בסוף קיץ שנת 1916 נתייגעתי מן העבודה. כל האולמים היו מלאים, והחולים לא היו שוהים הרבה בבית־החולים, אלא משעה שהטפול בהם נעשה נוח יותר, היו מעבירים אותם למוסקבה. אמנם, שני אולמים בכלל לא נכנסו לרשותי, כי אבא ניקולאי מצא טוב לפניו להראות לכל באי בית החולים, וה“ספירות העליונות” בפרט, שאין הוא מסתפק בתפקידו של אדמיניסטראטור בלבד ורופא מנהל, אלא עוסק גם ברפואה ממש, ואינו מטיל אותה כולה על סגנו.

שני האולמים (הקטנים) שלו שמשו מעין מדור הכבוד, ונכנסו בהם רק אלה שהוא עצמו בחר מכל הפצועים. החולים היו על פי רוב פצועים, שאין הטיפול בהם מרובה, ומראה פצעם לא ניתן לראוה, אבל מטיל אימה יתרה על הנכנס באולם. רגלים מתוחות, תלויות באויר בתוך מיני בניינים משונים ומעין־מכונות, פסים רחבים, שקי־חול, קרשים באלכסון, שדעת פיסיקה תלויה בהם. ידים פשוטות למעלה ובאלכסון בתוך כלי קבול משונים. גם במזונם הפלו אותם לטובה.

וכשהיה אבא ניקולאי מסביר למי שהסביר מן המבקרים בעלי היחוס, היה מדבר דבורים חטופים, מסביר מתוך חצי גמגום מובלע בזקנו האדום: ש“כאן דואגים לא להרבות נתוחים בעולם, אלא להצלת אברים; וכל אלה, המועמדים להיות אינוואלידים, סופם ישובו אל החפירות”.

היו לי שני רופאים עוזרים צעירים: האחד זה עתה גמר תלמודו “על רגל אחת”, – גמירה חטופה זו שבשעת חירום ומלחמה. הוא זכה להיות ממקורביו של אבא, אתו אכל ארוחת הצהרים עם שנים “קרובים” בחדרו שלו, ומטעם זה היה מתיר לעצמו רשלנות במדת מה, והשני עמד במדרגה עוד פחותה ממנו – מן הסוג “רופא שלא מן השורה”, שליצני הדור היו קוראים להם “ספק־רופא”. אבל שניהם היו נהנים מכל זכויותיו של רופא, ומחובתך היה לנהוג בהם בכל חומר הנימוס המקובל והטאקט, שלא לביישם בפני האחיות ולא לקפח כבודם בעיני החולים, ולעשות את כל העבודה הקשה, זו שאחריותה גדולה ביותר.

החלטתי לבקש חופשה למשך חודש ימים, חודש זה היה מגיע לי בזכות עבודה של שתי שנים ואני לא נהניתי ממנו.

נסיתי לעשות מעשה לקיים את חפצי ונתקלתי במכשול על גבי מכשול: הפצועים מרובים, והרופאים מועטים, ובכלל לא עכשיו הזמן לחופשה, וכל מיני תירוצים שבעולם. צריך לחכות. חכיתי שבועיים, ושוב שבועיים, והמכשולים הולכים ורבים, גדולים והולכים.

לכאורה, אין דבר העומד לשטן לי. החופש מגיע לי כדין וכיושר זה כבר. אלא…

וכעבור חודש הודיעו לי, שאותה חופשה אקבל, אבל בתנאי שאני אמצא ממלא מקומי, אין רופאים ברשימת הצבא ואין רופאים ברשימת ה“צלב האדום”. ובאותם הימים כל הרופאים שנשארו מחוץ לגיוס ולתחום המלחמה עשו עסקים טובים מאד. ובכלל, מה ענין הוא לרופא להיות הולך ומחפש רופא, כל שכן לזמן קצר כל כך.

ודוקא מטעם זה עצמו, שכל כך קשה לקבל אותה חופשה, חפצתי לקבל אותה, ועוד רציתי לקבל אותה דוקא בקיץ, שאוכל לדור חודש שלם בפינלאנד, לא רחוק מפטרבורג, קרוב לקוקאלה, בתוך חוה, באמצע יערותיו של פרביאינן.

אלא שכל השתדלויותי יצאו לבטלה.

