עד שלא היה מרגיש בי, היה הולך ועוקר רגליו ישרות, 'כאחד “משלנו”, זאת אומרת – כאחד הבריאים; אולם בו ברגע שהרגיש בי, או ברופא אחר, תיכף ומיד היה מתחיל צולע על ירך שמאל, מעמיד פנים של יסורים.
כך נהגו גם יתר חבריו הפצועים הרבים, חוץ מאלה המעטים שהתגעגעו באמת על “החיים בחפירות”. מעשה־ילדות זה, אנו מבינים אותו, והם אחזו בו כולם, אותם ילדים עלובים, ילדים טובים, ילדים תמימים, שהאמינו בלב־תמים, כי על ידי כך ירמו את מי שהוא.
אותו פלדמן שלמה נכנס לבית־החולים בבוקר־סתו, מן הבאני שלנו ישר אל חדר התחבושת, כשהוא עטוף לבנים בלבד, עמד על המפתן מחריש משתאה לנעשה סביב לו.
כל הידים עסוקות, אין פנאי לשיחה בטלה.
– מה יש? אני שואל אותו.
והוא מתקרב אלי בפסיעות קטנות, צולע על ירכו.
– פצוע, הכדור עודנו בי, כך אמר החובש.
– איפה נפצעת?
האחות נגשת, מפשילה חלוקו.
– פה, בעכוז.
– ראה, מצא מקום נאה, גבור־חיל שכמותו! נפצע באחוריו! וכל הפצועים הנחבשים מחייכים, זה במטתו וזה על כסאו. והנכנס מרגיש בעלבונו ויוצא במחאה.
– אל יחשוב, אדוני הרופא, מה שהוא חושב. נפלנו בפחת… מחצית הגונדה נשארה באותה חורשה… ברובה־מכונה המטירו עלינו מאחורינו…
– אל תעלב, אדם יקר! כוף גבך, כוף יותר!
הנה נקב־הכניסה. סימן אדום קטן. אני מרגיש סמוך לעור, תחת אצבעי ממש, עצם גס. אין ספק, זהו הכדור: תחת אצבעי ממש.
אין לנו פנאי, ועל־אחת־כמה־וכמה – סמים מרדימים בשביל הבלים כאלה. אני רומז לאחות, רמיזה ידועה לה ומחוורת יפה זה כבר, והיא מגישה לי איזמל, ועוד בידה מלקט וחתיכת צמר גפן. השניה מנקה את הפצע סביב בתמיסת יודין ובנזין.
– אחא, כוף גבך עוד מעט, כוף יפה!
האיזמל החד נכנס חיש בבשר החי, דרך החתך הקטן נראה חודו של הכדור. ובו ברגע, שהפצוע פולט “אוי” חטופה, אני מגיש לו את הכדור במלקט.
– מה לך, כי זעקת, הכדור הריהו כאן!
החולה מפסיק קריאתו למראה הכדור. בעיניים גדולות ונפחדות הוא סוקר אותו ומלטפהו, אותו גוש מתכת בתוך חתולו המבריק, הוא מחבב אותו.
– גרמני! – עונים כל הפצועים – גרמני הוא!
אני רואה כבר מתוך עיניו מה רצונו.
– דוקטור, תנהו לי. תנהו לי. אַי, אַי! קטן שכמותך…
הוא נכסף למשש אותו באצבעותיו, תאב להתבונן בו מכל עבריו: אהה, כאן נמעך קצת. הלא הוא שלו, שלו! מתוך פצעו: דבר מבשרו, מה־שהוא מעצמותיו.
הכדור לא נגע בעצם. הכל הולך כשורה, יעברו שבועים – הפצע ירפא. אחרי כן עסוי קל. העסוי הטוב ביותר הרי הן תנועותיו של החולה בשעת ההליכה.
עוד שני שבועות נתן לחולה – שבועות רפוי הן, ועוד שני שבועות יקבל בתורת מבריא, ימי מנוחה הם לו מחליו.
