(ספור של יהודי ליטאי)

לעולם יהא אדם בוחר לו את שכנו; כלומר, כשהוא קובע דירתו יהא בודק, מי עתיד להיות שכנו, את מי יקרב ואת מי ירחק, או, להפך, למי יתקרב וממי ירחק. אני, למשל, לא הייתי רוצה לדור בשכנות עם… רוקח. ולא, חס וחלילה, משום שאני מאמין באותה מימרא: “היה היה יהודי ולו שני בנים – אחד חכם ואחד תלמיד־מרקחת”. כי ראשית, בתלמיד נאמרה ולא ברוקח, שכבר עבר עליו תור סגן־רוקח והריהו מוכתר בכתר רוקחים; ושנית, הלא ידוע: כשאנו מדברים במי שהוא – את אלה שאנו מכירים הרינו מוציאים מן הכלל. הרופא אינו מרוצה כשהוא דר בשכנות עמו. הקהל סבור: רוקח ורופא – זה יודע את הרפואות ידיעה ממשית, ותמיד הן בידיו ממש, וזה אינו מכיר בהן אלא מתוך עיון, להלכה. מי עדיף? רוקח עדיף, ואליו צריך אדם לפנות תחלה בשעה שהוא זקוק לרפואה. אבל אני אינני רופא ולהתחרותו של רוקח אין לי לחשוש, אין הוא מסיג גבולי. ואף על פי כן אני מתירא מפני רוקח. בריה משונה הוא הרוקח. הוא יודע יותר מדי, ותמיד מוכנים בידו כל מיני סמים וסממנים, ותמיד יש להזהר שלא יעשה לך “חזוק”, כמו שאומרים אחינו התימנים, ושלא יקדים לך רפואה למכה. מה שרוקחים יכולים לעשות, אין שום בריה שבעולם יכולה לעשות. ואילו נתּנה לי הרשות לגזור גזרות, הייתי גוזר על פתם משום שמנם, ועל שמנם משום יינם, ועל יינם משום סממניהם. וגם מעשה נורא אני יודע לספר ברוקח. הדבר קרה בעיר ס. והיה שם בימים ההם “רב־מטעם”, שמו – נאמר: יענקלביץ; והיה בעיר זו רוקח, שמו – נאמר: אברמוביץ. למאי נפקא מינה? – גם זה וגם זה שם יהודי. ודרו שניהם, כלומר הרב־מטעם והרוקח, בבית אחד. מבוא אחד לזה ומבוא אחד לזה; אלא שהיתה להם אכסדרה משותפת, פתחו של הרוקח מכאן ופתחו של הרב־מטעם מכאן. אינו דומה רוקח לרב־מטעם; ולהפך, אינו דומה רב־מטעם לרוקח. אף על פי שיש צד שוה ביניהם. הרוקח והרב־מטעם שניהם כאחד מדברים רוסית. גם זה וגם זה מבינים גדולים הם בקלפים. שניהם קרובים לרשות, לשניהם מהלכים בין שרי־המדינה. ושניהם נפגשים בערי רוסיה עם הכומר, ובעירות פולין וליטא – עם הגלח. אלא שיש גם הבדל בין זה לזה. הרוקח, למשל, מסלסל בשערו, בשפמו וזקנו. זה בא לו עוד מאותם הימים, כשהיה בבחינת תלמיד־מרקחת וסגן־רוקחים; והפיקסטוּאַר מוכן לו תמיד על דפי הארון, עם כל מיני תמרוקים וסבון. רב־מטעם מספר קומי, או, להפך, מאריך בבלוריתו; כלומר, או שהוא עושה עצמו איש־המעשה או שהוא עושה עצמו פילוסוף. רוקח אין זקנו מגודל. על פי רוב הריהו מעדיף את הזקן העשוי כתבנית זקן־צרפתים. לא כן הרב־מטעם, שזקנו מעטר את פרצופו, קצוץ או מגודל, ובמגודל – מראה מגרפה רחבה. בגדיו של הרוקח מותרים בצבעונין – עד כמה שהם מותרים בכלל לזכר. נוסח הרב־מטעם – שחורים. הרוקח מבכר את ה“פּידז’אק” (עם