סיפור, לכאורה, שלא מן הענין, אלא שבכל זאת מעניין הוא לגבי הבנת הפסיכולוגיה היהודית, ומטעם זה בלבד אקטואלי במדת מה.
ואולם התעודה, לאמתו של דבר, הריהי ענין אקטואלי שבאקטואלי. בוא וראה, כמחציתו של העולם התרבותי נמצא במזל “פליטים”, היום אלה ומחר אלה. והוויזה והפאספורט תופסים מקומם בראש. ויש מדינות, שבהן גם לענין מסעות פנים, מהלך חצי שעה, אדם זקוק לתעודה.
אולם בימים ההם, זאת אומרת בימי הצאר, מימרא שגורה היתה בפי בני־אדם, גם בפי אלה שלא היו כלל וכלל מומחים לעניני אנאטומיה: על כמה חלקים האדם עומד? – על שלשה: על הגוף, על הנשמה ועל הפאספורט… ולא הרי חלק זה כחלק זה. נשמה – לאו דוקא: כל המפחית הרי הוא מצליח יותר. הגוף – אפשר לו לאדם שיהיה לו גוף למחצה לשליש, וגם לרביע, עד כדי אפשרות להדביק אליו כיס, שלתוכו יהיה מכניס את התעודה שלו. מה שאין כן הפאספורט, שהוא צריך שיהיה שלם בכל מ“ח שורותיו ובכל שס”ה אותיותיו, ואם חסרה אחת מהן, חייב האדם…
כחו של פאספורט!
מי לנו גדול מן הסופר הרוסי המפורסם אנטון פאבלוביטש טשיכוֹף? הוא נולד (17.1.1860) בעיר קטנה טאגאנרוג. אביו סוחר ידוע באיפרכיה קטנה זו, הואיל וקודם היה מנהל עסקים באחוזות פרטיות. טשיכוֹף למד בגימנסיה של אותה עיר, וכשנכנס לכיתות הגבוהות, היה מקבל סטיפנדיה מאת ההנהלה־המסחרית של אותה עיר, דומני, לא היה כלב בטאגאנרוג של אז, שלא ידע את אנטון. ובכל זאת, לאחר שנמצא שאין לו לטשיכוף זה תעודת־לידה, שוב לא היתה לו כל יכולת לקבל אותה – לעולם.
מובטחני, שלא תאמרו, כי האנטישמיות מדברת מתוך גרוני, אם אומר: היעלה על הדעת, כי בעיר פולנית ועיירה ליטאית, אילו היה מישהו מבני־ברית זקוק לתעודה זו – לא היה מקבל אותה? ולא תיכף ומיד? ואילו היה נחוץ, היה ילד מקבל תעודת ילדה, ולהיפך: ילדה – תעודת ילד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה!
אבל טשיכוף היה גוי, ותעודת לידה לא קבל. וכשהיתה בידו תעודת־רופא, אחרי גמרו את האוניברסיטה – פאספורט לא קבל, ונעשה מחוסר תעודה, שהרי לפי החוק לא היה כחה של תעודה זו יפה כשל פאספורט לגבי זיהות, והיה טש. טועם טעמו של “מחוסר תעודת־מסע”. וכמה וכמה פעמים אנוס היה לדחות מסעותיו מטעם זה, וכמה פעמים אנוס היה לעזוב פתאום את פטרבורג, וכי דבר של מה בכך הוא אדם מחוסר תעודת־מסע!
וכך הלך ונמשך הענין: טשיכוף נעשה סופר מפורסם בכל המדינה, טשיכוף הרופא, טשיכוף שקבל פרס האקדמיה על שמו של פושקין1, טשיכוף חביבו של סוּבוֹרין איש “נוֹבוֹיע וורמיא”, טש. שגדולי המדינה מוקיריו ומעריציו – לא יכול היה לקבל את הפאספורט שלו, הואיל ולא יכול היה לקבל תעודת־הלידה מעיר טאגאנרוג.
עד שסוף־סוף סיפחו אותו למראית עין למשרה, ותיכף ומיד יצא בדימוס, ועל סמך זה קבל תעודה של פקיד שיצא בדימוס, שיפה היה כוחה ככח תעודת מסע, ונותנת לאדם רשות לשבת ברוסיה. ועד סוף ימיו ישב, ונרשם ומת כ“סגן פקיד־רפואי־נוסף על הפקידים של המחלקה לרפואה אשר למיניסטריון הפנים שיצא בדימוס”.
מה הייתי עושה אני במקומו של טשיכוף?
ב־1907 נסעתי לשם שיחה ידידותית עם מיניסטר ההשכלה בפטרבורג.
אני – כלומר יהודי בטרם קבל תעודת רופא, חסר רשות ישיבה מחוץ לתחום מושב היהודים. בבוקר באתי וכעבור שעה קלה נכנסתי אל המיניסטריון לבקש ראיון עם “הוד רום מעלתו”. את הראיון קבלתי – למחר, באחת עשרה בבוקר. אינכם מאמינים? איך זה אפשר? היום אדם בא ולמחר נועד לו ראיון? אצל מיניסטר של ממלכה המשתרעת על פני החלק הששי של כדור הארץ?
אבל העובדה – עובדה.
כשיצאתי לעיר הבירה ופשפשתי בתעודה שלי, מצאתי, כי עדין כחה יפה לשבועים ימים. סבור הייתי, שזה יהיה די לי. אלא במסיבות שונות ומשונות נשתהיתי בגבולות פלך חארקוב, כלומר בתוך "התחום האסור לי עוד יום־יומיים. עוד יום יומיים, והתעודה תש כחה. מה לעשות? להשאר בדרך עם תעודה מעין זו גם כן אי־אפשר.
מה לעשות?
נכנסתי לדואר זעיר של תחנה־למחצה (שמה פוקוטילובקה) על יד חארקוב העיר הגדולה ומסרתי לדואר את הפאספורט שלי בתוך מעטפה על מנת לשלח אותו לעיר מ., ששם נרשמתי בתוך עירוני (איש מן “המעמד המעלה מסים”) לשם חליפתו באחר. והדואר מסר לי תמורתו קבלה, ובה נאמר: “דואר פלוני מאשר בזה, שקבל מאת אלמוני פאספורט מספר.N. N שניתן לו מההנהלה העירונית בעיר… פלך… לשם חלופה בחדש”.
לא נאמר בן ברית או לא.
לא נרמז יהודי או נוצרי.
לא נזכר – חוסר היתר ישיבה בפלכים מחוץ לתחום מושב היהודים.
ומובן מאליו, שברבות הימים לא מצאתי כל צורך, ולא היה לי כל רצון לסור אל אותה פינה נידחת לשם קבלת פאספורט חדש, כי לא היה לי כל צורך וכל רצון, שיהיה בידי פאספורט עם כל הפגמים המיוחדים לפאספורט של יהודי.
ואולי יש עוד להוסיף, כי לפי החוק, לא חכה לי הדואר יותר מארבעה שבועות, והחזיר את החבילה. וכך עשיתי את כל שנות עבודתי בזאָמסטווה, מחוץ לתחום מושב היהודים, בלי פאספורט.
וכל זה חיב אדם ללמוד לדעת ולהבין.
וכך אמר לי פעם המשורר הרוסי כוֹדאסוויטש, לאחר שנתנסה בברלין בבקשת זכות ישיבה: עכשיו אני יודע לאמתו טעמו של “היתר ישיבה”.
-
מעין פרס ביאליק שלנו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.