– יקירי, אני, כמו שאתה רואה אותי, יהודי מפליטי גרמניה, וקודם, בגרמניה, הייתי מפליטי־רוסיה. קודם בווינה ואחרי כן בברלין; ווינה אינה עתה מה שהיתה קודם. מבין אתה – אני פליט, “שריד ופליט” – כמו שנאמר. נמלטתי על נפשי בתחילת הכרזת מלחמת־העולם. מן הראשונים. “דזרטיר” – זה לא יפה! אלא מה? לא היה לי פנאי לרדת לעומקי עמקם של הדברים, מי התחיל במלחמה ולמי היתה דרושה? מיניסטר אוסטריה או מיניסטר ברלין? אם ווילהלם הגדול־הקטן הוא שרצה בכתר מצביא מנצח, או ניקולאי הקטן־הקטן הוא שהקדים את הגיוס? אני לא רציתי להתערב בעניני מדינה, לא כדאי לבן־אדם בעל לאשה ואבא של תינוק. אני לשמור על ראשי רציתי.
ומאלה הראשונים, שהלכו לבקש את “השבי איהו?” – הייתי גם אני. על ידי “הצלב האדום” של שווייץ מסרתי למשפחתי מכתב: להוי ידוע, שאני בעזרת השם “אבוד אבדתי לאין שמועה”. הלא רואה אני ומכיר בפרצופך שגם אתה יהודי מרוסיה, וכיון שכך, אין לי צורך להסביר לך, שאהבה יתירה למולדתי זו העראית לא היתה לי – מעולם מן הסתם. וכל שנה ושנה וכל חוק וחוק חדש ודאי לא הוסיף להשריש בקרבי אהבה זו. וכשגליתי לקסרקטין, ופתאום בין־לילה צצו מסביב לראשי פמליה של שרים, ושרים גדולים מאלה ושרי־שרים גדולים על אלה, – לא טרחה אותה פמליה לטעת אותה בי, העתיד להקריב דמי בעד מולדתי תחת פקודתם, להקנות אותה לי, אלא אדרבה ואדרבה.
התחיל ה“דיאדקה” שלי.
אני עשיתי את שלי.
יהודי־הגונדה שלנו נטפלו אלי ולמדוני והורוני: למי טה ולמי סוכר; למי “שמינית וויסוצקי” ולמי חצי־ליטרא, את מי להרוות ולמי להעניק.
כסף – לא הרבה אמנם – היה באמתחתי ועשיתי את כל המוטל עלי “על פי דין”, אבל העליונים עמדו בשלהם.
היפריטור שעלה למעלתו בזכות “התנהגות פכוחה” ו“ידיעה נכונה בספרות”, רצה להוכיח (עלי) כי שקדן הוא; שר־הפלוגה הראה לכל (על ידי) כמה גדולה הממשלה שלו, מפקד־הגונדה היה מטבעו שונא־יהודים, מפקד־הגדוד הראה (על ידי) שהוא איש פראבוסלאוי ורוסי אמתי, הגנרל, אותו “שר־אלף שנשתטה” העיר (על־ידי), שהוא יודע לכון את הרוחות בפמליה של מעלה. כל אנשי הפלוגה שלי שקדו עלי כולם, יותר מששקדו על אחרים, כי הלא לטובתי נתכוונו וכל מה שטרחו לא טרחו אלא כדי לעשות אותי כלי.
והשעמום הגדול שבקסרקטין גם הוא היה מביא אותם לידי – מעשים, אותם המלאים כח ומרץ עלומים ואוכלים לשובע.
היו מצערים בכלל את כל היהודים; בזמן הראשון את כל הטירונים, עד שנכנסו טירונים חדשים. יצאו מכלל זה בני־הדרום, שהיו יודעים “דבורים” גם הם, וידעו מה “שתשיב לפוֹני”, לא כן יהודי כמוני מפולין וליטא. בכלל היה המצב משתנה לטוב, כיון שנכנס הטירון לעבודה ומראה שאיננו גרוע מיתר הטירונים; אלא אנו, ששפתנו בעוכרינו, היינו עוד הרבה זמן ללעג.
ידוע: יהודי ליטא נכשלים בסין ושין. לא שאינם יודעים להגות שין וסין כהלכה, אלא שמחליפים אותן זו בזו – סין במקום שין ושין במקום סין. וידוע אותו ליטאי, שהיה מתפלא על הקידוש שנתחבר כולו בסין: יום הססי ויכולו הסמים וכו' – חוץ מאמרא אחת בשין: “שברי מרנן”.
יהודי ווהלין – הם נכשלים באלף שהיא הא לפי מבטאם, ואת ההא הם עושים אלף.
יקירי, כך נוהגים גם אתם ועוד כיום בתל־אביב.
לפני ימים מועטים שמעתי את הקדיש של אחד החזנים. אחד הסופרים מת והלה צווח ברבים:
“ויאנוח (נוסח ליטאי) בשלום (נוסח ספרדי) על משכוּבוֹ (נוסח פולניה) ונאמר הוּ־וּ־מיין!”
