בין שאר המטלטלין שלקח אתו המסע שלנו, בצאתו אל תחום המלחמה, היו גם חמשה “אחים רחמניים”. אחיות רחמניות – מילא, אבל אחים? מה טיבם של אלה?

הם היו מתלמידי ה“אקדמיה הרוחנית שעל שמו של אלכסנדר נבסקי” אשר בפטרבורג, כלומר מחבריו של אבא ניקולאי. ולמען הדיוק: ארבעה סטודנטים כמרים להבא, ואחד – ספרן של אותו מוסד. גאות הפאטריוטיזם גרפה אותם. מה היו יכולים לעשות בבית חולים צבאי?

אלא, כנאמר: אין לך סוחה שבעל־בית טוב לא ידע למצוא בה חפץ. בית חולים זקוק למזכירות. יעבדו בו עובדים נאמנים ומסורים מתוך אהבה והתנדבות, ולא כאותם הלבלרים. ואמנם, עבודה נמצאה בשבילם.

קשה היה לאדם מן החוץ להאמין, שיש כל כך הרבה לכתוב ולסדר דברים שבכתב.

כל מיני דו“ח: זה פעם ליום (בדיוק בשבע בערב), זה פעם לשבוע, זה פעם לשבועיים, וזה פעם לחודש. אחד לכאן ואחד להתם, או לכאן ולהתם. בקשות, דרישות, שאלות, תשובות. כל מיני תעודות־לוי. רשימות של נכנסים ויוצאים. תעודות בדבר הנפש והרכוש, המשק והשבר. תעודות לבאים, תעודות ליוצאים. תעודה לכל חיל, היוצא מכתלי הבית לרחוב, הרשמה ביומן, שלשה טפסים לכל פצוע: למחלקה הסאניטארית אשר ל”צלב האדום“, לזוֹ של המטה הראשי ולמזכירות הגדוד. ושוב כדומה ליוצאים. לעתים למטה־העליון. רשימה על הסדר ורשימה לפי האלף־בית. והמשק היה לו דרישות משלו: למחסנים, לצלב האדום, לסוחרים סתם. דו”ח למשכורתם וכל מיני חשבונות התלויים בו. רשימת כל הפצועים שנכנסו למשמרת. כלומר: לא היה שעל וצעד, שלא היה מחויב ל“השאיר רושם”…

הסטודנטים התנפלו על העבודה – ולא מצאו בה את ידיהם ואת רגליהם. לא די להיות משכיל, יודע ספר; צריך קודם כל לדעת צורתה של כל תעודה. “ספר־הדוגמאות” לא מצא להם.

