ה“רופא־הצעיר” מעין משהו מן ה“אפּיזואוטיה”, אך מקץ שני חדשים אין הוא נזכר אלא שיש מחלה בשם “מליאוּס”. מחלה זו, לאמתו של דבר ידועה לו כבר, מן הפרק “מחלות מדבקות”; עתה למד לדעת עוד מחלה, ששמה “טלפת”. בדיוק איננו יודע את מקומה: אם בקרנים או תחת הזנב; וטיבה? – האלהים הוא היודע.
וכשהגיע תור מיסטר משה בן חיים די טננבוים לעמוד לבחינות, נזדמן עם ערר שלשה בחורים כמוהו וישבו כל היום וכל הלילה, שתו בצמא דברי חכמים ושתו טה וקהווה בלי חלב, סגולה ליצר הרע, המסית ומדיח: טפּש לך שכב וישן!
וכך היינו יושבים עד שתים אחרי חצות, ישנים שלש ארבע שעות – ושוב יושבים על התורה ועל העבודה.
ויהי היום, כלומר, ויהי הלילה, ואנחנו הארבעה עוסקים בחכמה עד שאפס הנפט מן המנורה, – והיינו מצטערים: השעה אך שתים; אפשר היה וצריך היה לשבת עוד שעה. ואמרנו, אין שווה עתה ללכת “איש לאהלו”, אלא נשכב ונישן פה ארבעתנו בחדרו של החבר. שוב היתה סברה, ללכת אל המסבאה הקרובה ולקחת שם ארבע “מנות” טה וגם נקניקים. אלא שגרמו העוונות, ולא נמצא הקפּיטאל הדרוש. דחו הבחינות את השיעורים – ונתרוקנו הכיסים.
כל מה שקרה קרה בחרקוב. החורף כבר נכנס, לפי הלוח, אלא שעדיין לא היתה ניכרת מציאותו ברחוב. וחברנו גר בדירה בדיוטה שהיא מרתף־למחצה. החלונות קרועים ישר אל מרפסת הרחוב. הצענו לנו את שנים הכרים והכסת שהיו לו על המרצפה, ומעיל הסטודנטים למכסה (בעוד שבוע הריהו יוצא בדימוס בין כך ובין כך), ושכבנו זה בצד זה. את החלון פתחנו. אילו היו ימי אביב, היינו שומעים בוודאי את סלסוליו של הזמיר. ברחוב הגוּבּרנטוֹרי בחרקוב אפשר לשמוע את הזמירים.
את בגדינו תלינו על הכסאות בזוית החדר. וכה אנו שוכבים ומפטפּטים בעניני חול. ביום הלא היינו שקועים בחכמה. מתחילה השינה להשתלט עלינו. זה שואל וזה מנמנם, רזה יוצא בחצר דבור.
ופתאום צובטני חברי בשוקי: הס! הבט לחלון!
פקחתי עיני לרווחה, והנה אני רואה לאורה של הלבנה פרצופו של בן־אדם עומד סמוך לחלון, ידו על הבטח וראשך כפוף ונמשך כלפי החדר ממש: כלב מריח. בו ברגע צבטתי אני את חברי שישן לצדי.
כולנו ערים. ואותו בר־נש, טפּוס של חבר ה“גונדא הזהובה”, השוכנת כבוד על ה“הר הקר”, מתבונן־מסתכל לתוך החדר. רגע הוא מפנה ראשו כלפי הרחוב, כנראה בשביל לראות אם אין מניעה משם; עוד רגע – ורגלו האחת בחדר, וגם כולו בחדר.
הוא יחף, צעדיו אין לשמוע. לבי מפרפּר. הוא נגש אל השולחן. הספרים אינם סחורה בשבילו. הוא מסתכל על סביבותיו ומכוון פסיעות זהירות כלפי הזוית, ששם מדינו תלויים על הכסאות.
– תפּול תחת רגליו, לוחש באזני גרישקה האדיר שבינינו.
– תפסוהו בידיו, אתה מימין, אתה משמאל, לוחש הוא באזני יתר החברים.
אני מתגלגל על הרצפה, מחבק שתי רגלים מסריחות ומושכן בכוח כלפי. הוא כמעט שנופל. ובו ברגע מרעימים קולות חברי: תפסוהו! תפסוהו!
המלחמה אינה ארוכה. מאחוריו קפץ עליו גרישקה ותפסו בגרונו. שני חברים כופתים את ידיו אל גבו.
– ה־נ־ח! – נשמע קולו הצרוד של הגנב.
– לא, רחימאי, צריך אתה בדיקה, שמא סכין חבויה לך.
– טננבוים, רד לכיסיו!
ואני יורד לכיסיו. בכיס חזיתו אני מוצא שטר כתום, מעוך ומקומט. ומספר מטבעות קטנות כסף ונחושת. בכיס מכנסיו – שארית של חפיסת טבק – מאכוֹרקה בלע"ז. את הכסף אני מניח על השולחן.
– כך, רחימאי, מה אנו עושים עכשיו? נקרא לבלש.
– הנח…
– לא, נקרא לשוטר. אה. מה דעתך?
– הנח, חי נפשי! הנח.
– יפה אמרת. ילך לו לכל השדים, אומר גרישה. בר־נש, שא “הולכותיך”! סוב לך, שמאלה! ישר אל החלון. עכשיו קפץ!
והבר־נש כבר מעבר לחלון.
– את כובעך שכחת! טול – הריהו!
הבחור מרים את כובעו, חובשו לראשו, שם ידיו בכיס חזיתו: – הכסף איננו!
עמד שעה קטנה מסתכל בארבעתנו, שנתכנסנו על יד החלון:
– רמאים!… רקק כנגדנו: סקוּבנטים! טפו!
– חברי, אפשר אל המסבאה? רובל אחר ושלשים פרוטות ושתי פרוטות יש!
– חכה צריך להגיף את התריסים!
והלכנו, וקבלנו ארבע “מנות” טה, וקשואים כבושים ונקניקים; ועוד נשארו לנו פרוטות אחדות. אותן נתנו למלצר נוספות על שכר־ההליכה שלו.
חבל, שאינני יודע מה היה בסופו של היחף הלה; עכשיו מה הוא?
סוינימינדה, 1930.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.