רשימת המחלות הפוסלות לגיוס נשתנתה ולבשה צורה בפעם השלישית.

זו שלפני המלחמה וששמשה בתחילת המלחמה – הארוכה שבכולן – היתה ידועה לקהל, ביחוד לעברי, לכל פרטי פרטיה, וכמה מסעיפיה נעשו במשך הימים ממש חביבים על הקהל העברי. למשל הסעיף 66, יש שהיו קוראים לו “הסעיף היהודי”.

אחרי הרשימה הראשונה באה השניה, זו שנבראה לשעתה בימי המלחמה. היא היתה יותר קצרה ופחות נוחה לבריות. אבל עדיין רוב הצבור עומד בה.

אלא כשבאה ותפסה מקומה השלישית, הקצרה שבכולן, הזעומה, הרשימה הקטלנית, זו שיצאה במאמר טרוצקי – “ויאנחו בני ישראל”, ככתוב.

צורת “תולדות המחלה” היא לא נשתנתה במשך הימים. אותה לא שינו לא אלו ולא אלו, הללו אולי מפני שלא היה להם פנאי, והללו בודאי מפני שלא היה להם נייר. בין כך ובין כך – היא נשארה.

וכשהיה חולה חדש נכנס לבית חולים, היו מזכים אותו, כשם שהיו מזכים גם קודם, ב“תולדות המחלה” על כל גדריה וסעיפיה: שמו, שם משפחתו, מקום הולדתו, שנותיו וכו' וכו' עד גמירא.

וכך נכנס גם ה“חייל האדום”, המכונה אברהימוב, לאולמי, וקונטרס תולדות מחלתו לתיקי. על שם הגדוד פסחתי במחשבה תחילה, לעיר מולדתו התבוננתי ולא התבוננתי: רשמתי את מחלתו vulnus sclopet. כלומר, פצע של יריה בפיסת רגל של שמאל, ועמדתי על שמו: אברהימוב, מושלמי, מעיר אסטראבאד.

גוף זעיר, שחרחר עם עינים שחורות ובוערות, שעיר עד כדי פיסת ידו ועד קדקדו, חוץ מצוארו מצד הפנים, דבורו חתוך, גרוני, שוטף. בהברה הקבקזית, טפּוס של בן־המזרח. נראה היה, כי מדרגת השכלתו גבוהה מזו של חבריו יתר החולים. פצעו לא מנע אותו מהיות משוטט כל היום בכל בית החולים, מאולם לאולם, מדיוטא לדיוטא, קבו בבית שחיו, נכנס בשיחה עם כל הפצועים.

בארץ הסוביטים, כידוע, אין מרבים שיחה עם בני אדם. יפה שתיקה לחכמים… כל שכן כשנודע לנו, כי אברהימוב חבר הקנקום (קן הקומוניסטי) שבבית החולים, חוץ מדברים שברפואה לא דברתי אתו כלום.

עובר אני פעם בבוקר לחדר התחבושת, דרך האולם שבו שכב אברהימוב. זה שבוע היתה מטה אחת לצד מטתו שלו פנויה. הפעם שוכב בה פרקדן בן־אדם והוא מספר עם אברהימוב. שקט באולם, והם מספרים בקול רם. שומע אני דבור, אך את הדברים אינני מבין. שפה זרה לי. ורוצה אני לדעת, באיזו שפה הם מספרים, ורוצה אני לפתור חידה זו בלי שאשאל אותם. מתבונן אני בפניו של החדש: אינו רוסי, שחרחר, שמורותיו מכבידות על עיניו – ואני שואל את אברהימוב:

– אברהימוב, באיזו שפה אתם משוחחים?

– טאטארית.

– הרבה שפות אתה שומע, כנראה.

– אמנם כן, הרבה שפות אני שומע – עונה הוא בגאון.

– למשל?

– רוסית, טאטארית, ג’ורגית, שפת טט והשפה העתיקה.

– מה היא השפה העתיקה? שואל אני אותו.

– העתיקה – עונה הוא – היא הקדומה.

– שפות עתיקות יש הרבה – אומר אני – רומית, למשל. יונית עתיקה…

– לא – אומר הוא – היא השפה הקדומה, זו שמלפנים. ולא יכלתי לעמוד על דבריו, איזו היא העתיקה.

– השמיעני, בבקשה, דברים אחדים בשפה זו – אומר אני לו. ואברהימוב פוסק לי את פסוקו.

– ואיפה למדת אתה לדבר עברית?

– בגימנסיה היפואית.

– הא כיצד? מתי?

ואז ספר לי, כי הוא מאסטראבאד, ולמד בגימנסיה העברית, והיה תלמיד המחלקה החמישית, כשיצא. אינני רוצה להאמין לו, ומבקש אני ממנו, שיקרא בשם קצת מן המורים שם.

ושומע אני שמות מורים וביניהם שמות ידועים לי וחביבים עלי: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגראשוב.

– ואחרי גמרך את תורתך שם איפה היית?

פה נעשו דבריו קצת מגומגמים: נכנס לקרקוס, ומשם נכנס לקסרקטין…

רואה אני, שכאן לא יחויר לי הרבה וחדלתי ממנו.

– ומדוע אתה רשום מושלמי?

אברהימוב צוחק בקצה שפתותיו ובעיניו ואינו עונה.

עברו עוד שבועות, “אברהימוב” הבריא, פטור הוא מן הקב והוא עוזב את בית החולים ונכנס לברכני קודם צאתו.

– לאן אתה, אברהימוב?

אברהימוב מנמיך קולו: אני נוסע לקבקז… ומשם לפרס… ומשם… לפלשתינה… אני שליח – אמיסר. מבין? שלום!

ברלין, 1930.