לבסוף החלטתי: אנסה לדבר עם סגנו של הגראף מ., עם קריבושאין, מיניסטר לחקלאות לשעבר. אנסה הפעם ולא אשנה.

ופעם אחת, לאחר שסייר את בית־החולים שלנו ויצא, לדעתי, מרוצה, נכנסתי בערב אל משרדו ובקשתי לדבר אתו.

ספרתי לו את מבוקשי, והנה הוא חוזר על כל התשובות שקבלתי במשרדים; אלא שבסוף דבריו הוסיף: אני מצדי אין לי ולא כלום כנגד חופשתך.

ירשני אדוני, להשתמש בפראזה זו שלו? שואל אני אותו.

והוא מחייך: למאי נפקא מינה?

וגם אני מחייך: יש מימרא צרפתית: le ton fait la chanson ומתוך חיוך הסכים.

שוב הלכתי למחרת היום לאותו משרד, שעמד על כל העיכובים, אלא שהפעם השתמשתי בדברים שנפלטו מפיו של קריבושיאין. כנראה, ידעתי להשתמש בהם יפה. נעניתי.

ואבא ניקולאי הוא התנה אתי רק תנאי אחד: ה־19 לחודש יולי, שהוא יום גנוסיא ואזכרה וחגיגה גדולה בבית החולים שלנו, כי על כן שמו מגן עלינו: עושה הנסים שרפים איש סארוב.

ביום ה־20 אני מקבל חופשה.

ומכאן ואילך הכל הולך למישרים. נמצא לי ממלא מקום, והוא גם הקדים לבוא יום אחד. תולדות־המחלות היו אצלי תמיד בסדר, היומן – תמיד בסדר “ככתוב”, חפצי ארוזים, עומדים מוכנים. רק התעודה איננה.

והנה גם העגלון עומד על יד הפתח מחכה לי, החפצים ואני בעגלה. הרגעים ספורים, אני עלול לאחר אל הרכבת. אני יושב ומחכה לתעודה.

מעולם לא הייתי מאמין, כי בית חולים נייד יהיה צריך מכון מיוחד ששמו “מזכירות”, וששה אנשים עובדים בו משש בבוקר ועד חצות הלילה.

אלא שכך היה מעשה. והיתה העבודה מתחילה בשש בבוקר, והיתה עבודה שסיומה לא היה אלא בחצות.

ותמיד היו עובדים.

השעון בידי, ועיני בו ובחלון המזכירות. כל רגע גדלה הסכנה: לא רק שלא אמצא מקום ברכבת, אלא פשוט אאחר לבוא.

ואני מתחיל צווח כלפי החלון, עד שמופיע סגן הלבלר הראשון ובידיו התעודה. אני נותן אות לעגלון, ומקפל את הנייר לארבעה ותוקעו בכיסי. לתחנה הגעתי בדיוק רגע אחד קודם שזזה הרכבת.

לפטרבורג הגעתי בשעה מאוחרת בערב. נכנסתי לדירתו של מכרי בקרבת הספריה הקיסרית. מחר בבוקר בשבע אני נוסע לפינלאנד.

לא היתה שעה קלה, ונכנס השוער לקבל מידי את הפאספורט – שעת חירום – מקפידים על הדבר.

תקעתי בכפו את התעודה ואמרתי לו: – בתנאי שלמחר בשבע תהיה התעודה בידי.

בשבע בבוקר נכנס אותו ברגש ונכנס אתי בדברים:

– בקשו במשטרה, שהוד מעלתו ירשום לכל הפחות מי הוא. אני משתאה ואיני מבין כלום.

– מה פרוש הדברים לרשום מי אני?

– הרי כך, הוד מעלתו, אינם יודעים במשטרה מי אדוני, בקשו לרשום לכל הפחות על גבי פיתקא.

– ולשם מה באה התעודה? אני מוסיף משתאה.

– אינני יכול לדעת, הוד מעלתו. בקשו לרשום.

אני פותח את התעודה ומתוך קריאה חטופה אני עובר על הכתב: “תעודה זו נמסרה לרופא בית החולים הצבאי וכו'”. אבל איפה השם?" – ברוסיה נוהגים לרשום גם שם האב – גם זה חסר! ושם המשפחה – איננו!