סדרה אחת או עם שתי סדרות של כפתורים – כראות עיניו, וכאפנה השולטת אותה עונה בעתונים). הרב־מטעם מאריך בבגדיו, והולם אותו ה“סוּרטוּק” (על אחת כמה וכמה כשיש לו כרס בולטת), שכּן זה משוה לו חן ודרך־ארץ ומתינות, ויש בו משהו ממדי הגלחים. הרוקח לוקח לו גרבים מכל צבע הבא לידו, שכּן מותר לו לנעול סנדלים והם נותנים מקום לחן של גרבים. הרב־מטעם חייב בנעילת נעלים, וגרבים לו שחורים, שלא יראה קל־דעת ונוטה אחרי הפריצות. יוצא מן הכלל – רב צעיר, ובשלהי דקיטא, בשעה שמותרים לו הצ’סוּנצ’ה והסנדלים הלבנים. וכך היו נוהגים הרב־מטעם והרוקח גם בעירם. מעולם אין רב־מטעם שרוי בלא אשה. שכן למדנו, שאין השכינה שורה אלא על נשואים, ורב־מטעם אי־אפשר לו בלי מקצת שכינה, שהריהו, בבחינת־מה, מעין גלח (להבדיל) או מעין כומר (להבדיל). גם הרוקח אינו שרוי בלי אשה. שאם לא ישא אשה, כלומר: אם לא יקבל נדוניה, ישאר לעולם משרת בבית־מרקחתו של אחר, שכך למדנו: אין בית מרקחת באין כסף, זאת אומרת בלי נדוניה. מקום שיש אשה יש בו מטבח, ומקום שיש מטבח, שם מכינים לכבוד שבת פשטידה. מצוה זו – מצות פשטידה – אינה חלה על אשתו של רב־מטעם ועל אשתו של רוקח. אלא מאי? – בבתוליה ישבה אשתו של הרב־מטעם בבית אביה, גביר של עיירה קטנה, והיתה הפשטידה חביבה עליה מאד. ואשתו של הרוקח גם היא מבנות־עיירה. והיתה לקקנית מטבעה, להוטה אחרי פשטידה. אלא שלא היתה עצלה, והכנת הפשטידה היתה חביבה עליה. ובכן, הריהי עוסקת ומטפּלת בפשטידת־השבת שלה, מטפּלת בעצמה, אף־על־פי שהיא נמנית עם האריסטוקרטיה של העיר. ומצאו בזה טעם לשבח, והדבר מקרב אותה לבריות. בין כשר לטריפה אינה חייבת להבחין, אבל הפשטידה מקרבת אותה למקום וליהודים החרדים, בחינת “טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח את ידךיי. ונוסף לזה, טעם פשטידתה של אשת־הרוקח נודע בכל העיר. טעם גן־עדן ממש. אישה הרוקח מכניס בה מין שמן, שאין אחרים יודעים אותו כלל. אשת הרב־מטעם אומרת בפירוש, שכאן ידה של שכנתה על העליונה. וכמה פעמים מביאה אשת־הרוקח חתיכות־חתיכות לבית הרבנית. והיה מעשה – – – את הפשטידה טומנת אשת־הרוקח בתוך ארון, המשמש מזנון ארעי ועומד באכסדרה המשותפת. מעבר מזה, באלכסון, עומד מזנונה של אשת־הרב. ופעם בשבת, כשהלכה הנערה המשרתת לקבל את פני הפשטידה, הפשטידה של אשת־הרוקח – והנה איננה. עומד הכלי, שבו שמוּה בערב־שבת, עומד לו כלי מלא בושה וכלימה, אבל הפשטידה איננה. לא תתואר עגמת־נפשה של האשה המסכנה. הושבתה שבתה, “פנה זיוה, פנה הדרה”. נדמה, הקיבה לא קבלה את תיקונה, את גמר ספּוּקה. אותו יום היתה העיר כמרקחה: – מי הגנב? שאלו זה לזה: מי יגנוב? נכרי או בן־ברית? – הוה אומר: נכרי. בני־ברית המצוּוים על הפשטידה מכינים