בכלל, יש לאמר, שמשפחתנו היה לה תמיד ענין לצבא. נתחיל באבא ז“ל, שהוא לא רצה כלל וכלל להכנס לצבא שלאבא־קיסר ניקולאי הראשון. וכשבאו “החוטפים”¹ להעבידו בעל כרחו, והוא אז בן שמונה, הצפינה אותו סבתא בתוך ארובת העשן הגדולה. במשך שבועים, היתה מעלה עשן, מעל לראשו, מתוך מחבת ועליה כל מיני זרדים, כדי שלא ירגישו השכנים בדבר. אבל את דודי בריל, אותו חטפו החוטפים ומסרוהו לרשות. באחת החפירות, אצל אַלמאַ², מרקיבות גם עצמותיו המסכנות לעדות ולראיה, עד כמה יפה כחו של רובה אנגלי, בעל הקוים והחתכים, מכחו של אותו רובה כבד, טיפּוס ברדאנקה, שהיה בידו של דודי בריל בשעת מלחמת־קרים. כנגד אבי ז”ל בן השמונה, שלא רצה בשום אופן להיות ניזון מפת בגו של המלך, עלי להזכיר לטובה את אחיו של סבא שלי, שקראנו לו “סבא שני”, שהיה תמיד, לדברי ה“סבתא השניה”, תוקע חטמו בין שני מלכים מריבים זה עם זה. בימי מרד ההונגארים (1848) היה מספק מזונות, כלומר בשר, לחיילותיו של אבא ניקולאי פאבלוביטש, שלא ראה שום דבר בעולם פוגע במצפונו שלו, אלא אותו מרד שמרדו עבדי פרנץ יוזף בן השבע עשרה³, ויצא לדכא אותו בכל תוקף. יש סבורים שלא עשה מה שעשה אלא מאימתו, שמא יראו גם עבדיו הנאמנים ויעשו כמעשיהם של אלה. היה סבא־שני נוהל שורים אחרי המחנה הגדול, ואיתרע מזלו ונפל בידי בחוריו של קושוט⁴, הוא וה“פלדביבל” שלו. לא שהו הרבה ההונגרים עד שדנו את שני השבויים לתליה. זאת הבינו שניהם, כשהובילו אותם למחרת היום אל השוק בתוך תחומה של עיירה קטנה ו“תליה” עומדת בתוך. הלך הפלדפיבל קרוע כתפות על מעילו, ותחתונים מזוהמים עליו, את הנעלים ואת המכנסים הסירו המורדים מעליו ומסבא־שני שלי. לא היתה זו הליכה יפה גם לו. כתונת קצרה, וכרס גדולה בולטת הולכת לפניו, וגם חותם בריתו של אברהם אבינו “גלוי וידוע”. כשבאו עד העץ, יצא אחד מן הקהל ונייר בידו והתחיל קוראו באזני הקהל, מהם רובים בידיהם, ומהם מלגזים וקרדומות, וסתם בני־אדם. התבונן מי שהוא בסבא ועשה לו סימנים סימנים. נדמה לו, שהלז מרמז לו, שישב על הארץ, וכן עשה. ראה הפלדפיבל מה שזה עושה וישב גם הוא. פנה אליהם קורא האגרת בשאלה ולא ענו. שאל שוב ולא ענו. עשה להם סימן שיקומו, והחזירום אל הבית, והיו סגורים בו כל אותו הלילה. בלילה הציבו שומר עם רובה אצל הפתח. עד יום מותו סבור היה סבא, שמי־שהוא מבני ברית הכירו והצילהו. כשהחשיך היום, אמר הפלדפיבל, שאינו מאמין, כי נסים מתרחשים בכל יום, ואין טוב לפניהם כי אם לשאת רגלים ולברוח, עד שלא תלו אותם, כי אז יהיה קצת מאוחר… כנראה, לא היה חברו למרד של קושוט מלומד בהלכות שמירה. עד חצות ישב על יד הדלת מבחוץ מעלה עשן במקטרתו. אחרי כן תקפתו שינה, ועל זה הכריז בנחרת אימה. פתחו השבויים חלון קטן, ובדוחק גדול יצא דרך בו סבא הכרסן והפלדפיבל הבשרן, והיו הולכים כל אותו הלילה עד שהתחילו שמים מחוירים ובאו עד קצה כפר קטן. שם עלו בגג בית. לא הספיקו לעלות, ושמעו קול