ימים אחדים לאחר שהכריזו על המלחמה בשנת 1914, ואני עובד במרפאה של ד"ר ווארש' בפטרבורג, קראו אותי אל הטלפון.
– מי שואל? פה ד"ר טש'.
– האינספקטור הרפואי של עיר פטרבורג.
בכל עיר פלך היה אינספקטור מעין זה, ומרותו על כל הרופאים; כל שכן זה שבפטרבורג, שהיה בבחינת מיניסטר לכל המדינה.
– מה יצוה, אדוני האינספקטור?
– הואיל ואנו עומדים בשעת חירום… וכל אזרחי המדינה מחויבים… וכו' וכו'.
והיוצא מזה, שאני, הרופא, צריך גם אני לבוא לעזרתה של המולדת האהובה ולהכנס, ממחרת היום, בתשע בבוקר לעבודה ברחוב פלוני אלמוני, לועדה הרפואית לשם בדיקת המגויסים… רחוב פלוני, מרחצאותיו של אלמוני…
– אדוני האינספקטור, מעולם לא באתי לבדוק מגויסים, איני מבחין בטיב העבודה, וחוששני, שאני חסר את הידיעות הדרושות לשם כך.
– אין לחשוש! ביחד אתו יעבדו שני רופאים ותיקים, מומחים לדבר ויסייעו לו… תודתי נתונה לו… כולנו עומדים לפקודתה של המולדת האהובה… שלך…
ולמחר בבוקר נכנסתי בפתחם של מרחצאות… שתפסום לשמש מקום לשש מאות מגויסים. והואיל ולא כולם היו נכונים או מוכשרים לעבוד בתור חיילים, ולא כולם היו בגדר הבריאות הדרושה לכך, מסרום בידי “ועדה רפואית צבאית”, וכדי לסייע לאותה ועדה, היינו שלשה רופאים, שלא מן הצבא, להקל את העבודה.
כל הנכנס מן המגויסים – החובש שואל אותו: בריא? ומשקבל תשובה, הוא שם את החותמת “בריא” ומכניס אותו לפנים הקסרקטין ומוסרהו לקצין צעיר, כולו חדש, ממגפיו עליו ועד שפמו שהחל לצמוח. בעלי ה“לאו” – אותם החובש מעביר לרשותנו, לתהות על קנקנם, אם באמת כך, ואם באמת אינם מסוגלים לעבודת הצבא. יש שאנו משחררים אחד תיכף ומיד, או אם יש ספק בדבר, אנו מעבירים אותו לידי ה“ועדה הרפואית הצבאית”, והיא חותכת את גורלו. שתי הבחינות הללו מכניסות לועדה רק לערך ששים איש.
בחדר העבודה פגשוני שנים “קולגים”, בעלי גוף ובעלי שפם צבאי, מבט זועם־גבורי וכובע נוסח צבאי עם קוקארדה.
קראתי בשמי, הודעתי מטרת בואי, – ושמחו עלי. ומתוך כך מסרתי להם הודעה, כי אין לי כל מושג מן “הרשימה”: מי איש צבא ומי לא, מי במומו ומי לא במומו. כיון שכך, אנוס אני, לצערי הגדול, להטיל על שכמם את כל העבודה הקשה; אני אסתפק רק בזה, שאקח עלי כל העבודה שבכתב – עד שאלמד מהם.
מצאו דברי חן בעיניהם ונענו לי. כמאתים איש הכריזו על עצמם, שאינם בעלי יכולת להגן על המדינה, וכעשרים איש מצאנו באמת בלתי מסוגלים לשרת בצבא הפעיל. רובם של המגויסים הם ילידי כפר, עובדים בכל מיני עבודה קשה בעיר הבירה, אנשים בריאים מן הסתם. מיעוטם מן המעמד הבינוני, פקידים נמוכים בחנויות־מכולת ומחסנים. חברי עוסקים בבדיקה, ואולם הקולמוס בידי, והפאספורט לפני, ורושם אני כראות עיניהם: “מסוגל” או “לא מסוגל”, “לועדה צבאית” – והם באים על החתום. איני אומר, שזו היתה עבודה קשה; בכל דבר שהיה מקום לספק, היו נוהגים להקל. ורק לעתים רחוקות נפלה מורת רוח ביניהם ובין הנבדק, המוחה כלפי תוצאות הבדיקה.
ונכנס בן־אדם, בעל צורה ובעל קומה, לכאורה, הכל כשורה; אלא שהיתה עין שמאל שלו מכוסה עפעפים, וצלקת מכוערת למטה מן העין על לחיו. ולא היה כל צורך לשאול: מה יש? מובן מאליו, שזה היה סופו של רומאן: היא שפכה עליו חומצה מן החומצות, והוא יצא באחת מעיניו.
– ובכן?
– כשר!
גם אני רואה שכשר הוא, אלא שדבר־מה מונע את ה“הן” שלי מהצטרף ל“הן” שלהם: מעולם לא ראיתי חיל עוור באחת מעיניו.
ואני פותח בזו הלשון:
– רבותי, הא כיצד? עוור בעינו!