אותה; ובני־הנכר, שאינם מצוּוים עליה, מחבבים אותה לכשתמצא להם. בשבת שלאחריה – שוב נגנבה הפשטידה, נכנסה למזנון כדרכה, ובבוקר לא נמצאה. התקין הרוקח מנעול ומפתח. הפשטידה נשארה בארון. אבל בשבת שלאחר־כך פתחו את הארון – ושוב הפשטידה איננה. נראה כי בידי הגנב היה מפתח. העיר כמרקחה. אשת־הרוקח יוצאת מדעתה. אישה, שיודע תרופה לכל דבר, תרופה כנגד הגנב לא ידע. התקין מנעול חדש, ובשכר זה קבל פשטידה בשבת ראשונה. שבת שניה – הפשטידה איננה. היתה הפשטידה לשיחה בעיר. בשבת בבוקר נכנסים השכנים אל אשת הרוקח ושואלים: מה מיום? ישנה או אינה? בעיר ס. גם זה ענין. אשתו של הרוקח מתפקעת מרוב צער, אבל עומדת בשלה. בכל ערב שבת היא עושה פשטידה. שכורת־נצחון היא, כשהפשטידה קימת לאחר חלופי מנעול. שוב אינה מכינה אותה לכבוד שבת, לשם עונג־שבת, אלא להכעיס – “פשטידה־להכעיס”. בשבע עינים מתבוננים בערב־שבת אל כל הנכנס בבית. “על אַפּוֹ ועל חמתו של הגנב – יאכלו פשטידה!” כל מעיניו של הרוקח – בפשטידה. מעשה שבאו ואמרו לו: – ילמדנו, רבי, במה מרפּאים את הטחורים? ענה ואמר: בפתילי פשטידה! באו ידידים ומכרים־סתם ואמרו להם: הניחו את הפשטידה במטבח, ולא תהיה בה יד הגנב. ענו: מאי קא משמע לן? פשטידה שמונחת בבית, ודאי שאין הגנב שולט בה. ופעם עמד הרוקח ונשבע, שהוא יתפוס את הגנב. כל הלילה לא יישן, ובלבד שיתפסנו. תקן לו מצע בחדר סמוך לאכסדרה, השאיר סדק בין תריסי החלון, יושב וממתין. ובבוקר השכם נכנס – זאת אומרת, לא נכנס אלא טס כמטורף אל המטה שעליה התפרקדה אשתו, מתחת לכסת החמה, ונחרה נחירה חביבה. – תפסתי! תפסתי! – את מי תפסת? – את גונב הפשטידה. ומי הוא זה? ואי זה הוא? ואז גחן עליה הרוקח ולחש באזנה מה שלחש. – יצאת מדעתך? אי אפשר! – בחיי ובחייך! – אי אפשר! אי אפשר! – כשם שאני יהודי! ואני יודע מה שאעשה! עוד ביום הרביעי התחילה אשת־הרוקח לספר בפשטידה. – נאמר: של אטריות ו”גנב" בתוכה? לא, פשטידה זו מה בינה לבין זו שבכל ימות השנה? אלא מה? פשטידה של אורז עם צמוקים “סולטנין”. ושמא לא? מעין “סטרוּדל”? ותוכו רבּה של הדסים? ואולי… נשארו לי מצות כתותות – והיה לי מעין “כּרמזל” או “פאלירציק”? ביום הששי ידעה כל העיר, שעתידה ה“פלונית” של הרוקח להכין פשטידה, שכמותה לא פשטדו מעולם. ומה יאמר הגנב? ובאותו יום־הששי בבוקר נגש הרוקח אל דף הספרים אשר בבית המרקחת, נטל ספר עב־כרס, נפח בשכבת־האבק העבה שעליו, עד שיצאו לו אותיות לטיניות: Pharmacopoea והתחיל מדפדף, דפדף ועמד על הערך “זרע קרוטון”, ומשם סקר עינים לכּתוּב: ־ oleum crotonis, ועקם שפתיו בחיוך ערמומי. אח“כ פנה אל ארון הסממנים. והפשטידה – פלא שבפלאים! – בערב היא באה למזנון ובבוקר לא שבה… השכם בבוקר – כעל כנפים טס הרוקח אל המזנון, ופניו