עם נטות השמש עשתה דרכה עגלת־פוסטה של ה“זמסטווה” בדרך־בין־הכפרים, קורעת את ים השפון הירוק־חור שטרם בשל.
הסוסים הזדרזו יפה מעצמם. פדיא – רכבי –מצליף ואינו מצליף במגלב, מתוך זמזום של איזה ניגון – עד שבאנו לקרחת של שדה גובלת בכפר.
מצד זה חלקה מוקפת תעלה, וסוללה חדשה של אדמה מצהיבה שפוכה עליה; מעבר מזה כתלי בית־חמר העומד עדיין בתוך פיגומיו. ושוב שדה השובת בשנה זו ומעלה ברקנים וספיח.
צללים ארוכים־ארוכים שפכו מחנם סביב, ושקט חודר בלב.
אנו כבר עם גדר שהיא תחילת קרקעו של רחוב, והנה צצו פתאום, כאילו מתוך האדמה, שני בחורים ונתנו אות לעצור בסוסים.
– מה יש? מה אתם רוצים? – שאלתי מסתכל בשניהם.
שני בחורים – ומראיהם כפועלי בית־חרושת ולא שקצי־הכפר, הן לפי בגדיהם, והן לפי ארשת פניהם.
– ירד, אדוני, לרגע… לכאן… שניהם העיפו מבט אלכסוני, חושד בנהגי.
זה היה בשנת 1906. הדי סערת המרד עדיין היו ממלאים את האויר. הרופאים והמורים שבכפרים מוקפים מכל עבר מלשינים ומרגלים: אזנים לכותל, עינים לגדר…
עניתי:
– לי אין סודות. דברו ברור, באזני רכבי, או אל תדברו כלום.
התבוננו זה בזה, שוב הסתכלו ברכבי, נגשו אל העגלה, נשענו בה בידיהם:
– אבל, אדוני הרופא… הלא תבין…
– לא, אינני מבין שום דבר. ואשר אמרתי שמעתם… פידיא, סע…
– אדוני הרופא, יכנס לבית הנהלת־הכפר אל ה“וולוסט”…
– למה?
– שם מכים, מכים איש… מאז הבוקר מכים אותך, מעשר בבוקר… עד שהוא מתעלף; אז סוחבים אותו אל הבאר, שופכים עליו צוננים, וכשרוחו שבה אליו – חוזרים ומכים… וחוזר חלילה.
– בשלמה מכים אותו?
פה עושה רכבי אוזן כאפרכסת. לא גרע עיניו מן הבחורים.
– כך! מכים… הלא אדוני הרופא בעצמו מבין… את מי מכים עכשיו…
– גנב סוס?
– לא! לא גנב סוס… בקמה מצאוהו.
פני פדיא סמקו. רואה אני, כי אך בדי־עמל הוא מתאפק ורצונו להכנס לתוך דברינו, אלא שהוא מבליג על עצמו.
– ומי הוא? מבני הכפר? נכרי?
– לא נכרי… מן הכפר: וואסקא פערשאלוב… מאז הבוקר מכים אותו… יסור אל ההנהלה ויציל את הנפש… יסור!
– פדיא, סורה אל המשרד! שלום!
ניכר היה, שלא מרצונו הטוב מלא רכבי את פקודתי.
שואל אני אותו:
– פדיא, מכיר אתה את זה… את המוכה?
– יפה מכיר! כולם מכירים אותו!
– מסכן שאין לו משלו כלום, רועה בשדה זרים?
– חס וחלילה! הוא הדבר! בנו של בעל־ממונות בן־גביר, בן יחיד. אבל זה דרכו להזיק. מנעוריו כך. אילו ראית את ביתם, כל הכבודה, פרות, כבשים, ששה סוסים. כמה עגלות!
פתאום התמרמר ויצא מגדרו:
– דל מסכן – יעשה מה שיעשה! אבל בן־נגיד? האם חסר מספוא הוא, חסר קרקע־שובתת משלו?
– פדיא, הלא יהרגו אותו – מהר!
– לא יהרגו. אותו לא יהרגו. דבר אחר – גונב־סוסים! אבל יכו! אצלנו יודעים כיצד להכות: את “כבדיו” אולי יתיקו ממקומם, אבל הרוג לא יהרגוהו. אנו מבינים…
– וזה טוב שיתיקו את כבדיו?