נחרתו של אדם: עמד הפלדפיבל וגזר פסק דינו של הלה למיתה, שלא יעלה על דעתו להעיד עליהם. חרש נגש אל המקום שמשם נשמעה הנחרה ובחשכה חנקהו. וכך נשארו, השנים החיים ואחד המת, על הגג, עד שנשמע פתאום קול חצוצרה מאספת המחנה. הכיר הפלדפיבל שזהו קול חצוצרה רוסית. וירדו מן הגג ופגעו בגונדא של רוסים ונספחו עליה. בימי כבוש קאוקז היה סבא־שני מספּק גרגרי עופרת לצבא החונה שם. צרו עליהם פעם ההרריים, וכמעט שגוועו ברעב לולא בא צבא ושחרר אותם. אכלו את כל הכלבים ואת כל החתולים. לאחר ששחטו את סוסו של מספק הצבא, עזב סבא את אמתחת כספיו ואת מחסן הגרגרים ונמלט על נפשו. מאז נתקררה דעתו, ויתר שנותיו הוציא בכפר נדח בפלך חרסון אצל חבית הי“ש מיסודו של גינזבורג⁵. עד שפקעה זכותו של זה. והיה לי עוד דוד – פ. י., שהגיע עד למדרגת “פולקובניק” (שר אלף), אלא שזה היה רופא צבאי לפי מקצועו. והתחיל הלז בשירותו כבר אצל פליבנה⁶. הוא היה מאלה המעטים היודעים לכוון את השעה, מתי ראוי לאדם להולד. ומטעם זה לא ידע צער תעודת־בגרות, לא ידע צער כניסה לאוניברסיטה. בזרועות פתוחות קבלוהו אל האקדמיה הרפואית הצבאית, אף על פי שהיה מתקשה (לפי דבריו עצמו) באותיות הלטיניות. והיו אז ששים ושמחים על כל יהודי שנכנס לבית־ספר, היו מתגאים בהם ומראים אותם כל פעם שהיה מי שהוא מן השררה העליונה נכנס לבית זה. נכנס דודי זה למחנה הצר על פליבנה, כמעט שפיגר גם הוא בטיפוס־המעים, אבל נשאר בצבא, מרוגז ומצטער על הקונגרס הברליני, שקיפח “שכרו”, אלא נתעלה והגיע למעלת שר־אלף. ומי יודע אם לא היה מגיע למדרגת גיניראל, כרבים שכמותו, לולא נטה אחרי חבת־ציון, והתחיל מדפיס דברים בעתונים ונושא נאומים נלהבים לציון. סוף דבר: יצא בדימוס ונעשה רב־מטעם ברוסטוב ע”נ דון. ומשם נתעלה ונעשה רב בקיוב. לא ארכו הימים, ודודי ה“פולקובניק” העקש, שידע לכלכל דבריו עם הגיניראל של הדיביזיה ועם הגיניראל של הבריגאדה, נתקל באחים ברודסקי – ואנוס היה לצאת בדימוס. בו הגיעה משפחתנו לרום־פסגתה בהשיגיה על שדה המלחמה, אני נתעליתי רק עד מעלת “קאפּיטאן”. שני בני דודי האחרים לא הגיעו במשרות מעולם עד גובה זה. בן־דודי אברהם היה חיל פשוט, “אפור”, אחד מן הרבים, ש“בבהמה האפורה הקדושה”, לפי אמרתו של הגינירל דראגומירוף. בסתו התענה בקסרקטין ובקיץ היה מקבל חופשה “לעבודת השדה”, שהיה מקיים באמת ובתמים, כשידיו עסוקות במלגז, מערם ערמות, או בחרמש־אוסטרי, קוצר בחטה ומקצץ בה, ממש כאילו היו חיילות אויבים, כמו שלמדוהו לעשות. על חלקתו של סליזניב שכננו עבד. והיה שב אחרי כן אל הקסרקטין שלו בסימפרופול (של “הגדוד הברסטסקי המהולל”). כשהיה עושה דרכו בשובו, עיף ויגע, רזה ושזוף, ושפמו וגבות עיניו – מראה קש אכול שמש, היה פורש מן המסע בכל תחנה ותחנה, נכנס אל הכפר הסמוך וסר אל מקורביו ושארי־בשרו, עושה עמהם שנים־שלשה ימים, משכים לשכב ומשכים לקום, ישן שינה עמוקה בצהרים, ממלא צקלונו עוגות, כעכים, ריבה, תרנגולת צלויה וחלה של שבת. עד שהגיעה לתחנה השניה היה צקלונו מתרוקן, והוא עצמו נכנס אל הכפר השני.

