הקהל – בשלו, והרופא – בשלו.
הקהל רררע לספר כמה דברים על רופא וּבודאי כמה וכמה – בדין.
כי הנה גם פוֹני־קוואס1 אומר: משפחה – אי אפשר לה בלי בעל מוּם.
אלא שגם הרופא יודע לספר. אוי־אוי, אילו ניתנה רשות לרופא לספר…!
שהרי הרופא הוא תמיד בבחינת פרצוף אחד, שלא כן הקהל, הוא אחד בבואך ואחד בצאתך.
פרצוף אחד מקבל אותך: מתוך פחד, שמא אתה בא, בודק ומוצא דבר איום, סכנת נפשות; מתוך תקוה: אתה הוא המלאך הגואל מכל פורענות ומכאובים, שאין לך בעולם אדם שאינו ירא מפני המכאוב.
ופרצוף שני לו כשהוא כבר יודע מה לו, וברי לו שאין הדבר כל כך נורא (ואם כך, למה קרא לך בכלל?), ולא זה בלבד, אלא שכבר שמע את עצתך ויודע במה מרפאים, והפתקא מונחת על שולחנו, אותה פתקא שבה ישועתו, והגיעה השעה המרה לסלק גם לרופא, אף על פי שהוא האחד והמיוחד בכל העולם להיות אידיאליסטן. שכר טרחתו.
ברוך אתה בבואך, ו“ברוך”, אתה בצאתך, מלשון “ברך אלהים ומלך”.
כל רופא יש לו מה לספר, ועל אחת כמה וכמה רופא־מילד.
חכו רגע! הלא כולכם מכירים את הגברת פרנקו – בלונדית זו, אף כי היא ספרדיה.
מי אינו מכיר את הגברת פרנקוֹ? – אני מתכון לאלה, שבאים לרחוץ בימה של תל־אביב.
הגברת פרנקו, היא עצמה אינה מוצאת עוז בנפשה לומר, שאין הפרנסה מצויה בביתה, ושאין הברכה מצויה בפרנסה שלה.
אף על פי כן, קמצנית היא שבקמצניות, לעולם אין כסף “במזומנים” בידה, הכל נתון, הכל שקוע בעסקים, ואין פרוטה לפורטה. אין לראות אסימון במזומנים…
ומשהיא מגיעה לידי נוסחא זו, כבר יש לה אמתלא לבכות, לתנות ולמרר על הימים הרעים – לא עליכם.
והקמצנות שלה גוברת על אהבת הכבוד, ועל אהבת הקשוטים, ועל הרצון להיות מצטיינת בבגדים יפים, ועל חבת כל אותם הדברים, שלבה של אשה כואב עליהם – על הכל.
הקימוץ נעשה לה טבע שני, ואילו הייתי מבין בכל תורתו של פרויד ותורות תלמידיו, כשם שמבינים אותה הרומניסטים שלנו, ודאי שהייתי גוזר ואומר: זה הוא טבעה הראשון – מתחלת ברייתה.
הגברת פרנקו מאמינה באמונה שלמה, שהיא אינה קמצנית כלל וכלל, אלא שנתיחדה לה מדה טובה זו שלא לפזר, במקום שבני־אדם טפשים מפזרים, מבזבזים, פשוט זורקים כסף. צאו וראו, כמה וכמה גבירים, שהיו בימיהם רוטשילדים ממש, תלויים עכשיו בחסדי בניהם, ולואי רק בניהם!
היא, הגברת פרנקו, מקמצת במזונות. והרי כל הרופאים הגדולים, לרבות אלה “גרי־האריים”, כולם אומרים פה אחד, שאנו מפריזים באכילה יותר מדי, כל שכן בארצות חמות. ואומרים הם, שכמה מחלות עברו ובטלו מן העולם מאז, מימות המלחמה הגדולה, אחרי ימי הרעב; וה“סרטן” אוכל ומקצץ דווקא באלה המרבים באכילה, וה“שגרון” אינו אלא מחלת־העשירים… מחלת הזוללים והסובאים.
אפשר שלא להכנס מדי פעם בפעם להצגות “הבימה”, כשהיא בחו"ל, אדרבא, היא מרבה ליהנות מן התיאטרון. אלא, אתם מבינים, יש תיאטרון ויש תיאטרון.
ועוד, אנשי “הבימה” באים להראות לנו מחזות מעולמות נכרים, ושוב עולמות זרים. משיתחילו להציג הצגות מ“חיי הארץ”, כמובן וכמובן, שגם “הם”, כלומר, לא גם הם, אלא דוקא הם יהיו הראשונים, היא ואישה, להכנס לקופה.
“המטאטא”! – עד היום לא נתן דבר שיש בו ממש. וגם אי־אפשר לבוא וליהנות באמת אומרים: בשמונה – מתחילים בתשע, מכריזים מתחילים על תשע – מתחילים בעשר ורבע. ועד שלא התחילו השחקנים, מתחילים הבחורים והבחורות נעים ונדים, מקפצים מספסל לספסל. מי ששלם שני גרושים – עובר לשורה שניה, ומי שהכניס פיאסטר תופס מקום בשורה הראשונה, ואלה שלא שלמו כלום עומדים וממלאים את הרוחים שבין השורות, ובין הספסלים והבמה – אין לראות, אין לשמוע.