– וזה טוב: אדם טרח ויגע, בזיעתו רחץ, רעב וצמא, יצא אל השדה עם כוכבים, בצנה ובקור, בדמו הרוה את הקרקע; את חזהו הכאיב בעבודה; לילות לא ישן. דואג מרוחות, כואב מסופה צופה לגשמים, מתפלל לשמים, וכשברך אלהים את הקרקע, נכנס אותו בן־הסוטה, יוצא ירך הכלב, ומכניס לתוך הקמה, באבה, את שוריו!… כמה קמץ המנוּול שבמנוּולים? 50 אגורה, נאמר 70… ויותר ממה שאכלו – רמסו, קלקלו ולכלכו. שמא מזויו נתרוקנו? שמא מאסמיו אפס השפון של אשתקד, ואין לו במה לקנות? לא! הרוג לא יהרגו, אבל ירביצו בו יפה; יר־בי־צוּ! אנו יודעים תורה זו! אבל להרוג אסור. גם אנו לב לנו. אינו צועני גונב־סוס, אינו מבעיר. מבעה שאני!
עוד מרחוק עלה באזני קול המון. חצר המשרד היתה מלאה. אלה עומדים מתוך סקרנות אלה מספרים בקול רם.
המסדרון הקטן והאפל למחצה היה מלא עד אפס מקום. לא יכולתי להכנס פנימה.
לצלצול פעמוני יצאו אחדים להתבונן מי הבא: הלא אפשר שה“פּריסטאב” בא! שלשה סוסים ופעמון!
– פּנוּ מקום! פנו דרך! האדון הרופא!
ממקום ה“משפט” יצא מי שהוא. פניו משולהבים, שערו פרוע ורטוב, ונופל קווצות קווצות על מצחו.
– מה אתם עושים? – שאלתיו את האלהים אינכם יראים, הלא תיראו את השופט! איפה זקן־הכפר?
– זקן־הכפר אינ־נו! הוא איננו, והלבלר איננו. נסעו למקום שנסעו!
מתוך גווני הקול וסלסוליו אני מבין, שכאן צריך שהללו לא יהיו עכשיו. הם נקיים, גם להעיד אינם יכולים. בשעת מעשה הם לא היו.
נגש אלי בר־נש, עבות־גבות עם עינים לוהטות מתחת הגבות העבותות וחרחר:
– אדוני! אדוני הרופא, לא לך להיות כאן, אתה, מוטב, לך לך – לנוכח אלהים דרכך! אנו, אנו יודעים מה שאנו עושים – בינינו לבין עצמנו – אנו. ואתה, הרופא, לא כאן מקומך.
– אבל אחא, נפש אתם מסכנים.
– לזה אל תדאג. יש לו מי שידאג לו. אדוני הרופא, עצתי אמונה. מוטב, לך לך – ואינך יודע כלום. לא ראית. אני אקרא לרכבך. אדוני הרופא…
לא היתה לי כל אפשרות לזוז מתוך הצפיפות בתוך ד' כתלי המסדרון הקטן.
– פנו דרך לאדון הרופא! – צוה מי שהוא, והגל גרפני, גופות נטו הצדה וגופות סתמו על המבוא אל המשרד. נשארה מעין פרצה דחוקה. רק כדי לעבור בה – החוצה.
– פדיא! סור אל ה“אוּריאדניק”!
על הגבעה מעבר מזה לכפר הוריקו גנות הכפר השני.
ואולי קדרו בינתים שחקים, ואולי האפירו השדות, כי נטה היום, אבל הכל נעשה עכור וחורור – ומרה שחורה שפוכה על הכל. וחדרה גם לנפש.
שתקנו אני ופדיא עד שנכנסנו לכפר השני.
את ה“אוּריאדניק” מצאתי בחצר. הוא עמד ליד האוּרוה, כשהוא סורק את סוסתו הנחמדה. לאמיתו של דבר, לא הייתי אני צריך כלל וכלל להכנס אל ביתו של פקיד זה. ראשית כל, מהיותו פקיד הממשלה ואני רופא; ושנית – אני בא־כחה של ה“זמסטווה”, זאת אומרת, ממילא בא־כחה של האופוזיציה.
ולא זו בלבד שהיה מכרי שלי, אלא, במובן ידוע, גם ידידי היה, אלא ששנינו לא היינו עושים פרסום לדבר, מאותם הטעמים שהבאתי למעלה.