דודי מאיר, הבחור יפה התאר, שחרחר וגמיש, בעל חזה רחב ועינים של צועני, בוערות־ערומות, נכנס אל “האסקאדרון הקרימאי”. וכשהיה שוהה בביתו של דודי, היה מתגנדר בבגדי־השרד היפים המיוחדים לאסקדרון זה. לולא היה יהודי היו בודאי שולחים אותו אל הגונדא שבפטרבורג. הוא היה מן הגיוס הראשון לאחר שהוכרזה העבודה בצבא חובה כללית במדינה. בכל יום, כלומר כל ערב, היה יוצא רכוב על סוסו של ה“בלאגוט־שיני” (ראש הכהנים), מלוה שתי בנותיו לטיול. וכל ה“שקצות” מלוות במבטיהן את הראש המחוטב יפה, עטור “הכפה הקרימאית” הנחמדה, ההולמת אותו כל־כך: תבנית יפה לשירה ולדמות המסורתית של השיר: “בילע ליטשקא, טשארני ווס” – 'לבן־פנים ושחור שפם“. והרבה הרבה סבל דודי, שהיו באים ומקנטרים אותו, שמא הוא יודע עד היכן יגיע התכשיט שלו היוצא לטיולים עם בנות־כומר? משה רבנו נכשל באחת, אפיקורס זה אם יכשל בשתים… דודי לא היתה דעתו נוחה כלל מימי־החופש שהיה בנו מקבל. לסוף קבל מאיר זה גם שני סרטים על כתפותיו – נתעלה ל”אוּנטר־אופיציר שני". למרות קלות דעתו, היה דודי יהודי טוב. וכשגמר חוק צבאו, נשא לו אשה הגונה עם נדוניה יפה ושב אל מסחר התבואה שלו.

יענקל, בן דודי ישראל – בחור גבוה וגרום, מפורסם בכח זרועותיו שעשה לו במחסן במחלקת הברזל, ידע יפה רוסית, כתב־יד יפה היה לו והוא אהב להתיפות. הוא ידע להחלץ מן הקסרקטין ונתמנה לבלר. היה מקפיד על תסרקתו, וראי קטן עגול במסגרת־בדיל לא זזה מחיקו. והיו בו כל הסמנים שמנו בלבלר. היה מוקיר בחורות, בין יפות בין מכוערות, בין מבנות ברית בין שלא מבנות ברית, ובלבד שיהיה בהן טעם של אשה. והן, הבחורות חומות העין היו כפרתו; ויש לצרף לזה, כי גם הוא היה כפרתן. על אחת כמה וכמה, כשהיה בא לימי חופשתו אל הכפר ופסי האודם על בגדיו מבריקים ומתנוצצים, ושני סרטים לבנים על כתפותיו האדומות. לאחר כמה שנים שמעתי מפי גויה דהה וקמוטה, שנכנסה לחנותו ופתחה ואמרה אליו: – כלום אינך מכיר אותי… איך זה… וכלום שכחת איך שהיית, מנוול שכמותך, מושכני אל תחת הדוכנים… נראה, שכחת… לי נראה, שלא שכח. סבורני, שעוונותיו היו מרובים. לאחר עשרים וחמש שנה ראיתיו שוב: יהודי ארוך וצנום, מאריך בקפוטה, זקן יורד לו על מידותיו ופיאות לו ארכות – תבנית בן־אדם, שאך עתה בא מפולין. בשום פנים לא היינו מאמינים שנולד בטאבריה. היה מן המתמידים בבית המדרש, מאריך בתפלתו, ואשתו טשרנה חומת־העינים, מכסה שערותיה… בעל תשובה לכל הלכותיו. והצד השוה שבכולם, שכולם אכלו מפת־בגו של המלך, התענו תחת ידיו של ה“דוד” שלהם. לא כן דודי יעני האופיציר, שמעולם לא נכנס לקסרקטין, ובגדי שרד לא לבש, ומעולם לא היתה עליו אימת עבודת הצבא. היה נהנה מן “הזכות הראשונה” – בן יחיד לאביו – שבני טבריה, חרסון ויקטרינוסלאב, הזוכים בה, מעולם לא נמסרו למלכות. הם