פעם בשבוע נכנסת לבית החולים “הועדה הצבאית”. כל אלה, שאינם זקוקים עוד לרופאים, עוברים לפניה, והיא גוזרת את גזר דינם: מי למערכה, מי ל“פלוגה המבריאה”. בערב הבדיקה אני מכריז באולמים שמותיהם של אלה, שעתידים לעמוד מחר לבדיקה. כרוז זה מכניס תסיסה וחיים באולם: משוחחים, נועצים זה בזה, משיחים דאגתם זה לזה.
ומכריז אני על הבדיקה גם באולמו של שלמה פלדמן. כל הנקובים בשמותם מתכנסים סביב לו. הועדה יצאו לה מוניטין. קודם כל היא חושדת בכל חולה, עיניה תמיד לרעה, כל הקרב אליה הריהו כבר בגדר “מתחלה”. אני הסניגור היחידי לחיל הפצוע, והרבה תלוי באופן הרצאתי על מהלך המחלה ועל מצבה עכשיו. אין לה לועדה זמן כל צרכה, והיא סומכת על הרופאים, על־אחת־כמה־וכמה על מי שהיא מאמינה בו.
בראש הועדה שלנו עומד הרופא אורלוף, רופא צבאי מבראשית, לא מן המגויסים, זועם, אוהב להטיל מרה, חושד תמיד ב’כל החיילים שאינם אלא מתחפשים, ובפרט בחיילים היהודים, חושד בכל הרופאים.
יש לומר, שבי הוא מאמין.
נגש אלי פלדמן ואומר:
– אדוני הדוקטור, חוששני, שגם בכף רגלי יש לי כדור. כן, דומני, שגם שם יש כדור.
– ומדוע לא אמרת אלא היום?
לא נתחוור לו הדבר אלא עכשיו, כשהתחיל פוסע על רגלו כראוי. האחות מסירה את הגרב, ואני מוצא באמת בין בוהן לזרת, כל כך קרוב לעור המכסה – כדור.
– תכנס מחר ונוציאהו. פטור אתה מן הבדיקה.
כל בני־האולם מקנאים בו, ביהודי הפקח. והוא פניו נוהרים; כנראה, על אפו ועל חמתו.
ושוב עוברים ששה שבועות.
פלדמן מהלך יפה, כל זמן שאינו מרגיש ברופא. וצולע על ירכו, כשמתחוור לו שיש עין רואה.
שוב אני מכריז באולם על הבדיקה העתידה. ושאל אני את פלדמן:
– ואין לך עוד כדור? יודע אתה, אחא, מי הוא אורלוף? מעשי־קונדס כאן לא יעמדו לך.
זה אחר זה נקראים הפצועים. האחות עושה את שלה, מכשירה את החלוק, מפשילה שרווּל, מסירה גרבים, מרחיקה תחבושת, וכיוצא באלה. אורלוף זורק בפצוע עין חושדת, עין זעומה: לא אותי תרמה, ראיתי “מתחלים” פקחים ממך… ואני מספר קצרות תהליך המחלה, מצבו של הפצוע עכשיו, מרמז על השערתי.
“תולדות המחלה” מונחות כאן, אבל מי ישים עיניו בהן? וכך הולכים ומבליעים בנעימה קצת דברים קשים לחולים – והכל לטובתו.
ובא תורו של פלדמן.
וכשסיימתי הרצאתי, ראשי פרקים, פונה אליו אורלוף:
– מה מצבך עכשיו? זורק הוא כנגדו ובודקו בשבע עינים.
– טוב להפליא, הוד רום מעלתו! עונה לו פלדמן.
אוֹרלוֹף שבע רצון. המתחלה אינו עונה כך, הוא קובל על מיחושים ומיחושים, ואינו מודה בבריאותו.
– צעוד צעדים מספר!
עין בוחנת לו לאורלוף, אותו לא ירמו.
– נראה לי, שצולע אתה במקצת מן המקצת – שוב צעד!
– כמובן, עודך צולע, עומד ארלוף על דעתו. ו’כל מה שהוא מרבה לצעוד, כן הולך ובולט מומו זה.
– כמובן, עודך צולע, עומד אורלוף על דעתו.
סוף דבר – פלדמן מקבל שני חדשים של רפוי.
אילו הבטיחו לו קודם חודש אחד ב“פלוגת המבריאים” לא היה קץ לאשרו.
“יהודי פקח, תפקע אמך הסוטה”, סבורים אחיו לאולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.