קצור שבקצור: אולי יתן דעתו על כך “ועד הלשון”.
מבין אתה, שאהבה ביותר וגעגועים גדולים לא היו לי ולא יהיו לי לעולם על אותו עולם – הקסרקטין, ולא אהיה זוכר את ה“פוני” לטוב, אלא מה? זכרון אחד נשאר לי, געגועים (מדי אזכרנו) על השצ’י, שצ’י זה, שעורכים בבתי־הקסרקטין הרוסים, ומי שלא טעם ממנו אינו יודע טעם תבשיל שצ’י באוקראינה!
מפקד־הגונדה שלנו היה בטבעו אדם טוב, ואולי גם טוב מאד. לא נתן לגנוב מ“דוד־החיילים”, ולא רק שלא נתן לקפחו אלא היה מכניס משלו לשם שיפורו. מתגנדר היה בגדוד: את נעריו שלו הוא מכיר “בערפם”.
וקיצור שבקיצור בדברי: אין לי געגועים על “פוני”; אבל שצ’י – שאני. סבורני, שאתה מבין בשצ’י, שכן טעמת ממנו בתחנת מליטופול ובקו הקרימאי והקאווקאזי.
מה אומר ומה אדבר? השצ’י של סתו, על כרוב כבוש, ועל מיץ עגבניות משומר בבקבוק, ועל בשר דשן… עם לחם־שיפון
ריחני, שאתה אוכל והוא נכנס, אתה אוכל והוא נכנס, אתה אוכל והוא נכנס. אתה מתיר כפתור, והתיאבון עומד בעינו, עם כל כף שנכנסה: – אין מקום להכניס, אתה מתפקע, יושב ומזיע – והוא, ימח שמו, עומד להכנס, עד שתגיע ל“מנה”, כלומר לבשר.
מה דעתך על שצ’י, שיצירתו מתחילה מעת־לעת קודם בישולו? טומנים את הכרוב הכבוש בתנור, והוא הולך ומיטגן בסיר ברזל־הסיגים, והולך ומתמזמז הכרוב…
אם משצ’י זה לא טעמת – עדין טעם שצ’י לא טעמת.
אלא שבזה לא די! אני אכלתי פעם אחת שצ’י, ומאמין אני באמונה שלמה ששצ’י שכמותו שוב לא אזכה לאכול לעולם!
ומעשה שהיה כך היה.
רב־המבשלים שלנו. ארמני היה: בחור יפה להלל, שחרחר עם עינים שחורות של עיט. זקן שחור, שחור כעורב, עוטר פניו. היה הנער בן־עשירים, בנו של סוחר, ולא רצה לעבוד, מפונק הוא!
מפני ה“חמור” הוא ירא, ומפני ה“נדנדה” הוא מפחד – והוא יעסוק בהתעמלות?
אבל לגבי פוני פטור בלי כלום אי אפשר! עמדו לו מליצי יושר ומתנות למי שדרוש – ונכנס למטבח. לא היו ימים מועטים – והוא נעשה רב־מבשלים. אינני יודע איך ובאיזה אופן למד את המלאכה, אם כך ואם כך, זה היה מבשל להפליא – וביחוד גדול היה כחו בשצ’י – זה של סתו.
ויהי היום, והוא קבל מכתב מהוריו – מארמיאנסקי באזאר, ובו מודיעים לו, לתכשיט שלהם, שאחותו נתארשה, ולא תכנס לחופה אלא אם הוא יהיה בבית – אחיה אהובה.
התחיל הנער מכתת רגליו משררה זו לשררה זו שיתנו לו חופש. והיה בודאי מקבל חופשתו, לולא היה ביש־גדא: מחכים לתשקיף אינספקטורי, ומפקד הדיוויזיה הוא בכבודו ובעצמו יבוא ליום זה.
להשקותו ידאג הממונה על קלוב־הקצינים, אבל להאכילו אין אחר בלתי רב־המבשלים, הבחור היפה, הארמני.
עד שלא יפטר הגדוד מצרה זו – אין לו שום תקוה.
רצה הנער לנהוג בתקיפות, וקבל נזיפה – ברור ומפורש: עד שלא בא הגנרל לא יקבל לעולם. זאת ועוד אחרת: אם לא ישבע רום מעלתו רצון, לא יראה ביתו בכלל. ובדברים מפורשים פתח רב־המבשלים, בשובו אל מטבח־הגדוד לנערים העוזרים:
– תדעו לכם, בני־הכלבה, מנוולים שכמותכם, שבאם תקדיחו – תפח רוח אמכם הסוטה! הבינותם?
– מה יש לומר? הבינונו: דברים מפורשים.
עיף ויגע מן העבודה, וסר וזעף שב הגנרל־אינספקטור מן השדה אל הקסרקטין, עיף עד אפיסת כח וזעף: הגונדה השלישית, דוקא – היא, הטובה שבגונדות, קלקלה את הטכס.
וכשנכנס השצ"י הטוב, וריחו הטוב, שפיו של אדם מעלה רוק ממנו, הולך פרסה לפניו, ועב־הבלו מכסה בערפל את נושאי הסיר, – היה הגנרל עדיין מיוגע ומרוגז ומלא חימה.