החותמת כאן, חתימת הרופא הראשי כאן, התאריך…, אבל את שמי לא הכניסו, נשאר המקום חלק.

רשמתי מלים מספר על כרטיס־הבקורת שלי ומסרתי לשוער בשביל המשטרה.

מחשבתי הראשונה היתה להכניס את שמי בתעודה; אלא שחזרתי ואמרתי: הלא במשטרה ראו, כי השם נעדר, וממילא התעודה בעיניהם פסולה. אי־אפשר להשתמש בה, וודאי שיהיה שוב צורך להשתמש בה.

מה לעשות?

לשוב למינסק תיכף ומיד אך ורק לשם זה? עד שאני נוסע לשם וחוזר, אני מפסיד שבוע. אי־נעימות צפויה לי מ“מפקד מבצר העיר”. אמנם אם יאסרו אותי, דיה טלגרמה לבית החולים במינסק, או אסתייע בשמו של הארכיאפיסקופוס סרגי הפינלאנדי (עכשיו הוא “שומר זכויותיו של כסא הפטריארך” במוסקבה).

אפשר לפנות מיד לשם תיקון אל מפקד מבצר־העיר או אל מזכירות הסינודא הקדושה.

הראשון בודאי, ראשית כל, ישימני במאסר, והשניה עד שתעשה דבר, אני מפסיד יום בפטרבורג, ובתחנה בקוקאלה כבר מחכים לי. ואם אינני בא ידאגו לי.

שכרתי עגלון ונסעתי אל התחנה.

עברנו את בילואוסטרוב ונכנסנו בגבולות פינלאנד. עמדה הרכבת ונכנסו ז’אנדארמים משירות בצבא. נכנס קאפיטאן.

– אדוני, בבקשה להראות את הפאספורטים!

הוצאתי את תעודתי, קפלתי אותה פנים כלפי חוץ, ואת הפינה

העליונה של שמאל, עם הכתובת הארוכה באותיות נוסח סלסלה־סלאווית והאותיות הראשיות צבע אדום־כהה, בולטות ביחד עם הצלב האדום, ערכתי לראוה:

“בית חולים נייד בחסותה הנעלה של הוד רוממותה הקיסרית של הנסיכה הגדולה טאטיאנה בת המלך ניקולאי – על שם הוד כהונתו של שרפים בעל־הנסים איש סארוב בסיוע המוסדות הרוחניים העליונים של הממלכה”…

ואת התעודה שמתי על ירכי.

הקאפיטאן הולך ועובר בין הספסלים, מקבל את הפאספורטים, מעיין בהם ומחזירם.

נכנס אל בין הספסלים במחיצתי, התבונן בתעודה בלי לגעת בה, הרכיִן ראשו כלפי מתוך הרמת כף ידו אל הכובע – והלך לו.

הפעם ניצלתי. תחבולתי עמדה לי.

וחודש ימים עבר, ושוב אני יושב ברכבת לא רחוק מבילואוסטרוב. ושוב נכנס קאפיטאן־ז’אנדארם צבאי.

– רבותי, בבקשה הפאספורטים שלכם!

אני מקפל תעודתי על ברכי, והיא מראה, כאותו חזיר, טלף כשר, את הכתובת הסלאווית עם צלב אדום מלמעלה. הז’אנדארם עובר בין הספסלים, תוקע עיניו בתעודתי ולוקח אותה בידיו, מעביר עליה עיניו ותוקע אותן בי.

אינני יכול שלא לחייך.

– אדוני הדוקטור, מה אתה מחייך?

– הואיל ואני יודע מפני מה אתה תמיה כל כך?

– אבל כיצד עלי להבין את הענין הזה?

בקיצור שבקיצור אני מספר לו את הענין.

– ואני מוכרח להאמין לך?

אדוני הקאפיטאן, עונה אני לו: – זה שלשים יום התעודה בידי, כלום לא יכלתי לתקן אותה לפחות שלשים פעם ביום?

– אדוני הדוקטור, הימים ימי מלחמה, פינלאנד מלאה מרגלים גרמניים. כלום לא חובה היא לנהוג בזהירות?

הוא קפל את הנייר והחזירו לי.

מה שקבל הלבלר הראשון בשובי לבית־החולים מוטב שיספר הוא עצמו, אם הוא כותב את זכרונותיו.