לא ידעו טעמה של “בריחה” לאמריקה, או “שנוי השם”. הטעון גיוס היה נכנס לגיוס, לא עשה שום דבר כדי להפסל, החולה – חולה, והבריא – בריא. אך לעתים רחוקות היו מצביאים את בעלי הזכות השנית, והיו מקרים, שגם בעלי הזכות השלישית “נשארו” בבית. אבל דודי יעני היה אופיציר עד שלא גויס, עוד בהיותו תלמיד המחלקה החמישית. יעני היה תלמיד הגמנסיה בעיר חרסון, עיר יהודית, אפשר לאמר. לגימנסיה נכנס, פשוט, כשם שנכנסים שאר אומות העולם, על “אחוזים” לא חלמו עדיין גם הגדולים בשונאי־ישראל. מטעם זה לא ידע חובת “תלמידים ראשונים”. בעלי המדליות היו נכנסים לאוניברסיטאות בתוך כל שאר הנכנסים. למד היטב. זאת אומרת, לא הצטיין בשום דבר. היה בחור יפה בן שבע עשרה, דומה לדודה בזכות עיניו החומות, תבנית שקד על גבי פנים לבנים, ולדודי בזכות צורתו הנאה וגבהו. אחרי השיעורים היה משוטט ברחוב הראשי של חרסון – רחוב אניז. זה כבר היה לרחוב זה שמו שלו, אלא שהיהודים לא היו מודים בו. והיו מחזיקים בנושנות. חביבות הנושנות עליהם. יעני היה משוטט ברחוב אניז, הולך ויוצא בעקבות הנערות דקות־הצמות, תלמידות הגימנסיה. וחבה אחת נתיחדה לו: טקס הצבא. על הככר הגדולה שנועדה לשם כך, שם היה עומד שעות ומסתכל: בהתעמלות, בתמרונות ובכל מיני תרגילי הצבא. והיה לו חבר – יודקא בן הקצב, שהיה חבר נאמן לו לדבר זה. לשם לימוד שיעורים היו נכנסים זה אל זה אך לעתים רחוקות מאד; לפיכך כשהיה יודקא זה נכנס לביתו של דודי, היתה הדודה שואלת ליעני: מה יום מימים, שוב טקס? יודקא, עוד יותר מיעני, היה להוט אחרי כל מיני דברים שבצבא. שניהם ידעו את שמות כל מפקדי־הגדודים, פקידי־הבאטאליונים, שרי הגונדות וראשי הפלוגות. ידעו כמה גדודים חונים בעיר, וכמה בסביבה וכמה בקסטרא, כמה “מאות” של קוזאקים נספחים על אלה. כמה רגמיות (באטאריות) עומדות כאן ומתכונתן מה היא? הם הכירו בשמו של גיניראל הדיביזיה, וזה של הבריגאדה, ועד שמו של המפקד הראשי לחבל הצבאי היושב באודיסה. שניהם, מובן מאליו, ידעו מתי חל חג הפסח ומתי ימי הפסחא שלהם וכדומה, הואיל ועל כל זה תלמיד ותיק עומד בתחילת כל עונת־למודים; אבל הם ידעו גם מתי חגיגת גדוד זה וגדוד משנהו. אמרו עליהם, שראו אותם מתגנבים ונכנסים אל ה“עבודה” בכנסיה הצבאית. היו להם מכירים בכל קסרקטין וקסרקטין, ומטעם זה ידעו והכירו פני כל האופיצירים, מן הפרפורשציקים חסרי־השפם, ואת אהובותיהן, הן מן השחקניות הגנדרניות והן מן התופרות הצעירות – ועד בנותיהם של מפקדי הגדוד ונשיהם – “אמהות מפקדות הגדוד” – כלומר, את כל הפמליא הצבאית. הימים עוברים. יעני ויודקא מתארכים, שפה עליונה משחירה, והם עומדים בגמר הכתה הששית. לעתים רחוקות באים מן הגמנסיה שמשים ומזמינים את ה“אבות” להכנס לפני ולפנים עם הדירקטור או עם האינספקטור. אין “האבות” ששים לקראת שמש הגימנסיה. אם לא תמיד אימת “פורענות” כאן, קצת מורת־רוח מכל מקום יש כאן. מזכירים על כסף, שכר למוד, או