טס־זהב מכסה את הקערה כולה ושברירי־שמש מכל גוני גוניה של הקשת מתרוצצים בנוזלים.
ראשו של הארמני כוסה זיעה ועיניו בוערות.
והגנרל הפנה פניו למחצה כלפי מפקד־הגדוד רזרק בפניו:
– הלזה יאמר שצ’י? המ…
שפתו התחתונה בולטת יוצאת והסנטר כולו אומר בוז.
– רום מעלתו, נכון הדבר! קלקלו! מעולם לא טעמתי מרק גרוע שכזה!
ואז פנה הוא כלפי מפקד־הגונדה, שברשותו היה הנער.
סנטרו וחטמו, ועצמות הזקן והמצח התקבצו ונעשו גוש אחד – מלא שנאה, התחיל נוטף טפין טפין רעל:
– אדוני מפקד־הגונדה! יישר כחו! זה… השצ’י שלך… מרק־פגולים שכזה מימי לא ראיתי…
נטוע כמסמר ובאין נשמת רוח חיים עמד־קפא הפלדפבל, כולו גוש־טפשי נכנע אחד, עיניו בולטות־יוצאות מחוריהן, ועורקיו מחשבים להפקע: “אכל” את השררה שלו בכל רמ"ח איבריו.
ומפקד־הגונדה שורק שריקתו באזניו:
– שופכים של חזירים אלה בפניך בשלו? אַ? שלא בפניך? תטבע בם אתה וכל אשר לך… ראה…
תבנית טפש מטופש עמד שר־העשרה של אותה הפלוגה לפני הפדפבל וזה חורק חריקה:
– איפה היית אתה, מפקד הפלוגה, כשעשה רב־המבשלים טנופת זו לתת בקלחת ובצפחת כדי להגישם לגנרל־האינספקטור? אתה, מנוול, כתר לי. תפח רוח אמך… סרט שלישי הוא רוצה? שלש פעמים אכופף אותך כפיפה תבנית קרן־התיש!
והארמני התמתח, בולט חזה ומגביה סנטרו כלפי מעלה – כולו עשוי כלי קבול לסטירות לפני שר־העשרה, והלה עושה עצמו מרים שרוולים, ובונה תבנית אגרוף אדירים כמחצית־אבטיח סמוך־סמוך לחטמו של רב־המבשלים:
– תחכה לי, הבן יקיר; יכנס… באבי… אבי… אבי… אמך הזונה… לשמחה תלך? אני אובילך לחופה… לדור עשירי תספר, לבאים, לרחוקים, איך מגישים לגנרל־אינספקטור… שני שבועות תעמוד לי “תחת־הרובה” ובתחמושת שלמה… בצינוק ארקיבך…
צנצנת־נוזלים מתוך בקבוק עטור ארבעה כוכבים, צנצנת כפולה ומכופלת עשתה את שלה. החום העדין העולה מכל ארבע פינות האולם המוסק יפה־יפה עשה גם הוא את שלו. והקערה השניה של השצ’י הנפלא, שנכנס יפה־יפה לתוך מעיו של רום־מעלתו, עשתה גם היא את שלה.
וכשהריק הגנרל־אינספקטור את כוס היין המשומר הישן אחרי נתח הבשר הדשן, מרפק־טשרקאסי, העמיד פניו המבהיקות בפני מפקד־הגדוד והואיל לומר:
– אבל, אדוני שר־הגדוד: שצ"י נפלא! נפלא! ותו לא! המ… כמוהו…
– יערב לחיך רום מעלתו!
שר הגדוד הרכין ראשו כנגד מפקד־הגונדה ועיניו מאירות:
– איואן איואנוביץ, קבל בזה תודתי!
– אך זה הוא שצ’י! מחר תזכר בפקודה־לגדוד.
ואלה דברי מפקד־הגונדה באזני הפדפבל, שעמד כולו אומר כבוד והכנעה ואושר:
– בן־חיל אתה, יאקימנקו. תודה ותודה! שני רובלים תשלשל
לכיסו של בן־הכלבה, שצ’י – שני אין לו!
– יישר כוחך, שר הפלוגה, יישר כוחך, ריבאלקה! יכנס הרוח באמך… לא כלום! תבוא על שׂכרך! לא שצ’י – אלא – אלא – בחורה! סרט שלישי על השנים תקבע!
ורב המבשלים עמד מתמתח בכל איבריו, עמידה שיש בה ממש, שכח כי לא רובה בידו ודיבק את כף־המבשלים הגדולה שלו אל החזה והכתפה, עיניו מאושרות ומלאות אורה:
– כלב בן־כלבים מנוול! אמך הסוטה! יישר כוחך! שני רובלים, ושני שבועות לך… עשרים יום! הכנס בעצמך לחופה! יש פנאי! איפה למדת את התורה! חמור חמורותים! אישאק אישאקתים!
אבל זה היה שצ’י!
ומאותו השצ’י טעמתי ושבעתי גם אני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.