לא עברו ימים מועטים, ואבא בקש במקום שצריך לבקש, שיכניסו לו לבלר ותיק ומנוסה, שיורה את המלאכה. ועוד לבלר נכנס, כי רבה היתה העבודה וכתב מובהק היה נחוץ. ועוד אחד מן הסאניטארים שלנו נכנס ושמש רץ. ולאמתו של דבר היה צורך להכניס עוד אחד, וביותר לאחר שאחד האחים פירש מן המזכירות ומצא לו עבודה אחרת שנתנה לו ספוק־נפש. אינני יודע מנין ובאיזה אופן, גם כן בוודאי מן הסינודה הקדושה, קבל ספריה קטנה, נאה לרוח הזמן; תקן קאטאלוג והתחיל הולך ממטה למטה בין הפצועים. מי שרצה, לו השאיר ספר, מי שרצה ישב וקרא לפניו, ומסביב להם כנופיה של מאזינים. נתן גם הסברות לענין. ועוד ספוק נפש קנה לו, ודווקא בחדר התחבשות. לא היה לך בגופו של חיל שנכנס דבר מכוער יותר מכפות רגליו – הן לצורה והן לריח. כי בצקו הרגלים מרוב הליכה ומאין אפשרות לנקותן. כל הנכנס לבית החולים, נכנס בפתח האחד, ישר לחדר אמבטי, ובפתח שני היה יוצא מרוחץ ומגולח עד מקום שאפשר היה להגיע בתער. רק כפות הרגלים לא הניחו את הדעת. אמת, הזוהמה הרבה שכסתה אותן מבחוץ הלכה לה; אבל נשארה רגל גלומה, כבדה, בצקה, צהבהבת־חיוורת, היא ושיירי הזיעה שלה. במשך הימים היו שכבות דקות, תבנית קלפה של תפוח־אדמה, נקלפות מעצמן ונושרות. והספרן, הרווק הזקן, לבן־ריסים ודל שער, עם סימנים של שפם חוורוור, עונד הסימן היפה של גמר המכון הארכיאולוגי, מצא לו מקצוע להתגדר בו: – תקון רגלי החולים; או בלשונו הוא: “קולף תפוחי אדמה”. הוא נעשה “חובב” לדבר זה ועסק בשקידה ברגלים המסריחות ביותר; יושב, כשהוא מרכיב משקפים על עיניו קצרי הראות, נותן גופו הקטן בתוך החלוק הלבן – יושב וקולף. ממש כמו שקולפים תפוחי־אדמה במטבח; עד שמצאו לו גם סכין נאה ביותר לעבודה זו – הסכין החסונה, שנועדה לחיתוך תחבשות־גבס. וכך ישב ועסק בכף רגל יום, ועוד יום, ועוד יום, עד שהתרככה כולה. וכדי להקל עליו את עבודת הקילוף המצאתי לו מעין משחה עם יסודות אוכלי־הבשר ותחבושת כראוי לדבר, שהיו מזרזות את הבצק להתרכך במשך הלילה.

וכשהיה יושב כך מתבודד עם “חיילו” באולם הגדול והלבן בשעות אחרי הצהרים, נדמה לי שהוא זן את עיניו, וגם חטמו הקצר, נוסח חוטם פיני, נהנה… ואולי רק נדמה לי כך.

הוא לא היה מתלמידי האקדמיה, אך גמר סמינריון ולא מצא עצמו ראוי לאצטלא של כמרים. הלך ונעשה ספרן. אך למכון הארכיאולוגי נכנס, כנראה, משני טעמים. טעם ראשון, הוא רצה בהשכלה גבוהה, ולשם כך הספיקו לו ידיעותיו המעטות כדי להתמחות באיקונוגרפיה; והטעם השני – הסימן היפה, הדומה מאד לסימן הרופאים. פקידי הממשלה מן הבינונים, בעלי צורה ומתונים, וחובשים באים בימים, ביחוד אלה שהיתה להם פראקטיקה בין הסוחרים, היו נכנסים למכון זה, שלא דרש שום הכשרה ולא שום תעודה, והעסיק רק שעות מעטות ביום, ובמשך שנתיים היה מעניק לגומר את הסימן היפה שלו. מי שלא הבחין יפה, היה סבור, שזהו רופא. ומכיוון שהספרן פרש מן המזכירות, ועוד “אח” שני חלה ויצא לקרים – היה צורך בלבלר נוסף.

ומטעם זה לא סירב אבא ניקולאי לקבל עוד לבלר, בעל שלשה פסים על כתפותיו. וגם מצוה, מעין “פדיון שבויים”, קיים בזה. הנכנס היה אחד הזקנים המגוייסים, זאת אומרת: מן הריזירבה, מי ששמש קודם בועד־ההנהלה המקומית של הכנסיה, והיתה לו פרוטקציה מן האפיסקופוט המינסקאי עצמו. ועוד: זקן, בעל אשה וילדים חמשה – “והששי בדרך”. וגם זאת: כבר עשה האיש את שלו; היה באחד הגדודים (בשרות פעיל), מאלה שהטביע הינדנבורג באגמי מאזור; שב מן החזית בבחינת פצוע ועמד שוב להכנס לגדודו שהיה הולך ומתחדש. מצוה גדולה איפוא לפדות איש שכזה מן החפירות.