שמשמיעים באזניך דברים לא נעימים כלל וכלל על הנהגת הבנים או על טיב תלמודם ומעשה שעוריהם. את הטובות אין מבשרים. אלו באות בשעתן, פעם בכל תקופה מארבע תקופות העונה, ואחת עם גמר ה“זמן”, אלא שהרעות מבשרים תמיד: “שלש” בהנהגה, “שתים” או “אחת” בלימודים. מעתה אין צורך להסביר, מפני מה וכמה נבהלו דודי ודודתי, כשבא פתאום ביום אחד מן הימים, לאחר שכבר נתקבלו ציוני־התקופה, שמש הגמנסיה ופקודה בפיו ששני “ההורים” יבואו בלי כל דחוי, תיכף ומיד, אל הגימנסיה. ועוד אמר, שאינו יודע כלום מסבת הדבר. ועוד אמר, כי גם הורי יודקא בן הקצב קבלו פקודה זו ממש. ועוד אמר, שלא יזוז מן המקום עד שילכו עמו. ועוד אמר, שדוקא שניהם יבואו. כגון זה לא דרשו מעולם. בקשו דודי ודודתי רחמים על נפשם, התחננו שיגיד להם מה כאן, מה קרה לבנם ליחידם, ולא הצילו ממנו דבר. לא הועילה גם צנצנת הי“ש ופרוסת החלה של שבת. – אוי לי ואבוי לי – התיפחה דודתי בחדרים – מכה הלמתני, הלואי על כל שונאי ישראל במהרה בימינו, אמן! יעני בני, איננו, אסון קרהו. אדוני היקר, נפשי ומאור עיני, הגידה לי, העודנו חי? – מה לך, מה לך – עונה לעומתה דודי – וידיו מרעידות והוא אינו מוצא מקומם של הכפתורים, אינו יודע איפה הקפוטה של שבת –, מה קרה? כלום לא קרה! – אלא מה, מתיפחת דודתי, ואיפה הילד? אוי ואבוי לי. אוי וי, על מה זה ולמה גם אתה גם אני! אולי נפלו הילדים תחת רגלי הסוסים של הקוזאקים, לראות בתמרונים הלכו. חייהם בסכנה, אל אפתח פה לשטן. לבי הגיד לי, לא תצמח טובה מלהיטות זו שהם להוטים אחרי החיילים. וכשלבשה דודתי בגדי יום־טוב שלה וכל הכרוך בהם, טבעות וסיכה ועגילים, ודודי השלים עם הכפתורים ועם העניבה, לא מצאו רגלים ללכת, והלך שמש הגמנסיה והזמין עגלון. וכל השכנים יצאו תמהים ושואלים, מה ענין נסיעת־פתאום זו? וכך הגיעו מבוהלים ודחופים, מרעידים וחוורים, לגמנסיה. וכשפתח לפניהם דנילה המשרת, לא את דלת לשכתו של הדירקטור, אלא דלתי האולם הגדול, – חשכו עיניהם מראות את כל הקהל והמורים שם. התלמידים למאותיהם עמדו בקצה מזה והמורים סביב לשלחן מצד זה. ובראש השלחן ישב הגוברנטור, ועל ידו ישב הדירקטור, והאינספקטור, והמפקח הנכבד אוסטרואומוב, וכל המורים, והכהן – הצלב על צוארו, יושבים שם. הקצב ואשתו גם הם ישבו נבוכים ומבוהלים בקצה השלחן. גם הם בבגדי שבת. את יעני לא ראו, ולשאול על אדותיו לא הספיקו, כי גם לא העיזו, וגם לשאול את הקצב לא העיזו – עד שיצא לקראתם הדירקטור וקדם את פניהם; והגוברנטור נענה להם בראשו, וכן המפקח הנכבד. אז קם הגוברנטור ולקח מעטפה גדולה חתומה חותמות גדולות אדומות, וכל חותם כדם שקרש על גבי פצע, גדלו כגדלו של הפצע בלב דודתי ע”ה ודודי ז“ל. וקרא הגוברנטור בקול רם ליעני פוכס ויודקא קצב, ושניהם יצאו מתוך השורות מוכי תמהון, אך בריאים ושלמים, ועמדו על יד השלחן. נתקררה דעתם של דודי ודודתי, במקצת. הגוברנאטור פתח את המעטפה והתחיל קורא מעל גליון