כשנשארתי בלי מכיר ובלי מודע, באין דירה ובאין צירה עם אשה וילד, מהלך יותר מחמש מאות קילומטר מעיר הפלך, בתוך ד' כתלי חדר בית־חולים ועל גב מטה שאך אמש שכב עליה חובש חולה טיפוס־הבהרות, שלשם הכניסה אותי, השם יודע על שום מה מנוּולת אחת בדמות מילדת הזמסטווה, – היה הוא האחד, שאספני תיכף ומיד אל ביתו, פנה בשבילי את חדרו היפה שבבית. ואשתו, יפהפיה נפלאה, מלאת חן וענוה, תבנית נוי שמור רק בבתי אצילים בני אצילים, שכל תנועה ותנועה משלה העידה על אריסטוקרטיה אמתית – מי יודע מאין ואיך נתגלגלה שופרא זו לכפר נדח שבערבות דון השקט – יפהפיה זו בשלה בשבילנו והיתה מחזרת על השכנות כדי להמציא לנו את כל הצידה, ומתרנגולותיה המובחרות הכינה לארוחתנו.
עמד ה“אוּריאדניק” מטפל בסוסתו – נחמדת שרוקה־זהבהבת עם רגלים זקופות, דקות ונטויות כנימה על גבי כנור, וראשה קטן ויבש עם עיניים גדולות רוחצות באור, מפסיעה רגליה חליפות.
– אלכסיי אלכסיאיץ, – אמרתי לו, – עליך לנסוע תיכף ומיד לכפר ניקולסקויה, שם מכים במשרד הכפר איש אחד – מאז הבוקר. ובודאי סופו שיהרגו אותו. זקן הכפר והלבלר אינם.
שהה הלז שעה קלה וענה לי:
– לא טוב אתה עושה, אדוני הרופא, שאתה מספר לי דבר זה. לא הייתי צריך לדעת זאת, עד שיביאו לי את הדבר אחד משני הצדדים. אילו היו רוצים להרגו, היו הורגים אותו זה כבר. מבין אתה. דברים כאלה אני יודע בבחינת אינו יודע, עד שידרוש ממני פרוטוקול – הפּריסטאב עצמו. דברים שבין אדם לאדם! אילו היה גונב סוסים – שאני. המבעה בן־כפר בעצמו. בעוד יום־יומים יחלים, יגיש דלי יי"ש לקהל והדבר ישכח, עד שישוב לסורו. עכשיו אני אנוס להכניס ראשי בדבר, לא טוב! אנוס אני לנסוע.
– תיכף ומיד, אלכסיי אליכסיאיביץ!
– אכסיניה! – קרא האוריאדניק לתוך חלון הבית, – הביאי לי את מגבעתי: אני נוסע.
– גם את הסייף ואת האקדח?
– לא לא! אני רק את המגלב אקח. יותר טוב שאסע כך, פשוט. ואתה, אדוני, לעולם אל תכניס ראשך בדברים שכמו אלה. אני עכשיו אנוס להביא רפּורט לפריסטאב, הואיל והייתי במקום המעשה.
בשובו משם ספר לי האוריאדניק, כי הדבר כבר נגמר. טוב שנכנס, כאילו במקרה, בלי כלי זיין, וכאילו לא פקיד הממשלה. נכנס ואמר: אולי די להכות… חדלו מן הבחור, ורץ נחפז. להגיד לאביו, שיבוא לקחת את בנו.
בבוקר כששלחו את שר־העשרה לקרוא לבנו אל אספה, ידעו כולם מה פרושו של דבר, קמה בבית יבבה. הילילה האם והתאבלה אשתו של המוכה. רצו ללכת אחריו ולהתחנן לפני הקהל. גזר עליהם הזקן, שלא יהינו לצאת מן הבית. “עד ששככה חמתם, ולבם רגע!” בצהרים, אמרה אשתו של המבעה שאינה יכולה עוד להשאר כאן. הוא סגר בעדה את הדלת, תקע ביד האם חמשים רובל, וצוה לה ללכת אל האספה. היא כרעה ברך ונשקה את מגפיהם של המכים. הדפוה מן החצר, ואין יודע לאן הלך הכסף שהיה בידיה, גדול, גדול מאד היה החרון: בשדה של דל מסכן, מן העניים שבכפר, רעה שני שורים.
למחרת בבוקר, השכם למדי, אך פקחתי עיני שמעתי מי שהוא רוצה לראות אותי. אם אכר “מתחצף” לקרוא בשעה מוקדמת את הרופא, סימן, כי הענין חמור באמת.
עטפתי מה שעטפתי בחפזון ואמרתי שיכנס.
נכנס אכר ומלא בגופתו את כל חלל הפתח: בעל קומה, מסורבל, רחב־כתפים עם פנים יפים וגבה־חזה, ראשו עדיין ערמון כהה, אבל זקן גדול מכסיף, תבנית מגרפה, מקיף את פניו ויורד על מדותיו. עיניו זועפות, אבל מלאות גם חשיבות. בגדיו נקיים, עשויים יפה לפי גזרתו ומארג טוב, מעידים כי אחד האמידים עומד לפני.