וכיון שבאמת נחוץ היה לנו כתב מומחה, נכנס הוא, – לאחר ארבעים וחמש, כרסני, אדום חוטם ‏(סימן מובהק לחובב הטפה המרה), עינים ערמומיות וזקן סמיך מקיף ללחייו. ונמצא שתפקידו יאה לו, והוא יאה לתפקידו.

אני לא היה לי מגע ומשא ישר אלא עם שני מוסדות: “המרכז המוציא” ו“הועדה הרפואית הצבאית”. בראש מוסד “המרכז המוציא” עמד סגן שר־הגדוד לבן־ראש וזקן קטן, עצבני, כולו תנועה, טוב־לב ועייף מרוב עבודה ומעצלות לבלריו; ראשו סחרחר מן העבודה וכמעט שאינו מבין כלום בכל הנעשה. ומכיון שאבד דרכו במאות התעודות והניירות שעברו תחת ידיו במשך יום תמים, וכדי להעלים זאת, היה שם על פניו מסוה של קפדן, יודע־כל ומבין־הכל, סר וזעף, – וחותם על כל מה שהגישו לפניו.

יושב ראש הועדה הצבאית, שמו היה נאה לו והוא נאה לשמו – אורלוף (נשרי). הוא היה ההיפך מן הנ"ל: עינים נוצצות, מלא תנועה ומלא מרץ. ארבעת חבריו בועדה מעולם לא פצו פיהם בפניו, והקאפיטאן שאמראייף, האחד שלא היה רופא, נתן לרופאים לעשות כרצונם ולא נכנס לרשותם. כנראה, ידע אורלוף להטיל בהם מרה יתרה.

מימרא יהודית: “לכל היוונים (כלומר החיילים) פנים כפנים”. המדים בוודאי שעושים את לובשיהם דומים זה לזה. הואיל וכל הרופאים, חוץ מאורלוף, אפשר היה להכיר בהם שהם צבאיים רק לעת־מצוא, ושתקנים היו, לא עמדתי על טיבם, עד שהפתיעני האחד מהם, כשנשארנו פעם באקראי שנינו בחדר, והוא זרק בפני את הפסוק:

“באו מים עד נפש!” ושם כף ידו על גרונו. בזה גילה לי שהוא יהודי, בן־תורה וגם יודע לפני מי הוא עומד.

לסוף כמה שנים, אחר המלחמה, פגשתי אותו בדאנציג. היה הולך מבית לבית ומציע למכירה – תה.

אורלוף היה, כנראה, אחד מאלה, שעליהם נאמר: “שונא יהודים מלידה ואנטישמי מתוך חינוך”. כל חייל המופיע לפניו לבדיקה היה בעיניו קודם כל “מתחפש”, הבא לרמות את הרופא; על אחת כמה וכמה יהודי. והיה יודע להקיף את הפצוע בשאלות. הבודק והבוחן את הפצוע היה רק הוא, שאר חברי הועדה ישבו בבחינת “פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו” – חוץ מהקאפיטאן שאמראייף, שעליו אפשר היה לאמר: “מוח להם ולא יבינו”.

נמצא שכמה פעמים אנוס הייתי להשיג על עבודתם המרושלת של נערי מרכז ההעברה. ובכל פעם ניתנה לי האפשרות ליהנות, בראותי, כיצד הראה המנהל את כוחו ואיך שהוא יודע להטיל אימה על הנערים, שעשו מה שעשו והוא לא ידע.

