עד שסגר המורה אחריו את דלתי המחלקה, נכנס המשגיח “פאליק”. – תסלח לי, אני לרגע. טש‘. –! –כאן! לאחר השיעור תכנס לחדר האינספּקטור! אין לומר, ששמחתי על “בשורה נעימה” זו. כל התלמידים, שהיינו כולנו במצב מלחמה מתמדת, מחנה כנגד המורים, חזית מול חזית, התבוננו אלי בהשתתפות. ישבתי ועשיתי חשבון הנפש, מתודה ביני לבין עצמי על כל חטא וחטא, שחטאתי כנגד חוקי הדיסקיפלינה, כמובן, שרק על ה“נגלות” הייתי מתודה, “הנסתרות”, מכיון שנשארו נסתרות, הלא לא נכנסו בכלל לגדר חטא. רק הנגלות לרשות האסכולה – חטא. אם נגלה הדבר למשגיח – הרי הוא חטא. אם הגיע הדבר עד “מדריך המחלקה” – הריהו פשע. אם עד אזני האינספקטור בא – הרי זה אשם. אם הביאו אותו עד הדירקטור – הרי זו עבירה. ואם נתגלגל עד לפני “מועצת הפדגוגים” –הרי הוא עוון כבד. וכך ישבתי כל השעה, יושב ומפשפש במעשי, עד שצלצלה המצלה. קמתי ונחפזתי מן המחלקה. בשעת הליכה הצצתי בזכוכית שבדלת: דומני, הכל כמו שצריך, התספורת – כהלכה (תבנית “קפּוֹד” – אבל זה מותר), האבנט – כדין, כל הכפתורים קבועים במקומם, רכוסים – כשורה, התרמיל אתי – כחוק. הכנסתי כפּי לתוך כיס המכנסים לשם החזרה. אותה הכנסה שמשה לנו לתלמידים סגולה בדוקה ומנוסה, כשהיינו עומדים לנזיפה לפני האינספקטור על חטאים שחטאנו. כשהיה קצפו עולה עד למעלה ראש, היינו מכניסים כף לתוך כיסנו, ותיכף ומיד היה מרגיש בזה פאבל אנדרייביץ’ הבשרן והזועף, באותה שעה היה פוסק מאיומיו: שעה יתירה של ישיבה בלי סעודת צהרים, ישיבת קבע מעת לעת בסוגר, גלות… והיה תופס בכף התלמיד, מוציאה מן הכיס ופותח בשירה חדשה: – מה אתה? מה אתה עושה? כלום אינך יודע לפני מי אתה עומד? לפני איש גדול ממך בשנים, לפני אדם עולה עליך במשרה! היאה לאדם מנומס עמידה גסה זו? מי למדך דעת דרך־ארץ? וי לאותה חרפה, וי לאותה בושה… ומתוך כך היה שוכח את העיקר, ומסיים בנזיפה סתם בלבד, שאין עמה ולא כלום. דפקתי על הדלת. – יכנס! – פ–אַל אנדרייץ‘! האינספקטור קם בכבדות מעל כסאו, מתבונן בי, כאילו מן הצד, בעינים ליאות מעל למשקפים, – סקירה שיש בה בקורת מ“כף רגלי ועד ראשי”. פ–ל אנדריץ’ בעצמו “משורר לעת מצוא”, מחבר שירים פטריוטיים נלהבים בשעת־כושר, ליום גנוסיא של רוממות מלכותם וכדומה. הוא יודע איטלקית יפה ותרגם את ה“תפת ועדן” של דנטי. ופעמים, כשנפקד מקומו של אחד המורים והוא ממלא מקומו, אנו מבקשים ממנו ומעתירים עליו, שיקרא לפנינו את תרגומו, שלא נקבע עדיין בדפוס. והוא נעתר לנו. אנו מתפעלים בקולי קולות ומפריעים אותו מקריאתו. הוא גוער בנו, אבל לבסוף הוא מזיע מנחת רוח, מתחיל לחייך – ולבו מתרכך, אז