– רום מעלתו, הביאו פצועים!
– כמה?
– ארבעה.
– מה?
– עינים!
זאת אומרת, שכל הארבעה פצועי־עינים. שלשה מהם תחבושת
להם על גבי עין אחת, רק הרביעי, אופיצר מן המילואים – תחבושת על שתי עיניו. הוא הלך נשען על החובש שהכניסם.
לא עברה שעה והם נכנסו, אחרי רחצם והחליפם בגדיהם, אל חדר הבדיקה.
עינו של האחד עקורה כולה, אפס קצהו של עצב־הריאה בולט יוצא ומעלה דם קרוש, שנים יש להם תקוה מלאה שיבריאו. הפצע קל – בצדו של גלגל־העין. והאופיצר כדור אחד עבר שתי עיניו: הקרנית הרוסה כולה. אין לו כל תקוה. החיילים הפשוטים שתקו.
– לא כלום! אמר הרופא – יצאתם בשלום!
ידע השלישי בעצמו שעינו האחת אבדה. זאת אמר לו החובש שהגיש עזרה ראשונה:
– עד גמירא!
האופיצר רטן מתוך קול רועד.
– דוקטור, יש תקוה?… מה אעשה עכשיו?… אינני מן הצבא… מן המלואים… יערי מלומד… שום דבר אחר לא למדתי… ויש לי אשה ושני בנים… ועכשיו…
אפשר היה להשאיר את כולם בבית־החולים הכירורגי שלשם הכניסו אותם. גם אלה שנפצעו פצע קל, גם אלה שפצעיהם אנושים. ולא היה כל צורך במומחה לעינים, כי אין מומחה בעולם שימצא להם מרפא.
אלא שלפני ימים מספר נכנס לבית החולים רופא צעיר קראי, קאזאס שמו, והכריז על עצמו: רופא ראשי לבית־החולים מספר 218 רק למחלות עינים, פריבט־דוצנט באוניברסיטה פלונית אלמונית… בקש שימציאו לו, אם יהיו, כל חולי־העינים. היתה אתו מפה בדמות אלבום מלא צלומים: כך עשה, וכך תקן, וכך רפא…
היה מאלה שאינם מאבדים זמנם לבטלה, הולכים וממשיכים את הקרירה שלהם בכל אתר ואתר. חשב הרופא הכירורג: אפשר, כמובן, להשאירם כולם כאן, אך למה לו שיהיו אחרי כן רוגנים ואומרים, אילו היינו באים לידי מומחים, כי אז… מי יודע… אז בודאי שלא הגיע לנו מה שהגיע. וביחוד זה, המסכן – היערי המלומד.
ולא עברו שלשה ימים, וכולם יצאו בלוית חובש לבית־החולים לפצועי־עינים.
זה היה עוד בתחילת המלחמה. קסם העתונות על כל האוכלוסין, מחבבים את היוצאים לשדה, בכל יום מתנדבים ונכנסים. ונדבות ומתנות (לבנים, סיגריות ומגדנות) מתקבלות מכל מקום, יהודיות זקנות נכנסות, מביאות צפחת ריבה. נשארו הפצועים שבועות אחדים בבית החולים, מתאחים עם האחיות, נעשים בחינת משפחה עד שמוציאים אותם סוף סוף למסע היוצא למוסקבה – יללה ויבבה באולמים, האחיות מתיפּחות, החולים בוכים, במסדרון ובכל הרחוב אשר לפני הבית עומד קהל אנשים צפופים, נאנחים ומוחים דמעות בצנעה.
וכששבתי פעם מן העיר – הדבר היה קרוב לאחת עשרה, הגיד לי “נערי משרתי” (אדם בעל צורה, זקנו הולך ומלבין – גבאי של בית־כנסיה בקורסק), שנתקבלה טלפונוגראמה, ושלשים ושנים איש, מן המועמדים לצאת, הועברו לפני שעה אל התחנה ונקודת ההגירה!
– אי אפשר שהללו יסעו, ואני לא אפרד מהם!
– מתי יוצע המסע?
בלשכת הסופרים שאלתי בטלפון והוגד לי, כי בעוד שעה וחצי יבוא המסע. מיד צויתי לאסור סוסים ויצאתי לשם.
כולם, כל אלה שלי, נמצאו צפופים בצריף אחד: זה יושב על שקו וזה עומד, והשוכבים מוטלים במטות. אין לשער אותה השמחה וההתרגשות “של המהגרים” כשהרגישו בי. זה לוחץ ידי, וזה מברך, זה מבקש תמונה ל“זכרון”, וזה מנשק ידי.
נבוך ונרגז יצאתי.
כמעט שפתחתי הדלת, והנה קוראים לי.
– רום מעלתו, יעמוד־נא! פה עוד פצוע אחד הרוצה להפרד ממנו.
– מי הוא?
– תיכף ומיד.
נגש אלי אדם, במשקפים שחורים, גדולים, נשען על יד חיל:
– אדוני הדוקטור!
עמדתי מסתכל בו.
– הנה הדוקטור אינו מכיר אותי, רואה אדוני הד"ר, אין לי עינים וכבר נתחדדו יתר חושי. אני הכרתיו על פי קולו. הייתי בבית־החולים שלו שלשה ימים. לפני שני חדשים… אני היערי המלומד. הכרתי את אדוני.
– ומה עכשיו, אדוני?
– עיני? כלום יש מה לעשות… אילו פגעו בראשי היה גרוע מזה. אני כבר קורא… ואני נהנה מאד. בפעם השניה קראתי את “מוּמוּ” של טורגניף. רק עכשיו נהניתי ממנו.
– כלומר, איך זה קראת?
– על־פי האלפא ביתא לעורים. יהודיה היתה נכנסת לבית החולים והיא לימדה אותי, הרחמניה. ושוב קראתי את “מומו”.
לבי התכוץ. כמה וכמה מפגעי המלחמה עברו לפני, ומעולם לא התכוץ לבי כמו שהתכוץ עכשיו לספורו של עור, שקרא שוב את ספורו של טורגניף… בפעם השניה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.