גדול שהוציא מתוכו. וכל מלה ומלה שיצאה מפיו נכנסה ונקלטה, היא והדה והד־הדה בלבותיהם. “מטעם הלשכה המיוחדה של הוד רוממות כבוד המלך לשם קבלת בקשות מוגשות על שמו המרומם מאד… בתור תשובה רוממה על בקשתם הנכנעה מאד של תלמידי הכתה הששית בגמנסיה לבנים אשר בעיר חרסון: יודקא בן אהרן קצב ויעני בן שמואל פוכס מיום…. חודש…. שנת…., שבקשו להכניסם אל הצבא המהולל של הוד רוממותו הקיסר… הואיל הוד רוממות כבודו המלך ברוב חסדו לצוות להודיע להם, שהוא מרוצה ממפעלם זה… והואיל ברב חסדו לצווֹת להכניסם למנין חניכי קורפוס־הקדטים השני לשם חינוך צבאי… וכלכלתם על הממשלה כל זמן שהותם במוסד הנ”ל… … ועל החתום – מפקד הלשכה המיוחדת של הוד רוממות מלכותו לשם קבלת בקשות מוגשות לשם כבוד רוממותו, יועץ הסתרים האמתי… ראש השלחן…” מדריך המחלקה הששית הקריב את שני התלמידים הנדהמים עד לפני הגוברנטור, וזה אמר להם: “הנני מברך אתכם על דבר חסדו של המונארך”. לחץ ידיהם ותקע בכפם את המעטפות עם החותמות. פנה אל ההורים: “וגם אתכם אני מברך על דבר חסדו של הקיסר האהוב שלנו. תזכו לראות את בניכם אופיצירים בצבא הרוסי המהולל”, ופשט ידו גם להם. דודי וגם הקצב לא ידעו איך לנגוע בכף יד מרוממה זו. – “ולך, פילאט מרקוביץ, אמר הגוברנטור לדירקטור, ולך, איבן פיטרוביץ (פנה לאינספקטור), הנני מודה מאד, וגם את יתר המדריכים והמורים, שהעמדתם דור שכזה, מלא רגשי אמונה לקיסר המרומם ומסורים לארץ־מולדתנו הגדולה, אהבה לכסא המלוכה וחבה לארץ מכורתם, ויהיו למופת לכל יתר בתי הספר”. פנה שוב אל יודקא ואל יעני: “יפה! יפה! תהי דרככם צלחה. וזאת דעו: תפלה לאלהים ועבודה למלך לעולם עתידות לשאת פרי. לכבודו של הוד רוממות מלכותו: הורה! הורה! הורה!” ויהום האולם. נגש הדירקטור אל הורי הילדים, שקמו ועמדו לקראתו, וברך אותם וקילס אותם על הקימם בנים נאמנים לאבא־מלך ולאמא־רוסיה, שיהיו מופת לבני עמם… וכשיצאו דודי ודודתי מן הגמנסיה, דודי אוחז ביעני מכאן ודודתי מכאן, מהרו נחפזו, הולכים ואינם רואים מה לפניהם. ותהום כל חרסון! אחד מספר: נתמנו יעני ויודקא לאופיצירים, אחד אומר: נדרשו לבוא עד המלך ויהיו שומרי הסף; זה סבור שנתקבלו להאקדמיה הצבאית להתחנך לשם גיניראלים. ובעיר כבר יצא להם שם אופיצירים. וכשנכנסו לבית, נפל דודי לתוך הכורסה, הסיר כובעו, הוציא מטפחתו האדומה, מחה מצחו והצהיר: יעני, עכשיו תאמר לי אתה, מה כאן: אינני מבין כלום, כלום כמשמעו. מי כתב בקשה? מתי הגישו בקשה? וכל הקרובים – מן הזקן שבמשפחה ועד התינוק שבעריסה, באו מארבע כנפות חרסון. וגם הקצב ואשתו באו והביאו את יודקה האופיציר השני. וכל השכנים באו, ובאו מכירים ושאינם מכירים, ואיש לא ידע מי הם, ולמחרת היום שוב יריד בבית. וכך נמשך הדבר כשבוע ימים. ורק אחרי ככלות הכל, ודודי ודודתי נשארו לבדם עם יעני, התחילו לדבר על לבו, ומה ראה לשטות זו. למה לו, ליהודי, כתפיות אופיציר? לדבר כך באזני זרים