נכנס, הסיר בתנועה מהירה מגבעתו, ונפל ארצה, מנשק את רגלי.
– מה לך? מה לך, זקן, למה לך זאת? חדל!
– אדוני הרופא! תטריח נא עצמך, סע אתי מיד, הצילה נא את בני, יחיד הוא לי, הצילה! לעולם לא אשכח חסדך זה! ושוּב נפל לרגלי.
– אבל אין צורך! אמור לי מה לו.
– הכו אותו, אדוני הרופא. תמול הכוהו…
– במשרד? בניקולסקויה?
– הן, אדוני הרופא, עיניו נעשו עוד יותר זועמות, – אני יודע: נכנסת…לשם…
– טוב! הנה פתקא, לך אל מחזיק הפוסטא, שיתן תיכף ומיד זוג סוסים.
– אין צורך, אדוני הרופא! אני פה עם סוסי, אין בכפר סוסים טובים מהם. ואשר לעגלה, לי כרכרה גרמנית אמתית – נייטיטשאנקה, זאת אומרת, בעלת קפיצים – מדרגה ראשונה. כרכרה – מן המובחר, צבועה־מבריקה, צבעים מרוסטוב, של מינץ, ודוכן, כעל כשות. לא נופלת מעגלתו של מחזיק־הדואר… בעשר דקות נבוא, ומשם אחזירך. ובלבד שתסע, תצילנו. ואני מצדי שכרך מוכן… צעיר הוא עדיין. שמא הטילו בו מום…
דמעות גדולות נפלו אחת אחת על זקנו.
נסענו. הסוסים הטובים הרגישו, כנראה, באותה יד גדולה ואמיצה שמתחה את המושכות. לא עבר רבע שעה, ונכנסנו לכפר השני. עמדנו ליד שער פתוח לחצר גדולה מרובת־בנינים: מכלאות, אוּרוה, מחסן, סבכה, רפת, שקתות ליד באר. גנה גדולה גובלת בחצר, וערמות, ערמות גבוהות וארוכות של קש עומדות בשורה.
נכנסתי לבית־חמר מרוּוח ולחדר מטות קטן, בטעם הכפרים. על מטת עץ רחבה התפרקד בפישוט חולני של ידים ורגלים בחור גדול ויפה־אברים. שערות רטובות נפלו מדולדלות על פניו הצבים עם כתמים תכולים־כהים. פיו פעור למחצה ועיניו סגורות. עתים תכופות פרצה מפיו אנחה, וחזהו התרומם. בחדר נדף ריח של חומץ. שתי נשים: אחת זקנה, קטנה, שהתנונה, ואחת גבוהה, זקופה עם עינים זעמות, סמוקות וצבות מבכי, טפּלו בו. הזקן נתן אות, ושתיהן נעלמו באין אומר.
התחלתי בודק אותו.
“אצלנו יודעים כיצד מכים”.
אף אחת מעצמותיו לא נשברה. אי אלה כתמים על פניו ועל ידיו העידו, כי הכו אותו. לא היה שום חשש לשפך דם פנימי סמוי מן העין. בנוגע להתקת “הכבדים”, עליה לא יכולתי לעמוד.
אמרתי לזקן, שאין, עד כמה שיש לראות ולסכם על פי הבדיקה, כל חשש סכנה לחייו.
– ולא הטילו בו מום? אצלנו יודעים כיצד מכים.
כשהחזירני לביתי ואני ירדתי מן הכרכרה, רטן חרישית:
– אדוני הרופא, חכה רגע… והכניס כפּו לתוך כיסו.
– אתה יודע, שאני מקבל שכרי מן הזמסטווה אין צורך!
– לא לא! ברוך השם, אנו יש לנו… יש במה לשלם שכר־רופאים, שכרך אתה מקבל בעד אלה שאין ידם משגת. לא בשביל שכמותנו.
סוף סוף הוציא ארנק גדול, הכניס בו אצבעותיך, ועמד מצלצל ברובלי־כסף, עד שהוציא מטבע של חצי־רובל ותקעה בכפי.
– לא, אדוני הרופא, אני בכל לבי מודה לו, יחיד הוא לי ואין שני!
טפח על כיסו השני והכניס כפו, ולאחר בדיקה ממושכת הוציא עוד מטבע של רבע־רובל.
– אנו בכל לבנו מודים לו – אחד הוא לי – ואצלנו יודעים, כיצד מכים… אין להכחיש…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.