בדרך כלל היינו אני והוא ביחסים טובים מאוד. יחסים לא רעים היו גם ביני ובין הקאפיטאן שאמראייף. וגם ידעתי, שדעתו של אורלוף נוחה ממני, והוא מאמין לי בכל. וזה היה כבר הרבה מאד. הועדה הצבאית היתה מרוצה מבית החולים שלנו, אולי מטעם קצת משונה, אבל מעשי באמת. ביקורה הראשון של הועדה הנ"ל אצלנו חל כעבור מספר שבועות לאחר שפתחנו את הבית לפצועים. הודיעו בטלפון להיות נכונים בין אחת עשרה לשתים עשרה. נכנס לאולם התחבשות אבא ניקולאי, מושך בזקנו האדום ולועס קצה צמתו¹ הזהבהבה־האדומה – סמן מובהק שהוא עצבני. ומיד:

– דוקטור! הועדה הצבאית באה אלינו… תהיה בעוד חצי שעה בערך. בקשתי מאת בית החולים פלוני־אלמוני לצלצל לי תיכף ומיד כשיצאנו משם. אתה תציג לפניהם את הפצועים.

– ומדוע דווקא אני? כלום לא יפה הוא, שיהיה הרופא הראשי עוסק בזה?

– בוודאי ובוודאי. זה יאה לרופא הראשי. אלא… מבין אתה?… יש לי נימוקים ידועים… ושנית, הלא את הפצועים אתה יודע. ועוד טעם שלישי: אני עסוק בשעה זו… עסוק מאד… הגראף מ… מוזמן אני אליו, וצריך שאדם לא יזניח יחסים טובים עם השררה. אתה מבין?…

אבא עושה עינים ערמומיות ומביט בי מלמטה למעלה ויש עוד נימוקים.

– טוב!

– דוקטור, כשתבוא ה“חבריא”, תדבר אתה קצת, תעכב קצת בדבורים… תשאל אותם, אם אין רצונם לסעוד קצת את לבם. השעה דווקא טובה לכך: קציצה יפה וכוס קהווה ריחני מרחיבים דעתו של אדם. במטבח כבר ניתנה הפקודה. צריך אך לעכבם מספר רגעים.

וכשנכנסה ה“חבריא” ואורלוף בראשה, ואחרי ההצגה מכאן ומכאן, שאל אותי היושב־ראש:

– ואיפה הם?

– תיכף ומיד, אדוני היושב ראש! אך ירשוני נא לשאול שאלה אחת קטנה.

– ישאל!

– השעה קצת מאוחרת, בערך שתים־עשרה – בין אכילת בוקר לארוחת צהרים, ואתם בוודאי שאתם עייפים… וקצת רעבים, לא כן?

– כלפי מה?

– הייתי מרשה לעצמי להגיש לפניכם מעין קינוח סעודה, לסעוד קצת את לבכם.

כולם משתאים, מביטים זה בזה.

– אבל אינני מבין כלום, גוזר אורלוף.

– זאת אומרת, נדחה את הבדיקה למספר רגעים, ובינתים – – מישקה! – פונה אני אל הנער שלי – אל המטבח, אחת־שתים!

וכשנכנסה המחבת – מחבת גדולה כל צרכה – ותריסר קציצות יפות נוסח פוז’ארסקי, שורקות־שורקות, כמתרעמות מי יודע על מה, ומתיזות רסיסי קצף על סביבן, וריח הצלי הטוב נשפך והולך לפניו, ומעלה רוקו של אדם בפיו – ישבה כל החבריא בלי אומר ודברים אל השולחן, אל המפה הלבנה, ולא נתנו לי אפשרות להזמנה שניה.

– תסב גם אתה, אדוני הדוקטור, הזמינו הם אותי. וקורץ, האשכנזי הממונה על המטבח, הכניס גם קהווה ריחנית והשמנת בצדה, ופניהם הקודרים והעייפים של החבריא נהרו.

– מחמאות, מחמאות לרב־הטבחים שלכם –

– לא כלום! משיירי המטבח…

– ומכאן יש ללמוד על המטבח בבית החולים בכלל! הועדה היתה שבעת רצון. גם אבא ניקולאי היה שבע רצון. גם אני הייתי שבע רצון. וסבורני שגם הפצועים היו מרוצים.

בפעם השניה נזדמנה החבריא, כמובן בדרך המקרה, בדיוק באותה שעה שעושים אצלנו קציצות פוז’ארסקי. ונמצאו, כמובן שוב בדרך מקרה, קציצות מן המוכן.