ה“אהל” שקוע כולו בפרוגרמות מפלגתיות, ואם אין מגמה מפורשת, היא יוצאת מפורשת מתוך כל תנועותיהם…
הראי־נוע… היכן אתה מוצא כתוב, שצריך אדם לבקר אותך דוקא פעם בשבוע. מתי יש לה פנאי לבקר אותו? אמור: בערבי שבתות ובמוצאי שבתות. בערבי שבתות אין ראי־נוע. כשיבנו הערבים להם ראי־נוע ביפו, תראו ותוכחו, עד היכן יהיה מלא וגדוש, ודוקא בערבי שבתות – יהודים ויהודיות. כי מי יכול ליהנות בערב ובשעה מאוחרת, אם עליו לקום למחרת בבוקר בשעה מוקדמת. בן־אדם נהנה בזמן שמובטח לו, שלמחר הוא פטור מהשכמת הבוקר, ויש לו פנאי להתפנק קמעא במטה.
וכלום לא ראיתם את הנעשה במוצאי שבתות אצל ראי־נוע? אשרי מי שמרפקיו גרומים, ולרגליו אינו חושש – ילך נא ויפלס לו שם נתיב.
והפילם בכללו? טפשות גסה או מעשה סנטימנטלי כתוב בדיו של מרמילדה – תוצרת אמריקה, לפי טעמם של מלחי המבורג. הפילמים הטובים הם גרמנים, ואותם יש להחרים; הרוסים הם הטובים בכולם, אפשר! אך כלום חייב אדם לבוא ולשמוע את הריקלמה והתעמולה הסוביטית? הוי אומר – אין מה לראות.
הגברת פרנקו מקמצת בבגדים. מילא, כל אשה שיש לה מוח בקדקרה יכולה לקמץ – במספר השמלות, בטיב המעילים, בחשבון הלבנים ובמכסת הנעלים. לזאת יקרא אשת חיל.
הכנסת אורחים – אף כאן אתה מוצא מקום לקמץ. וכי לכך יש לך דירה נאה שתהא תמיד מלאה אדם?
ובכלל אפשר לקמץ קצת בכל דבר, והראיה: היא אינה קמצנית כלל וכלל, אלא שאינה מפזרת כספה על לא דבר.
אך יש דברים, שבהם אין לה כל יכולת לקמץ, כל שכן, פשוט, להפטר מהם.
עונש מן השמים.
אי אפשר לקמץ ברופאים.
יש לה, לגברת פרנקו, שלש בנות, אל תשלוט בהן עין רעה, שלש בנות נחמדות ובריאות. ואלא מה? בשעה שהן באות לידי מחלה, הן חולות כל צרכן, ואין אתה יכול שלא להזמין את הרופא.
כל מיני נזלת ושחין פורח על הראש ואבעבוע, מוגלה, וכל שריטה וחבטה, בין שיש בהן תפיחה ובין שאין בהן תפיחה, שיעול ואדמת, אבבית ופריחה, דלקת שקדים – אדם יכול לעמוד בהם, לשם כך נברא יוד ואספּירין, תחבושת עם כוהל ובלי כוהל חומצת־בּור ודוּ־תחמוצת המימן. וכל אם מצוּוה לדעת מה לעשות.
אלא שהרופאים המציאו עוד מיני מחלות, ודוקא מסוכנות, שאין הצבור יכול לעמוד בהן, ואדם אנוס להכניס לביתו את הרופא.
באו הרופאים והמציאו את הסקרלטינה, הלכה אלגרה הבכורה והכניסה אותו לבית.
באו הרופאים והמציאו את הדיפטריה, הלכה רגינה, הבת השניה, והכניסה אותה לבית.
באו הרופאים והמציאו את האבעבועות, הלכה גבריאלה הקטנה והכניסה אותה לבית.
עכשיו סבורים, שבלא הרכבת אבעבועות אי אפשר לו לאדם. מי ידע את ההרכבה קודם?
אמנם יש עצה לקמץ במקצת, גם עם הרופאים. כשחלתה אלגרה מחלת החצבת, הכניסה הגברה תיכף ומיד למטתה גם את שתי אחיותיה. חלו שלשתן בבת אחת. אותו הרופא, שבא לבקר את הגדולה, טפל גם בשתים. הקטנה היתה אך בת שלש, זאת אומרת, אינה מצטרפת לחשבון בכלל, והרופא קבל רק שכר בדיקת האחת. אבל הדיפטריה והסקרלטינה והאבעבועות הללו באו זו אחר זו.
ועוד היה לה צער זמון רופאים – בשעת לידה! לה ברכים נוקשות. ידידתה איזבלה, זו המתפארת ברגליה הארוכות והנאות, אומרת, שלה, לגברת פרנקו, רגלי X, וזה בא לה בודאי לאחר השדרת, בילדותה, המחלה האנגלית.