נהרו, – הפעם נהרו – כשראה שהיא איננה. שפשף את ידיו, ולא יכול להתאפּק, העיר את אשתו. – גנבו! עכשיו נראה! וכשנפגשה הרבנית־מטעם באשת הרוקח, שאלה אותה לפי תומה: – נו? ומה הפשטידה? – נו… מה יום מיומים? גנבו! לא עברו שעות מועטות אחרי סעודת הצהרים, ובבית הרב־מטעם קמה בהלה וריצה משונה. מן הבית אל החצר, כלומר: אל אותו מכון קטן שבה; הרבנית יוצאת והרב נכנס, הרב יוצא והרבנית נכנסת. עד שנעלבו בני בית־הרוקח: אין להכּנס… תפסו ליום שלם! עד שבאו מבית הרב לבקש דבר כנגד הריצה הנוראה. עונה הרוקח, שהוא מוכן ומזומן לתת, בפרט לידידיו השכנים, ויש בידו כמה וכמה מיני סמים, אלא שאינו יודע כנגד מה להתכוון. מה אכלו? ולא נתחוור לו דבר חוץ מאותו פסוק שבתורה: “ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל”. לא עלה ביד הרוקח לדעת מה אכלו, ומטעם זה קשה היה לו להתכוון יפה. ועמד הרב ועמדה הרבנית בריצתם עד היום השני. ועוד באותו יום, גלתה אשת הרוקח, בסודי־סודות, לאחת מידידותיה מי הוא גונב הפשטידות, ומדוע הרב והרבנית רצים זריזים כל היום… ומה שמוּ באותה פשטידה. וכך, בסודי סודות, עברה הרנה בכל העיר, בכל סמטה ובכל בית ומדירה לדירה – עד ששבה לאותו בית שיצאה משם, אבל בדלת השניה, וגם לרבנית נודע מה הכניס הרוקח הארור בפשטידה זו, ונתחוור לה, מדוע רצה היא ומדוע רץ הרב הנכבד כל אותו יום ולמחרתו. והגיעו הדברים עד בית־המשפט. טענה אשת הרב־מטעם, שאותו רוקח, שכנה, התנקש בחייה ושם בפשטידה סמי־שלשול שיש בהם משום סכנת נפשות. הרב־מטעם, שהופיע בתור עד, טען, שהוא אינו יודע כלום: “ותאכל, ותתן גם לאישה עמה, ויאכל”. טענה אשת־הרוקח, שהיא אינה יודעת כלום. הפשטידה – פשטידה, דוקא פשוטה מאד, אטריות עשויה. זה דרכה למשוח את הפשטידה בשמן־אגוזים, ובזה כל סוד טעמה, ואין לה שום צורך לשים בה כל סממנים אחרים מן המרקחת. ואין היא מבחינה בין שמן לשמן. טען הרוקח, שאין לו כל סבּה להתנקש בחיי שכניו. הכל יודעים, כי ידידים המה וכו'. שנית, לא יכול להתנקש בחייהם, שכּן לא יכול היה להעלות על דעתו ועל דעת אשתו, שהפשטידה תבוא לידי הרבנית. את הפשטידה הם מכינים לכבוד שבת, כנהוג בישראל, בשבילם ובשביל בני־ביתם בלבד. שלישית, כיצד יכול לדעת, שהרבנית תשלח ידה בגנבה? רביעית, אפשר מאד, שאיזה שמן ממין אחר נכנס הפעם לאותה פשטידה בטעות. אשתו דורשת שמן־אגוזים, ואולי נתחלפו לו הצנצנות; ואילו לא הוציאה הרבנית הנכבדה את הפשטידה, הרי הוא ואשתו ובניו משולשלים היו להפרעה כמוהם, אלא שהקב”ה הצילם. ואינו מבין, מפני מה סבורה הרבנית, כי היה בפשטידה הגנובה שמן־קרוטון דוקא; הרי בבית־המרקחת שלו יש כמה מיני משלשלים אחרים: עקרי הריבס, אהלים, קלפּת אטד־הרקב, פודופילין, הקלפּה הקדושה, וגומר…