אפשר לבקש הרבה דברים. גם זה הוא תכסיס מלחמתנו בחזית המתמדת. – המשגיח אמר לי שאכנס. – כן, ליהוי ידוע לך (אני עודני במחלקה הרביעית ושם עוד מאַתים)¹, שהועדה לחגיגתו של קרילוב בחרה בך לקרוא שנים ממשליו, כלומר משל אחד, אבל צריך שיהיה שני מוכן לכשיתבעוך לכך, יהיו נוכחים רום מעלת קדשו האפיסקופוס, שר העיר ועוד. אני מוחזק קרין טוב. זה שבועים אנו יודעים, כי בבית־ספרנו יחוגו את יום יובל החמשים למותו של הממשל הגאוני הזה. – בחפץ לב, פ–אל אנדריץ‘, ואילו משלים? – אותם יבור המורה לספרות שלכם. – ומי עוד יקרא? – שוסטאן יקרא צרפתית, סקיריאס – יונית, בר – גרמנית, בשתים עשרה שפות יקראו. לשתים עשרה שפות נתרגמו משליו. – פ–אל אנדריץ’, נכנס אני לתוך דבריו – אם כן… אם כן – ירשה לי לקרוא… עברית! – עברית? – עברית. – היש תרגומים למשלי קרילוב בעברית? כלומר מה זה עברית? – יש תרגומים של כל משליו. – ומי יקרא? – אני אקרא. – אתה מבין עברית? הלא זוהי העברית של ספרי הקודש. המ… המ… ויש תרגום… דומה, איני תופס יפה את הענין – עברית אתה אומר, כיצד? – ובכן תרשה לי פ–אל אנדראיץ‘? פ–אל אנדראיץ’ בשלו: זה לא כל כך פשוט, הענין טעון עיון; והוא גומר: יש להתיעץ עם הדירקטור. – ובכן אלך אל הדירקטור! – לא! אני בעצמי אלך, לך אתי. האינספקטור משאיר אותי מעבר לדלת מזה והוא נכנס לחדר־הדירקטור. עברו רגעים מועטים, מכניסים גם אותי. עומד לו הדירקטור באמצע החדר, מסתכל דרך משקפים שחורים, וכפיו, זו של שמאל וזו של ימין, מכונסות בכיסי מכנסיו. אני משתחווה לעומתו ועומד שותק. – רוצה אתה לקרוא עברית, לא זו המדוברת, אך העברית הקדומה, זו של הביבליה? – כן, אדוני הדירקטור. – ויש תרגומים, אתה אומר. אילו תרגומים? – של חז“ק, של רייכרסון, של זינגר, אני אקרא בתרגומו של גדול משוררינו, הסופר המפורסם לב אוסיפוביץ גורדון, זהו תרגום מצוין. – וזה נדפס כבר? – נדפס לפני כמה שנים, ברשיון הצנזורה – אני מטעים כאלו דרך אגב. – ותרגם את קרילוב? – לא רק מקרילוב, הוא תרגם משקספּיר, מבירון. ממשל מפורסם הוא, ספר משלים יש לו “משלי יהודה”, יש גם ממשלי פדרה, לאפונטיין וקרילוב. – המ… המ… מהמהם הדירקטור. בעצם הדבר, מדוע לא? בשלש עשרה שפות… – יהיו נוכחים, כמו תמיד, רום מעלת קדשו ושר העיר… – נוהם האינספקטור דובית. – ואיך נעימתה לאוזן? לאיזו שפה היא דומה? – שאל אותי הדירקטור. – תרשני, ואקרא לפניכם איזה שיר, חרוזים מספר. – טוב, קרא! ואני מתחיל: על שפת סלגיר שם עמדה עריסתי², בפאתי צפון חבלתני יולדתי, ערמות שלג כסדין כסוני, סופה וסערה שירים לי שרו; אך רוחי, הגיוני הלאה