– ומה בכך?
– חייל זקוק לשתי עינים… לשם יריה, נאמר.
– לאו דוקא, עונים השנים. בן־אדם, כשאתה יורה, למשל, לשם צייד, הרי אתה עוצם עין שמאל שלך – בר־נש זה עינו תמיד עצומה. נמצא שהוא תמיד מוכן ומזומן ליריה.
– ובכל זאת, מימי לא ראיתי חייל בעצימת־עין.
– בימי מלחמה שאני.
בפני הוכחה מכרעת זו לא עמדתי, וטענותי נסתתמו בפני חברי בעלי הקוקארדות, ובכן, הדבקתי לפאספורט של אותו “מתמיד” את החותמת “מסוגל”, ושלשתנו חתמנו.
החייל המשונה לא פצה פיו, והחובש מסרו לקצין הצעיר.
אלא שבלבי נשאר כמין היסוס: לא הכל כשורה.
אמנם, לשם יריה דיינו בעין אחת, אבל כדי לשמש חייל בכלל, אולי אין זה די, אלא מכיון ששני ידידי הותיקים עומדים על דעתם – נכנעתי.
עד ששבתי הביתה. ואז סרתי אל מחסן ספרים, ובמחיר 10 פרוטות קבלתי טופס “הרשימה”. אז, בימים ההם, היתה הרשימה גדולה למדי. במשך ימי המלחמה קצצו בה, עד שלא נשאר ממנה אלא שריד.
ישבתי אל השולחן ולמדתי את הרשימה, היו בה סעיפים, שבהם הרבו להשתמש, מעין הסעיף 66 (היהודי) ושאר סעיפים שמעטו המשתמשים בהם. עכשו שהיה תלמודי בידי למדתי, שאדם חסר עין אחת – אינו נכנס לצבא.
ובבוקר, ביום המחרת, לא הרביתי דברים עם הותיקים, אלא הוצאתי את העמודים הנדפסים ופרשתי אותם לפניהם, בלי אומר ודברים. קמה מבוכה רבה: כיצד מוציאים מידו של הקצין את טרפו, כיצד נודה ב“טעות”, ונהיה לצחוק בעיני החובש, שהיה “חובש־גונדא”?
אלא שברירה לא היתה בידנו. ובצד המלה “כשר” הוספתי שתי אותיות “לא”. והמגויס יצא שמח מלפנינו.
גם זה וגם זה שאלני: איפה מחסן הספרים? ומאז היתה גם אמרתי מתקבלת על דעתם. וכשעמדנו בגמר־העבודה, היתה אמונתם בי כל כך גדולה, שבקשוני להמשיך העבודה אני לבדי כשופט מומחה, הואיל ונשארו רק מתי מספר, שעדיין לא באו, והם עסוקים מאד, נעניתי להם. ואמנם כאן הופיעו עוד חמשה אברכים. האחרון שבהם היה בחור בן שלשים, גוי בריא, מלובש יפה, זריז. אני כבר אמרתי לסגור את “החנות”, והנה נכנס הלה ומסר בידי את תעודותיו.
על שאלתי, מדוע אחר שני ימים, ענה שלא היה בתוך האפרכיא, היה בפינלאנד. בקשני לשים לבי ביחוד לריאתו, הואיל והוא מוכה שחפת. וגם לפינלאנד הלך לשם ריפוי. מעין ראיה לדבריו הראה לי כמה חשבונות של התחנה המפורסמת במדינה לחולי שחפת – “חלילה”.
– רואה, אדוני, מוכה שחפת.
לאחר שבדקתיו יפה, אמרתי לו שאיני מוצא שום דבר, והחשבונות אינם אומרים כלום. מוטב שיראה לי תעודה מאת רופא ב“חלילה”. הוא לא הרבה עמי משא ומתן אלא פנה בבקשה:
– אדוני הדוקטור, הלא אחת היא לך, אם באתי הערב, או מחר בבוקר, ואם לא לנתי בקסרקטין, מה בכך? יהי רצון מלפניך, כאילו לא עמדתי לפניך היום.
הרשיתיו ללכת ולשוב למחר בתשע בבוקר. ובתשע בדיוק עמד לפני.
– אדוני הדוקטור, אדם שנשרו שניו – “זה טוב” לגבי העבודה בצבא?
– טוב מאד.
– וכמה צריך שיהיה חסר?
– אחת עשרה.
– אדוני הרופא, הלא זה יפה מאד! אני חסר שתים עשרה. אני מתקשה מאד באכילה.
– פתח פיך ויאירו שניך!
כדבריו. שתים עשרה שנים נעדרו מפיו.
אותו רופא השנים, שעקר לו שניו בלילה ההוא, שבר וקטע באמנות רבה, השאיר שיירים גדולים וקטנים, וגם ידע במה צובעים את השיירים הללו, כדי שיקבלו את הצבע הראוי, 'כאילו קלקול זה עומד כמה שנים.
– אדוני הרופא! ואני שכחתי, לגמרי שכחתי, כי חולה שנים אני. וגם את הריאה שכח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.