מעשה שטן! – בפעם השלישית שוב נכנסו דווקא בשעה שיש עודף מארוחת הבוקר. ובפעם הרביעית באו במתכוון – כך אמרו מפורש – בשעה טובה זו. וכך נעשה הדבר הרגל, שנעשו שותפים לנו לארוחת בוקר.

אבל… היחסים היו טובים. אבא ניקולאי תמיד ידע מה שרצוי, וגם ידע את הדרך הנכונה.

ביום מן הימים נכנס אלי הקאפיטאן וו. והתחיל מתלונן, כדרכו, על אבא.

– וגם יודע אתה: בינינו לבין עצמנו, זה, הלבלר הראשי שלנו, לדעתי אינו אלא בורח מן הצבא. דזרטיר! וכל ספורו, איך שנשבה, ואיך שברח, אין בהם ולא כלום. אבא גם כן מבין זאת יפה, ובכל זאת אינו עושה כלום, למרות הבטחותיו לי “לסדר” אותו איש. הוא יכול זאת… ואף אצבע לא נקף. צריך “לסדר” אותו… המשפט הצבאי אינו מן המיטיבים מאד… שלא יארע שום דבר, חלילה! שוב דברתי עם “האדום”, ורואה אני שאין לי כל השפעה עליו.

ובזה טעה.

עוד באותו ערב נתבקשתי לחדרו של אבא. כבדני בטה “מן המובחר” שקבל “במתנה” וכמוהו אין למצוא בכל העיק מינסק. “רוצה אתה בנקניק טוב?” ואבא שולח את נערו המטומטם אל המקרר. “לשם אורחים טובים” הוא מחזיק אותם במקרר. הוא נזיר כשר; הוא אוכל רק דגים.

ומתוך דבורים חטופים, רמזים וחצי־רמזים לכל מיני אותות הצטיינות, ומחמאות כלאחר יד, נגע אגב בידי:

– בבקשה, תמציא לי תעודת־מחלה לפ. שלנו. באחד האולמים.

– אבא, אני עונה לו, הכתב – כתבך, בית־החולים – ביתך, ויש לך אולמים משלך, תתן לו אתה.

– לא, לא רחימאי! יש נימוקים… נימוקים… אני יודע… זאת תעשה אתה.

וראיתי לי טוב שלא למלא בקשתו של אבא הפעם, לברוא לו יש מאין. בכל פעם שהזכיר לי זאת, שיש לכתוב תולדות מחלתו של הלבלר פ. האומלל, ידעתי לצאת מן המצב. ולאחר שהתחיל גם לזרזני, עניתי לסוף במפורש, שלא אתן שום תעודה.

– מדוע?

– מפני שזה הוא זיוף!

– לא, חס וחלילה, אין זה זיוף! הוא באמת נפצע.

– אם כך, יקבל אותה במקום שרפאהו.

– עכשיו? איפה הרופא שמצאהו וחבש אותו? באגמי מאזור?

– אבל אני לא אתן, הואיל ולא טפלתי בו. אינני בטוח כלל וכלל שנפצע.

– והכן, יקירי, ילך ויבדוק.

– יכנס אלי – הערב!

בערב עם חשכה – פופלבסקי עומד לפני.

– באיזה מקום בגופך נפצעת?

– כאן, במותן ימין – בחנית.

– הסר הכתונת.

וכל שטרחתי, לא מצאתי שום סימן ושום צלקת של פצע.

– אילו נשכך זבוב, היה משאיר סימן יותר ברור. תאמר לאבא שאין אני נותן לך תעודה.

ועשה אבא עצמו כלא־יודע את תשובתי.

– ובכן, מה בענין התעודה?

– היה לא תהיה!

– מדוע, דוקטור?

– אילו נשכהו זבוב, היה משאיר סימן; וחנית…

לתמהוני לא הראה אבא שום סימני רוגז – והרפה ממני.