מלבד קצת סימנים שנשארו בה לאחר מחלת תינוקות זו, לקתה כנראה קצת גם הכפלא, ומתוך כך היא מכבידה עליה את הלידה. וכבר שלש פעמים היתה זקוקה לעזרתו של הרופא המילד, אף על פי שטפלה בה המילדת, אשה זקנה ובעלת־נסיון רב.
היא כבר יודעת, שיש מיני צבת, של טארניה ושל ניגלה. ויש לה ב"ה שלש בנות, ופעם אחת הפילה, ויש לומר, שדי לה באלה, תגדלנה לחופה…
אלא שפעם אחת טעתה בחשבון…
וחדשה עבר עליה – ללא כלום.
לא הועילו האמבטיות החמות עד כדי שגעון. אזניה צלצלו והיא לא שמעה כלום מאבקות הכינין שבלעה. כמה קפיצות קפצה מן השולחן למטה – ללא תועלת.
כשהיתה הרה בפעם השניה, נכנסה פעם לחדר ובידה טס מלא צנצנות, מעדה רגלה – והפילה עכשיו – לא ולא!
אצלם, כשהיתה עם הוריה בדרומה של צרפת, שם היה מין צמח. די להכניס עלה אחד – והכל על מקומו בא בשלום. כל בית שיש בן ריבה בתולה, זו מגדלת בגן צמח זה: על כל צרה שלא תבוא!
פה, בארץ ישראל, אין איש יודע שמו של זה, ואי אפשר למצוא אותו.
בבית מרקחת ערבי ביפו נתנו לה גלוליות עשויות לדבר, כסף מלא קבלו, וסימן ברכה לא ראתה.
לא היתה כל ברירה אלא לעשות “נתוח”, הוי אומר – כסף. תכנס למי שתכנס – הכל יודעים מי היא, שכר־הטרחה תלוי ב“לבנים”.
ובכן, נשארה רק הדרך לחיפה או לירושלים, מקום שם אין מכירים אותה.
ועד שהיא עושה כך וכך – נכנסה לחודש הרביעי, ואז איימו עליה: זמן זה מלא סכנות.
וכך נשארה הגברת – בהריונה.
והגיעו ימיה ללדת.
אותו הרופא המילד, שטפל בה בשעת לידתה את גבריאלה, הצעירה בבנותיה, אמר לה, כי מאד אפשר, שבמשך הימים תסתגל הכפלא, ושוב לא יהיה לה צורך במילד.
וכשנהפכו עליה ציריה, לא מיהרה לקרוא לו.
יודעת יפה הגברת פרנקו, שעכשיו בנות ישראל נכנסות – העניות והעשירות – ללדת למרפאות, ומטות “הדסה” תפוסות תמיד. גם הילדים־התינוקות יודעים איפה הם נולדים, ושתים תשובות בפיהם: או באודיסה או ב“הדסה”, עכשיו כולם נולדים ב“הדסה”, אבל הענין יעלה לה, בתור גברת “פרנקו”, בכסף מלא. היא מוכרחה לקחת חדר מיוחד בשבילה היא.
המילדת הזקנה נעלבת, בפירוש הוגד לה, שהיא תעשה כל מה שיש בידה, ובלבד שלא לתת דריסת רגל – לרופא. אלא שהכפלא של הגברת עמדה במרדה. אינה עושה רצון גברתה ועבר יום, ועברו יומים.
הכאבים גדולים – ו“הילד איננו”.
שלחו לקרוא לרופא.
סבתא שלי היתה אומרת: כשידרשוך למי שחש בראשו, ולחש במעיו – תזדרז בני, שמא יקדמך הכאב להסתלק, אך כשידרשוך ליולדת, אל תהא מזדרז, שתמיד תבוא למועד הנכון.
דומה לי, שסבתא של הפרופיסור גם היא היתה אומרת לו ממש אותם הדברים.
בין כך ובין כך, עד שהוא מתכונן ומתקין עצמו לבוא, והילד התחיל מעצמו מפלס לו נתיב ראשון בחיים.
בו ברגע שהמילד נכנס בחדר נגלה הראש.
והמילד עומד על יד המזודה הקטנה שלו, מכניס עצמו לתוך החלוק הלבן.
והגברת פרנקו עיניה קמות, מביטות, רואות וקמות. ונפשה הקמצנית – יוצאת ממסגרות גופה.
את הפרופיסור אין אתה יכול לשלח לביתו בלא כלום; הוא בוא יבוא על שכרו: שכר הליכה, נסיעה ובטול־זמן, שכר גרמני שכתר פרופיסור לו – וכל זה על לא דבר.
לא יכלה להבליג על עצמה.
אבד אבדו לה השילינגים היפים. תאמרו: הלכו; אך גם אותו הפרופיסור לא יבוא על שכרו על לא כלום. ועבוד יעבוד! לא יקבל שכר בטלה! וממעמקי לבה פרצה הקריאה הגדולה, כשראתה את התינוק מגלה והולך גולגלתו הערומה:
– דחפוהו! החזירוהו פנימה!
תל־אביב, 1937.
-
כנוי גנאי לרוסים, קוואס = משקה חמוץ. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.