התיראו, שלא יגיעו הדברים למקום שיגיעו. ושוב התיפחה דודתי והתחננה מלפני בנה, שלא יורידנה שאולה. מעולם לא היו במשפחה קדטים, והלואי שלא יהיו לעולם בישראל: אינה רוצה! רוצה הוא – יהיה דוקטור. מה יפה! רוצה יהיה רוקח – מה טוב. יהיה רופא שנים, ובלבד שלא יהיה אופיציר. כי אחרי ככלות הכל, מה יש לו לאופיציר לבד מן הכבוד ובגדי השרד שלו, וזכות זו שבעיירות פולין הוא מכה יהודים? כסף משכרת – קדחת. שאל את הרצענים ואת החייטים, כמה הם חייבים להם. וסטגונוב השטבס־קפיטאן הגר בחצר השניה, כלום אינו מעלה ששר על גבי הסרטים האדומים שעל זוג מכנסיו היחידי, כשהוא מוכרח ללכת למשתה או חגיגה? וכמה אשתו עטוקה ומדאגת שלא להוציא פרוטה יתרה. והקרובים והמכירים כולם בדעה אחת. זה עסק לא בשביל יהודי. והיתה היללה והוכוחים בבית דודי ארבעה שבועות, עד שנסע יודקא הוא לבדו לפטרבורג, ויעני נשאר בבית אבותיו. וסוף דבר: לא עבר זמן מועט ויודקא הבין, כי דרכו מלאה מכשולים, וצריך הוא למי שהוא שיגן עליו, ומכשול אחד הסיר: מצא לו אב־מטבל, אחד מבעלי השפעה בעיר הבירה, והכניסוהו “תחת כנפי השכינה”. ובהגיע תורו, קבל את “הברקים” על כתפותיו⁷. יעני נשאר. ויצא מבית הספר. פשוט, אי אפשר היה לו לעמוד שם. קודם קראו לו אופיציר, אבל מתוך קנאה – עכשיו היה לאופיציר לשעבר. לא נתנו לו מרגוע, עכשיו קנטרו אותו, והדירקטור נהפך לו לאויב ממש. חודש ימים בלה בין כך ובין כך ללא תורה. וסוף־סוף יצא ברצונו מן הגימנסיה ותעודה של חמש כתות בידו. לנסוע לעיר אחרת לא נתנוהו הוריו. קודם היו יראים, שלא יצא קצף השררה עליהם, ואחרי כן היו יראים, שלא “יכתוב שוב” מכתב למלך. וכך עברה עליו שנה. קצת התעצל וקצת התירא שלא יכשילהו הדירקטור, ולא נגש לבחינה לשם קבלת “בגרות”. אבל אחרי כן נסע לעיר ד. ונכנס לבית הספר של רופאי שנים. ולאחר שלש שנים יצא מבית הספר רופא שנים צעיר, הדור, תבנית אשכנזי יפה לכל פרטיו, ועוד שנתים עבד אצל רופא אחר, כי חסרו לו ה“מזומנים”, דמי כל המכשירים. תמוה הדבר, שעדיין אפילו באמריקה לא המציאו כל מה שדרוש. באירופה המציאו טבק בלי ניקוטין, בירה בלי כהל, כהוה בלי כהוין, טיליגרף בלי חוטים, אך נדן בלי כלה – עדיין לא המציאו. וכשהיה ה“אופיציר” זקוק לה, נשא גם את האשה. הנדוניה היתה אמנם נדוניה יפה, אפשר לומר – מאד יפה: שלשים אלף רובל בשביל רופא שנים! ואם גם יפה תאר; אלא כנגד זה… הכלה – דומני, שגם אחשורוש מלך טפש זה היה מוותר עליה. שאסתר לא היתה אלא ירקרקת, ואילו כלתו של ה“אופיציר” היתה הירקרקת מרובה על האשה שבה. אלא – שלשים אלף! היו אז עדת הנשים מקפידות יותר מן הגברים על שיניהן, ומספר החולות עולה על מספר החולים. והיתה האשה מצערתו, שהיתה אומרת שאינן באות אלא כדי להתעלס אתו, עם “האופיציר”, והיתה משגחת דרך חור המנעול. ופעמים שהיה מיואש ואומר בלבו: טפש שכמוני! אילו נעשיתי אופיציר לא הייתי מגיע עד לידי… ארורה זו. תל־אביב, 1934.