כאלפיים פצועים עברו דרך בית החולים שלנו. כל תעודות־המחלה נכנסו לארכיון. אכסמפלר אחד של היומן הגדול היה מלא. ואולם ספר אחד חסר עדיין בחדר המזכירות – ספר האלפא־ביתא, וזה באשמתם של “האחים”. כי עליהם הוטלה העבודה, עבודה קלה מאד: לא דרשה שום חכמה, שום ריכוז של מחשבה; אפשר היה לעשותה גם בחדרים שלהם, עפ“י היומן, בכל עת ובכל שעה. אלא שהיו מתעצלים. כמה שנזף בהם אבא ניקולאי, לא הועיל. עד שבאו גם חברי המזכירות בתלונה עליהם, וסוף סוף ישבו וכתבו אותו בחפזון – בעפרון, על מנת לעבור עליו שנית ולעשותו כהוגן. שמחנו על מחברת זו, שמכאן ואילך נשארה מונחת במזכירות ל”כשירחיב". והופתעתי פעם, כשנכנס אלי אחד מן הלבלרים, ובפיו הבשורה: גנראל רוצה לראות אותי. מבקשים אותי תיכף ומיד אל חדר המזכירות.

– מי מבקש?

איננו יכולים לדעת! גנרל מן החשובים. ואתו עוד שלשה קצינים. בחדר המזכירות ישבו אל שולחן אחד גנראל גבוה בעל צורה. עברתי במבטי על כולו ועל כתפיותיו בבת אחת, ומתוך צירוף האותיות של כתפיותיו מצאתי שהוא מן השרות הפעיל בתואר של גנראל לייטנאנט. אתו ישב אורלוף, הקאפיטאן שאמראייף וראש מרכז־המוציא.

לתמהוני קם אורלוף:

– הגנראל־לייטנאנט, הגנראל־אינספקטור של החזית הצפונית־מערבית…

לא הבחנתי יפה בשם

והגנראל מציע לי לשבת.

והגנראל מתחיל לחקרני.

כל מיני שאלות הנוגעות, לאמתו של דבר, יותר להנהלת בית החולים, להרשמת החולים, למעמד הנערים הסאניטארים וכו' וכו'.

ולכל שאלה ושאלה יש לי תשובה ברורה. פתאום קופץ אורלוף ממקומו:

– הוד רום מעלתו! הלא אמרתי לו: זהו אחד הרופאים המעולים שלנו…

לא הבינותי כלל וכלל, מה ענין המחמאות כאן, ומה רוצה ממני הגנראל החוקר.

– ומה בענין הפצועים הנכנסים, הם רשומים? – מוסיף הגנראל לחקור.

– הם נרשמים תיכף ומיד ביומן; אחרי כן נרשמים כאן: תוצאות הרפוי, לאן פנה אחרי כן, ומהלך המחלה בקיצור. ואני מגיש בפניו את היומן הגדול.

הגנראל מתחיל מדפדף בספר, מתבונן בשמות.

– אבל, הלא קשה כאן למצוא את מי־שהוא, בתוך מאות ומאות השמות!

– לשם זה יש ספר האלפא־ביתא, הנותן לו למצוא מיד את הדף שבו רשום הפצוע.

– וספר זה היכן הוא?

– הנה, הוד רום מעלתו, הנהו.

אני מוצא את הספר; מזל יש להם ל“אחים”; רק לפני ימים מספר הכניסו אותו. וכדי לחפות על פשעם, אני מקדים את הרפואה למכה ומעיר: כנראה, שזו היא הטיוטא.

– מדוע אתה סבור כך?

– הואיל והוא כתוב בעפרון.

והגנראל מדפדף ומדפדף בספר.

ושוב שאלות, ועוד שאלות – אין סוף לשאלות.

הקצינים שותקים. כל הלבלרים עומדים מתוחים איש על מקומו.

ושוב הוא מדפדף בספר האלפא־ביתא.

– וזה הכל?