נשאוני… ופתאום אני מפסיק באמצע. אני אקרא משיריו של גורדון עצמו: אני בימי חרפי, עת עוד על מצח לא חורב טל ילדות נדר נדרתי: עבד לעברית אנכי עד נצח, לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי. וכעובד אדמתו המפיץ קצח, כן בשדי קדש זרועי פזרתי, אני מכסה על פשעיו של יל”ג בריתמוס, מבליט את המשקל היסודי, שהרי האינטפקטור יש לו אוזן בוחנת, וזורק כלפיו, תוך כדי דבור: – אוקטאבה. – אוקטבה!? – נוהם האינספקטור, ומאהיל בכפו על אזנו. – “נא” – אומר הדירקטור, – לא רע! יש נעימה. טוב, שוב אל השעור שלך; ועם גמר השעור תכנס שוב אל חדר האינספקטור. לא נתנו לי חברי לצאת מן המחלקה, עד שספרתי להם גופו של דבר. – ובכן, – אומר האינספקטור, מסתכל בי מן הצד, – אתה תקרא עברית, אבל מי יבור את המשל, ומי יעמוד על הקריאה? – אני עצמי אבור, ואיש לא יעמוד. – המ… ובכן, תבוא אל החזרה ביום השני בארבע, וגם תסתפר, שערך צמח… וכשנודע לחברי היהודים, כי אקרא עברית, היו מרוצים מאוד. “אנחנו נמחא לך כולנו כף! אוהו, תראה! תראה להם, לגויים, תטפח על חטמיהם!” וגורדון זה – חיה זו מה היא? ספר! הדיוטות של אודיסה, מאין להם לדעת? ספרתי. אולם החגיגות המפואר של בית ספרנו מלא מפה לפה, ראשונים יושבים האפיסקופוס של חרסון ואודיסה, ראש העיר המפורסם בשעתו, האדמירל זילינוי, באי־כוח הסוחרים, שבממונם בית הספר קיים, ועוד. את הכבוד הגדול נחל, כמובן, הקרין האוקראיני: חן כל בת־שפה, לשון ההמונים, היה נסוך גם על התרגום, המוצלח מצד עצמו. ובהגיע תורי לקרוא, יצאתי והכרזתי: משל קרילוב בתרגום עברי מאת יהודה ליב גורדון. הרגשתי, שאני קורא לא רע. על פי שנויי קולי אפשר היה לעמוד על תוכן קריאתי לכל מי שידע את המשל במקור. הראשונים שהתחילו למחוא כף היה האפיסקופוס ושר העיר אחריו, קראוני לגשת אל האפיסקופוס. – יפה יפה! זו היא העברית, הביבלית: “אלי, אלי, למה שבקתני?”³ – איפה למדת עברית? – באיזה בית מדרש לכהנים למדת? – מלא את דבריו שר־העיר זילינוי. – זו היא יהודית אמתית! יהודית אמתית! – נדברו זה לזה באי כוח הסוחרים היהודים, ונהנו מזה. גם הם מחאו כף, משראו ש“פני העיר” עושים זאת. אבל יותר מכולם הרבו חברי למחלקה – היהודים, אף כי לא הבינו, כמובן, אף מלה. מחאו מחיאות להכעיס. ב“המליץ” או ב“הצפירה”, ואולי גם בזה וגם בזה, ספר מי שספר את כל הכבוד, שנחלה שפת עבר במסבת גדולים שלא מבני ברית, וכל הקוראים נהנו מאד. טקס החגיגה נקבע אחרי כן בדפוס, במחברת מיוחדה, ובה נכנסו כל התרגומים בכל השפות, רק המשל העברי חסר: “הואיל ולא היו בבית הדפוס אותיות עבריות” – כנאמר שם. ברלין, 1931.