אני לוקח את הספר מידו. הוא עומד באות פ'. הואיל ואינני מבין מה הוא מבקש, אני סבור, כי לדעתו לא נשלם הספר.

ואני מדפדף ומראה לו: לא, הנה האותיות צ‘, ק’ – “עד גמירא”.

– ומנין לכם הנערים הסאניטארים?

– מן “הפיקוד הרפואי”.

– מי המפקד להם?

– הקאפיטאן וו., שהוא מן השרות הצבאי.

– ומי בורר אותם, מי מכניס אותם?

– הרופא הראשי.

– הלא רואה הוד רום מעלתו, שהוא אין לו עסק אלא בכל הנוגע לרפואה. אני חוזר על דברי: הוא אחד המעולים ברופאים.

מין פחד לא ברור מתחיל מתעורר בלבי: מה זאת? למה זה אורלוף מרבה עלי את ההלל?

– ואלה הם כל הפצועים שנכנסו לבית החולים? – כן, כולם.

– ולא היו עוד, שחסרים כאן?

– לא היו.

– ואולי נזכר אתה פצוע שנכנס ושמו פופולאווסקי?

– לא נכנס פצוע בשם פופולאווסקי!

– איך אתה סומך כל כך על זכרונך?

– הוד מעלת כבודו! יש לי זכרונו של בעל מקצוע. אני זוכר את שמות כל הפצועים שהם כאן, וגם את פצעיהם. רק את השם הפרטי אינני זוכר, אבל את שם המשפחה…

– ועומד אתה על דעתך, שפצוע זה לא נכנס?

– הן. לא נכנס!

– ואולי בכלל ידוע לך שם זה, פופולאווסקי?

– כן, אני מכיר אדם בשם זה.

– מי הוא?

– רב־הכתבים שלנו.

– איהו?

אני פונה כלפי פ. כל הכתבים עומדים, והוא סמוך לחלון, מחוויר כאותו סיד הכותל שאליו נשען.

– אתה הוא פ.?

– כן, הוד רום מעלתו!

– קרב הנה!

– באיזה גדוד היית?

– בגדוד מספר… פלוני אלמוני. בגונדה השלישית.

– מי היה מפקד הגונדה שלך, ואיך באת לכאן?

– אחרי התבוסה על יד אגמי מאזור… נפלתי בשבי… נפצעתי. נשארתי שם שלשה ימים. יהודי אחד נתן לי בגדים – ברחתי. ובאתי למינסק.

– ואינך יודע, כי הגדוד שלך הולך ומוקם מחדש? ההתיצבת לפקודות?

– כן, הוד רום מעלתו.

– איפה התעודה?

ידו המרעידה מהססת, מתרוממת כלפי כיס החזה, עד שהוא מוציא מין תעודה. הגנראל תופס אותה.

– אתה, בעל שלשת־הסרטים, מקבל תעודה מאת זה? באיזה יום נשבית?

– ביום פלוני־אלמוני.

– קאפיטאן שאמראייף! המכיר אתה בר־נש זה?

– כן, הוד רום מעלתך! אני מכיר אותו יפה.

– איפה עמדה הפלוגה, מוסיף שאמראייף, ביום זה?

– במקום פלוני־אלמוני.

– לא נכון, רחימאי. ביום זה עמדה פלוגתך ביחד עם פלוגתי בכפר פלוני־אלמוני, על יד הכפר…

– ואיפה הייתם יום אחד קודם?

– בכפר ז'.

– לא נכון, יקירי, ביום זה עברתם את הנהר –…

– נפצעתי ולקחוני בשבי, כשברחתי טפלו בי.

– והיית בבית־חולים? ויש לך תעודה? הראה!

שוב ידו אינה רוצה להשמע לו. היא מרעידה והולכת עד שהוא מוציא את התעודה מכיסו.

הגנראל מסתכל בה.

– אדוני הדוקטור, תעודה זו מבית החולים שלכם היא?

אני מסתכל במדור הרשמת הפצע. רק חובש גונדא, בור גמור, יכול היה לרשום כך.

אבל התעודה תעודה נכונה, מבית החולים שלנו. וחתימתו של אבא ניקולאי עליה.

אני מוסר את התעודה לאורלוף. הוא מסתכל בה ומחייך.

והגנראל גוזר: תעודה מבית החולים יש לך; אבל ברשימת הפצועים שמך חסר. דוקטור, התעודה שלכם היא, וחתימתו של הרופא הראשי נכונה?

– נכונה.

– הכיצד?

אני מוציא את הספר: “תעודות לפצועים”. כל תעודה שיצאה, שוברה במקומה. אנו מוצאים את כולם. ועוד אנו מוצאים אחת־עשרה תעודות חלקות, אבל חתימתו של אבא על כולן. מתוך עצלותו היה מרבה לחתום קודם לעשה. כל הרוצה, ומה גם פקיד במזכירות, היה יכול לקרוע מתוך הספר תעודה, כמה שרצה. וכך עשה גם פ. פניו של אורלוף נוהרים. ראש מרכז ההעברה מחייך לי. ושאמראייף גם הוא מחייך. מבין אני, שיצאתי יפה מתוך עסק ביש.

– הרופא הראשי בבית? שואל הגנראל – אותו לאסור. להביאו לשר המצודה!

סגן־הכתב נחפז לצאת. שעה קלה אנו נשארים שותקים.

נפתחה הדלת, ואבא ניקולאי הופיע בכל הדרת בגדי הכהונה השחורים ורחבי־השולים והשרוולים, עם כובע הנזירים השחור הגבוה וסרח עודף לו, בדמות צעיף רחב ושחור הנופל ממנו ומכסה את גבו. על חזהו מתבלט יפה צלב־כסף גדול תלוי בשרשרת־כסף. מימין ומשמאל – כל מיני סימנים של אגודות ואיגודים, מעין אותות־הצטיינות, מתנוצצים בזהבם החשוד. זקנו האדום כאילו נעשה עוד יותר אדום והתארך – עוטר לפנים הלבנים־חוורים. ועינים קשות מביטות נכחן בבטחון. וכולו – כאילו גדל פתאום וגופו הזקוף מתבלט מתוך גלימת הכהונה וקפליה הרחבים.

הוא צעד מדודות־מתונות ישר אל הגנראל, שקם כנגדו מכסאו, ופשט לו את גב־ידו הצרה והלבנה לנשיקה.

– אדוני, הדוקטור, אתה חפשי…

היתה בביתו של רב־הכתבים חגיגה, חגיגה משפחתית, היתה שמחה כדת והשתיה כדת. וכטוב הלב ביין – ריב דברים. ובסוף אותם הדברים באו לידי מעשה. ובסופו של המעשה נדחף מישהו בכוח מן הדלת והפתח. וסוף דבר – מלשינות. בית־הדין הצבאי עמד לשפוט את האסיר פ. על שלשה דברים!

א. בריחה מן החזית;

ב. השתמטות מן השירות בצבא;

ג. זיוף תעודות.

אלא מכיוון שדרך־אגב אפשר היה להזכיר, ולו גם רק בכלל, את שמו של אבא ניקולאי, ואולי לאו דווקא לשבח– אנוס היה הלה להכנס בעל כרחו “בעבי הקורה” ולהתחיל בהשתדלויות. הגיע הדבר עד אל האפיסקופוס המינסקאי, והגיע גם לידי הפרוטופרסביטר של הצבא והצי. ואותו הולד “שהיה בדרך”, גם הוא הגיח למועד הנכון מרחם אמו והשלים את מנין החצי־תריסר תינוקות, וטוף דבר היה, שהכניסו את דנן לשורות הצבא הפעיל, בגדודו שנתחדש, ויצא אל החזית, עד לגמר המלחמה, כדי שיוכל להוכיח – לכשיעמוד לדין – שיש לו האפשרות לתקן את דרכו…

אתי לא דיבר אבא ניקולאי בענין הלבלר.